"בנט החזיר במו ידיו קולות לימין"

הציונות הדתית, שבעבר זוהתה כחלק מגוש מובהק ועם הנהגה ברורה, מוצאת עצמה שוב מפוצלת לקראת הבחירות הבאות, כאשר חלקים נכבדים בתוכה מחפשים כתובת פוליטית. בין מאות ימי מילואים של בני המגזר, תחושות כעס על השותפים החרדים שמסרבים להיכנס מתחת האלונקה, וחיבור פוליטי חדש שמבקש לשנות את המפה – הקול הדתי־לאומי ניצב שוב על פרשת דרכים. אם בעבר היו ששאלו אם עדיין דרושה מפלגה מגזרית, כעת השאלה חדה יותר: האם עדיין יש מגזר אחד שאפשר לאגד תחת מטרייה פוליטית אחת?

מצבו של הקול הדתי־לאומי הוא נושא ראשון בחשיבותו בעבור רבים מהשחקנים הפוליטיים, מבצלאל סמוטריץ' שנאבק באחוז החסימה על פי הסקרים, ועד נפתלי בנט שוויתר כנראה על הקול הימני עם החיבור שלו ללפיד.

מקובל להעריך את קולותיה של הציונות הדתית בכ־12־13 מנדטים, ואולם לדברי הסוקר והאנליסט הפוליטי שלמה פילבר, זו טעות. "הפוליטיקאים של המגזר לא באמת מכירים את גודלו", אומר פילבר, ומבחין בין זהות ציונית־דתית להשתייכות מגזרית במובן הפוליטי. "בסופו של דבר אכן מדובר בכ־12 אחוז מהאוכלוסייה, שמתורגמים לכ־13 מנדטים שמוגדרים דתיים. אבל רבים מהם אינם מזוהים מגזרית והם נמצאים בליכוד ובימין, חלקם במרכז ויש אפילו מנדט אחד מסורתי בשמאל. בפועל, המגזר הקלאסי עומד על כ־6־7 מנדטים בלבד".

פילבר, שעבד למען רוב המפלגות מימין ומשמאל, מעריך כי בבחירות הקרובות מנדט יתורגם לכ־40 אלף קולות. לפי החישוב הזה, שבעה מנדטים ציוניים־דתיים יהוו בין 280 ל־300 אלף קולות, שהם כ־5 אחוזים מכלל המצביעים. "זה כל המגזר של הציונות הדתית בקרב המצביעים", הוא טוען.

הנתון הזה מסביר אולי את הפרדוקס של מגזר החש מרכזי ומשפיע, אך בפועל הוא קטן ומפוזר מכדי להתכנס לכוח פוליטי אחיד. "המבחן האולטימטיבי של המנדטים האלה היה ב־2019, במאבק של 'הימין החדש' מול איחוד מפלגות הימין. אז, מתוך בריכת המנדטים של המגזר הקלאסי, מפלגה אחת קיבלה 4 ושנייה 3.5. ובנט ושקד לא עברו את אחוז החסימה".

עופר ענבר, יועץ אסטרטגי ומנהל קמפיינים פוליטיים בארץ ובעולם, מציע מבט אחר ומגדיר לא פחות מ־22 מנדטים ציוניים־דתיים. "מי שסופר פחות מכך, לא דוגם את המספרים הנכונים. בכל אחת מהמפלגות בישראל יש מצביעים דתיים־לאומיים".

ענבר, ששימש בעבר יועץ אסטרטגי למפלגות שונות ועובד עם ח״כים מכל הקשת, מציג מפה פוליטית מפורטת: אצל סמוטריץ' ובן־גביר חונים כיום 14 מנדטים, בין 4 ל־5 מנדטים דתיים־לאומיים מסתובבים בליכוד, בין מנדט למנדט וחצי אצל ליברמן, ובמרכז־שמאל מתפזרים לדבריו 3־4 מנדטים. ענבר מונה במאגר הזה גם את מצביעי בן־גביר, שרבים מהם אינם משתייכים למגזר.

