בחודש האחרון היה קשה לגלול ברשתות החברתיות בלי לפגוש את החיוך הגדול של דביר אפרתי. הבחור מיבנה שכבש את פסגת הנינג'ה העולמית עלה על הפודיום עם דגל ישראל, כיפה וציצית, וקרא "שמע ישראל" מול קהל סיני מבולבל. התיעוד הציף את הרשת, להרף עין נדמה היה שכולם מצאו סיבה להרים את הראש מהחדשות וליהנות מרגע של גאווה ישראלית. שעות ספורות אחר כך רגע התהילה קיבל תפנית מכוערת. אפרתי שוב הפך לוויראלי, הפעם בסרטון שתיעד תקרית אנטישמית חריגה שאליה נקלע, כשדגל ישראל עדיין עוטף אותו ומדליית הזהב תלויה על צווארו.
מאז הוא כבר חזר לארץ, אבל מתברר שכדי לתפוס אלוף נינג'ה לשיחה גם הכתב צריך לעבור מסלול מכשולים. פעם תחרות ארצית עמדה בדרכנו, פעם פציעה בשתי הידיים, פעם אימון אינטנסיבי. שוב ושוב ניסינו לקבוע, ללא הצלחה. כשאנחנו סוף־סוף נפגשים במכון הנינג'ה "פלאש" ברעננה, שבו אפרתי מתאמן זה חמש שנים, מתברר שהיומן הצפוף הוא חלק מהשיטה. "אסור שיהיה לי זמן פנוי", הוא מסביר, "אם יש לי זמן פנוי אני נהיה מסוכן, אני נהיה משוגע". "כולם משוגעים פה אחי", צועק לעברנו בחור שמאזין לשיחה בעודו תלוי באוויר. "זה ספורט של משוגעים".
"ניצחון מתוק". אפרתי בסין | צילום: יו.איי.פי.אם
למי שמעולם לא ביקר במכון נינג'ה, המקום אכן עשוי להיראות כמו בית משוגעים. מעל מזרנים כחולים נערים נתלים על טבעות, מזנקים בין אחיזות ומבצעים תרגילים שנראים מעבר ליכולת האנושית. אחד מתנדנד באוויר, אחר נאחז בקצות האצבעות ושלישי נופל אבל כבר קם לניסיון הבא. "יש לנו את הנבחרת הכי טובה בעולם", מכריז אפרתי בגאווה כשהוא מביט סביבו. הוא מגבה את ההצהרה במספרים, ומתברר שיש לו על מה להסתמך: הענף אומנם החל לצמוח בישראל רק בעשור האחרון, ובכל זאת כבר שולח את מתחריו אל הפודיומים בכל רחבי העולם.
היה לך ברור שאם תזכה בסין תעלה על הפודיום עם דגל ישראל?
"בוודאי. ועוד יותר ברור היה לי שאקרא 'שמע ישראל' על הפודיום. אני עושה את זה בכל תחרות, בארץ ובעולם. אתה יודע כמה ילדים עושים את זה בעקבותיי? הם שולחים לי תמונות שלהם מתפללים לפני ואחרי תחרויות חשובות. כמו שאני תמיד הושפעתי מאנשים שהיו בטופ, היום הצעירים מושפעים ממני, ואני רוצה להשפיע עליהם לטובה".
ומה עם הציצית, לא עשו לך בעיות?
"הבאתי איתי טלית תימנית, אבל כשבאתי לעלות על הפודיום לא אפשרו לי ללבוש אותה. הסתפקתי בכיפה שעל ראשי ובטלית קטן, נראה לי שהמסר עבר".
מלבד הכיפה והציצית שמלוות אותך בכל מסלול, איך האמונה שלך באה לידי ביטוי?
"אני שומר שבת, והתחרויות הבינלאומיות מתקיימות תמיד בשבת. בשנתיים האחרונות עמדתי בקריטריונים להשתתפות בשלושים תחרויות, אבל בפועל התחריתי רק באליפויות העולם בסין ובארה"ב ובאליפות אירופה בפולין. בסין זכיתי באליפות העולם, ובארה"ב הייתי סגן אלוף העולם. אין פה שאלה בכלל: האמונה שומרת עליי ודוחפת אותי קדימה".
