"בהתחלה לא ידעתי איך לצאת מהבית": ענבר לניר משתפת על מחיר המדליה

״ברגע שהמשחקים האולימפיים בפריז הסתיימו הרגשתי שחלק מעצמי פשוט נעלם והייתי צריכה להבין שוב מי אני, מה התחביבים שלי ומה האופי שלי, כדי לאסוף את ענבר שהשארתי קצת בצד בשבילי להגשים את המטרה שלי. הייתה לי ממש מערכת יחסים עם האולימפיאדה הזו. קמתי והלכתי לישון שנים עם מגדל אייפל מול העיניים וזה נתן לי המון משמעות וערך, וכשזה נגמר חוויתי סוג של משבר זהות עם הרבה מאוד שאלות״. כך, בישירות ובפתיחות שאופיינית לה כל כך מתארת הג׳ודאית הישראלית המעוטרת בכל הזמנים ענבר לניר, את החוויה שעברה לאחר שהפכה למדליסטית אולימפית בקיץ שעבר.

"יש המון כוח, משמעות ואנרגיה לחלום ואחרי נקודת שיא כל כך גבוהה חייבת הייתה לבוא נפילה״, היא משתפת, ״נפילה שהכינו אותי לקראתה אבל לא יכלו למנוע אותה ממני. מאז האולימפיאדה אני ברכבת הרים של רגשות ולפעמים קשה לי אפילו להבין את גודל ההישג שעבורו עבדתי כל כל החיים, אבל גם אין כאן שום לחץ כי זה קרה וקיים ואף אחד לא ייקח את זה ממני. ושלא תבין לא נכון, לא הייתי מתחלפת בשום אופן עם גרסה שלי שלא זכתה במדליה ואני שלמה עם כל מה שעשיתי כדי להשיג אותה, כי אם לא הייתי נותנת את הכול לא הייתי סולחת לעצמי״.

הזכייה של לניר במדליית הכסף במשקל של עד 78 קילוגרם לא הפתיעה איש, להפך. לאחר שזכתה באליפות העולם ב־2023 בנוסף לסדרת הישגים בתחרויות היוקרתיות ביותר וכשהיא מגיעה לפריז מדורגת שלישית בעולם, לניר באה למשחקים מסומנת כתקווה גדולה של המשלחת.

“הכלים שרכשתי במשך השנים הכינו אותי לנהל נכון את הלחץ שהיה עליי", היא מסבירה, ״ראיתי לאחרונה סרט שצילמתי בכפר האולימפי ונזכרתי שהייתה שם כמו כיפה של לחץ מעל. לא משנה איפה היית, האנרגיה הזו הייתה קיימת והיה צריך לדעת להתמודד כי קריסה לא הייתה אופציה מבחינתי״.

אם לא מספיק הלחץ והציפייה, לניר הייתה צריכה להתמודד גם עם התחלה לא טובה של חברותיה בנבחרת בימי התחרות הראשונים. ״בהתחלה זה נראה כמו תסריטים חוזרים של ריו וטוקיו עם הפסדים ואכזבות כל יום ולא משנה כמה התכוננתי, כשראיתי את תמנע (נלסון־לוי, שמתחרה במשקל של עד 57 קילוגרם. ד.מ) מפסידה בשמינית הגמר זה היה אחד הרגעים הקשים שחוויתי בפריז, ונזכרתי היטב שבמעמד הזה כולם יכולים לנצח או להפסיד ושכלום לא מובטח״, היא משתפת, ״במשך חודשים קמתי בבוקר ועשיתי דמיון מודרך שבו אני רואה את עצמי מנצחת באולימפיאדה. אני הכנתי את המוח שלי לסיטואציה הזו וכשהגעתי לאולם ביום התחרות שלי הרגשתי באופן מאוד טבעי שזה המקום שלי, מה שנתן לי להרגיש בטוחה יותר ופחות בלחץ״.

לניר הציגה יום קרבות נהדר. היא החלה את התחרות בסיבוב השני, שבו ניצחה באיפון יריבה ממונגוליה, ניצחה ברבע הגמר יריבה הולנדית תוך 24 שניות, עלתה לגמר והבטיחה לעצמה מדליה לאחר עוד איפון, הפעם מול יריבה גרמנית. "הייתי פשוט בזרימה ובסוג של הרמוניה. הרגשתי שזה שלי ודמיינתי שאני באיזה סרט שעושים על הספורטאית שזוכה בזהב, שמסביבי הצלמים ואני זו שמשחקת את התפקיד של זו שהולכת לזכות בזהב, וכל המתחרות הן שחקניות משנה בסרט שלי. אני חושבת ששידרתי את זה החוצה למתחרות שלי ושידרתי את זה לעצמי וזה התחבר לכל העבודה המוקדמת שעשיתי״.

