היהודי האמריקני שהופך את העולם כדי שישראל תתחרה באולימפיאדת החורף

אדם אדלמן, אמריקאי־יהודי דתי, מקדיש כבר 12 שנה את כל מרצו, זמנו וכספו – ולמעשה את גופו ונפשו – למען ספורט החורף בישראל. הוא נודד בעולם, חי בסגפנות, עובד בעבודות מזדמנות ועושה את הבלתי אפשרי כדי להניף את דגל ישראל על הבמות הקפואות הבכירות בעולם. ב־2018 זה הצליח לו בגדול: נגד כל הסיכויים, הוא העפיל למשחקי החורף בקוריאה בענף הסקלטון (Skeleton), אחרי שאימן את עצמו במשך ארבע שנים בענף שבו גולש יחיד מחליק במזחלת קטנה, שוכב על הבטן וראשו פונה קדימה, במהירות שקרובה ל־140 קמ"ש.

"מבחינתי ההעפלה למשחקים האולימפיים הייתה אמורה להיות רגע המפנה של ספורט החורף בישראל", מספר אדלמן. אבל המציאות הייתה זוהרת פחות. "בסיום המשחקים נגמר לי הכסף. לקחתי הפסקה של שנה ונרשמתי לבית הספר למנהל עסקים באוניברסיטת ייל, אבל במקביל המשכתי לאמן ברשת, בכל ערב, אתלטים חדשים שנכנסו לתחום". בסופו של דבר החליט אדלמן לפרוש מהסקלטון ולהציב לעצמו רף חדש וגבוה יותר: להקים לישראל נבחרת מזחלות (בובסליי, Bobsleigh). זהו אחד מענפי הדגל היוקרתיים של משחקי החורף: צוות של שני גולשים או ארבעה גולשים דוהר במזחלת במסלול קרח צר ומפותל.

העיתוי לא היה יכול להיות גרוע יותר. "הקורונה פרצה בדיוק כשניסיתי לבנות את התוכנית", נזכר אדלמן. "העולם הושבת, והחלטתי שזה בדיוק הזמן להקים את הנבחרת. הענף דורש אתלטים חזקים מאוד שיוכלו לדחוף את המזחלת בשניות הראשונות הקריטיות, אז פניתי לשחקני רוגבי ישראלים שאיתרתי ברשתות החברתיות".

האתגר היה עצום. "אם ענף לא קיים במדינה שלך, מעטים רוצים לעסוק בו", הוא מסביר. "זה נראה כמו שיגעון, לעזוב את החיים ולהשקיע מאמץ אדיר כזה". למרות זאת הוא הצליח לגייס חמישה אתלטים, ובאוקטובר הם נפגשו למחנה אימונים ראשון בקוריאה. "בדרך כלל דרושות שלוש או ארבע שנים כדי לבנות קבוצה. אנחנו הקמנו קבוצה מדהימה בתוך שבועות ספורים".

אחד המגויסים היה וארד פוארסה (30), דרוזי־ישראלי מהכפר מע'אר ושחקן נבחרת ישראל ברוגבי, שהגיע לקוריאה עם שני בני דודיו. "מעולם לא שמעתי על בובסליי או על אולימפיאדת החורף לפני שאדם פנה אליי", הוא מודה בחיוך. "בהתחלה לא הבנתי מה הוא רוצה, אבל הוא הבטיח תשלום. מעולם לא קיבלתי תמורה כששיחקתי רוגבי, אז אמרתי לעצמי: למה לא לנסות?"

כשהגיעו לקוריאה נכנסו לבידוד קורונה כמו כל המבקרים במדינה באותה העת. כשיצאו מהבידוד, המפגש הראשון עם הקרח היה מטלטל. "אדם ביקש ממני לדחוף את המזחלת ואז לקפוץ לתוכה. הרגשתי כאילו אני בתוך מכונת כביסה", משחזר פוארסה. "לא ראיתי כלום, רק הרגשתי את הלחץ והמהירות. האמת? אהבתי את זה. יש בזה המון אדרנלין. שמחתי גם להיות חלק מענף ספורט חדש שמעולם לא היה בישראל. בשנים שעברו מאז, הכרתי הרבה מתחרים ממגון מדינות ותרבויות ופגשתי אנשים חדשים שהפכו לחברים לחיים״.