אפרתי (23) לא נולד אלוף עולם, וגם החיבור שלו לריבונו של עולם לא תמיד היה קרוב כפי שהוא היום. הוא נזכר בעברו, וחוזר אל שנות ילדות ונעורים לא פשוטות כלל. "ההורים שלי התחזקו, והחלום של אימא שלי היה שיהיו לה ילדים חרדים", הוא מתאר. "אתה יודע: פאות, ציצית וכל הבלגן. ככה חונכנו. אני הצעיר משבעה אחים - שישה בנים ובת. הרבה אחריות על הכתפיים. כולנו למדנו במוסדות חרדיים אשכנזיים באשדוד. הכי שחור־לבן. אני זוכר את עצמי בכיתה ב', ממש מנסה להתחבר לדת ולא מצליח. לא יודע למה. פשוט לא מסוגל. האמנתי באלוקים, אבל לא היה חיבור. התבקשתי להיות כמו תוכי, להיות שטייגניסט, ללמוד עוד דף גמרא ועוד דף. ככה בעצם אתה נמדד: אף אחד לא שואל אותך מהם הערכים שלך. כל מה שחשוב זה כמה דפי גמרא אתה יודע בעל פה".
השנים בישיבה הקטנה הותירו בו זיכרונות כואבים. "יש הרבה רבנים, אבל אין הרבה אנשי חינוך. זה שאתה חזק בגמרא לא אומר שאתה יודע לחנך. ראש הישיבה שלי היה כזה: החלום שלו היה שינשקו לו את היד. הוא השתמש בדת כדי להפעיל כוח על ילדים, ובכוח הזה הוא השתמש נגדי. הייתי ילד תימני בישיבה אשכנזית. דברן, חברותי, משקיען מאוד, אבל גם אנרגטי מאוד". כשהוא מדבר על המקום שאמור היה להיות עבורו בית שני, המילים יוצאות ממנו חדות. "חטפתי בראש בלי סוף. התחילו להאשים אותי בכל דבר קטן שקרה בכיתה. היו מעיפים אותי הביתה כל יום - כל יום, במשך שנים. אבא שלי היה אדם תמים. הוא לא גדל בחברה החרדית ולא ידע שקיימת גזענות בישיבות האשכנזיות".
נינג'ה ישראל | צילום: צילום מסך באדיבות קשת 12
המציאות הזו יצרה מתחים בבית משפחת אפרתי, וגם מחוצה לו. "המשפחה, החברים הכי טובים - כולם האמינו לרב המבוגר עם הזקן הלבן, ואף אחד לא הקשיב לילד הקטן והקופצני", מספר דביר. "הרגשתי כמו אסיר בכלא שאומר לכולם: 'אני נשבע שאני חף מפשע', ואף אחד לא מאמין לו". בכיתה י"א הגיע רב חדש, ואיתו תקווה לפתוח דף חדש. אלא שהמצב רק החמיר. "חשבתי שיש הזדמנות, אבל הוא כנראה כבר עבר הכנה לפני שנכנס לכיתה, ומיד התחיל לקרוא לי 'יצר הורע'. הוא התחיל להגיד לחברים שלי לא להתקרב אליי, שאני אקלקל אותם, שאני מידבק כמו מחלה. תוך רגע הכינוי הפך לשם הרשמי שלי בישיבה. כבר לא הייתי דביר, הייתי יצר הורע".
העלבונות שספג בכיתה לא גרמו לאפרתי לעזוב את הישיבה, אבל עם הזמן הוא בנה לעצמו חיים מקבילים. "מחוץ לישיבה בכלל לא נראיתי חרדי. הייתה לי בת זוג, אין תפילה, אין תפילין. אני, שתמיד השקעתי בלימודים, שקיבלתי רק תשעים ומעלה במבחנים ולמדתי חמש יחידות כמעט בכל המקצועות, התחלתי להידרדר. הגשתי דפי מבחן ריקים, ועליהם חתימה: 'יצר הורע'. ככה שנה שלמה".
צילום: אבישג שאר-ישוב
בסוף השנה זימן ראש הישיבה את אפרתי האב למשרדו. "הרב הציע לו להעביר אותי לישיבת הדרום", הוא מספר. "אבא היה בהלם. עכשיו? דווקא בשנה האחרונה? הוא לא היה מוכן לשמוע וסירב בתוקף. ראש הישיבה אמר לו, במילים האלה: 'אם דביר לא עוזב, אני אשבור לך את הילד'. נראה לי שלראשונה אבא הבין מה עבר עליי בשנים האחרונות. ובכל זאת הוא לא ויתר לי. הוא רצה שאסיים את מסלול הלימודים בישיבה ראויה".