אמנון שומרון: "סוגיית הגיוס היא לכל היותר עננה מעל הקואליציה. ערכים כמו התיישבות וזהות יהודית אולי יאזנו את הכעס, לצד חשדנות כלפי השמאל־מרכז"

בעיני פילבר, זוהי אשליה. "המגזר חושב שהוא גדול יותר ממה שהוא באמת וגם רואה בעצמו אליטה בגלל החינוך והערכים שלו", הוא אומר. "לציונות הדתית יש נטייה לחיות בלהקות. אתה מכפיל את תיבת התהודה שלך בבית הכנסת ובקהילה, וחי בתחושה שכל העולם כמוך".

מכאן עובר פילבר לחלוקה פנימית בתוך המגזר. הוא מתחיל בציונות הדתית הליברלית, שמונה לדבריו כ־3.5 מנדטים, ומצויה "במשבר קשה של זהות ומנהיגות", כלשונו. "מבחינתם בנט היה התגשמות החלום: המטכ"ליסט וההייטקיסט, מנכ"ל מועצת יש"ע שהעיר את היפהפייה הנרדמת של המגזר. זה התנהל בסדר חמש שנים, עד שב־2018 קרה המשבר הראשון כשבנט עזב והקים את הימין החדש. בהמשך הוא עוד שיחק חצי בפנים חצי בחוץ, עד שאחרי בחירות 2021 הוא ערק מגוש הקואליציה וגרם למשבר נוסף.

"ואז הגיע משבר שלישי, שהציבור עוד לא מודה בו", ממשיך פילבר לתקופת הרפורמה המשפטית והמחאה נגדה. "אנשים מצאו את עצמם מותקפים על ידי המילייה התעסוקתי שלהם, ושמעו שקוראים למגזר שלהם 'אוכלי מוות' ו'משיחיים'. זו דילמה שהביאה אנשים לעבור מעין תהליך של המרת עמדות והזדהות עם הנרטיב של קפלן, אם כי בחצי כוח". את הקבוצה הזו הוא מעריך בהיקף של קצת פחות ממנדט, והיא מורכבת מאנשי תקשורת, כלכלה והייטק.

את שלושת המשברים הללו, מציין פילבר, עברה בעיקר הקבוצה הליברלית בציונות הדתית. מנגד, במיינסטרים הציוני־דתי שררה תחושה הפוכה, שהתחזקה בשנתיים וחצי האחרונות: "החבר'ה היו במילואים מאות ימים, הייתה סולידריות ותחושה של עשייה והגשמה. גם במפעל ההתיישבות יש מהפכה מטורפת שסמוטריץ' ואנשיו עושים בשנתיים האחרונות. יש פה שני ציבורים של האליטה, שכל אחד מצא את עצמו במוקד אחר. אחד במשבר זהות קשה, ואחד מרגיש שהוא מגשים את כל מאווייו".

מדורת השבט

למרות עוצמת האירועים הביטחוניים, בני שיחי מסכימים: המערכה האחרונה מול איראן וחיזבאללה לא שינתה דרמטית את העמדות הפוליטיות. "יש קונצנזוס שהמלחמה מוצדקת", אומר עופר ענבר, "אבל זה לא מה שמכריע את ההצבעה".

היועץ הפוליטי צוריאל שרון, המייסד והבעלים של חברת "דיירקט פולס", היה שותף לקמפיין הליכוד ב־2015. במהלך השנים שחלפו מאז, החברה בראשותו העניקה שירותי מחקר וסקרים לשורה של מפלגות ובהן הליכוד, הימין החדש, תקווה חדשה, ישראל ביתנו, כחול לבן, הציונות הדתית ועוד. "הכול כבר גלום במניה", הוא מסביר. "המערכה האחרונה היא חלק ממלחמה ארוכה של שנתיים וחצי, ובסוף, היעדים עדיין לא הושגו במלואם. אף אחת מהזירות לא נסגרה, וכל הישראלים נשארו באותן עמדות".

