יש אנשים שלא מסוגלים להפסיק לדבר, ויש כאלה שלא מסוגלים להפסיק לנגן. איתמר דוארי שייך כנראה לסוג השני. עוד לפני שאנחנו מתיישבים לשיחה, אריק הצלם כבר תופס אותו בחוץ, מתופף על פסנתר שבור שנקרה בדרכו. גם בכלי שידע ימים יפים יותר דוארי מצליח למצוא צלילים, מקצבים ואפשרויות שאדם אחר היה פשוט חולף על פניהם.
אנחנו נכנסים לאולפן "העוגן" המיתולוגי, שבין קירותיו הוקלטו לאורך השנים יצירות של אמנים מפורסמים רבים. על הקירות תלויים תקליטי זהב, מזכרת כמעט נוסטלגית לתקופה שבה הצלחה מוזיקלית נמדדה במספר העותקים שנמכרו ולא במספר ההאזנות הדיגיטליות.
שילוב בין מוזיקה תימנית למוזיקת עולם. "ימן בלוז" בפעולה | צילום: צילום מסך
בגיל 41, אחרי יותר מרבע מאה של הופעות והקלטות בארץ ובעולם, קשה למצוא פינה במוזיקה הישראלית שדוארי לא השאיר בה טביעת אצבע. הוא ניגן עם ברי סחרוף, אביתר בנאי, אהובה עוזרי, יוני רכטר, אסתר עופרים, שושנה דמארי, דודו טסה לצד ג'וני גרינווד מלהקת רדיוהד, אבישי כהן ורבים אחרים. הוא היה שותף להקמת ההרכב הבינלאומי ימן בלוז, המשלב מוזיקה תימנית עם ג'אז ומוזיקה אפריקאית, והשתתף ביצירת פסקולים, מוזיקה למחול ואלבומי מוזיקת עולם שזכו להצלחה מעבר לים.
אחרי כל השנים שסייע לאחרים להשמיע את קולם, הוא מוציא כעת לראשונה אלבום הנושא את השם TINCTURA, אלבום בכורה אינסטרומנטלי המבוסס על יצירות שכתב לאורך השנים על הפסנתר. זהו אולי הצעד האישי ביותר שעשה בקריירה. "כשאני עובד עם אמן", הוא מספר, "הוא מגיע עם מטרה. לפעמים עם מילים, לפעמים רק עם לחן, אבל תמיד יש רגש או סיפור שהוא רוצה להעביר. התפקיד שלי הוא לעזור ליצירה שלו להגיע הכי רחוק שאפשר. ופתאום אני נכנס לאולפן, סוגר את הדלת, ומוציא מהמגירה את המוזיקה שלי. אני מוצא את עצמי לומד איך לגרום לה לקרות בעולם".
הדרך של דוארי אל הבמות הגדולות התחילה הרחק מתל־אביב ומבתי הספר היוקרתיים למוזיקה. הוא גדל בראש־פינה, בבית שבו המוזיקה הייתה חלק בלתי נפרד מחיי המשפחה. אביו ניגן במנדולינה וגדל בקיבוץ כפר־הנשיא לצד יהודה עדר, לימים גיטריסט להקת תמוז וממייסדי בית הספר רימון. הסבתות של שתי המשפחות נקראו בטי, דוארי מספר בחיוך, ושתיהן היו ממקימות הקיבוץ. "בראש־פינה הייתה לי סביבה מוזיקלית וחמה, וזה היה כל מה שהייתי צריך. הבית מאוד תמך במוזיקה, וגם בקהילה סביבנו היו כל הזמן יוצרים".
מתי הבנת שהמוזיקה היא לא רק תחביב?
"כבר בגיל שש הייתי יושב על הפסנתר ומנגן משמיעה. לא למדתי באופן מסודר. שמעתי המון מוזיקה, כתבתי מילים ושיחקתי עם כלים שונים. אני זוכר שהקשבתי הרבה לאלבום הראשון של אביתר בנאי, ומשהו בי כבר אז ידע שעוד נעבוד יחד בעתיד".