זמן קצר לאחר מכן פרצה הקורונה, והניתוק מהישיבה הפך למוחלט. "ביליתי חצי שנה בבית", מספר דביר. "לא פתחו לי בכלל את הזום, לא יכולתי להשתתף בשיעורים. פתאום הבנתי שאם אני רוצה לסיים את הבגרויות, אני חייב לעבור למקום שיאפשר לי ללמוד". אלא שבאמצע כיתה י"ב, בלי מסגרת ובלי בגרויות, הדלתות נשארו סגורות. "המקום היחיד שפתח לי את הדלת היה פרויקט הילה, פרויקט לנוער בסיכון. הייתי בשוק מהמעבר. תלמיד מישיבה אליטיסטית, שובב וקופצני אבל בהחלט מצטיין בלימודים, נכנס לכיתה של בחורים מפורקים באמת. השאלה הראשונה ששאלתי את המורה הייתה אם אפשר לעשות בגרות של חמש יחידות. הוא ענה לי שהוא לא יודע ללמד חמש - רק עד שלוש".
בגיל שבו החיים אמורים להיפתח והעתיד מתחיל לקבל צורה, הקרקע מתחת לרגליו של אפרתי הלכה ונשמטה. מכאן התחיל הפרק הקשה ביותר בחייו - עדיין רחוק מהמסלולים ומהמדליות, ובלי קהל שיעודד אותו להחזיק מעמד. "נשארתי בלי כלום", הוא מודה. "בלי דת, בלי אמונה, בלי לימודים ובלי חברים. הידרדרתי. בקושי יצאתי מהחדר שלי. מצד אחד אני מחפש ריגושים, מצד שני לא עושה כלום כל היום. חוסר מעש מוחלט. דיכאון עמוק. כל כך עמוק, שלפלייליסט שלי קראו SAD SONGS WITH RAIN. לא הספיק לי שהשיר יהיה עצוב - רציתי גם סאונד של גשם ברקע".
דווקא מתוך הימים האלה, כשנדמה היה שאין עוד במה להיאחז, התחילה להיסלל הדרך הלאה. "אני לבד בחדר, בוכה את נשמתי על הכרית", הוא משחזר. "לא יודע מה לעשות עם עצמי. ואז, ברגע של שפל, נזכרתי באיזה רב עם זקן ארוך שראיתי בטיקטוק, אחד שמחייך כל הזמן. התקשרתי לחבר שידעתי שמכיר אותו, אבל הוא לא ענה. לא בפעם הראשונה, לא בשנייה, לא בשלישית. ברביעית הוא ענה, ולא הבין מאיפה נפלתי עליו. אפילו לא שמתי לב שהשעה חמש בבוקר. אמרתי לו שאני חייב לפגוש את הרב מהטיקטוק. באותו ערב הלכתי איתו לשיעור, וכל הדרך לשם אני רק בוכה".
צילום:
הרב מהטיקטוק היה הרב יגאל כהן, והמפגש איתו הפך לנקודת מפנה בחייו של אפרתי. "כשהלכתי לנשק לו את היד בסוף השיעור הרב עצר רגע, הסתכל עליי, חייך ונתן לי חיבוק חזק", נזכר אפרתי וחיוך עולה על שפתיו. "הייתי בשוק. לא הבנתי מה קורה לי. הייתי רגיל רק לחטוף כאפות מרבנים, ופתאום מגיע רב גדול ומפורסם ורואה אותי. למה שהוא יעשה את זה? הוא בכלל ידע מי אני? איזה 'יצר הורע' אני?" משהו בחומה שבנה דביר התחיל להיסדק. עם הזמן, הנער שנשר מהישיבה הפך לבן בית אצל הרב שהושיט לו יד.