שלמה פילבר: "בשנה האחרונה בנט סיפר לקהל החדש שלו בשמאל אגדות שהוא יכול להעביר בין הגושים חמישה מנדטים של ציונות דתית. אין דבר כזה"

היועץ האסטרטגי אמנון שומרון, מבעלי משרד זליגר־שומרון, שעבד עם מפלגות יש עתיד ועוצמה יהודית והוביל קמפיינים בולטים במגזר, מציין שהמלחמה חידדה בעיקר את עמדות הציבור בנוגע לסוגיית הגיוס. ואולם, אם לפני כחודשיים נדמה היה שחוק הגיוס יהיה הציר המרכזי של הבחירות, לדברי שומרון זהו עדיין נושא מרכזי אך לא כזה שישפיע באופן משמעותי על הבוחר בהגיעו לקלפי.

"קברניטי הציונות הדתית, וגם הימין באופן כללי, לא עשו מאמץ מספיק גדול כדי להרחיב את שורות המתגייסים מקרב החרדים, ויש כעס על הקואליציה בעניין הזה", מאבחן שומרון. "בעבר הנושא הזה לא העסיק את הציבור הדתי־לאומי יותר מדי, אבל אז הגיעה המלחמה והבנו שהמילואים זה כבר לא 30 יום וחוזרים הביתה, שהפרטנר הטבעי שלנו כביכול לא איתנו, ושהמנהיגים שלנו מיישרים איתם קו בגלל אילוצים פוליטיים".

ובכל זאת, מחדד שומרון, "אני מסופק אם תהיה לזה השפעה בהצבעה. סוגיית הגיוס היא לכל היותר עננה שמרחפת מעל הקואליציה. ערכים כמו התיישבות, אחדות וזהות יהודית אולי יאזנו את הכעס, יחד עם החשדנות כלפי מפלגות השמאל־מרכז שגם לא הוכיחו מאמץ להביא את החרדים להתגייס".

צוריאל שרון מסכים שחוק הגיוס, על אף האמוציות סביבו, נדחק אחורה במידת מרכזיותו בבחירות הקרובות. "המלחמה קצת מאחורינו, שיא האירוע לפחות. בנוסף, אנשים מתחילים להבין שאין סיכוי לגייס את המאסות הנצרכות מקרב החרדים, ורוב הציבור הישראלי מחפש פשרה".

"בציונות הדתית חוק הגיוס הוא דרמטי יותר מבכל קבוצה אחרת", מנתח פילבר. "גם בגלל המחיר שהיא שילמה וגם כי זה יושב על יריבות רבת־שנים עם החרדים, והתחושה שהחרדים סילקו את הציונות הדתית מהממסד הדתי במדינה. אבל בסוף, כשהם צריכים להצביע למפלגה, זה אומר לבחור את הזהות שלהם כשבט. גם אם כועסים על אחד האחים בשבט הימני, החרדים במקרה הזה, הם לא יעזבו את השבט".

לעומתם, ענבר מתרשם שסוגיית הגיוס תישאר עניין מרכזי בקרב הציונות הדתית ותשפיע על אופי ההצבעה שלו, משום שהציבור שמילא את שורות המילואים בשנים האחרונות רוצה לראות שינוי בנושא השוויון בנטל.

סיפור כיסוי

החיבור הפוליטי המפתיע בין נפתלי בנט ליאיר לפיד, שהודיעו השבוע על ריצה משותפת, מרבה להעסיק בימים האחרונים את השיח הדתי־לאומי. הקונצנזוס בקרב המרואיינים כמעט אחיד: בכל הנוגע לקולות הציונות הדתית, לא מדובר במהלך דרמטי מבחינת בנט.

