דורון שפר לא תכנן לצפות מקרוב במשחק הכדורסל בין הפועל ירושלים למכבי תל־אביב במסגרת סדרת גמר הפלייאוף. לירושלים הוא עלה באותו ערב, לפני שלושה שבועות, כדי לחתום על ספרו החדש בדוכני שבוע הספר. אבל בין הספרים הוא פגש כמה אוהדים של הפועל ירושלים, בהם ח"כ חילי טרופר, ואלה הפצירו בו להמשיך משם למשחק. וכך, אחרי שבמשך כמעט ארבע שנים לא פקד את אולמות הכדורסל, הגיע שפר לארנה הירושלמית בתחילת המחצית השנייה של ההתמודדות.
בדיעבד, מה שקרה באותו ערב ולאחריו התאים מאוד לרוחו של הספר "משחק החיים 2" (ידיעות ספרים), ולשאיפתו של שפר להצביע על היופי בעולם הספורט ולנכש ממנו תופעות שליליות. "אמרו לי שבדיוק הרחיקו מישהי שקיללה והתנהגה לא יפה, וכך התפנה לי מקום ליד הפרקט", הוא מספר. "המשחק היה טוב וצמוד. למרות המתח והאינטנסיביות, השחקנים שמרו על הגינות ורוח טובה, הקהל לרוב עודד ופחות קילל, ובמחצית הזכירו את החטופים ועשו חסד עם נצרכים. שמחתי לפגוש הרבה חברים ואוהדים מהעבר, ובמובנים רבים הרגשתי בבית".
לשפר, ששיחק במהלך הקריירה שלו גם במכבי תל־אביב וגם בהפועל ירושלים, לא היה אכפת במיוחד כיצד יסתיים המשחק. "אמרתי לחברים בחיוך שאני סוכן כפול. מכיוון שמכבי הובילה בסדרה והמשחק הזה היה בירושלים, הרגשתי נטייה מסוימת לצד הירושלמי, אבל בעיקר חוויתי את ההתמודדות ממקום אחר, בלי להתעסק בתוצאה ובלי להתגייס לשום צד".
דורון שפר | צילום: אביטל הירש
המשחק הסתיים בניצחון של הפועל ירושלים, תוצאה שהייתה אמורה להוביל למשחק שלישי ומכריע על האליפות. אלא שבהמשך אותו הלילה תקף חיל האוויר באיראן, פיקוד העורף הורה לבטל אירועים בכל הארץ, ובמנהלת הליגה הוחלט שעונת הכדורסל הזאת תסתיים ללא אלופה. "בעיניי זה היה סמלי מאוד, שההתמודדות לא הוכרעה", אומר שפר. "אפשר היה גם להכתיר את שתי הקבוצות כאלופות. זו נקודת התחלה טובה אם רוצים לחשוב איך משחקים משחק שיש בו רק מנצחים".
בספר הוא אכן מעלה כמה הצעות ברוח זו: לשחק כדורסל בלי לספור נקודות, להתמקד בדרך יותר מאשר בתוצאה, ולחבר את המשחק לשליחות, משמעות ואהבה. לצד סיפורים ממסע חייו, הוא מסביר כיצד אפשר להשקיע בתיקון המידות, לחזק את יסודות הסבלנות, הענווה, האחווה והנתינה, ולהיזהר מהשעבוד לניצחון ולתוצאה. כמי שמשתמש בכדורסל ככלי חינוכי וטיפולי, שפר משלב בספרו תרגילים שנועדו להעמיק את הפנמת הרעיונות.
במידה רבה הספר שלך הוא אנטיתזה לספורט התחרותי. אתה מבקש ללכת נגד הזרם, וזה קשה, כי בסופו של דבר כולנו רוצים את התחרות, ורוצים לנצח.
"אומרים שמי שהולך נגד הזרם, בסוף יגיע למקורות. לעניות דעתי ומהחוויה שלי, זה אפשרי. זה אומנם אתגר מתמשך וקשה, אבל במובן מסוים זה תיקון אישי ותיקון עולם. אפשר לצלוח את משחק הכדורסל ואת משחק החיים באיזון, בשמחה ובשלום, ולשחק בתודעה ובדרך שיש בהן רק מנצחים. זה כמו לשאול אם אפשר להרוויח כסף בלי לשקר ולגזול, ובלי שזה יבוא על חשבון האחר. התשובה היא: ודאי שאפשר, וזוהי המהות של עסק טוב. לא צריכים להתכחש לתחרותיות או לקנאה, אלו כוחות נפש שטבועים בנו, אבל צריכים לעבוד איתם בצורה נכונה.