"היום הוא יודע עליי הכול", אומר אפרתי. "וכשאני אומר הכול, אני מתכוון להכול. אנשים חוטפים חום כשהם שומעים מה אני מספר לו, אבל הוא לא שופט אותי. אין דברים כאלה. מאז ועד היום, כבר חמש שנים שלא פספסתי שיעור אחד שלו. כשהוא טס לחו"ל ומעביר שיעורים ברחבי העולם אני מאבד את זה. אני אומר לעצמי: אם הוא לא חוזר מיד, אני מתאסלם", הוא צוחק. "הרבה אנשים מפורסמים, כשאתה מכיר אותם מקרוב פתאום מאכזבים אותך. אצל הרב זה הפוך: ככל שאני איתו יותר זמן, אני רק מעריץ אותו ואוהב אותו יותר. לפני תחרויות אני מדבר איתו, אנחנו עושים שיחת וידאו והוא מברך אותי. אני מנצח גם בזכותו".
אחרי אותו חיבוק ראשון מהרב כהן, אפרתי התחיל למלא מחדש את הימים שהתרוקנו. "מאפס עשייה תפסתי את עצמי בידיים, ופתאום לא הייתה לי דקה פנויה. סיימתי את הבגרויות ונרשמתי במקביל לתואר ראשון בכלכלה וניהול, לקורס מאמנים, לקורס יועצי משכנתאות וללימודי בישול - היום אני בדרגת פרופשיונל. התחלתי להעסיק את עצמי כדי שלא תהיה לי דקה ליפול שוב לדיכאון, ועד היום אני כזה. כמו שאמרתי לך קודם, אסור שיהיה לי זמן פנוי".
גם הגוף התחיל להדביק את הקצב. "בשלב הזה אני עדיין שחיף תימני קטן, חמוד וקצת עצבני. התחלתי לעקוב אחרי התוכנית 'נינג'ה ישראל' והתאהבתי בתחום. אמרתי לעצמי: אני רוצה להיות כמוהם. ביום־הולדת 18 שלי התחלתי להתאמן. לא ידעתי איך עושים את זה, אז הלכתי לחבר של אחי שהיה בודי־בילדר. הוא נתן לי את התפריט שלו ושכח להגיד לי שהוא לא מתאים לכולם. אז התחלתי לאכול כמוהו: נער ששוקל 58 קילו דוחף 4,500 קלוריות ביום. הכנסתי לגוף הקטן שלי כמויות לא הגיוניות של אוכל, והקיבה שלי פיצית. בדיעבד זו הייתה טעות, אבל הייתי נחוש. עליתי 20 קילו בתשעה חודשים, נהייתי טנק".
בינתיים הגיעה העונה החמישית של נינג'ה ישראל, ואפרתי החליט לנסות את מזלו. "נרשמתי באינטרנט כמו כולם, והחברים שלי צחקו עליי כי לא היה לי שום רקע בתחום", הוא נזכר. "קראו לי לאודישן הראשון ואיכשהו התקבלתי לעונה". אלא שרגע לפני השידורים הוא נפצע קשה ונאלץ לפרוש מהתחרות.
המסלול הטלוויזיוני נעצר, אבל הדרך שלו בענף רק התחילה. שם נכנס לתמונה אדם מלכי, מהשמות הבולטים בנינג'ה בארץ, כמתחרה וכמאמן. "הוא שם לב אליי, ראה פוטנציאל, ניגש והציע לי לבוא למכון הנינג'ה שלו. אדם הוא מאמן מסור מאוד, נותן את כל כולו למתאמנים שלו. הוא לקח אותי תחת חסותו, אימן אותי, ותוך זמן קצר הפך אותי לנינג'ה שאני היום".
הזינוק של דביר אפרתי בנינג'ה היה מסחרר: צעיר ללא רקע באימונים, שהתחיל בגיל 18 והפך בתוך חמש שנים לאלוף עולם. מי שמכיר את השנים הארוכות שספורטאים מקדישים לבניית כוח, טכניקה וניסיון, מבין עד כמה הדרך שלו חריגה.
צילום: אבישג שאר-ישוב
אלא שהגוף לא תמיד הצליח להדביק את השאפתנות. אפרתי מספר שהכניסה המאוחרת לאימונים והעומסים שלא היה מורגל בהם גבו ממנו מחיר: פציעה רדפה פציעה, וכמעט כל זכייה לוותה גם בכאב. הפודיום הוא החלק המצולם בסיפור, אך בין תחרות לתחרות אפרתי נדרש שוב ושוב להתחיל מחדש. "בסוף הכול מנטלי. גם היום עוד לא הגעתי לשיא שלי. אני אתלטי, אני קופץ חזק ויש לי כוח מתפרץ, אבל עדיין יש לי הרבה מה ללמוד".