"בנט עשה חשבון פשוט", מסביר שומרון. "גם אם הוא מאבד במהלך הזה שני מנדטים ימניים, הוא הכריע במאבק בינו ובין איזנקוט וקיבע את עצמו כמוביל הגוש. בשוליים של הציונות הדתית יהיו כאלה שחשבו להצביע לו וכעת לא יעשו את זה, כמו שבשמאל יהיו כאלה שלא יצביעו ללפיד בגלל בנט. מי שכבר הולך עם בנט מקרב הציונות הדתית, הוא אדם שכבר התנתק מהגוש של הקואליציה הנוכחית, וגם אם הוא לא אוהב את החיבור ללפיד, הוא לא בהכרח יחזור לגוש הימין. אולי הוא יעבור לאיזנקוט, שממצב את עצמו כמרכז ביטחוני".

צוריאל שרון: "יש טונות של כיפות סרוגות מזרחיות שלא הצביעו ולא יצביעו למפלגת הציונות הדתית"

דברים דומים משמיע פילבר: "בשנה האחרונה בנט עבד בעיקר על הקהל החדש שלו מקרב אנשי השמאל. הוא סיפר להם שתי אגדות. ראשית, הם לא באמת יודעים מה גודלו של המגזר, אז הוא הסביר שהוא יכול להעביר בין הגושים חמישה מנדטים של ציונות דתית. אין דבר כזה. בשיאו היו לבנט שלושה וחצי מנדטים מגזריים שהימין החדש קיבל בבחירות 2019. אחרי ש'ממשלת השינוי' התפרקה ערכנו בדיקה את מי המגזר רוצה כראש ממשלה, וקיבלנו 80 אחוזים שרצו את נתניהו ו־20 אחוז שרצו את בנט. הם שווים מנדט וחצי. אחרי האיחוד עם לפיד, רובם הגדול כנראה לא יצביעו לו. חלקם ילכו לליברמן ואיזנקוט, וחלקם יחזרו לגוש הימין.

"בבחירות הקודמות", מציין פילבר, "בני גנץ קיבל כ־15 אלף קולות של כיפות סרוגות, איילת שקד קיבלה עוד 55 אלף. אלה 70 אלף קולות, כמעט שני מנדטים, שכבר לא הצביעו בבחירות הקודמות לגוש הימין בקואליציה. האנשים האלה מחפשים גם מנהיגות וגם זהות".

לדעת ענבר, הצעד של בנט ולפיד רק מיטיב עם נתניהו. "בנט במו ידיו החזיר קולות לימין. הוא סלל לאנשים שאין להם בית פוליטי את הדרך חזרה לגוש הקואליציה. המרוויחים הגדולים הם לפיד שניצל מסכנת אחוז החסימה, ונתניהו שקיבל בחזרה קולות בלי לעשות כלום".

"בנט זיהה את הדימום שלו כשאיזנקוט התחיל להתחזק", מסביר שרון. "הייתה לו מוטה ימנית של כמנדט וחצי מאוכזבי ליכוד, מוטת המרכז שהיא מה שהוא שאב מלפיד וגנץ, ומוטת מרכז־שמאל שראו בו מועמד להחליף את נתניהו. לאורך הזמן והסקרים, העסק הזה התחיל להיחתך. החבר'ה בימין הבינו שהוא עומד להחרים את נתניהו. הימין שלא אוהד את נתניהו אבל לא רוצה גם לראות ממשלת שינוי, עשה אחורה פנה. בנט פגע באמינות שלו אחרי בחירות 21', כך שגם החבר'ה משמאל עשו חושבים: אם יש לי את איזנקוט, למה להצביע בנט שיכול לעשות לי מחר את מה שהוא עשה לימין? כשגנץ והמילואימניקים מתחת לאחוז החסימה, למצביע ליברלי דתי עדיין אין מענה. הגושים כמעט לא השתנו מאז ההכרזה".