יעל ארד הייתה הג'ודאית הישראלית הראשונה שעשתה היסטוריה ועלתה לגמר האולימפי במשחקי ברצלונה. אחרי 32 עלתה לניר לגמר והתמודדה עם האיטלקייה והמדורגת ראשונה בעולם, אליצ׳ה בלאנדי שהצליחה לגבור עליה ולהשאיר אותה עם מדליית הכסף.

״בלאנדי היא ספורטאית טובה מאוד שקשה לי להתמודד עם הסגנון שלה וכל קרב שלנו הוא ממש קרב מוחות מאתגר״, לניר מנתחת, ״אחרי ההפסד הסתכלתי מיד על שני (הרשקו מאמן הנבחרת, ד.מ) כי אני רגילה להיות עצובה אחרי הפסד, והוא אמר לי - 'את אלופה אולימפית, הכול בסדר". ברגע שקיבלתי את האישור שלו הסכמתי לחגוג ואני שמחה שעשיתי את זה כי הקהל הישראלי באולם צרח בטירוף והניף דגלים, וזה היה יום מדהים וחוויה של פעם בחיים. עמדתי על פודיום המנצחים ואמרתי לעצמי שאני חייבת לנצור את הרגע הזה, שהוא שלי ושאסור לי לשכוח אותו״. ברגע אחד הפכה לניר למוכרת בכל בית בישראל.

"בהתחלה זה היה מבהיל ולא ידעתי איך לצאת מהבית, מה ללבוש ולמה לצפות. אני אדם שחרד לפרטיות שלו ולא הייתי רגילה לדבר הזה. עם הזמן פיתחתי מודעות גבוהה יותר למה שקורה סביבי והיום אני יודעת שיש משקל למה שאני אומרת כי אני מייצגת משהו הרבה יותר גדול מאשר רק את עצמי״, מספרת לניר על השינוי, ״אחרי שחזרתי, אנשים עצרו אותי ברחוב וביקשו להצטלם איתי והבנתי שנכון, הם מאוד מעריכים אותי, אבל גם שייצגתי עבורם רגע מתוק שחוו עם המשפחה בסלון בתקופה בלי חדשות טובות והמפגש הזה מזכיר להם את הרגע הזה. כל חיי חיפשתי דרך לעשות קצת יותר טוב לאדם שאני פוגשת וכשזה הגיע בצורה כל כך רחבה, זו הייתה כמות אהבה שהיה לי קשה להכיל".

מתי החלטת שאת ממשיכה למשחקי לוס־אנג׳לס?

״חודש לפני האולימפיאדה הייתי באוטובוס עם הנבחרת ופתאום הרגשתי איזה קול שאמר לי שאני ממשיכה לעוד אולימפיאדה. ג׳ודו זו האמנות שלי, היצירה, וברגע שאני שמה את החליפה אני מרגישה שזה המקום שאני הכי שייכת אליו. אני מרגישה שהשיא שלי עוד לפניי ושיש לי עוד הרבה לאן להתקדם ולהתחזק״.

העובדה ששני הרשקו הפך למאמן־על שאחראי גם על נבחרת הגברים שינתה משהו עבורך?

״בהחלט. זה הוביל לחיבור בין שתי הנבחרות. אנחנו מתאמנים יחד. בכל יום אני מתמודדת גם נגד גברים באימונים, וזה בדיוק האתגר שאני צריכה עכשיו״.

*

ענבר לניר, 25, נולדה וגדלה ביהוד וחיה כיום באבן־יהודה. יש לה אח סטודנט לרפואה שגדול ממנה בשנתיים והיא מגיעה ממשפחה חובבת ספורט: אמא שלה עסקה בג׳ודו בעבר, אבא רוכב על אופניים ואפילו סבתא שלה שבקרוב תחגוג 80 מתאמנת בכל בוקר בחדר כושר.

״הייתי ילדה סופר מתוקה וטובה עם דחף גדול להיות הכי טובה ומיוחדת בכל מה שאני עושה - בבית ספר, בחוגים ובחברויות, וזה הגיע מהבית שגדלתי בו״, היא נזכרת, ״ההורים חייבו אותנו לבחור חוג אחד בשנה ואני בחרתי חמישה שאחד מהם היה ג׳ודו. הייתי מאוד אנרגטית ואני לא זוכרת את עצמי נחה בשנים האלה״. התחנה הראשונה של לניר בעולם הג׳ודו הייתה בגיל 6 במועדון מקומי ביהוד תחת המאמן רן ידגר. ״בשלב הראשון היו בקבוצה כמה בנות שעזבו מהר ונשארתי להתחרות מול בנים שלא אהבו שניצחתי אותם כי אני בת ולא רצו לדבר איתי״, היא נזכרת בחיוך, ״מאוד אהבתי להיות חזקה מצד אחד אבל גם חששתי ולא רציתי שזה יבלוט מדי כדי שהבנים עדיין יראו בי בת שרוצים להציע לה חברות. למזלי כל קושי או משבר שחוויתי בשנים הללו הצפתי בבית מול ההורים והם נתנו לי כלים שעזרו לי להתמודד בצורה חיובית״.