"אימנתי בעבר קבוצת ילדים בני 13 ביישוב בצפון. ברגע שהחלו משחקי הליגה שלהם, מפלס המתחים, הלחצים והאלימות עלה אצלם בצורה חדה. הם היו עסוקים בשאלות מי שיחק ומי לא, וכמה כל אחד קלע. ילדים לא ישנו טוב בלילה לפני המשחק, והורים הלכו מכות ביציעים. אמרתי להם שאם אין לנו כלים להכיל את התחרות, בואו נצא מהליגה. הרעיון הזה היה מהפכני מדי, אבל עשיתי משהו אחר. הכרזתי שתהיה בקבוצה 'מדליה נודדת'. על המדליה הזאת הייתה תמונה של ילד מושיט יד לחבר שנפל, ובכל שבוע הענקנו אותה לילד אחר שעשה מעשה טוב - עודד מהספסל, עזר לאסוף כדורים וכולי. התוצאה הייתה שהם ניתבו בהדרגה את האנרגיה התחרותית למעשים טובים. ועל זה אמרו חכמים - קנאת סופרים תרבה חוכמה. הרי מה יושב מאחורי הריצה לאליפות? הרצון לקצת תשומת לב ואהבה. אם נשדר אהבה ותשומת לב כלפי דברים אחרים, כלפי המעשים הטובים, ירוצו אליהם. לעתיד לבוא, אומרים חז"ל, תתבטל הקנאה, השנאה והתחרות, ונלמד לנוע ממקום של חסד, מימוש ונתינה, ולא על חשבון האחר. ויש שאומרים שהעתיד כבר פה".
התחרות על מדליה של מעשים טובים יכולה להתיישב יחד עם הרצון לנצח ולקחת אליפות?
"בוודאי. הם פשוט המשיכו לשחק בגישה רגועה ומאוזנת יותר. השדר לא היה 'לא להתאמץ ולא להשתדל', אלא לא ללכת לאיבוד, לא להשתגע. שהתחרות לא תבוא על חשבון הבריאות, ובטח שלא תבוא עם אלימות. אם ניכנס יותר לעומק, אפשר בחיים לשחק משחק, להרוויח כסף, או להתפלל, או לטוס לאומן בראש השנה – והכול ממניעים של פחד, לחץ וקנאה, וכמצוות אנשים מלומדה. באותה מידה אפשר לעשות זאת ממניעים של אהבה, חסד, ערבות, משמעות ונתינה. מהחוויה שלי, הפוטנציאל להביא את התוצאה הכי טובה קיים כשהמניעים חיוביים. הייתי באזורים של קנאה ופחד והגעתי להישגים, אבל רגעי השיא שלי היו כשזכיתי פשוט לשחק מתוך תמימות ואהבה. כך חוויתי רגעי התעלות וחסד ממקום נקי ובריא הרבה יותר, וההישגים היו בהתאם. כשאתה מצליח לנטרל את הפחד ואת השעבוד לתוצאה, ולא עסוק במה יגידו, אתה משוחרר להגיע למקומות הגבוהים ביותר. ובמובן מסוים אתה מרגיש שניצחת עוד לפני שהמשחק נגמר, כי המטרה האמיתית היא הדרך".
ניקולה יוקיץ, מייקל ג'ורדן, דורון שפר | צילום: איי.אף.פי, גטי אימג'ס
ועדיין, בספורט התחרותי רוצים את השורה התחתונה.
"זה אכן בעייתי. התוצאה על הלוח מושפעת אומנם מהדרך, אבל התוצאה מבחינתי היא לא תנאי ולא השורה התחתונה. כשהיצר התחרותי יוצא מאיזון, הוא הופך אותנו למשועבדים וחולים. תחשוב כמה אלימות יש במגרשים ומה לומדים מכך הילדים. ועדיין, גם בתוך הספורט התחרותי רווי היצרים, אפשר למצוא דברים יפים.