הלוגיסטיקה של אימון נבחרת בובסליי היא סיוט כלכלי, ואדלמן נשא בנטל כמעט לבדו. "התקציב בקוריאה הספיק לשכירת דירה אחת לאתלטים", הוא מספר. "גרתי עם הכלב שלי לולו, שמגיע איתי לכל מקום, בדירה מרוחקת, ללא חימום וללא מים חמים. בחוץ הטמפרטורה הייתה עשר מעלות מתחת לאפס". כדי לממן את החלום, אדלמן עבד כנהג אובר ולקח הלוואות. "בכל קיץ אני מתקשר לאלפי אנשים ומבקש תרומות, שמכסות בקושי 20 אחוזים מהעלות השנתית", הוא אומר. את האימונים הם מקיימים כיום בעיקר בצפון אמריקה, פשוט כי השינוע של המזחלות ממקום למקום יקר מדי.

למרות התנאים הבלתי אפשריים, הקבוצה הציגה יכולת מפתיעה ונראתה בדרך הבטוחה למשחקי החורף בבייג'ינג 2022. "בדצמבר 2020 עזבנו את התחרויות האחרונות בניו־יורק בתחושה שאנחנו במרחק נגיעה מסין", הוא משחזר. "הקבוצה שהתחרתה נגדנו הייתה צריכה לעשות משהו כמעט בלתי אפשרי כדי לעקוף אותנו".

בינואר 2021, למרבה הצער, היריבים הצליחו מאוד בתחרויות באירופה. "זה היה כמו לראות את הבית שלך עולה בלהבות בהילוך איטי", הוא מתאר בכאב. "א־לוהים נמצא לצידי כל הזמן, אבל בשבועות ההם הרגשתי שהוא פשוט לא רצה שנגיע למשחקים. יותר מדי דברים היו צריכים לפעול לרעתנו כדי שזה יקרה – והכול קרה. קשה להסביר את התחושה הזאת - להיות קרוב כל כך למטרה שעבדת קשה כל כך בשבילה, ולא להצליח ברגע האחרון". הכישלון היה מוחץ. אדלמן חשש לשקוע לדיכאון עמוק, אך לבסוף הפנים את המציאות: "פשוט לא הצלחנו, וזה בסדר".

הכישלון הציב אותו שוב בצומת דרכים. "הבנתי שאם אעזוב – הכול יתפרק. לישראל לעולם לא תהיה נציגות בענף המזחלות, כי הדרך היחידה ליצור מסורת היא להעפיל למשחקים. הרגשתי מחויבות גדולה למדינה, שנתנה לי להתחרות תחת הדגל שלה, ומחויבות לעצמי. לא יכולתי לסבול את המחשבה שאשב על הספה בעוד ארבע שנים ואדע שישראל הייתה יכולה להעפיל אבל בגללי זה לא קרה". הוא חזר ללימודים בייל, סיים תואר במנהל עסקים והקים נבחרת חדשה.

מסעה של הנבחרת הזאת למשחקי החורף במילאנו, שייפתחו בפברואר, הפך לקשה הרבה יותר אחרי 7 באוקטובר 2023. "המלחמה פרצה ארבעה ימים לפני שהיינו אמורים להיפגש. כל הנבחרת, חוץ ממני, גויסה לצבא. הייתה לי אפשרות לפרוש או להמשיך לדחוף, בהבנה שהשנתיים הבאות יהיו קשות מאוד - כי המטרה שלי היא לא רק להעפיל למשחקים, אני רוצה להגיע לפודיום ולזכות במדליה", מספר אדלמן. הוא נאלץ לאלתר: "במשך תקופה, בכל פעם הטסתי מישראל אתלט אחר, בסך הכול שמונה אתלטים שאף אחד מהם לא עסק בספורט הזה קודם. הכשרתי אותם במשך כמה ימים, עשינו תחרות, והם חזרו הביתה".

המלחמה הגיעה אליו גם לארה"ב. "קיבלנו לא מעט תגובות נאצה ברשתות, ומישהו צייר סמל נאצי על הוואן שלנו בניו־יורק", הוא מגלה. "אבל משוגעים יש בכל מקום. אני בוחר לא לבזבז על זה זמן, אלא להתמקד בלהיות שגריר של ישראל. יש רבים שמעולם לא פגשו ישראלי באופן אישי, אז חשוב לי להישאר בסיום התחרויות ולדבר עם אנשים ולהציג את עצמי ואת הסיפור שלנו".

אדלמן (34) נולד בברוקליין הסמוכה לבוסטון, לאימא עורכת דין ואבא רופא. הוא החל את דרכו בספורט כשוער הוקי קרח כבר בגיל שלוש. כשהתבגר, אף שהוכיח יכולות גבוהות וקיבל הצעות למלגות שהיו מסייעות לו להפוך למקצוען, בחר לפרוש מהספורט כי לא האמין שיהודי שומר שבת יצליח להשתלב בליגה מקצוענית בכירה.