גם בסין, הדרך לזהב הייתה רחוקה מלהיות חלקה. אפרתי עלה למסלול ברגל חבושה, וככל שהתקדם ממכשול למכשול הניצחון נראה רחוק יותר. רק ברגעים האחרונים הצליח לאסוף את עצמו, לפתוח בספרינט ולעקוף את כל יריביו. "בגלל זה הניצחון הזה כל כך מתוק. לא כי הגעתי למקום הראשון, אלא בגלל הדרך שעברתי כדי להגיע אליו. הדרך הרבה יותר משמעותית בשבילי, ומרגשת אותי יותר מהתוצאה".
"הבחין בכיפה שלי והתחיל לצעוק עליי". המפגין בטוקיו | צילום: צילום מסך
על הזכייה העיב רגע לא פשוט, תקרית אנטישמית שחווה בטוקיו, זמן קצר אחרי הזכייה בסין. בסרטון שהופץ ברשתות הוא נראה עטוף בדגל ישראל כשעוברי אורח מקללים אותו. התקרית זכתה לסיקור נרחב בארץ, אבל הסרטון סיפר רק חלק מהסיפור. "בדרך חזרה מהתחרות בסין הייתה לנו עצירה ביפן", אפרתי נזכר. "יצאתי לאכול ארוחת ערב בבית חב"ד, וכשחזרתי למלון ראיתי מחוץ למבנה יפני מפגין עם דגל פלסטין. זה עצבן אותי אבל לא התייחסתי אליו, עד שהוא הבחין בכיפה שלי והתחיל לצעוק עליי 'פרי פלסטיין'. הייתי רגע אחרי הזכייה, אחרי שעליתי על הפודיום עם דגל ישראל, הכיפה, הציצית ו'שמע ישראל' - בשיא הביטחון הלאומי שלי. חזרתי למלון, שלפתי את דגל ישראל מהתיק וחזרתי אליו. אלא שבינתיים נוצרה סביבנו מהומה. תשעים אחוז מהעוברים והשבים היו בעדו. היו כאלה שקיללו אותי, אחרים הניפו לעברי אצבע משולשת".
בדיעבד, היית מוותר על ההרפתקה הציונית הזאת?
"ממש לא. הרגשתי כל כך טוב עם עצמי. דווקא אחרי שזכיתי לייצג את מדינת ישראל באליפות העולם בנינג'ה, הרגשתי שמה שאני עושה ברחובות טוקיו הוא בדיוק הדבר הנכון".היית עושה את זה שוב?
"בוודאי, עוד מיליון פעם. מי יכול עלינו בכלל?".
מה הלאה? יש עוד תחרויות בפתח?
"המטרה היא להביא דאבל בסין בשנה הבאה. קשה לנצח, אבל עוד יותר קשה לנצח פעמיים ברצף, וזה מה שאני רוצה לעשות".
זה החלום?
"לא, זו רק עוד מטרה בדרך".
אז מה החלום?
"אני לא בטוח שיש לי חלום. יש לי הרבה מאוד מטרות".
למשל?
"אני רוצה לקיים את ההרצאה הראשונה שלי. נתחיל עם 400 משתתפים, ומשם נעלה".
למי אתה מנסה להוכיח שאתה יכול - לרב מהישיבה? לילד שהיית?
"אני לא מנסה להוכיח שום דבר לאף אחד. תמיד הייתי וינר, ותמיד ידעתי שאני וינר. גם לפני שניצחתי בכלום, כבר הייתי וינר באופי. תמיד ידעתי שיום אחד אצליח, ושכל דבר שארצה לעשות - אעשה. פעם הייתי בכלוב. היום אני חופשי לתת לווינרית שבי ביטוי".
למצוא אהבה זו גם אחת המטרות?
"סבתא שלי ראתה בטלוויזיה שזכיתי במדליית זהב והתקשרה אליי מאושרת: 'זהו, אתה אלוף העולם, סיימת עם הספורט הזה. עכשיו אתה יכול לחפש אישה'. כמוה, גם אני רוצה למצוא אהבה. מישהי שתבין את העשייה שלי, שתרצה להתקדם איתי ולהגיע איתי הכי רחוק".