"אני כותב באחד הפרקים בספר על ניקולה יוקיץ': הוא השחקן המצטיין של קבוצת דנוור נאגטס מהאן־בי־איי, וגם מודל ומקור השראה לדרך ארץ, שיתוף וענווה. בעיניי הוא הוכחה שאפשר להצליח ברמות הכי גבוהות של העולם התחרותי וההישגי, בלי לאבד את הדרך. לעומת זאת אצל מייקל ג'ורדן, שיש לי אליו גם הרבה הערכה, אפשר לשים כוכבית גדולה על הדרך שהביאה אותו לפסגה. הפן התחרותי שלו הוביל לא פעם למקומות לא טובים. אני כותב גם על אירוע שהתרחש בטקס הוקרה שערכה קבוצת שיקגו בולס: כשהוזכר שמו של ג'רי קראוס ז"ל, שהיה המנהל של הקבוצה, האוהדים שרקו בוז - בעת שאלמנתו נכחה באולם ובאה לקבל אות הוקרה לזכרו. מה אנחנו משדרים לעולם באירוע כזה?"
איש הקרח הפשיר
בסיפור חייו של שפר יש עוד ועוד תהפוכות – קריירת כדורסל מפוארת בארץ ובחו"ל, פרישה מהמגרש ושיבה אליו, מסע ארוך של חיפוש עצמי, התמודדות עם מחלת הסרטן ותהליך של חזרה בתשובה.
הוא בן 53, גדל ברמת־אפעל. בצעירותו שיחק במועדון ספורט רמת־אפעל ובהפועל גבעתיים. אחר כך לבש את מדי הפועל גליל עליון, וכבש פסגה היסטורית כשזכה עם הקבוצה הצפונית באליפות המדינה, לאחר 23 אליפויות רצופות של מכבי תל־אביב.
הייתי אז בכיתה י"ב, ואני זוכר היטב את הניצחון שלכם. בספר החדש אתה מתאר שלמרות ההישג, נשארת מאופק.
"לא רק באירוע הזה. הכינוי שלי היה 'אייס־מן', איש הקרח. הייתי מופנם וסגור, לא חוויתי שמחה פנימית עמוקה. דווקא בהמשך, כשזכיתי עם מכבי תל־אביב באליפות המי־יודע־כמה של הקבוצה, הרגשתי הרבה יותר שמחה. כי הייתי אז במקום אחר, בעיצומו של מסע רוחני שלימד אותי בין השאר לשמוח בחלקי".
ב־1993, לאחר שלוש שנים בהפועל גליל עליון, עבר שפר לשחק בקבוצתה של אוניברסיטת קונטיקט בליגת המכללות האמריקנית, והיה שותף לשלוש זכיות רצופות באליפות ה"ביג־איסט". ב־1996 היה לשחקן הישראלי הראשון שנבחר בדראפט האן־בי־איי, אבל בסופו של דבר לא הוחתם על חוזה, ועבר למכבי תל־אביב. במדים הצהובים הוא זכה בארבע אליפויות, ואז, בגיל 28, הודיע במפתיע על פרישה – או כפי שניסח זאת: "אני מרגיש שהכדורסל פורש ממני, ולא אני פורש מהכדורסל".
בספרו הראשון, "ענני", סיפר שפר כי לצד ההישגים וההצלחות, הוא חווה בשנים ההן מתחים, פחדים ולחצים. המשברים שעבר הובילו אותו, עוד בהיותו שחקן פעיל, לצאת למסע חיפוש רוחני־פנימי, תהליך שהתעצם לאחר פרישתו ממכבי.
מה הייתה נקודת המפנה שסימנה את תחילת המסע?
"כששיחקתי בקונטיקט, אמא שלי שלחה לי את הספר 'הנבואה השמיימית' - ספר ניו־אייג'י שפתח לי את הלב ונגע לי בנשמה. אני זוכר תחושה של התעלות והתרוממות רוח ושמחה שלא תלויה בדבר. בדיעבד נזרע שם זרע. יצאתי למסע שהתחיל אז ונמשך גם היום. מסע רוחני, מסע תשובה – לשוב למקום המאוזן, השלם והבריא שבו אני שמח בחלקי ומממש את ייעודי. אחרי כמה חודשים קראתי עוד ספר ואז עברתי סדנה, אחר כך היו הנסיעות להודו ולדרום אמריקה, ואז בודהיזם ושמאניזם, ואז הגעתי בחזרה לשורשים - ליהדות ולתורה. תורה שכתובה בשפה שלי ומחוברת לעם שלי, לארץ, למסורת ולנשמה שלי. אני מוצא בתורה דברים שלא מצאתי מספיק במקומות אחרים, אם בכלל. למשל, איך עושים את החיבור לחיים, חיבור בין הרוח לחומר, בין הגוף לנפש, בין הקודש לחול. איך להוריד ולחבר את המילים הגבוהות של יושר, כנות, אהבה, אחדות ושלום לעולם של זוגיות וילדים ושכנים, לעולם של עסקים, לעולם שרווי ניסיונות ויצרים ואתגרים. בנוסף, לא מצאתי במקומות אחרים דגש גדול כל כך על נושא תיקון המידות, מצוות שבין אדם לחברו, והיכולת להתעסק מצד אחד בתמונה הכללית ובתיקון עולם ומצד שני בפן האישי והקטן, עד איך לשרוך את הנעל. תורת חיים, משיבת נפש, מחכימת פתי, שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום".