ב־2006 הגיע לראשונה לישראל בפרויקט "השחר". מלחמת לבנון השנייה, שפרצה בעת שהותו בארץ, הפכה אותו לדבריו לציוני אמיתי. ב־2010 הגיע לשנת לימוד בישיבת לב התורה בבית־שמש, ואז שב לארצות הברית ולמד באוניברסיטה פרטית בקיימברידג', מסצ'וסטס. לאחר לימודיו קיבל משרה יוקרתית בחברת הטכנולוגיה אורקל, אבל הרצון לייצג את ישראל לא הרפה ממנו והוא עזב כדי להתמקד בחלום החדש שלו.

בשנים האחרונות מסייע לו בנג'מין מאייר, ספורטאי אולימפי אוסטרי מעוטר שזכה בשלל מדליות באליפויות העולם ובאליפויות אירופה בבובסליי, השתתף בשלוש אולימפיאדות, והיום הוא המאמן ומנהל מחלקות הפיתוח של נבחרת המזחלות האוסטרית. השניים מעולם לא נפגשו והקשר ביניהם מתקיים לאורך השנים ברשת. "התשוקה והנכונות של אדם לעשות הכול כדי להצליח בענף מורכב וקשה כמו בובסליי נתנו לי השראה ורצון להצטרף ולעזור לו, כי מעולם לא פגשתי מישהו שעובד כל כך קשה בשביל לבנות תשתית לענף חדש במדינה שלו", מחמיא מאייר. "בנבחרת האוסטרית יש לנו תקציב וציוד מהמדינה. במקרה של ישראל אדלמן הוא הענף כולו: גיוס הספורטאים, האימון שלהם, המימון, למידת המסלולים. הוא עושה עבודה של שישה-שבעה אנשים.

"למרות הקושי, העבודה שהוא עושה מדויקת ומקצוענית והוא ממשיך להפתיע אותי עם האנרגיות שיש לו להמשיך הלאה. בזכותו הנבחרת נמצאת היום ברמה של גמר אולימפי. זה אחד הסיפורים המרתקים בענף בכל הזמנים, ואנשים חייבים להבין שנעשה כאן משהו יוצא דופן. אדם הוא כיום אחד מנהגי המזחלות הטובים בענף בעולם, מה שעוזר לו לצמצם פערים מבחינת התקציב שעומד לרשותו ומבחינת ההכשרה המהירה של ספורטאים בלי ניסיון בענף".

ואכן, ההישגים הגיעו. בנובמבר זכתה הנבחרת במדליית ארד היסטורית ברביעיית בובסליי בתחרות בוויסלר בקנדה. במסע לאולימפיאדה באיטליה מתחרה נבחרת ישראל, נכון לעכשיו, הנבחרת מדורגת במקום השישי מתוך הנבחרות המתמודדות על הכרטיס למילאנו – מיקום שמבטיח העפלה. מתחילת השנה האזרחית מתקיימים מרוצים מכריעים בלייק פלאסיד בניו־יורק, עיירה המרוחקת שבע שעות מהעיר ניו־יורק. המרוצים יסתיימו בשבוע הבא ויקבעו מי הקבוצות שזכו בקריטריון.

אלא שכאן מתחיל הקרב האמיתי. גם אם אדלמן יעמוד בקריטריון הבינלאומי, כלל לא בטוח שהוועד האולימפי הישראלי יאשר את השתתפותו. הסיבה: השימוש במחליפים זרים ("שכירי חרב") בתחרויות צוברות ניקוד. "הנבחרת של אדלמן השיגה את רוב הניקוד במרוצים שהשתתפו בהם לא ישראלים, בעיקר מקצוענים מצ׳כיה", טוען גילי לוסטיג, מנכ"ל הוועד האולימפי. "הבהרנו לו מתחילת הדרך שהוא חייב להתחרות עם ישראלים, שבתחילת הדרך הוא לא הצליח לגייס. כשהוא מתחרה רק עם ישראלים, הוא מסיים במקומות האחרונים והתוצאות רחוקות מאוד מאלו שהשיג בהתחלה.

"תחשוב שניקח ארבעה אצנים מג'מייקה שיעזרו לנו להגיע לאולימפיאדה, ושם נחליף אותם בישראלים ונסיים אחרונים. אין בזה היגיון. ניסינו להקל: הסכמנו ללכת לפי הקריטריון הבינלאומי והסכמנו לקבל גם את התוצאות הראשונות, בתנאי שהצוות הישראלי ימשיך להציג רמה סבירה לכל הפחות. כרגע זה לא קורה".

