חמש שעות בתור, נס פרטי וכמעט הסכם שלום: דיווח מהמונדיאל במקסיקו

הרבה זיעה זלגה, כדורים נבעטו ושערים נכבשו מאז הגה ג׳ולס רימט את רעיון טורניר גביע העולם בכדורגל באמצע שנות ה־20 במאה הקודמת, ועד לפתיחת משחקי גביע העולם ה־23 במספר במקסיקו־סיטי בשבוע שעבר. רימט, עורך דין צרפתי שכיהן כנשיא פיפ״א במשך שנים ארוכות, האמין שכדורגל יכול לחבר בין עמים ותרבויות לאחר הזוועות של מלחמת העולם הראשונה, ובעקבות זאת בהמשך, עם סיום תפקידו ב־1956, היה מועמד לפרס נובל. גם הוא ודאי היה מתקשה להאמין לאן התגלגל הרעיון שלו ואיך ג׳אני אינפנטינו, מחליפו הנוכחי בתפקיד, הפך אותו למפלצת מסחרית שנראה ששכחה את פשטות המשחק ואת הקסם שלו שהפך אותו לאהוב בכל העולם והציבה במוקד מטרה אחת מרכזית - להרוויח כסף, כסף ועוד קצת כסף. בטורניר הבכורה ב־1930 השתתפו 13 קבוצות בטורניר שנמשך 17 יום ובסופו זכתה אורוגוואי בגביע, ואילו הפעם יעלו על כר הדשא מספר אסטרונומי של 48 קבוצות בטורניר בלתי נגמר על פני שלוש מדינות, 16 ערים מארחות ו־39 ימים של כדורגל. כמה ממשחקי הפתיחה כבר הוכיחו שחלק מהנבחרות פשוט לא ברמה ראויה למעמד, אבל משחקים מרובים טובים לעסקים, וכסף כאמור היה למטרת־העל.

טיסת הבוקר שלי מניו־יורק אירחה באופן מפתיע לא מעט אנשי תקשורת ומפיקים ישראלים שפספסו את טיסת ההמשך מישראל והצליחו לסדר טיסה חלופית בחברה אחרת. ביציאה מהשדה חיכו רקדנים מקומיים בלבוש צבעוני כדי להכניס אותנו לאווירה, אחת מהרקדניות תפסה לי את היד ויצאנו לריקוד קצר ומפתיע, וברקע שני זמרים שרים מוזיקה לטינית משמחת לבב. אחרי מסע קצר וניסיונות הטעיה מצד נהגי מוניות מקומיים הצלחתי למצוא את מונית האובר שהזמנתי, ומהר מאוד הפנמתי היטב שרוב האנשים כאן שולטים באנגלית כמו שאני שולט בספרדית, וכך הפך הגוגל טרנסלייט שלי ליועץ בכיר לענייני תקשורת בין־אישית במשך כמה ימים. נסיעת המונית הראשונה שלי גילתה לי עוד אתגר שאתמודד איתו בימים הקרובים - עומס בלתי נתפס בכבישים כמעט כל היום, ונהגים שמפעילים את המזגן ברכב רק כשהם עצמם כנראה כבר לא יכולים לסבול את הלחות הכבדה. החיסכון הזה נובע ככל הנראה מסיבות תקציב, כי הנסיעות זולות למדי. לדוגמה נסיעה של שעה משדה התעופה למגורים שלי עלתה 40 שקלים בלבד. הדרך האפורה והארוכה משדה התעופה התחלפה ברגע לצבעונית ומרגיעה בשכונת קיוקאן שבה התגוררתי במהלך השהות במקסיקו־סיטי.