בתחילת 2002, כשנה וחצי לאחר פרישתו הראשונה מכדורסל מקצועי וקצת לפני שחזר אליו, התגלה בגופו גידול ממאיר. תהליך הטיפול וההחלמה האיץ את המסע הרוחני. "שיניתי הרגלים לא בריאים שליוו אותי במשך שנים רבות, והתייחסתי למחלה כהזדמנות גדולה. עניין אותי ללכת לשורש ולא להסתפק בסימפטום. התחלתי לשנות תזונה, למתן את הפעילות הגופנית ולהשקיע בעבודת הנפש והמידות. טיפלתי בדברים שהדחקתי, כמו פחדים, לחצים ומתחים.
"ההתפרצות של המחלה התרחשה דווקא אחרי שפרשתי מהכדורסל, וזה דבר שקורה הרבה, כשאנשים מחזיקים בפנים בעיות ולא משחררים. אם מבינים שמחלה היא תהליך של החלמה, אפשר במודעות ובהשגחה לנקות באמצעותה רעלים שהצטברו בתוכנו. הגידול הזה הפך להיות מהחוויות המאירות והמעוררות של חיי. נולדתי מחדש".
אחרי שנתיים וחצי – תקופה שבמהלכה התמודד עם המחלה, התגרש מאשתו הראשונה והפך אב לבת - חזר שפר לאולמות הכדורסל. בספרו החדש הוא כותב שאלה היו אומנם אותם אולמות, עם אותם שחקנים, מאמנים, שופטים, אוהדים וכדור, אבל משהו בתחושה שלו היה חדש ומרענן. בעבר, אחרי הפסדים ומשחקים לא טובים, היה לו קשה להתאושש ולצאת מהדכדוך; בסבב השני שלו כשחקן, שפר הצליח לראות במעידות ובנפילות מקור לצמיחה והעצמה, וגם הרשה לעצמו ליזום יותר ולעסוק הרבה פחות במה אומרים אחרים.
בהתחלה חזר שפר למכבי תל־אביב שממנה פרש, אך לאחר זמן קצר עבר להפועל ירושלים, שם שיחק במשך שתי עונות וזכה עם הקבוצה בגביע יול"ב. הגופייה הלבנה שלבש בעת הנפת הגביע נשאה את הכיתוב "אין עוד מלבדו". בהמשך שיחק שפר בהפועל תל־אביב, שוב פרש ושוב חזר, הפעם לעונה של סגירת מעגל בהפועל גליל עליון. מאז פרישתו הסופית מכדורסל מקצועני הוא מרצה על המשחק כמשל לחיים, נעזר בו ככלי חינוכי בסדנאות, ובאותה נשימה גם מבקר ומזהיר מפני סכנת היציאה מאיזון בספורט.
"באופן כללי, הספורט התחרותי לא בריא לגוף ולנפש", אומר שפר. "המתחים, הלחצים והעומסים הפיזיים והנפשיים מובילים לא פעם לחבלות ופציעות, שברים ומשברים. שחקנים מסיימים קריירה עם אחוזי נכות והרבה מוגבלויות. בפוטבול, מרוב המכות והחבטות, לא מעט שחקנים קורסים. ועוד לא דיברנו על הקללות, היריקות והיריבויות שנמשכות עשרות שנים. אני באמת שואל את עצמי, האם אי אפשר ליהנות משעה וחצי של משחק בלי לקלל?"
יש סיכוי לטהר את האווירה במגרשים?
