סיפור האהבה של מנחם לס והניו יורק ניקס

אחרי סדרה דרמטית ובלתי נשכחת מול סן אנטוניו, מאות אלפי חוגגים יצאו לרחובות התפוח הגדול כשהניו־יורק ניקס שברה סוף־סוף בצורת של 53 שנה מאז זכייתה האחרונה באליפות. גם בישראל לא חסרים אוהדים לקבוצה. ותיק אוהדיה הישראלים הוא ככל הנראה מנחם לס, עיתונאי ספורט בן 89 ובעלי אתר "הופס", שהיה לראשון שהביא את חווית ה־NBA לקורא הישראלי כבר בתחילת שנות השישים.

״בגילי המופלג לא האמנתי שאזכה לראות את הניקס זוכים בעוד תואר", הוא אומר. "כשראיתי את סדרת גמר המערב בין אוקלהומה לסן־אנטוניו, הייתי בטוח שאחת מהן תמשיך לזכייה בתואר. ראיתי את כל המשחקים בפלייאוף של הניקס, הייתי פשוט דבוק לטלוויזיה. המשחק הרביעי, שבו הם חזרו מפיגור של 29 נקודות, היה אחד הדברים המרגשים ביותר שחוויתי בכל השנים שאני מסקר את הליגה. לא יודע כמה זמן נשאר לי, אבל לא אשכח את זה עד הרגע האחרון. קשה להסביר מה שקרה שם״.

הניקס זכו בסופו של דבר בסדרת הגמר אחרי חמישה משחקים, בתוצאה 1:4. ״בגיל שלי ובמצבי הבריאותי קשה להרגיש מאושר, אבל ברגע שהמשחק החמישי הסתיים הרגשתי מין שלווה שמחה שקשה לי להסביר, ממש אופוריה עם תחושת סיפוק גדולה״, הוא מספר. ״אם הייתי צעיר יותר אני מניח שהייתי נכנס לטירוף מוחלט, כמו שקרה בחלקים גדולים בניו־יורק, עם חגיגות שגלשו גם לאלימות וגם לוונדליזם לפרקים. זה היה קורה גם אם הג׳איינטס היו זוכים באליפות הפוטבול או היאנקיז בבייסבול - זו העיר וזה האופי שלה ושל אוהדי הספורט שלה. הכול קיצוני״.

ההישג של הניקס מרשים עוד יותר בהתחשב בכך שאיש לא סימן אותה כמועמדת בתחילת העונה. בעונה הקודמת הגיעה לגמר המזרח ונוצחה בידי אינדיאנה, אבל בשורה התחתונה סיימה רק שלישית במזרח, עם 53 ניצחונות לעומת 29 הפסדים. היא קיבלה יתרון ביתיות רק בסדרות הראשונות בפלייאוף, מול אטלנטה ופילדלפיה.

״אם היית שואל אותי בקיץ שעבר אם הניקס מועמדים לתואר, סביר להניח שהייתי אומר שלא. על פניו לא נראה שמשהו יוצא דופן עומד לקרות", מנתח לס. "בפועל כן נוצרה שם דינמיקה מיוחדת, חיבור שהתפתח, ולאט־לאט הם הפכו לקבוצה מצוינת. אני לא בטוח שהם הקבוצה הטובה בליגה, אבל אין ספק שהשחקנים שם עשו קפיצת מדרגה מרשימה מאוד.

"קשה לי מאוד להסביר איך ג׳יילן ברונסון הפך משחקן בינוני לחלוטין לכוכב ענק. אני זוכר היטב את הימים שלו בדאלאס לצד לוקה דונצ׳יץ׳, לא היה בו אז שום דבר מיוחד. הוא היה עוד שחקן. אבל בניקס הוא קיבל את הכדור ואת ההזדמנות להראות מי הוא באמת. גם אוג'י אנונובי הפך משחקן בינוני לחלוטין לכוכב ענק, והעובדה שברונסון, ג׳וש הארט ומיקל ברידג׳ס שיחקו בעבר במכללת וילאנובה וזכו בתואר ב־2016 עזרה מאוד למסע של הניקס. יש בין השלושה האלה חיבור וקשר יוצא דופן, כזה שקשה להסביר למי שלא מכיר דינמיקה שנוצרת בקולג׳. זה בהחלט משהו מיוחד״.