קיוקאן היא אחת השכונות היפות, השלוות והציוריות ביותר בעיר, ובה רחובות מרוצפים, בתים צבעוניים, כיכרות מוצלות, בתי קפה, דוכני אוכל רחוב, שווקים מקומיים וכן הבית הכחול של האמנית פרידה קאלו, שהיה בשנים האחרונות לאחד המוזיאונים המבוקשים במדינה. בעבר נחשב האזור לעיר עצמאית, ומאוחר יותר היה עיר הבירה הראשונה של השלטון הספרדי במקסיקו לאחר כיבוש האימפריה האצטקית.

אחרי שהתמקמתי בגסטהאוס, ביקשה ממני מריה המארחת להימנע מדוכני האוכל שראיתי בקרבת מקום מטעמי שמירה על בריאותי, הבטיחה לשלוח המלצות איכותיות ובריאות ושלחה אותי לטיול היכרות בשכונה בשוק מקומי שבה שוכנת מריה טרינידד - אחת ממסעדות הטאקוס הטובות והמקוריות בעיר. פגשתי שם את לולה ואירה שישבו על הבר והמליצו לי מה להזמין.

״אני שמחה שגביע העולם חוזר לפה, רק לא מבינה למה היה צריך לרצף מחדש את הרצפות בכל תחנות הרכבת התחתית שלנו, זה יצר הרבה מאוד חוסר נוחות בשבילנו, התושבים״, אמרה לולה. ״מקסיקו־סיטי היא מקום שכולם בו אנרכיסטים ולא אוהבים חוקים, אבל בניגוד למה שנוהגים להפיץ עלינו בממשל האמריקני מסיבות פוליטיות המאפיה לא שולטת פה, זה לא מה שאנחנו מרגישים. לראש העיר שלנו קלרה ברוג'ה יש 70 אחוזי תמיכה, והעם הפשוט כאן אוהב אותה מאוד כי היא סוציאליסטית ודואגת להם, אף שהעשירים קצת פחות מרוצים״.

"המוחים טוענים שכל הטורניר הזה מקורו בשחיתות ובתשלומים לא ראויים לכאורה של פיפ״א", מספר לי קרלוס. "המורים מפגינים על הפקרת החינוך ושכרם הנמוך, על השקעה מיותרת של מיליארדים במקום לטפל בפשיעה ובעוני"

לא כולם במקסיקו מרוצים מחזרת הטורניר היוקרתי למדינה בפעם השלישית בהיסטוריה, יותר מכל מדינה אחרת, וכבר תקופה ארוכה מתנהלות מחאות נגד הטורניר, והן גברו ככל שהתקרבה שריקת הפתיחה. ״המחאות כאן עלו שלב בעשרת הימים האחרונים בהפגנות, עצירת תנועה שהפכה את המצב בכבישים לעוד יותר חמור ואיום לנסות ולחבל בקיום המשחקים עצמם״, סיפר לי קרלוס, שפגשתי ביציאה ממשחק הפתיחה. ״המוחים טוענים שכל הטורניר הזה מקורו בשחיתות ובתשלומים לא ראויים לכאורה של פיפ״א למי שהנהיגו את המדינה כאשר נחתמו החוזים לפני שנים רבות. המורים מפגינים כאן על הפקרת החינוך ושכרם הנמוך, על השקעה מיותרת של מיליארדים במקום לטפל בפשיעה הגואה ובעוני. המוחים העעלו מחדש לכותרות גם את פרשיית הנעדרים מאיגואלה, פרשה מקומית כאובה מ־2014 שבה נחטפו וככל הנראה נרצחו 43 סטודנטים שיצאו להפגין כנגד המדיניות הכלכלית של המדינה״.