ענבר מעריך שאותם קולות ציוניים־דתיים נטולי בית יחזרו לציונות הדתית או לליכוד, או לחלופה בדמות מפלגה חדשה. "נקודת המוצא שלהם היא שהם אנשי ימין, אבל הם מבקשים להעניש את נתניהו ואף להביא להחלפתו. הם מבינים שבסוף תקום ממשלת ימין אבל לא מסוגלים להצביע לנתניהו".

האם חזרתה האפשרית של איילת שקד לצד בנט, שבעבר היא שימשה כ"משגיחת הכשרות" הימנית שלו, תוכל להחזיר לו את המנדטים הללו? ענבר: "נוכחות של שקד אצל בנט לא תוסיף ולא תגרע, אבל הצטרפות שלה למפלגה חדשה תוכל לייצר שינוי. אם היא חוזרת הייתי מייעץ לה לחזור מבחוץ, לא מתוך קונסטלציה קיימת". 

המסקנה המרכזית של ענבר חדה: נתניהו חייב להביא להקמת מפלגת ימין ליברלית חדשה. "הקולות למפלגה כזו יבואו מגוש השינוי, מבנט ומגנץ, ויחזרו לקואליציה עם סיפור כיסוי - הם לא הצביעו לנתניהו, אבל בכל זאת לממשלת ימין. ללכת עם ולהרגיש בלי".

עידן הבית היהודי של בנט, מסביר שרון, נתן מענה מושלם לאותם מצביעים מהציונות הדתית שנשארו כעת בלי בית פוליטי. "מי שהלכו עד הסוף בבחירות הקודמות והצביעו לשקד, כשמעטים חשבו שהיא תעבור את אחוז החסימה, ידעו שהם זורקים את הקול שלהם לפח. הם עשו זאת ביודעין כדי ללכת עם האידאולוגיה עד הסוף. הרוב המכריע, לעומת זאת, סתמו את האף ושמו בקלפי סמוטריץ'־בן־גביר או ליכוד. בבחירות הנוכחיות נוצר בימין ואקום לא קטן של כמה מנדטים מתלבטים, כאלה שמבחינתם לא הליכוד, לא סמוטריץ' ולא בן־גביר הם אופציה. הם רוצים את נתניהו כראש ממשלה, אבל קשה להם עם הרשימה שמשתרכת אחריו, ונושא המילואים מתחיל לחרוך גם את השוליים של סמוטריץ'".

אחוות הדחויים

בעידן שבו המחנות בישראל מתחדדים זה מול זה בוויכוחים אידאולוגיים חריפים, דווקא בציונות הדתית האידאולוגיה הופכת למרכיב פחות משמעותי בהצבעה. כך לפחות טוען אמנון שומרון. לדבריו, "ההצבעה היום הרבה יותר אישית ופחות מפלגתית, והיא מתמקדת בשאלה על מי אני סומך. הבוחר הדתי־לאומי כבר לא מחפש אידאולוגיה צרופה, הוא מחפש מישהו שתואם את הרגש התרבותי־חברתי – עם מי ארצה לשבת לשתות קפה, מי הייתי רוצה שיהיה השכן שלי. והתשובה היא: אלה שנושאי השיחה ואורח החיים שלהם דומים לשלי. רואים את זה כבר שנים, כשחלק מצביעים למפלגה חרד"לית יותר, חלק בוחרים ליכוד, חלק פונים לגנץ וחלק לאיילת שקד בבחירות הקודמות". הרפורמה המשפטית חידדה לדבריו את הגבולות הפנימיים של המגזר. "הייתה תחושה שנלחמים בנו, בגוש הימין ובציבור הדתי־לאומי שמוביל את הגוש הזה".