התחושה הזאת התגשמה: לימים השתתף דוארי בעבודה על שלושה מאלבומיו של בנאי. אבל באותן שנים, עוד לפני שידע מה צפוי לו, הוא פשוט התאהב בכלי ההקשה. בסוף שנות התשעים ובתחילת שנות האלפיים הגליל הפך עבורו לבית ספר מוזיקלי מסוג אחר. יוצרים והרכבים כמו שוטי הנבואה, להקת שבע ודין דין אביב הופיעו באזור, ואחרי ההופעות נערכו לעיתים מפגשי נגינה מאולתרים. באחד מהם פגש דוארי הנער את עידן רייכל, שעבד אז על אלבום הבכורה של הפרויקט שלו.
עידן רייכל | צילום: פלאש 90
"רייכל שמע אותי באחד הג'אמים ואהב את מה ששמע. הוא סיפר על הרכב שהוא רוצה להקים בעתיד. אחרי זמן מה שמעתי ברדיו את 'בואי'. התקשרתי אליו מבית הספר ואמרתי לו שמאוד אהבתי את השיר. הוא הזמין אותי לחזרות. משם כבר לא הפסקתי להופיע".
דוארי היה אז בן 16 בלבד. בזמן שבני גילו עסקו בבגרויות, בטיולים ובשאלות על העתיד, הוא כבר מצא את עצמו בדרך להופעות ולעבודה עם מוזיקאים מקצועיים.
איך ההורים התמודדו עם נער שמתחיל קריירה בגיל כל כך צעיר?
"ידעתי שאהיה מוזיקאי, וגם הם ידעו. הייתה תחושה שזה הולך לקרות, אבל שאני צריך להיות סבלני ולא להישרף מהר מדי. עשינו הסכם: אני יכול ללכת ולהופיע, כל עוד אני מסיים את הבגרויות כמו שצריך".
הוא השלים בגרות במוזיקה במרכז קלור בכפר־בלום, ובמקביל כבר שכר דירה במרכז הארץ כדי להיות קרוב יותר לעבודה. בין הופעה להקלטה הקפיד לחזור גם לבית בראש־פינה. "אני יודע היום שפספסתי לא מעט חוויות נעורים", הוא מודה. "אבל כבר אז ידעתי שזה שווה את זה".
אנחנו עוברים לאולפן קטן במתחם, שבו מאוחסנים לא מעט מכלי הנגינה שאסף לאורך השנים. אחד מהם נראה כמו כד מעוצב. דוארי מקיש עליו, ומיד עולה בראש צליל מוכר. זהו הצליל שנשמע בשיר "שובי אל ביתי" של עידן רייכל. דוארי מאשר שזה אכן הכלי ששימש בהקלטה המקורית. וזאת אולי תמצית הסיפור שלו. מיליוני ישראלים מכירים את הצלילים שיצר, גם אם לא תמיד ידעו מי עומד מאחוריהם.
המוזיקה של דוארי אינה שייכת לז'אנר אחד. הוא נע בין רוק לג'אז, בין פולקלור לתזמורות סימפוניות, בין מוזיקה מזרח תיכונית למקצבים אפריקאיים. מבחינתו, אין סתירה בין העולמות האלה. להפך, החיבורים ביניהם הם לב העניין. גם הבחירה שלו בכלי ההקשה על פני מערכת תופים רגילה, קשורה לתפיסת העולם הזאת.
מה משך אותך דווקא לכלי ההקשה?
"יש לי חופש בנגינה. כשאתה מתופף עם מקל, יש לך מקל אחד. כשאתה מנגן ביד, פתאום יש לך חמש אצבעות. זה עולם הרבה יותר גדול".