בגיל 15 החלה לניר להתאמן בנבחרת הקדטיות במסגרת פרויקט אתנה להעצמה נשית. ״צירפו אותי אז לנבחרת כי היה מחסור בבנות, כי הייתי גדולה וחזקה והיה צורך ביריבות אימון. אף אחד לא סימן אותי אז ובצדק כי לא הייתי טובה באופן מיוחד״, היא נזכרת, ״בנבחרת פגשתי בנות שהיו מחויבות הרבה יותר ממני ובזכותן למדתי מה המשמעות של להיות ספורטאית ואיך להפוך למקצוענית ולממש את הפוטנציאל, וזה היה בדיוק האתגר שחיפשתי. במשך שנים חקרתי כמו בלש פרטי מה אני רואה מולי, מה הבנות עושות ואיך הן פועלות, וזו הייתה סביבה מצוינת עבורי״.

אחד הדברים המאפיינים את לניר הוא הסגנון ההתקפי המרהיב שלה שבזכותו היא מכריעה פעמים רבות קרבות במהירות גדולה. השיא שלה נרשם בתחרות מאסטרס בהונגריה ב־2023 שם זכתה בזהב אחרי ניצחון בארבעה קרבות בזמן כולל של דקה ו־7 שניות, הישג מרשים בהתחשב בכך שהשיא הקודם עמד על שבע דקות. ״הסגנון הזה פגע בי במשך הרבה שנים. קראו לי קמיקזה ועברו שבע שנים עד שלמדתי להפוך את הסגנון הפראי הזה לכלי מנצח״, היא משתפת, ״במשך המון זמן לא ידעו מה לעשות איתי ולאיש לא היה מושג איך ייגמר קרב שעליתי אליו. במשך תקופה ניסיתי להיות שמרנית יותר כדי לנצח אבל גם זה לא עבד והבנתי שאני חייבת לחזור לסגנון שלי. תוסיף לזה שהייתי מאוד לחוצה ובכל פעם ששני אמר לי משהו התחלתי לבכות. פשוט לא ידעתי איך לנהל את מפלצת הרגשות הזאת״.

השינוי בקריירה של לניר החל בסופו של דבר בזכות עבודה מנטלית שעשתה. ״בעבר הייתי עולה לקרבות בשיא הכוח, ואם תוך דקה הדברים לא היו מסתדרים הייתי נבהלת ומתחילה לפקפק בעצמי וכל מה שהיריבות שלי היו צריכות לעשות היה לשרוד את הדקה הזו״, היא מנתחת, ״בתהליך שעברתי הבנתי שאני יכולה להיות מסוכנת בכל רגע נתון ואז הדברים החלו להשתנות. מחוץ למזרן אני סופר עדינה, רגישה בכיינית ואפילו לא תחרותית, אבל למזרן עולה דמות שונה לחלוטין שבאה לנצח בקרבות האלה. שם אני חיה רעה שבאה לחסל ולהוריד והולכת עם האלטר אגו הזה עד הסוף, וברגע שנגמר הקרב אני מחבקת ומכבדת את היריבה שלי. השילוב של הקיצוניות הזו עם היכולות הפיזיות יוצר בעיניי משהו מאוד יפה". הפריצה המיוחלת הגיעה בשנת 2020: זכייה במדליית זהב באליפות אירופה עד גיל 23 בנוסף לארד באותה מסגרת עד גיל 21. ״בתחילת אותה עונה כבר הוציאו אותי מהסגל שטס לתחרויות קריטריון לקראת משחקי טוקיו כי לא הגעתי להישגים, ודווקא הירידה לתחרויות ג’וניור שחרר אצלי משהו״, היא נזכרת, ״ואז הגיעה הקורונה, דחו את האולימפיאדה וזכיתי באליפות אירופה. באותה תקופה עשיתי הרבה עבודה פנימית רוחנית והצלחתי למצוא את הדרך לבטא את היכולות האמיתיות שלי״.