"קודם כול, ככל שהדור צעיר יותר, קל יותר להשפיע עליו. בגיל מבוגר וברמות גבוהות זה קשה, כי מעורב בספורט יותר כסף ויותר כבוד, ואנשים כבר תפוסים היטב בהרגלים, אבל ודאי שזה אפשרי. צריך להאמין בטוב. אבל אני מציע לא להישאר רק בעולם הספורט, אלא לשאול ולראות איך אפשר לתקן ולטהר את האוויר והאווירה במחוזות נוספים: בכבישים, בעולמות הפוליטיקה, הדת והעסקים, במשפחה ובעיקר בתוכנו פנימה. הדוגמה האישית היא לא הדרך הכי טובה להשפיע ולשנות ולעשות מהפכות, אלא הדרך היחידה. גם זה נוגע לתיקון המידות, ללקיחת אחריות ולמוכנות לעשות תשובה. בתחום הספורט ראינו אחרי 7 באוקטובר שגם קבוצות יריבות ידעו להתאחד סביב החטופים או החיילים. צריכים להמשיך עם זה בלי קשר למלחמה, והרבה אחרי שכולם חוזרים. ללמוד לחיות יחד בערבות ובאחווה.
"כשאתה הולך אחורה, אתה רואה שמלחמות היהודים מלוות אותנו משחר הימים. האתגר ללמוד לחיות יחד בשלום הוא השיעור הגדול שלנו לאורך ההיסטוריה. זה ממש תיקון עולם. הרב שלמה קרליבך אומר שגם הגירוש מגן עדן לא היה בגלל האכילה מעץ הדעת, אלא משום שאדם הראשון לא לקח אחריות על מעשיו, והאשים את האישה. אנחנו צריכים לשאול את עצמנו מה אנחנו צריכים לעשות כדי לשנות את האווירה, וצריכים להשקיע כדי לחולל את השינוי. המלחמה האמיתית והגדולה היא בתוכנו, בנפשנו. כל אחד צריך לעשות ועדת חקירה אישית ושורשית".
בסדנאות ובמפגשים עם בני נוער הוא נוהג להציב להם דילמה: "אם אתם צריכים לבחור לקבוצה שלכם אחד משני שחקנים – הראשון הוא אתלט, מוכשר וקלע בחסד, אבל אחרי שני הפסדים הוא מתחיל להאשים את כולם ומרעיל את האווירה בקבוצה, והאחר הוא שחקן פחות טוב מבחינת הסטטיסטיקה, אבל הוא מחבר בין השחקנים, מעודד גם כשמפסידים ויש לו לב ענק, במי תבחרו? לרוב הם אומרים שייקחו את השחקן השני. ואז אני שואל אותם: אם הצד המנטלי חשוב יותר, אם דרך ארץ וערכים חשובים יותר, למה אנחנו משקיעים הרבה יותר זמן באימונים הפיזיים? זה כמו זוג נשוי שלוקח משכנתא לעשרים שנה בשביל לרכוש בית, אבל לא משקיע בשלום בית. או אם תרצה, זה משל לעם שלנו, שב־77 שנה בנה מדינה לתפארת, הפריח את השממה, הקים בתים ומוסדות והגיע להישגים, אבל בדרך שכחנו איך חיים בשלום יחד. כמו שאנחנו יודעים להיות אלופי עולם בכל כך הרבה תחומים, גם כשנתחיל להשקיע בעבודת הנפש ובתיקון המידות ונעלה את השלום על ראש שמחתנו, מהר מאוד נראה פירות מתוקים לעמלנו".
אפשר להוביל שינוי ביחס למשחק גם תוך כדי קריירה מקצועית?
"אפשר. זה לא מבטיח שלא יהיו מעידות ונפילות. זו עבודה תמידית ומסע מתמשך, והערכים והמידות משמשים לי כעמוד אש שמאיר את הדרך. המידות הן מדד, וגם פועם בהן סוד המידה. זו שאיפה מתמדת ודרך חיים, למצוא את המידה הנכונה בכל דבר. ושם נמצא האיזון, הבריאות והשמחה. חשוב לזכור ולהזכיר שעושים גם הרבה חסד בעולם הספורט. כל דבר יכול להיות מקור לברכה או לקללה, השאלה היא איך משתמשים בו, באיזו מידה ומתוך איזו כוונה".
לא שוטר של הבורא
לאחר פרישתו מהמשחק הכיר שפר את טליה. היום הם נשואים, הורים לארבעה ומתגוררים במושב אמירים שבגליל. טליה היא יועצת בריאות וכותבת בנושאי בריאות ותזונה, ויחד הם מעבירים סדנאות אישיות וקבוצתיות בתחום הבריאות הטבעית. לפני למעלה מעשור הם הקימו לצד ביתם את מתחם האירוח "היולי", שבו הם מציעים הרצאות, טיפולים וסדנאות. למשל, כדורתראפיה. "באים אליי ילדים לפני בר מצווה, וגם בני נוער ומבוגרים שחוגגים ימי הולדת או מחפשים מפגשים עם ערך מוסף לחיים", מספר שפר. "אנחנו מתאמנים, משחקים בלי לספור נקודות, מזיעים ומדברים על משחק הכדורסל ומשחק החיים".
