"מה שאתה רואה היום בימין, מה שהיום קוראים לו ימין, הוא משעמם ביחס לימין המקורי", אומר ההיסטוריון ד"ר אבי שילון. ההכרזה המעט יומרנית הזו היא תגובה לבקשתי שיסביר את הרעיון המארגן מאחורי ספר המאמרים החדש בעריכתו, "מימין לציונות", בהוצאת עם עובד. שורת המאמרים הכלולה בספר עוסקת בימין הישראלי משלל זוויות – היסטוריות ועכשוויות כאחת. בעיני שילון, המאמרים משקפים את העושר והמגוון שאפיינו את הימין בעבר, ולאורך השנים הלכו והידלדלו.
"התמה המארגנת של הספר היא שהימין הוא תופעה מרתקת בתוך העולם הרחב של הציונות", אומר שילון. "בימין המקורי היו כל כך הרבה אפשרויות, והוא הסתעף לכיוונים שונים. אתה יכול לזהות את טביעות האצבע של חלק מהכיוונים הללו בהווה, אבל יש גם דברים שנשכחו לחלוטין".
את שמו של הספר הגה פרופ' ניסים ליאון, שגם פרסם בספר מאמר העוסק בחרדים והימין. לשם הזה יש משמעות כפולה, מסביר שילון: "מצד אחד זה ביטוי שמתאר את מי שמחזיק ותומך בציונות, 'עומד לימינה', מצד שני הם גם קצת מחוץ לציונות הקלאסית, מימין לה. נוהגים לומר שהליכוד של היום זה לא הליכוד של בגין ושל ז'בוטינסקי. מצד אחד זה נכון ואנחנו מצביעים על זה, מצד שני שום דבר בהיסטוריה לא נשאר כפי שהוא, דברים תמיד משתנים, וגם כשבגין עלה להנהגת הימין אמרו לו 'אתה לא ז'בוטינסקי'. מעבר לכל אלה, יש פה ניסיון לבחון באמת מהו הימין - האם זה איתמר בן־גביר או ערי ז'בוטינסקי, הבן של, שניסה לחשוב על ברית מיעוטים מזרח־תיכונית בין יהודים, דרוזים ונוצרים מרונים".
15 המאמרים שבספר נעים על ציר הזמן, ודנים בין השאר בנושאים הבאים: יחסו של ז'בוטינסקי לשאלת המזרח והמזרחים; השקפת עולמו של אב״א אחימאיר, אולי המבשר הראשון של מה שהיום היינו מכנים "הימין הקיצוני"; דמותו החידתית של אחד ממפקדי לח״י, נתן ילין־מור, שהחל את דרכו בשולי הימין ועבר לקצה השמאלי ביותר של המפה; יחסה של תנועת החרות לדמוקרטיה; התהליך שהביא את חברי תנועת החרות והליכוד לתמוך בנסיגה מסיני תמורת שלום עם מצרים; תהליך בנייתו של הימין החדש כתנועה שמרנית בעזרת הון יהודי־אמריקני; הגוונים השונים בימין הפונדמנטליסטי הדתי; סוד הקשר בין החרדים לימין; ועיון בהיסטוריה האינטלקטואלית של הימין באמצעות הדרך שבה העביר בנציון נתניהו רעיונות שקרא אצל מקס נורדאו אל בנו בנימין, רעיונות שלדעת הכותב משפיעים על מדינת ישראל בימינו.
"גם כשבגין עלה להנהגת הימין אמרו לו 'אתה לא ז'בוטינסקי'". מנחם בגין בדימונה, 1982 | צילום: לע"מ
מהזווית שלי כאיש ימין, כשקראתי את הספר הרגשתי שמדובר ב"שמאלנים כותבים על הימין", מלבד מאמר אחד של ד"ר שגיא ברמק, עורך "השילוח", שמסביר מדוע דווקא הימין הנוכחי, המושמץ, הוא תשובה שמרנית לרדיקליזם של אליטות ליברליות־פרוגרסיביות במערב ובישראל.