יו"ר הוועד האולימפי יעל ארד מסכימה שאדלמן חייב לעמוד בדרישות, אחרת אין טעם שהוועד האולימפי ישלח אותו בשם המדינה. "אדם הוא יהודי ציוני, ספורטאי טוב עם המון רצון, ואנחנו מכבדים את התשוקה שלו והיינו שמחים לראות אותו מצליח", היא מקדימה. "השקענו בו כלכלית, אבל לאולימפיאדה צריך להגיע בזכות. הספורט הישראלי פועל במדיניות ברורה: הקבוצה שהשיגה את הקריטריון חייבת להיות קבוצה של ישראלים, שהיא זו שתייצג אותנו באולימפיאדה. אם היה רק מרוץ אחד עם מחליף, לא היינו עושים עניין, ומביאים את ההחלטה לוועדת חריגים. כאן זה לא המקרה. כשהבנו מה הוא עושה, כבר לפני חודשים רבים, הוצאנו לו מכתב רשמי עם הדרישות המקצועיות שלנו".

אדלמן דוחה את הטענות על הסף. לדבריו, השימוש במחליפים זרים היה כורח המציאות בשל המלחמה, בגלל גיוסם של ספורטאים ישראלים ובשל פציעות. "התוצאות היו פחות טובות דווקא כשהשתמשנו במחליפים", הוא טוען. "הנבחרת שמורכבת כולה מישראלים היא היום אחת מ־20 הטובות בעולם. אני גאה שהצלחנו להגיע לרמה כזאת. אני גם אסיר תודה לנהגים המחליפים ששמרו על הקבוצה מאוחדת בתקופה מורכבת מבחינתנו". לדבריו, הייצוג האולימפי עצמו נקבע לפי מרוצים מהשנה החולפת, ובהם הופיעו ספורטאים שאינם אזרחים רק בארבעה מרוצים בסך הכול.

ההכרעה תיפול בקרוב. הנבחרות שזכו בקריטריון יקבלו ב־18 בינואר הודעה רשמית, והוועד האולימפי יצטרך להשיב בתוך 48 שעות אם הוא מקבל את ההזמנה. הנבחרת של אדלמן יכולה לקבל הזמנה להתחרות גם במזחלת זוגית וגם במזחלת של ארבעה אתלטים. יעל ארד משאירה פתח קטן של תקווה: "אם בתחרויות האחרונות הנבחרת עם הישראלים תציג יכולת גבוהה, נשקול מחדש את הדברים: נבדוק את רמת התחרות, נבין את איכות התוצאה ונכריע. אנחנו מאחלים לו שישיג תוצאות טובות יותר".

אדלמן כבר שוקל איך לפעול אם הנבחרת לא תוזמן. ״בשנים האחרונות הפכתי לאחד הנהגים הטובים בענף בעולם, אבל המטרה שלי היא לבנות נבחרת ישראלית שתהיה מהנבחרות הטובות בעולם", הוא אומר. "העובדה שעמדתי במשימה מרגשת אותי. אני לא חושב שיש אדם אחר בעולם שהיה יכול להקים ולתפעל נבחרת כזו ולהגיע לרמה הנדרשת.

"אם נשתתף במשחקים קרוב לוודאי שהדברים יימשכו. אם לא, זה כנראה הסוף. קשה לי להאמין שמישהו יחליף אותי. בקרוב אחגוג 35. עדיין אין לי משפחה משלי, עבודה או חסכונות, וקשה לי להאמין שאוכל להמשיך בצורה כזאת", הוא אומר בגילוי לב. "האפשרות שלא נתחרה מעציבה אותי, אבל אני מניח שארגיש סיפוק מכך שהוכחתי שזה אפשרי" .

דייויד גריבס, נשיא התאחדות הסקלטון והבובסליי בישראל, מקווה עדיין להחלטה חיובית של הוועד האולימפי. "ספורטאי הענף, ובמיוחד אדלמן, הקדישו יותר מעשר שנים כדי לייצג את ישראל", הוא אומר. "אנו מקווים שאם נצליח ונעפיל למשחקים, הוועד ישקול לשלוח אותנו. אני מקווה שכל הזדמנות להניף את דגל ישראל בין האומות, ולחלוק את הגאווה הזו עם יהודים ודרוזים ברחבי העולם, תיבחן ברצינות".