בעקבות טבח 7 באוקטובר החליטו בני הזוג שפר להירתם למען הנפגעים, ויצרו את מיזם "התנערי מעפר קומי", שבו הם מציעים ליווי וריפוי לקבוצות וליחידים. "יש אוכל בריא, יוגה, מעגלי שיח ובעיקר הרבה חום ואהבה. בניגוד לעבר, היום יש בעולם הרבה יותר מודעות ודרכים נגישות להתמודדות עם פוסט־טראומה. מלמדים לא רק לחזור לשגרה ולתפקוד, אלא גם איך להפוך את הצרה לצורה, ולגדול ולצמוח מתוך הנפילה. ממש כמו שהעם שלנו ידע לעשות לאורך ההיסטוריה".
איך נראה סדר היום שלך?
"אני משתדל להתחיל את היום מוקדם ככל האפשר, ולמשוך כמה שיותר זמן בלי טלפונים ועם תורה, תפילה, טבילה, התבודדות וכתיבה. זכיתי שיש לי חברותא קבועה של לימוד עם אשתי וגם עם תלמידי חכמים. האתגר הגדול מתחיל כשאני סוגר את הספר: איך להביא את התובנות והדיבורים הגבוהים לזוגיות, למשפחה, ליחס לשכנים ולעולם העסקים. סוף־סוף זו תורת חיים".
אפשר לקיים אורח חיים כמו שלך גם במרכז הארץ, או שחייבים להרחיק לפריפריה?
"השינוי יכול להיעשות בכל מקום, אבל אין ספק שנוכחות של טבע בחיינו מסייעת לתהליכי ריפוי והתחדשות. ההתמודדות שלי עם המחלה כללה גם נסיעה לקומונה בקוסטה־ריקה לשלושה שבועות. שם הבנתי שאחד הדברים הקשים הוא לשנות הרגלים, ושהמקום שאנחנו תפוסים בו הכי חזק הוא הבית - אזור הנוחות שלנו. אין ספק שיציאה לעיתים מהאזור הזה עוזרת לתהליך השינוי, ולפעמים זה חיוני וקריטי, אבל האתגר הגדול הוא להגדיל את האור בתוך שגרת חיינו, בתוך ביתנו ובעיקר בתוך נפשנו. אין באמת לאן לברוח".
לשאלתי אם הוא מגדיר עצמו אדם דתי, שפר משיב: "אשתי אומרת שאני יהודי מאמין, ישראלי בעל תשובה. אני בורח מהגדרות כמו שברחתי מהשתייכות בלעדית למכבי או להפועל. ההגדרה היא גדר. מצד אחד היא טובה וצריכים אותה, היא נותנת לנו יציבות ושייכות, ומצד שני היא עלולה להפיל אותנו בחטא הגאווה. במודע או שלא במודע, רוב הזמן אנחנו שופטים את האדם לפי החיצוניות. מרוב הגדרות ודעות קדומות, אנחנו שוכחים להסתכל בגובה העיניים ולדבר מהלב. יש לי כיפה סרוגה, כיפה שחורה, כיפה לבנה וגם כיפה שקופה, של החסידות הכי גדולה. ובעיקר אני משתדל לזכור תמיד שכולנו תחת כיפת השמיים. אני לא משייך את עצמי לשום מגזר, ואם מתעקשים איתי, אני אומר שאני שייך לחסידות דוד המלך ולתורת משה".
על ספרו הבא הוא שוקד כבר כמה שנים יחד עם אשתו. הנושא הפעם הוא מורכבות של תהליכי התשובה בחיי הזוגיות ובחינוך הילדים. "הילדים שלי מלמדים אותי מה זו אהבה ללא תנאי, ודווקא בבחירות שלהם שנוגדות את דעתי. אני שואל ומאתגר אותם ומזכיר להם באמת לבחור ולקחת אחריות. זה דור של תשובה מאהבה. בשיח שלי איתם אני משתדל קודם כול להבין, לא להיות שוטר של הבורא, ובאופן כללי לראות את כולם בעין טובה ולדון לכף זכות. ובעיקר־בעיקר לתת דוגמה אישית, ולעשות תשובה על תשובה על תשובה".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il