השאלה הגדולה היא אם תצליח הניקס לבנות שושלת ולזכות באליפויות נוספות, או שתאלץ את אוהדיה לחכות עוד נצח. ״אני חושב שבשנים הבאות סן־אנטוניו צפויה להיות גורם דומיננטי מאוד בליגה", מעריך לס. "יש להם הרבה שחקנים צעירים נהדרים שרק ילכו וישתפרו, בתקווה שגם המאמן שלהם ישתפר או יוחלף באחר. מעולם לא ראיתי שחקן כמו ויקטור ומבניאמה, בגובה כזה, עם תזמון נהדר ויד נהדרת משלוש. או שחקן כמו דילן הארפר, שלא הכרנו בכלל ופתאום הפך לכוכב בפלייאוף. יש להם בסיס נהדר, ואם יהיה כסף לשלם שם לכולם - יש סיכוי גדול שהקבוצה הזו תשלוט בליגה בעשור הקרוב.

"אם הייתי צעיר יותר אני מניח שהייתי נכנס לטירוף מוחלט כמו שקרה בחלקים גדולים בניו–יורק, עם חגיגות שגלשו גם לאלימות וגם לוונדליזם. זה היה קורה גם אם הג'איינטס היו זוכים באליפות הפוטבול או היאנקיז בבייסבול. זו העיר וזה האופי שלה ושל אוהדי הספורט שלה. הכול קיצוני"

"אני מניח שגם הניקס יישארו בצמרת בשנים הקרובות, אבל לטעמי הבעיה הגדולה בקבוצה כרגע היא קארל אנתוני טאונס. הוא סנטר שמשחק מאחורי הקשת ולא משקיע מספיק בהגנה ובהתקפה באזור הצבע. לדעתי הניקס זקוקים לסנטר דומיננטי יותר שישחק קרוב לסל, וטאונס הוא נקודת התורפה״.

סיפור האהבה של לס והניקס החל כבר בתחילת שנות השישים, כשצפה בהם לראשונה במשחק ליגה. ״ראיתי משחק של הניקס נגד הסלטיקס במדיסון סקוור גארדן בניו־יורק, וזאת הייתה חוויה בלתי נשכחת", הוא מספר. "ככה היא הפכה לקבוצה שלי בליגה. אחר כך, בתחילת שנות השבעים, הייתי קרוב מאוד לקבוצה כששיחקו בה וולט פרייז׳ר וביל בראדלי ואחר כך ארל מונרו וג׳רי לוקאס. כשהניקס זכו באליפויות ב־1970 ו־1973 היא זכורה בעיקר בזכות משחק קבוצתי נפלא וחכם, ולא בזכות כוכב־על שבלט באופן יוצא דופן. אחת האכזבות הגדולות שלי בקריירה היא שלא הצלחתי להיכנס למשחק השביעי בגמר ב־1973 ונאלצתי לראות את המשחק מבר סמוך״.

מאז השתנתה ליגת ה־NBA דרמטית בזכות כוכבי־העל, תחילה מג׳יק ג׳ונסון ולארי בירד ובהמשך מייקל ג׳ורדן, שהעלו את הפופולריות הבינלאומית לשיאים חדשים. את דרכם ממשיכים כמובן הכוכבים של היום, ובהם לברון ג׳יימס וסטף קרי, שנמצאים בישורת האחרונה של הקריירה. ״הכדורסל ב־NBA בשנות השבעים היה שונה לחלוטין, והניקס של אז היו חוטפים מהניקס של היום לפחות 30 הפרש", קובע לס. "המשחק אז היה איטי הרבה יותר והשחקנים היו אתלטיים הרבה פחות, ולמרות זאת אהבתי אותו יותר מהכדורסל של היום כי הוא היה יותר קבוצתי ומעניין. הכדורסל שהכי נהניתי ממנו היה בשנות השמונים, בקרבות בין מג׳יק ג׳ונסון ולארי בירד ובין הלייקרס והסלטיקס. בשנים האחרונות אנחנו רואים גם השתלטות של כוכבים נהדרים מאירופה, מה שכמעט לא קרה בעבר. הליגה במגמת התפתחות אדירה״.

בין החוויות שעבר לס כעיתונאי המסקר את הניקס, הוא גם הצטרף אליהם כמה פעמים למשחקי חוץ באוטובוס הרשמי של הקבוצה, משהו שהיום פשוט לא יכול לקרות. ״בשנים הראשונות שלי בארצות הברית, ה־NBA לא הייתה ליגה מצליחה או פופולרית", הוא מספר. "כדי ליצור יותר עניין הם היו מצרפים עיתונאים לנסיעות למשחקי חוץ, ונסעתי איתם כמה פעמים באוטובוס לקונטיקט או לבוסטון. היו שני אוטובוסים, אחד לשחקנים ואחד למי שהצטרף אליהם. אז היה קל יותר לגשת לשחקנים ולדבר איתם. זה היה עולם אחר, לא היה הבדל מעמדות.