המשכתי לאצטדיון אצטקה כדי לאסוף את האקרדיטציה שלי לכניסה למשחקים, שהפעם באמת שווה זהב בגלל המחירים הלא הגיוניים של הכרטיסים - גם אלה שנמכרו באופן רשמי על ידי פיפ״א וגם אלו שיצאו למכירה חוזרת על ידי הקונים, שם הרוויח הגוף המארגן עוד עמלת מכירה מכובדת. מקסיקו־סיטי היא עיר נהדרת עד שאתה צריך להשתתף במשהו שהרשויות מארגנות או מפיקות, כי כאן מדובר בסיוט מתמשך. הגעתי לאצטדיון כשעה לפני סגירת המשרדים באמונה שלמה שאצליח לסיים את התהליך בתוך זמן קצר, בדיוק כמו בטורנירים ובתחרויות גדולות שסיקרתי בעבר. מהר מאוד גיליתי שאני במציאות שונה לחלוטין, ונכנסתי לתור ארוך ובלתי נגמר שלקח בסופו של דבר חמש שעות תמימות. מנהלי משרד האקרדיטציות הם צעירים חביבים שעובדים בפרך שעות ארוכות בהתנדבות מלאה. קשה להבין למה ארגון עשיר כמו פיפ״א שמרוויח מיליארדים מזכויות שידור, חסויות וכרטיסים במחיר מופקע, מתעקש שלא לשלם משכורות לאנשי מקצוע במשמרות של שעות נורמליות, לאייש את המשרדים בעוד ציוד ולהימנע מהסיוט הזה.

״בשבוע הראשון זה נמשך שמונה שעות ויותר, אנחנו עוד מרגישים שהתייעלנו״, אמר לי אנדרה, מנהל המשרד שעזר לי בסופו של דבר לסיים את התהליך, ״הבעיה שהם מביאים לאותו תור את המאבטחים, הברמנים, המלצרים ואנשי המדיה. דיברנו איתם, ביקשנו שיפצלו ויפתחו עוד עמדות אבל לא היה עם מי לדבר״.

חלק מהחוויה במונדיאל היא האירועים סביבו, שכללו אזורי בילוי לאוהדים, ובהם הופעות, קונצרטים של תזמורות קלאסיות וכוכבי פופ מקומיים לצד דוכני מזון, צעצועים והופעות רחוב מגוונות. האירוע המיוחד ביותר שבו השתתפתי נערך בפארק צ׳פולטפק, שאליו נכנסים משער האריות, שבו ניצבים שני אריות עשויים ברונזה, שנוצרו במאה ה־19 לבניין הפרלמנט המקסיקני, והועברו לפארק בשנת 1921 כדי לשמש כניסה מפוארת לפארק נהדר. בפארק הוקמו ביתנים לרוב המדינות המשתתפות בטורניר, וכל ביתן הציע מאכלים ומוצרים שמאפיינים כל מדינה, בנוסף להופעות של אמנים בינלאומיים, להקות שרקדו בין המבקרים והרבה מאוד אנרגיה בינלאומית צבעונית ושמחה. הביתן הראשון היה של איראן, ובו הציעו אוכל, שטיחים, תמונות ודגלים. החלטתי שזה הזמן לסיים את המתיחות במזרח התיכון, ניגשתי למוכרות עטויות החיג׳אב, הצגתי את עצמי ואמרתי להן שהגיע הזמן לעשות שלום.

החלטתי לסיים את המתיחות במזרח התיכון, ניגשתי למוכרות עטויות החיג׳אב, הצגתי את עצמי ואמרתי להן שהגיע הזמן לעשות שלום

״אני שמחה מאוד לשמוע את זה ומסכימה איתך בכל מילה״, אמרה לי אחת מהן ותרגמה מיד את הדברים שאמרתי לחברות לצידה, והן הגיבו בחיוך. לא באמת הופתעתי מהתגובה שלהן כי מעולם לא פגשתי איראני עוין בחיי, וכידוע עמדתם של רוב האיראנים שחיים מחוץ למדינה היא נגד מה שמתרחש שם. מדושן עונג מההישג המדיני החלטתי לעשות שלום גם עם הדוכן של אלג׳יריה, אבל ברגע שאמרתי מאיפה אני, שני העובדים הסתכלו זה בזה בבהלה קלה, הסתובבו בגבם אליי וסירבו להסתובב עד שעזבתי את המקום - מאוכזב מהכישלון המדיני.