"זו שאלה במקומה, גם אם יש לי תשובות טובות. חלק מהתשובה היא שהחלוקה הזו לא ממש מדויקת. אני למשל, כילד וכנער הייתי בימין. בתקופת אוסלו, שבה עמדתי על דעתי, מאוד האמנתי בתהליך הפיוס עם הפלסטינים, וגם היום אני חושב שזו הדרך היחידה שלנו לשרוד, אבל אני ממש לא מרגיש שהתנתקתי מהימין, ואני אפילו מרגיש שאני תורם לו במחקרים שלי.
"אבל נכון, יש בעיה באקדמיה. המחקר האקדמי נעשה ברובו הגדול על ידי מי שמחזיקים בעמדות שמאל רדיקלי עד מרכז, והוא גם עוסק בתופעות שהן פחות ימין. אני חושב שזה משתנה בשנים האחרונות, אני רואה את זה גם על הסטודנטים וגם על הדור החדש של החוקרים, אבל אתה צודק שאם אארגן יום עיון אקדמי על הימין ואחפש חוקרים שידברו בו, רובם לא יהיו אנשי ימין. ניסיתי לתקן את זה עם שגיא ברמק שדחפתי אותו לכתוב. גם כמה מהכותבים האחרים הם ממש לא אנשי שמאל.
"צריך גם להכיר בזה שבמובן החברתי הכולל, הימין היום הרבה יותר דומיננטי. הוא בשלטון כבר חמישה עשורים, ואני חושב שצריך לשמוח שסוף־סוף יש בו גם עיסוק מחקרי משמעותי יותר. למה בעצם זה משנה אם החוקר הוא איש ימין או איש שמאל? בוא נדבר על הדברים עצמם. אני חושב שבימין הנוכחי יש עיסוק מוגזם בשאלות האלה, שבמידה רבה אבד עליהן הכלח נוכח מעמדו הדומיננטי. אנשים בשמאל דווקא אמרו לי כשראו את הספר 'מה זה, הימין משתלט גם על עם עובד'. כתיבה של ספר מחקרי כזה צריכה להיות ביקורתית, אבל גם אם רוב הכותבים הם לא ימנים, אני לא חושב שיש בספר מישהו שמשדר עוינות למושא הכתיבה שלו".
ויתר על החוקה
ד"ר שילון (50), נשוי ואב לשלושה, גר עם משפחתו בתל־אביב ומלמד במכללה האקדמית תל־חי. חקר הימין היה תמיד במוקד עיסוקו המחקרי: עבודת הדוקטורט שלו, שנכתבה באוניברסיטת תל־אביב, עסקה ביחסם של מנהיגי התנועה הרוויזיוניסטית לדת היהודית. בהמשך פרסם ביוגרפיה של מנחם בגין, חיבור על שנותיו האחרונות של בן־גוריון, ואת הספר "תוגת השמאל", הבוחן את "קריסת מחנה השלום", כלשון כותרת המשנה, דרך פעילותו של יוסי ביילין. בעבר שימש שילון כעיתונאי, וגם היום הוא מרבה לפרסם מאמרי דעה בתקשורת.
"אני לא רואה בעצמי איש שמאל או ימין, אלא אדם שמנסה לחשוב קצת כמו בן־גוריון, באופן פרקטי", אומר שילון. "מה שכן נשאר לי מהילדות זה זיקה ועניין בימין, ואני חושב שמה שמחבר את שני הספרים האלה, 'מימין לציונות' ו'תוגת השמאל', זו המחשבה שלימין יש יכולת להצביע על בעיות נכונות, כמו הצורך בגיוון של מערכת המשפט, היחס המפלה שהיה כלפי דתיים ומזרחים, או החולשות שבאמונה בהסכם שלום כמשהו אוטופי. בכל זה הימין כביכול צודק, אבל מה שחסר בו זו יכולת להתמודד עם המציאות. להגיד 'לא' למדינה פלסטינית כי היא עלולה לסכן אותנו זה מאוד קל ונשמע נכון, אבל מה האלטרנטיבה? לחיות כספרטה? זו לא המטרה של הציונות.
"אנשי הימין בעבר היו הרבה פעמים יותר מעניינים מאנשי השמאל, כי הם ידעו להצביע על נקודות הכשל באופן המדויק ביותר. הבעיה שלהם הייתה שהם לא תמיד היו מציאותיים. מה שגרם לציונות להצליח היה שהשמאל־מרכז הוביל, והימין היה בעמדת המבקר הנוקב. מה שמכשיל אותה היום זה שהימין מוביל והוא לא יודע להוביל, והשמאל מבקר ולא יודע לעשות את זה".