בצעירותו לא היו בישראל מסגרות רבות ללימוד מגוון כלי ההקשה שעניינו אותו. את הידע צבר בעצמו, דרך נגינה, מפגשים עם מוזיקאים ומסעות ברחבי העולם. הוא מזכיר בין מקורות ההשראה שלו את נגן כלי ההקשה הישראלי זוהר פרסקו, שאיתו ניגן בהופעות של אהובה עוזרי סביב האלבום "צלצולי פעמונים", ואת נגן כלי ההקשה הברזילאי ננה וסקונסלוס. "כשהתחלתי לא היה לי מורה מסודר בתחום. מצאתי את עצמי מחליף מתופפים בהרכבים שלא הכירו אפשרות אחרת. כל פעם הייתי צריך ללמוד משהו חדש ולבנות לעצמי מערכת שמתאימה למוזיקה".
כך התרחב אוסף הכלים שלו לתופי מסגרת, דרבוקות מסוגים שונים, מצילות, קחון וכלים נוספים. כדי להכיר אותם לעומק נסע ללמוד מצילות בניו־יורק וקחון בספרד. אבל אחד המסעות החשובים ביותר מבחינתו התרחש דווקא באפריקה.
לפני מגפת הקורונה נסע דוארי לשישה שבועות בסנגל כדי ללמוד תיפוף מסורתי. הוא שהה בקרב קהילות שבהן הקצב אינו רק אמצעי לבידור או לליווי מוזיקלי, אלא חלק מהתקשורת היומיומית. "שם הקצב הוא שפה", הוא אומר ועיניו נדלקות. "הייתי במקומות שבהם אנשים מתקשרים באמצעות תיפוף, כמעט בלי מילים. למשל, כשאמא מתופפת מקצב מסוים, הילד מיד יודע שהגיע הזמן לאכול".
הוא מדגים על המקום את המקצב, כאילו כדי להוכיח שלפעמים באמת אין צורך במילים. "הייתי שם עד לסיטואציות מדהימות ומרגשות. למדתי שבתרבות שלהם התפקיד של מי שעוסק במוזיקה הוא לא בדיוק מה שאנחנו קוראים לו מוזיקאי, אלא תפקיד של מספר סיפורים".
מה לקחת מהמפגש הזה?
"הבנתי שהדבר שחיפשתי כל החיים, ושאני הולך אחריו כמו מצפן, הוא שהמוזיקה בסופו של דבר נועדה לספר סיפור. יש כאן שירות לקהילה שאתה חי בה, תפקיד גדול יותר. זה משהו שלקחתי איתי פנימה".
התובנה הזאת מתחברת גם לאופן שבו הוא רואה את עבודתו עם אמנים אחרים. מבחינתו, המוזיקאי אינו חייב להיות במרכז הבמה. לפעמים דווקא היכולת להקשיב לאחר, להבין את הסיפור שלו ולתת לו את הצליל המדויק היא היצירה עצמה. "אני תמיד רואה בזה הזדמנות להכיר תרבויות ואת עצמי, לפרוץ גבולות ולפגוש את מה ששונה ממני. כל הזמן להיות בתנועה".
אחרי יותר מ־25 שנות עשייה מוזיקלית אפשר היה לצפות מדוארי שימשיך במסלול המצליח שכבר בנה לעצמו. הרי לא חסרות לו הצעות עבודה, שיתופי פעולה או במות. אלא שבשנים האחרונות משהו אחר החל להבשיל. בין הופעה להקלטה, בין אלבום של אמן אחד לפרויקט של אחר, הוא המשיך לשבת ליד הפסנתר ולכתוב. לא עבור זמר מסוים, לא עבור מופע ולא בהזמנת מפיק. פשוט מוזיקה משלו.