בבוקר משחק הפתיחה של הטורניר לבשה מקסיקו־סיטי חג. גברים, נשים וילדים נראו בכל פינה לבושים במדים הירוקים של הנבחרת הלאומית. מחירי הכרטיסים המופקעים לא הרתיעו עשרות אלפים מתושבי העיר, שמקצתם - קרוב לוודאי - שברו תוכנית חיסכון כדי להשתתף באירוע ההיסטורי. כדי לתת לכולם הזדמנות לחוות את האירוע, גם אם מול מסך באחד מאזורי האוהדים או בפאבים השונים, הוכרז במקסיקו־סיטי יום שבתון, וכך הוקל באופן מיידי גם העומס בדרכים. דרכי לאצטדיון החלה כמה שעות לפני שריקת הפתיחה עם דייגו, נהג האובר שלי שגם ידע אנגלית וגם הגדיל ראש והצליח להביא אותי מרחק 14 דקות הליכה בלבד מהאצטדיון, שהגישה אליו נחסמה מכל כיוון. בדרך נצפו כמות נכבדת של צופים שהגיעו בתחפושות שונות, להקות שהכינו את עצמם לקראת הופעה והרבה מאוד מתנדבים.

אצטדיון האצטקה במקסיקו־סיטי נחנך ב־29 במאי 1966 ונחשב לאחד מאצטדיוני הכדורגל האיקוניים בעולם. תכננו אותו האדריכלים פדרו רמירס ואסקס ורפאל מיחארס, והוא נבנה במקור בעבור יותר מ־100 אלף צופים, ובמשחק הפתיחה צפו קצת יותר מ־80 אלף איש. עד היום אירח האצטקה שני משחקי גמר מונדיאל – ב־1970 וב־1986, וכיכבו בו במשך השנים אגדות כדורגל כמו פלה ומראדונה. במשחק הפתיחה בשבוע שעבר היה האצטקה לאצטדיון הראשון בהיסטוריה שמארח משחקים בשלושה גביעי עולם, הישג בהחלט חסר תקדים.

שעה וחצי אחרי שיצאתי לדרך הצלחתי להגיע למרכז התקשורת, שם פגשתי את איתי שכטר, חלוץ עבר מוכשר, שהפך מאז שפרש לפרשן מבוקש.

״הייתי אתמול בארוחת ערב של אגדות פיפ״א, פגשתי שם את רונאלדו, ומאז אני לא מצליח להירגע״, סיפר לי שכטר בהתלהבות, ״קשה לי להסביר כמה שאני אוהב את השחקן הזה, זה היה פשוט מדהים להיות איתו באותו האירוע״.

קיוקאן היא אחת השכונות היפות, השלוות והציוריות ביותר בעיר, עם רחובות מרוצפים, בתים צבעוניים, כיכרות מוצלות, בתי קפה, דוכני אוכל רחוב, שווקים מקומיים והבית הכחול של האמנית פרידה קאלו, שהפך למוזיאון מבוקש

כצופה שהגיע בפעם הראשונה לאצטקה אני חייב לציין שמדובר בחוויה לא פשוטה. אזור הדשא והיציעים אומנם מרשימים מאוד, אבל עדיין מדובר במבנה ישן וצר, וכש־80 אלף איש מבקשים לקנות בירה במזנונים, דרכי המעבר חסומות כמעט לגמרי, ונדרשה לי עוד חצי שעה למצוא את המושב שלי ביציע העיתונאים ולהתחיל סוף־סוף את החוויה אחרי שעתיים של מסע.

לאחר מופע הפתיחה שבו כיכבו שאקירה, בורנה בוי, בנוסף לשורה של כוכבים ושחקנים לטיניים ובינלאומיים יצא המשחק לדרך. הדומיננטיות המקסיקנית על הדשא לוותה בעידוד עוצמתי ובלתי פוסק, במשחק שהסתיים בניצחון הנבחרת המארחת 0:2 עם הרבה מקסיקנים שמחים וטובי לבב.