עופר ענבר: "נוכחות של פלאש 90 שקד אצל בנט לא תוסיף ולא תגרע, אבל הצטרפות שלה למפלגה חדשה תוכל לייצר שינוי"

"בחירות הן עניין זהותי, שבטי, אירוע שמגיע מהבטן", אומר שרון. "למרות השיקולים שנלקחים בחשבון, זה לא אירוע שכלתני. בסוף זה נקבע על ידי השאלה באיזה מילייה אתה חי, מה הסביבה הגיאוגרפית שלך, ובמגזר הדתי־לאומי גם הרמה הדתית שלך. הציונות הדתית הפכה למגוון רחב של הגדרות, מה שנקרא רצף, והדבר הזה מגיע גם לקלפי".

בהקשר הזה מזהה שרון את המשתנים שמסבירים מדוע למרות הישגיו של סמוטריץ' בתחום הביטחוני וההתיישבותי, הוא מתקשה לחצות את רף ה־4־5 מנדטים בסקרים: "שלושה מנגנונים מגבילים את עוצמת הכוח שלו כמייצג הציונות הדתית. הדבר הראשון שמשפיע הוא הנושא הגיאוגרפי, איפה אדם גר. זה משפיע על השאלה כמה נושא ההתיישבות קרוב לליבך וכמה אתה רואה בעיניים את מה שסמוטריץ' עושה ביהודה ושומרון. המשתנה השני הוא הדתי; יש לא מעט 'לייטים' שפחות מתחברים לסמוטריץ', על חזותו הדוסית".

המשתנה השלישי והכואב הוא הנושא העדתי: "יש טונות של כיפות סרוגות מזרחיות שמעולם לא הצביעו ולא יצביעו למפלגת הציונות הדתית. מי שמבטא את העניין הזה באופן מובהק הוא אופיר סופר, שר העלייה והקליטה. לא רק שהוא מתנגד בתוך סיעתו לתמיכה בחוק הגיוס, לכל מי שעוקב אחריו ניכר שהוא פועל באופן נפרד ממפלגתו בשלל נושאים. קחי אחד כמו יחיאל לסרי, ראש עיריית אשדוד. הוא חובש כיפה סרוגה, הילדים שלו בוגרי ממ"ד, אבל אף אחד מהם מעולם לא חשב להצביע למפד"ל או לציונות הדתית. בפריפריה ובשפלה יש מאסות אדירות של אנשים כאלה".

ואת הקהל הזה, אומר שרון, בן־גביר ידע לזהות. "הוא וסמוטריץ' התכתשו ביניהם שנים בקמפיינים, אבל הם בכלל לא רבו על אותם מנדטים. הקהל של בן־גביר הוא אנשים שמרגישים דחויים, אוהדי לה־פמיליה של בית"ר, אנשים שמזדהים כלאומנים. אין מתנחלים אשכנזים שמצביעים לו. ברגע שהוא קלט את זה, הוא שינה את הפרסונה שלו בקדנציה האחרונה. הוא שם דגש על הפריפריה, מצטייר הרבה יותר כמזרחי".

שרון מעריך בוודאות שמפלגת ימין ליברלית קום תקום, והוא מזהה לה ביקוש בשטח. "זה מתחיל להתהוות עכשיו וזה חייב לקרות, כי נוצר ואקום. מה שהיה אמור להיות הימין החדש ב־2019, הולך ומתגבש שוב. למצביעים הדתיים תהיה בחירה בין מפלגה חדשה ובין מפלגת גנץ־הנדל אם הם יתאחדו. אם איילת שקד תצטרף למפלגה החדשה היא תיקח סיכון גדול, אבל היא יכולה להיות האישה הראשונה שם. זו כבר לא החילונית שמצטרפת למפלגה דתית, היא תהיה הדי־אן־איי של מפלגה כזו, מעורבת, שתדבר על שוויון בנטל ותדע לדאוג לחינוך החילוני לצד החינוך הדתי".