"כל השנים עשיתי מה שהרגיש לי טבעי ומה שנבע מתוכי", הוא אומר. "עם הזמן אמנים זיהו בי גם יכולת להפיק, ולא רק לנגן, והתחילו לשלב אותי בהפקות. אחר כך הגיעו פסקולים ומוזיקה למחול. אף פעם לא שיניתי מקצוע כדי להתאים את עצמי למציאות חדשה. פשוט המשכתי להתפתח בתוכו".
האלבום החדש שׂם במרכז באופן מפתיע את הפסנתר, שאינו הכלי המרכזי שלו. הוא מעולם לא למד לנגן בו באופן מסודר, אבל דווקא באמצעותו מצא דרך לבטא צד אישי יותר ביצירתו. "עד היום אני מסתכל עליו כשחורים ולבנים", הוא מחייך. "ובכל זאת פיתחתי בו יכולת. במשך שנים אני כותב עליו מוזיקה אישית מאוד".
ברי סחרוף, שושנה דמארי, אביתר בנאי, דודו טסה | צילום: פלאש 90, יעקב סער לע"מ, קוקו, יהושע יוסף
את היצירות שנכתבו לאורך השנים הוא כינס כעת לאלבום הבכורה. לצורך ההקלטות אסף סביבו כמה מחבריו הוותיקים לדרך: איתמר בורוכוב על החצוצרה, יענקלה סגל על הבס, גיא מוסקוביץ' על הפסנתר ואופיר ויפליך על הגיטרה, העוד, הסאז וכלי מיתר נוספים. דוארי עצמו, כמובן, על כלי ההקשה. האלבום הוקלט באולפן העוגן, המקום שבו אנחנו יושבים.
למה דווקא עכשיו? מה גרם לך להחליט שהגיע הזמן להוציא אלבום משלך?
"זה טמון בשם האלבום", מתאר דוארי. טינקטורה היא תמצית של צמחי מרפא, שנוצרת באמצעות השריה ממושכת. "המשמעות שאני נותן לו היא משהו שדורש סבלנות וזמן, לשהות בחושך כדי להבשיל. מבחינתי זאת גם הסבלנות להיות מחוץ לאור הזרקורים. כתבתי במשך שנים, ובשלב מסוים בחרתי מתוך כל מה שנאסף את היצירות שנכנסו לאלבום".
איך ההרגשה להיות הפעם במרכז, לא כנגן אורח ולא כחלק מהרכב של מישהו אחר?
"מרגש מאוד ומשמעותי. אני מרגיש בשל וכל כך שמח לעסוק בזה. אין משהו יותר חשוב כרגע בעבודה שלי. כמובן שאני ממשיך לעבוד עם אמנים אחרים, אבל מבחינתי זאת לא איזו תפנית חדה. אני פשוט ממשיך בדרך שלי".
האלבום אינסטרומנטלי לחלוטין, בחירה שאינה מובנת מאליה בשוק מוזיקה שבו השירים, המילים והזמרים הם בדרך כלל אלה שמושכים את תשומת הלב.
יש בישראל קהל גדול מספיק למוזיקה שאין בה מילים?
"אני חושב שצריך ליצור את הקהל הזה. בעולם צורכים מוזיקה כזאת, ואין סיבה שזה לא יקרה גם כאן. מבחינתי זה ממש לבנות קהילה, להתעקש שזה יהפוך ללחם ולחמאה של מוזיקאים".
דוארי מזכיר את מארק אליהו, שהצליח לבנות קהל רחב סביב מוזיקה אינסטרומנטלית, כדוגמה לאפשרויות הטמונות בתחום. "כשאין מילים, אתה מפנה יותר מקום לדמיון של המאזין. אחד יפרש יצירה כעצובה ואחר כשמחה. זה היופי. לפעמים הסיפור נכנס אל הקהל בצורה אפילו עמוקה יותר מאשר מוזיקה עם מילים. זה שיעור שלמדתי גם מהעבודה על יצירות מחול".