אם חשבתי שהדרך לאצטדיון הייתה קשוחה, עוד לא ידעתי מה מצפה לי בדרך חזור. מכיוון שהדרכים נחסמו במרחק של כמה קילומטרים, לא היה סיכוי להזמין מונית לאזור האצטדיון. המחשבה הראשונה הייתה להצטרף להסעת העיתונאים לצד השני של העיר ולקחת רכב משם, אבל ברגע שראיתי עשרות עיתונאים מחכים לאוטובוס שלא מגיע (וגם לא הגיע אגב, כל העיתונאים הישראלים עברו בסופו של דבר מסע חזרה ארוך וקשוח בהרבה משלי) החלטתי פשוט ללכת ולחפש מקום שבו אוכל להזמין מונית. הבעיה הייתה שגשם כבד החל לרדת, ואני הייתי עם הרבה ציוד ובלי מטרייה. תוך כדי תנועה רכשתי מעיל גשם מצ׳וקמק משהו וצעדתי מהר ככל האפשר.

לצידי הדרך ניצבו מפגינים רועשים בהפגנות קטנות וכמות אדירה של שוטרים ובידיהם ציוד לפיזור הפגנות עושים את הדרך לעברם. הגשם לא פסק, ובנקודה הראשונה שראיתי תנועה פתוחה ניסיתי להזמין רכב בלי הצלחה. שני מקומיים שהתחילו לשאול אותי שאלות מטרידות הלחיצו אותי והמשכתי בדרכי לנקודה נוספת ואז לעוד אחת ועוד אחת ועוד אחת. לא משנה מה ניסיתי, לא הצלחתי להזמין מונית.

לאחר מופע הפתיחה שבו כיכבו שאקירה ובורנה בוי, בנוסף לשורה של כוכבים ושחקנים לטיניים ובינלאומיים יצא המשחק לדרך. הדומיננטיות המקסיקנית על הדשא לוותה בעידוד עוצמתי ובלתי פוסק

כמעט בלי כסף מקומי בכיס וכשבפי מילים מועטות מדי בספרדית התחלתי להרגיש חסר אונים. ״האם הלכת לאיבוד?״, שאלה אותי אישה מבוגרת מקומית חביבה, ״אל תדאג, תמשיך ללכת, אני בטוחה שתסתדר״. הגשם פסק, השמש זרחה, היה פתאום חמים ונעים ואף שהייתי קצת רטוב החלטתי שהכול בסדר. כמה פעמים אני כבר במקסיקו־סיטי אחרי חגיגת פתיחת משחקי גביע העולם.

המשכתי ללכת והתחלתי לשיר לעצמי שירי עידוד עד שהגעתי לבית קפה קטן והחלטתי לעצור בו למנוחה. שתי נשים שעמדו בכניסה בירכו אותי לשלום, עניתי, ומיד אחת מהן שאלה - ״אתה ישראלי?״. שמה קלייר מסיאס, היא יהודייה שהיגרה מוונצואלה למקסיקו־סיטי לפני שבע שנים. קלייר שהבינה את הסיטואציה שלי הזמינה אותי להצטרף למונית שלה, האריכה את הדרך שלה כדי לעצור בשכונה שלי, סירבה בתוקף לקבל תשלום והפכה לנס הפרטי שלי. אני באמת לא חושב שיש עם אחר שיכול להיות נדיב כל כך למישהו בצרה שרק הרגע הכיר. אחרי נסיעה עם נהג קצת עצבני שסיכן אותנו כמה פעמים, הגעתי לביתי הזמני בשלום וסיימתי את ההרפתקה המקסיקנית שלי בחיוך ועם אמון מחודש בבני אדם.