האכסניה המקורית של הספר הייתה אקדמית, מה שמסביר את אופיו החריג בהוצאה כמו עם עובד, שאיננה נוהגת לפרסם קבצים אקדמיים. "קיבלתי הזמנה להיות עורך אורח של גיליון על הימין במסגרת כתב העת 'ישראל' שיוצא לאור באוניברסיטת תל־אביב", מספר שילון. "תוך כדי העבודה הודיעו לי שהתקציב לגיליון בוטל. התבאסתי מאוד וחשבתי שחבל על העבודה שכבר עשינו".
כדי להציל את העבודה השתמש שילון בתפקיד שהוא ממלא זה שנתיים, כעורך ספריית אופקים, סדרת ספרי העיון של הוצאת עם עובד. "בשיתוף פעולה עם מכללת תל־חי ועם אוניברסיטת טוליין בניו־אורלינס, שעזרו לממן את ההוצאה, הפכנו את הגיליון לספר של ממש. אז אפשר לומר שניצלתי את המעמד שלי כעורך בהוצאה כדי להפוך את הגיליון שלא יצא לספר, אבל האמת היא שזה חלק מהמטרה שהצבתי לעצמי כשנכנסתי לתפקיד במקום אלי שאלתיאל. כחלק מחילופי הדורות, רציתי להרחיב את היריעה. הימין נמצא בשלטון כבר קרוב לחמישה עשורים כמעט ברציפות, והוא עדיין לא נחקר לעומק. אז אני יכול להחמיא לעצמי ולומר שאף אחד חוץ ממני לא פרסם עוד ביוגרפיה של בגין כי זו שאני כתבתי היא כל כך טובה – אבל אם נהיה רציניים, זה לא מקרי שיש המון ביוגרפיות על בן־גוריון וכמעט אין על בגין. אני שואף לפתוח את השדה של ספריית אופקים לכתיבה על הימין בפרט, ובאופן כללי על תופעות שהן יותר בולטות כיום אבל קיבלו פחות ביטוי בספרות המחקרית".
העיסוק הרחב בספר בעמדותיהם של אנשי ימין מהעבר לא לוקה קצת בתופעת הגעגועים המזויפים? אם ניקח למשל מנהיג כמו בגין, שהיום השמאל נהנה להתגעגע אליו, בזמן אמת הוא נתפס כפשיסט, פופוליסט ומסוכן לא פחות מנתניהו היום.
"הכותבים בספר ודאי מודעים לאופן שבו בגין תואר בזמן אמת. נכון גם לזכור שבגין היה פוליטיקאי ונהג כפוליטיקאי. אולי הדוגמה הבולטת ביותר היא העובדה שכאופוזיציונר בגין תמך מאוד בכינון חוקה למדינת ישראל, אבל כאשר עלה לשלטון הוא לא נקף אצבע בכיוון. יותר מזה, כבר בשנות החמישים, אחרי שח"כ יוחנן בדר השלים את גיבוש הצעת החוקה של חירות, בגין, שהבין היטב שהכיוון שאליו תלך תנועת החירות הוא ברית עם החרדים, תמך אומנם בחוקה אבל לא נאבק בנושא כמו שהוא נאבק למשל בנושא השילומים.
"במקור, הימין דגל בתפיסות הרבה יותר אינדיווידואליסטיות. ז'בוטינסקי כתב למשל, 'מוטב שיחטא היחיד לכלל משתחטא החברה ליחיד. לשם טובתם של היחידים נוצרה החברה, לא להפך'. מנגד, דווקא השמאל היה הרבה יותר קולקטיביסטי בתפיסות שלו. הוויכוח הזה בא לידי ביטוי בעימות בשאלת פינוי תל־חי. בן־גוריון היה נכון להקריב את טרומפלדור, בעוד ז'בוטינסקי חשב שצריך לסגת כדי להציל את האדם. והנה היום, כשאתה מסתכל על הוויכוח סביב סוגיית החטופים, יש כאן שינוי והליכה של הימין למחוזות הרבה יותר קולקטיביסטיים, בזמן שהשמאל הופך ליותר ויותר אינדיווידואליסטי".