המצביעים החדשים

מרכיב חשוב שצריך להוסיף לתמונה הוא המצביעים לראשונה. "בבחירות הקרובות יהיו 600 אלף מצביעים חדשים", מציין פילבר. "בארבע השנים שחלפו הלכו לעולמם 200 אלף מצביעים, אז זו תוספת של כ־400 אלף קולות. מניתוח שלהם על פי נתוני הלמ"ס והצלבה של מוסדות החינוך, אפשר לדעת איפה הם למדו. 15 אחוז מהם בחינוך הממלכתי־דתי. זה משקל של פי 3 מאחוז המצביעים הדתיים־לאומיים היום באוכלוסייה, וזו דרמה. במספרים מוחלטים זה 70 אלף קולות שהם שני מנדטים. בהנחה שהם מתחלקים כמו ההורים שלהם, זה בערך מנדט שהולך לימין.

"דבר נוסף, אחוז הילודה אצל המתנחלים והחרד"לים הוא 6 פלוס, אצל הלייטים 4.5. אגב, זה מנדט ודאי של סמוטריץ'. בני 18־22 שנמצאים במכינות, בישיבות ההסדר, בצבא. כל החבורה הזו היא מנדט לא נגיש שלא סוקרים אותו בכלל. אף אחד לא משקלל אותו, ולכן הוא מנדט שקוף של סמוטריץ'. לא כולו אבל 60 אחוזים ממנו, שמשלימים את הגרוש ללירה של אחוז החסימה. אם סמוטריץ' ירוץ לבד הוא יסיים להערכתי עם חמישה מנדטים".

"אף פעם לא ידענו מה הכוח האמיתי של סמוטריץ', מכיוון שהוא אף פעם לא נבדק לבדו", מזכיר שומרון. "הרשימה שלו נולדה מתוך מפלגת תקומה. בפעם האחרונה הוא הלך עם בן־גביר והכניס שבעה נציגים, אבל זה לא בהכרח אומר שיש לו את המספר הזה. אחרי ממשלת השינוי אנשים ביקשו לא לברוח יותר מדי מהמגזר והצביעו לו. לכן הסקרים הנוכחיים לא בהכרח מעידים על ירידה, אלא אולי מבטאים את כוחו האמיתי מלכתחילה".

המרואיינים לכתבה מסכימים על נקודה מרכזית: הפיצול במגזר הוא תהליך בלתי נמנע. "המגזר הדתי־לאומי היום מופרד וזה טבעי, ולכן ציר הבחירה צריך להתרחב כי זה מתבטא גם בקלפי", אומר שרון. "ואגב, אני צופה שברבות הימים תהליך כזה יקרה גם בחברה החרדית".

ומה באשר לאותה מפלגת ימין חדשה? ענבר מגלה שמתחת לפני השטח העניינים רוחשים, וכי "יש הרבה גופים וארגונים שמנסים להרכיב מפלגה ימנית ליברלית". מטבע הדברים, שאלת מי בראש מרבה להעסיק את השחקנים השונים, ובהקשר הזה מוזכרים שלושה שמות חמים: דדי שמחי, נציב הכבאות לשעבר ואב שכול, אמיר אביבי מתנועת הביטחוניסטים, ועופר וינטר, שמוזכר גם כמצטרף אפשרי לסמוטריץ'. בהקשר הזה מעריך ענבר שווינטר לא יספק חיזוק משמעותי לסמוטריץ', משום שהוא לא מביא קהל חדש ושונה ממצביעיו. בכירי ליכוד בהווה ובעבר מוזכרים גם הם כמצטרפים פוטנציאליים למפלגה כזו.

"הקול הדתי־לאומי מתפזר כבר הרבה שנים, כשהליכוד היא מפלגת האם של הציונות הדתית", מסכם שומרון. ובכל זאת, הוא מתייחס לצורך בקיומה של מפלגה מגזרית: "יש לציונות הדתית צרכים מובהקים, וצריכה להיות מפלגה שתדע לתעל את הרעיונות האלה לכדי ביצוע".