"שוחחתי לא מעט עם פיל ג׳קסון, ששיחק בניקס במשך 11 עונות. הוא היה שחקן מחליף ודי שולי בקבוצה, ולא אהבתי אותו במיוחד, אבל הוא אהב מאוד לדבר. לא האמנתי אז שהוא יהפוך בהמשך למאמן המעוטר והמצליח בליגה. זו הייתה הפתעה״.

מנחם לס נולד וגדל בחיפה, בשכונת בת גלים. כיום הוא מתגורר בדיור מוגן באטלנטה עם רעייתו גייל. הספורט היה חלק מחייו מגיל צעיר, ובמגוון ענפים. בגיל עשר זכה באליפות שחייה ל־50 מטר, אחר כך שיחק כדור־מים והוקי שדה, ובגיל 12 הצטרף למחלקת הנוער של מכבי חיפה בכדורגל בתפקיד החלוץ ואפילו הופיע פעם אחת בקבוצת הבוגרים של הפועל בלפוריה בליגה הלאומית ב־1956. בגיל 18 הצטרף לעתודה האקדמית והחל ללמוד הנדסה בטכניון בחיפה, ולאחר שירותו הצבאי למד חינוך גופני במכון וינגייט. בתחילת שנות השישים עבר עם רעייתו דאז רינה, שנפטרה מסרטן ב־1973, לארצות הברית, והמשיך ללמוד שם. בסיום לימודיו הפך לפרופסור לביומכניקה והצטרף לסגל אוניברסיטת אדלפי בגארדן־סיטי, לונג איילנד, בתור ראש החוג לביומכניקה.

גם שם, לצד הביומכניקה, הוא עסק בספורט. ב־1974 היה מאמן קבוצת הכדורגל של הקולג׳ והוביל את הקבוצה לזכייה מפתיעה באליפות המכללות בדרג השני בארצות הברית. בקבוצה שלו הוא שילב כמה כישרונות ישראליים שזכו למלגות לימודים בזכותו, וב־2001 הוצג בהיכל התהילה של אוניברסיטת אדלפי בזכות הישגיו כמאמן הקבוצה המקומית. בשנות התשעים היה ראש החוג למנהל ספורט, שהוא ייסד בעצמו באוניברסיטה.

כתבת הבכורה שלו בתקשורת הישראלית פורסמה הרבה לפני כן, ב־1961, לאחר משחק הליגה ההוא של הניקס. ״זה היה מדהים עד כדי כך שברגע שחזרתי הביתה החלטתי לכתוב על המשחק", הוא מספר. "בארץ לא הכירו את הליגה הזו. את הנייר במעטפה, שלחתי בדואר ל'חדשות הספורט' (שיצא לאור בישראל שלוש פעמים בשבוע מ־1954 עד 1985, ד"מ), ושכחתי מזה. אחרי כמה שבועות קיבלתי בדואר את המגזין עם הכתבה הראשונה שלי מודפסת. אף אחד לא אמר לי כלום, הם פשוט עשו את זה וכתבו 'מאת כתבנו בארצות הברית'״.

בעקבות הזכייה בסדרת הגמר, אחרי 53 שנה, הייתה עדנה לג'יימס דולן, בעלי הניקס מאז 1999. "הוא טיפוס מופנם ומוזר שכולם שונאים, אבל עכשיו הוא בעלים של קבוצה שזכתה באליפות ואיש לא ייקח את זה ממנו"

סיקורו של לס הציג סגנון אישי ושפה ציורית שהגדירו מחדש את הכתיבה בתקשורת הספורט המקומית. ״בשנים שכיהנתי כראש החוג למנהל ספורט, סטודנטים שלי עשו התמחות במדיסון סקוור גארדן, וזכיתי לקבל מושב 'על הפרקט' במאות משחקים של הניקס", הוא מספר. "ההגעה לאצטדיון מביתי בלונג איילנד ברכבת הייתה מאוד פשוטה. חוויתי מקרוב את האליפויות ב־1970 וב־1973. בימים ההם אף אחד לא האמין שתהיה בצורת ארוכת שנים כל כך עד הפעם הבאה שהם יזכו בתואר.