יש בספר מאמר מרתק על יחסו של ז'בוטינסקי למזרח, אבל נעדר ממנו לחלוטין עיסוק במקומם של המזרחים בימין הישראלי. זה כנראה לא מקרי.
"מעניין לשים לב שמי שעורר את השיח העדתי במדינת ישראל היה במידה רבה השמאל הפוסט־ציוני, שביקש לערער את התפיסה הציונית הלאומית שרואה שוויון בין כל היהודים. זה התפוצץ להם בפנים, כי מי שמנצל את זה הוא הימין הכביכול היפר־ציוני, שגם הוא בסופו של דבר פוסט־ציוני במובן הזה שהוא מערער את היסודות של הקיום המשותף.
"אני חושב שזו במידה רבה סוגיה פיקטיבית. קודם כול, לא נכון לדבר בהקשר הזה על 'המזרחים' והימין; בסופו של דבר מדובר בעיקר על המרוקאים. אני למשל מגיע ממשפחה של יוצאי עיראק, ואם תסתכל על יוצאי עיראק, תראה שהם מצאו את עצמם הרבה יותר דווקא בתנועת העבודה – שושנה ארבלי־אלמוזלינו, שלמה הלל, מרדכי בן־פורת, משה שחל. שנית, נכון שרבים מאוד ממצביעי הליכוד הם מזרחים, אבל אם תסתכל על המזרחים באופן כללי, דפוסי ההצבעה שלהם הרבה פחות מובהקים משנדמה. רובם מעמד בינוני שדפוסי ההצבעה שלו דומים למעמד הביניים הישראלי באופן כללי. הקשר בין המזרחים לימין נובע מזה שאלו שתי קבוצות שלא היו חלק מהממסד במקור, ומהזיקה השונה למסורת אצל המזרחים, שהתחברה לסגנון הבגיני, ואגב לא הייתה בכלל אצל חלק ניכר מחבריו להנהגת תנועת החירות. עצם הדיון בנושא באופן שבו הוא מתנהל היום, עושה עוול גם למזרחים וגם לימין".
איזו קונספציה קרסה
טענת קודם שבימין הישראלי הנוכחי יש דלות מחשבתית ורעיונית. אני לא רואה דלות, להפך, אני רואה מגוון ועושר של תפיסות. אולי את חלקן אתה לא אוהב, אבל זה לא הופך אותן לדלות.
"כשאני מדבר על דלות, אני לא מתכוון לומר שאין פה תופעה מעניינת ועשירה. זה תחום המחקר שלי – אם הוא לא היה מעניין, אז במה אני מתעסק. אני חושב שמה שקורה בחלקים מסוימים בימין מבחינה מחשבתית, נניח במקומות כמו קהלת וקרן תקווה, הוא מרתק. עצוב לי שסביב העימות על הרפורמה המשפטית או ההפיכה המשטרית, איך שלא תרצה לקרוא לזה, לא נוצר שיח מהותי מול קהלת וכל הוויכוח התנהל ברמה של 'אתם הרעים ואנחנו הטובים'. עם אנשי קרן תקווה אני בקשר, ואני חושב שזה אחד המפעלים האינטלקטואליים החשובים שיש היום, אף שאני לא מסכים איתם בכל מה שנוגע לפתרון מול הפלסטינים.
"מדברים הרבה על ועדת חקירה. ברור שצריך לתקן את הצבא, את המודיעין, אין שאלה. אבל מה שלא מדברים עליו הוא השאלה האמיתית: מהי הקונספציה הגדולה שקרסה? לי ברור שזו הקונספציה שנתניהו והימין הביאו לנו, שלפיה אנחנו יכולים להתקיים פה בשלום בלי לפתור את הקונפליקט מול הפלסטינים. זה התפוצץ, וזאת הקונספציה שבעיניי צריך לדבר עליה. אני לא אומר שהפתרון חייב להיות מדינה, או קונפדרציה – אפשר להעלות כל מיני רעיונות. אבל המחשבה שתדלג על העניין הפלסטיני ועדיין תוכל לחיות פה בשלווה ובשלום, היא זו שהתפוצצה לפני הכול. לזה אני מתכוון כשאני מדבר על דלות בדיון.