דוארי אינו מתכוון להסתגר מעתה בעולם של מוזיקה ללא מילים. להפך. הוא כבר חושב על שילוב של זמרים בפרויקטים הבאים שלו. אבל גם עליהם, במובן מסוים, הוא חושב כמו על כלי נגינה. "התמצית היא אינסטרומנטלית, במובן הזה שכולם כמו כלים וכולם שווים. אף אחד לא תופס את כל הסיפור. הביחד הזה חשוב לי".
דוארי גר במכמורת עם אשתו מאיה ובנם בן ה־16, בדיוק הגיל שבו החל הוא עצמו להופיע באופן מקצועי. את מאיה הכיר כשהיה בן 17, והיא מלווה אותו כמעט לאורך כל הקריירה. "הזוגיות הזאת היא הדבר שהתמדתי בו הכי הרבה בחיים, מלבד המוזיקה".
במשך השנים נדדה המשפחה גם לתקופות של מגורים בחו"ל. לעיתים היו אלה הפסקות מכוונות מהמרוץ האינטנסיבי של ההופעות וההקלטות. "היה לי חשוב לתת מקום וזמן לזוגיות ולקשר, גם מחוץ למקום הידוע והברור של החיים. זאת חוויה מדהימה. לא פעם הייתי צריך להתנתק קצת ולבחור מחדש ביצירה".
הבחירה הזאת כללה גם ויתורים מקצועיים. לפעמים עזב הרכבים מצליחים כדי להתחיל מחדש, רק כדי לשמור לעצמו את החופש לבחור את הדרך המוזיקלית שלו. ההתפתחות הטכנולוגית הקלה על כך. הוא היה יכול לקחת איתו אולפן נייד, להקליט מרחוק ולהמשיך לעבוד עם אמנים בישראל גם כששהה מעבר לים.
חשבת בשלב מסוים לעבור לחו"ל?
"החיבור שלי לישראל חזק מאוד. גם החיבור לשפה חשוב לי, למרות שאני מדבר לא מעט בקצב", הוא צוחק. "את האלבום החדש ידעתי שאני לא יכול ליצור במקום אחר. הוא בא מהבית, קרוב למשפחה ולמקורות".
דווקא השנים מחוץ לישראל לימדו אותו משהו מפתיע על היצירה שלו. "יש משהו מעניין בלחיות בחו"ל. פתאום אין את הזרז הזה של המציאות המורכבת שיש סביבנו, שדוחפת אותך ליצור. מלחמה או כל דבר אחר שקורה כאן. מצאתי את עצמי יושב בחו"ל, בתוך כל הרוגע הזה, ולא יודע מה לעשות. איך יוצרים עם כל השקט הזה?"
יש הבדל בין מוסר העבודה של מוזיקאים בישראל לזה של מוזיקאים בחו"ל?
"זה לגמרי תלוי באדם, גם פה וגם שם. אבל בארץ יש לנו מיומנות מטורפת של למידה ופתיחות לתרבויות אחרות. אנחנו מדינה צעירה עם שילוב עשיר של זהויות. במקום כמו שבדיה, למשל, הרבה פעמים אתה נשאר בתוך העולם המוכר שסביבך. כאן למדנו להיות מגוונים, לקבל השפעות ממקומות אחרים ולהרגיש איתן טבעיים. אלה מעלות אדירות למוזיקאי: להיות פתוח וקשוב וללמוד תוך כדי תנועה".
בשנים האחרונות המסעות המוזיקליים בעולם נעשו מורכבים יותר. "אלה שנים מאוד מתוחות. הרבה מהפרויקטים שאני עובד עליהם הם מוזיקת עולם שמשלבת תרבויות שונות, ולכן הם לא מזוהים באופן מובהק עם מקום אחד. במקרים האלה אני פחות חווה את זה ישירות. אבל עכשיו, כשהייתי בסיבוב הופעות בארצות הברית עם ישי ריבו, בניו־יורק ובמיאמי, הייתה כמובן יותר תשומת לב לנושא הביטחון. תמיד טוב להיות זהירים".