"ב־1994 צפיתי בסדרת הגמר הנהדרת של הקבוצה נגד יוסטון רוקטס, שעמדה בסימן מפגש בין שני הסנטרים הגדולים של התקופה - האקים אלאג׳ואן ופטריק יואינג. והסתיים בהפסד שובר לב במשחק השביעי המכריע. ברגעים המכריעים אלאג׳ואן חסם שלשה של ג׳ון סטארקס, שהייתה יכולה להביא את התואר. הסדרה נחשבת עד היום לאחת הקשוחות ביותר במועדון, עם ההפסדים הקשים ביותר. הניקס חזרו שוב לגמר ב־1999, אבל אז סן־אנטוניו הייתה דומיננטית בהרבה וזכתה בתואר בחמישה משחקים״.

בעקבות הזכייה בסדרת הגמר עכשיו, אחרי 53 שנה, הייתה עדנה לבעלי הניקס מאז 1999 ג׳יימס דולן, שנחשב עד לאחרונה לאחד מבעלי הקבוצה השנואים ביותר על האוהדים בשל ההצלחות המעטות של הקבוצה על המגרש, עימותים עם אוהדים ושחקני עבר ומקרים שבהם דאג להרחיק אוהדים שקראו לו למכור את הקבוצה. ״הוא טיפוס מופנם ומוזר שכולם שונאים, אבל עכשיו הוא בעלים של קבוצה שזכתה באליפות ואיש לא ייקח את זה ממנו״, קובע לס. ״בימים האחרונים הוא כבר הצהיר שלא בטוח יצליח להשאיר את הסגל הקיים בגלל עניינים כלכליים, ואמר שהניקס יהיו  קבוצת ה־NBA הראשונה שתיענה להזמנה של טראמפ להגיע לבית הלבן. קשה לדעת מה הוא מתכוון לעשות עכשיו ואיך האוהדים יגיבו למהלכים שלו״.

לס כתב לא רק לחדשות הספורט אלא גם לעיתונים חדשות, ידיעות אחרונות, מעריב, גלובס והארץ. בנוסף פרסם חמישה ספרים בנושא כדורסל, שחלקם הפכו לרבי־מכר. כיום הוא ממשיך לפעול במרץ באתר הכדורסל "הוּפס״ שהקימו ב־2005 שרון סולומון ושגיא כהן. לס הצטרף שלוש שנים אחרי שהוקם האתר - שהיה בהתחלה פורום העוסק ב־NBA - ואז הוביל את הפיכתו לפורטל NBA. מאז 2011 הוא הבעלים של "הוּפס", ולצידו עובדים בהתנדבות ישראלים רבים שחיים ברחבי ארצות הברית וקנדה. ״אני עדיין כותב באתר בכל יום", הוא מספר בגאווה. "זו תקופה קצת יבשה כרגע, אז בכל יום אני מעלה פרק מאחד הספרים שלי. האתר ממשיך לעבוד מצוין. כשהייתי בן שמונים, נציג בכיר מה־NBA פרסם לכבוד יום ההולדת שלי סרטון שהילל את אתר הופס, והכריז עלינו כאתר הלא מסחרי הגדול והמוצלח ביותר בעולם שמסקר את הליגה. מאוד מכבדים אותנו. נתנו לעיתונאים שלנו שתי אקרדיטציות למשחקי הגמר, שזה דבר מדהים״.

איך אתה רואה את ההתפתחות של דני אבדיה ב־NBA?

״זה פשוט בלתי ייאמן. אני ממש בהלם ממה שקרה איתו, הוא פשוט הפך את עורו, והפך לשחקן NBA טוב ולגיטימי שהשחקנים סביבו אוהבים מאוד. שזה לא דבר קל כשאתה שחקן זר.

"גם כספי עשה קריירה יפה וארוכה בליגה, כשאף אחד לא האמין שהוא ישחק במשך עשר שנים וזה הישג אדיר, ודאי כשבכל שנה הוא השתפר והיה שחקן לגיטימי בליגה. גם בן שרף מוכשר מאוד. הוא גם צעיר. אני מאמין שעתידו המוצלח עוד לפניו״.

ואי אפשר להתעלם מאירוע ספורט גדול שמתרחש בארצות־הברית, מה דעתך על משחקי גביע העולם?

״זכיתי לראות את מסי בעשרות משחקים, והוא גאון, אבל לשמחתי זכיתי גם לצפות בפלה הברזילאי בפעולה. הוא היה שחקן שעושה הכול - מכדרר, מוסר, נוגח ורץ, ואם היו מבקשים ממני לבנות קבוצה הייתי בוחר בו ראשון. אני שמח שהמונדיאל הגיע שוב לארצות הברית. הכדורגל כאן מתפתח, ממוצע הצופים הולך וגדל, ואני מאמין שיש כאן עתיד טוב מאוד לענף".