"אם אתה מפנה את הזרקור לקהלת, לתקווה, לסמוטריץ' עם תפיסת ההכרעה שלו, יש פה דברים מרתקים. אבל בסך הכול, כשאני מסתכל על הליכוד שהוא כביכול הגלגול העכשווי של התנועה הרוויזיוניסטית, אין לי שם עם מי להתווכח, אין למה להקשיב. אנשים כמו קיש, ביסמוט, לא מנהלים שום שיחה רעיונית. לצערי אין היום שיח רעיוני מעמיק שלא מסתכם בטענות אנטי למיניהן".
"נתניהו התחיל להתאושש בסקרים כשברחבי הארץ התחילו לצוץ השלטים 'אתה אשם'" | צילום: Hanay, ויקיפדיה
זה רִיק שאתה מזהה רק בימין?
"לא. אפשר לראות את דלות השיח הרעיוני גם בשמאל. מה הפך את התנועה הציונית לכל־כך מוצלחת? אחד הדברים המרכזיים היה זה שהטובים הלכו לפוליטיקה. ז'בוטינסקי, בן־גוריון, ברל כצנלסון, מנחם בגין – אלה אנשים שהיו מבריקים בכל תחום אחר שהיו פונים אליו, והם בחרו ללכת לפוליטיקה. היום הטובים בורחים מהפוליטיקה. הספר הזה מבקש להחזיר את הכבוד לשיחה הפוליטית הרעיונית.
"קח למשל את מה שקרה פה בתחילת המלחמה. בחודשים הראשונים אחרי 7 באוקטובר הייתה אווירה של אחדות מדהימה ונכונות להקרבה. נתניהו היה אז נמוך מאוד בכל הסקרים. מתי הוא התחיל להתאושש? כשברחבי הארץ התחילו לצוץ השלטים 'אתה אשם'. נתניהו אחראי, זה נכון, אבל מה קשור 'אתה אשם'? זה כמו האמירה 'ביבי מימן את החמאס'. הייתה פה תפיסה מסוימת, זה לא שביבי עבד עם החמאס. הייתי רוצה שגם הימין וגם השמאל יחזרו להדר הז'בוטינסקאי, שבעיניי יש בו משהו מאוד יהודי, גם אם לא דתי.
"החולשה של השמאל, כמו שהראיתי ב'תוגת השמאל', היא שהם לא באמת הולכים עד הסוף עם האמת שלהם. גם היום אתה לא רואה מנהיג שבא ואומר 'כן, צריך מדינה פלסטינית', כמובן בתנאים שיבטיחו לנו ביטחון; שמסוגל לעמוד מול הציבור ולהגיד 'כן, גם לנו יש אחריות לסכסוך, לא בגלל שאנחנו הצד הרע והם הצד הטוב, אלא כי אנחנו חלק מהסכסוך'. אני חושב שמחנה השמאל בתקופת אוסלו נשען כולו על הדגל המדיני והתעלם מאוד מדברים בתוך החברה, כמו היחס לדת והמשמעות של מדינה יהודית ושל תיקון חברתי, ואיך אני מגיע להרבה יותר גיוון במחנה, שלא יהיה צבוע בצבע אחד. ההצלחה הגדולה של הימין בישראל היא לא תוצאה של התמיכה באידאולוגיה שלו, אלא בעיקר של הבעייתיות במחנה השמאל, שקשורה לזה שהוא מאוד מונוליטי מבחינת הצבע שלו, מבחינת חוסר ההבנה של המשמעות של נתניהו בחברה הישראלית, מבחינת המקום הזעום שהם השאירו לחשיבות של הדת בחברה הישראלית.
"אני חושב שצריך להתחיל לדבר על ימין ושמאל במושגים חדשים, ולא במושגים הישנים שאבד עליהם הכלח. השמאל הוא כבר לא השמאל הסוציאליסטי של פעם, והימין הוא כבר בטח לא תלמידי ז'בוטינסקי. אנחנו צריכים להיות ערוכים להסתכלות חדשה על הפוליטיקה".