ההצלחה הובילה אותה לשנה נהדרת שבה זכתה בחמש מדליות בתחרויות גרנד סלאם הגיעה למקום השביעי באליפות העולם, מה שהבטיח לה את הקריטריון למשחקי טוקיו. שם נוצחה כבר בשמינית הגמר והייתה חלק מהנבחרת המעורבת שזכתה במדליית הארד אך לא השתתפה פיזית בקרבות. מכאן לניר רק המשיכה להמריא כשבשנת 2023 הפכה לישראלית השלישית שזוכה בתואר עולמי עם חמישה ניצחונות באיפון, בין השאר בחצי הגמר על בלאנדי האיטלקיה שגברה עליה בפריז.

מאמן הקבוצה שני הרשקו הוא זה שמלווה את לניר כבר מגיל 17, אז הפך למאמן האישי שלה. ״שני האמין שאני יכולה לעשות דברים גדולים הרבה לפני שאני עצמי האמנתי, ובלי העבודה הנכונה והרגישה שלו הדברים יכולים היו ללכת לכיוונים שונים לחלוטין״, מחמיאה לניר, ״הוא החל לשלוח אותי לתחרויות גדולות ולהטיס אותי ברחבי העולם כשעדיין לא היה לי הישג משמעותי, כשבשנה הראשונה לא הפסקתי להפסיד. במשך תקופות ארוכות הביטחון העצמי שלי נשען על האמונה שלו בי״.

*

זמן קצר אחרי משחקי פריז פרסמה תושבת אבן־יהודה בפייסבוק פוסט תודה ללניר, שבאה לסייע לה עם הילדים והבית אחרי 7 באוקטובר כשבעלה גויס למילואים והיא כמעט קרסה מעול המטלות, מה ששופך קצת אור על האופי המיוחד שלה. ״העובדה שחזרנו להתאמן כבר ב־8 באוקטובר בבוקר בשעה שכל המדינה עולה בלהבות הייתה לי קשה מאוד מבחינה מוסרית ומצפונית, למרות שבדיעבד אני יודעת שזו הייתה החלטה טובה ואמיצה של שני, כי חווינו טראומה והיה חשוב לחזור למסלול כי התרומה האמיתית שלנו הייתה לייצג את המדינה בהצלחה על הבמה הגדולה ביותר. במקביל לאימונים היו לי הרבה שעות פנויות וחיפשתי ביישוב מישהו שצריך עזרה וכשמצאתי עזרתי שם עם הילדים, הכלבים, הניקיונות והבישולים".

השנה זכתה לניר במדליית כסף בטורניר הגרנד סלאם בפריז ובמדליית הארד בגרנד סלאם בטשקנט, שם הכריעה יריבה ברזילאית תוך 36 שניות בתרגיל בריח. היא נעדרה מאליפות אירופה בשל פציעה קלה בברך ונאלצה לוותר על אליפות העולם בשל המלחמה שפרצה מול איראן. ״אליפות העולם הייתה אמורה להיות הפיק של העונה שלי וזה היה כואב ומאכזב כי אחרי פריז הייתי חייבת תחרות מספיק גדולה שתאתגר ותרגש אותי. עשיתי הכנה מצוינת, הורדתי משקל והרגשתי בכושר מצוין ואז לקחו לי את זה כי לא היו טיסות ולא היה ריאלי ובטוח לשוט ביאכטה לקפריסין. מצד שני אנחנו חיים במציאות כל כך מורכבת וזה הכניס את הדברים לפרופורציה״, היא אומרת, ״עוברת עליי תקופה מעניינת, הכי ארוכה אי פעם בלי תחרויות, וזו הזדמנות טובה לאזן את הגוף ולהרגיע את הלחצים שאני מתמודדות מולם וחשוב לנצל את זה כי תקופה כזו לא תחזור עוד הרבה״.

מה חולם מי שכבר הגשים את החלום שלו?

״באופן טבעי אני רוצה להמשיך לזכות בתארים ולהגיע הכי רחוק שאפשר במשחקי לוס־אנג׳לס, אבל אני גם מבינה שאני בשליש האחרון של הקריירה שלי, שהג׳ודו ייגמר בשלב מסוים והמחשבה האחראית היא להתכונן ליום שאחרי, ובקרוב אתחיל לימודי מנהל עסקים ומשאבי אנוש. ומעבר לזה אני סקרנית לראות את עצמי במקומות אחרים״.

יש משהו שאנחנו לא יודעים עלייך?

״אחרי פריז התחלתי לקחת שיעורי שירה. אני אוהבת לשיר מאז שאני זוכרת את עצמי אבל בגלל שחשוב לי להיות הכי טובה בכל דבר בשלב מסוים הפסקתי, עד שהגעתי למסקנה שלפעמים אפשר פשוט לעשות דברים שאוהבים, ושאני לא חייבת להיות אדל״.