מתוך הקריירה הצבעונית שלך, יש רגע מוזיקלי שנחקק בזיכרונך במיוחד?
"עבדנו על 'יפה כלבנה' באולפני ברדו", דוארי נזכר בשיתוף הפעולה עם אביתר בנאי. "עשינו חזרות כדי להקליט את השירים בלייב, כל ההרכב ביחד. ההקלטות היו מדהימות, הכול קרה בתוך יומיים או שלושה". אלא שבמהלך העבודה התברר שהמוזיקה זקוקה למתופף, לא רק לנגן כלי הקשה. "אביתר ואמיר צורף, המפיק, הסתכלו עליי ואמרו: 'אז תנגן בתופים'". דוארי, שלא הגיע מעולם התיפוף הקלאסי, נבוך מהבקשה. "מצאתי את עצמי בונה על המקום מערכת תופים משלי. דווקא מהמקום שבו שברתי את הכללים ויצאתי ממה שאני מכיר נולד צליל אחר. זה היה רגע אמיץ שהייתי כל כך מרוצה ממנו, והוא פתח לי עוד עולמות".
את החוויה הזאת הוא הפך עם השנים לעיקרון שמלווה אותו גם מחוץ לאולפן. "לא מעט פעמים אני מרגיש שלחכות עד שמשהו יהיה מוכן לגמרי, לפעול מתוך פרפקציוניזם, זה לא טוב ליצירה. צריך להעז. צריך אומץ לעשות את הקפיצה הזאת, בכל תחומי החיים".
איתמר דוארי | צילום: אריק סולטן
היה רגע שבו הרגשת שהצלחת גם ברמה הבינלאומית?
"אין רגע אחד שמצלצל יותר מהאחרים. זכיתי להשתתף בכל כך הרבה פרויקטים מדהימים. לנגן עם תזמורת סימפונית, למשל, זו חוויה מרגשת, כי יש שם כוח עצום. או לנגן באפריקה עם ארבעים מתופפים מהערב עד הבוקר, להיכנס למעין טראנס של קצב. אלה חוויות שמזכירות לך למה בכלל התחלת ליצור כילד".
למרות שנות הניסיון הארוכות, דוארי ממשיך להתעניין במוזיקה חדשה. עם בנו הוא הולך להופעות של היפ הופ ישראלי, בין השאר של סוויסה ורביד פלוטניק, ומנסה להישאר קשוב לדורות חדשים של יוצרים. באחד מסיבובי ההופעות האחרונים שלו בארצות הברית יצא עם חבריו להרכב להופעה של ברונו מארס בניו־יורק. "זאת הייתה הופעה מטורפת. איזה גרוב! חבורה מוכשרת של נגנים וקהל עצום של 90 אלף איש שנהנה מכל רגע. זאת לא מוזיקה שבדרך כלל מדברת אליי, אבל היא עשויה ברמה כל כך גבוהה ונוגעת באנשים. דווקא זה ריגש אותי".
יש עוד אמנים שאתה חולם לעבוד איתם?
"בטח. פיטר גבריאל הוא אחד מגיבורי הילדות שלי. אני אוהב את יכולת ההפקה והכתיבה שלו, וגם את השירה. גם ג'יימס בלייק הוא אמן שאני מאוד אוהב. הרף שלי גבוה אחרי כל האמנים המדהימים שזכיתי לעבוד איתם. אני תמיד מחפש את המעיזים. אנשים שלא נשארים במקום, שלא ממחזרים את מה שכבר עשו ולא הולכים על בטוח. כשאני פוגש אמן שנאמן לעצמו ונוכח באמת ביצירה שלו, אני שם ונותן את כל כולי".
השיחה עם דוארי נמשכת הרבה מעבר לזמן שתוכנן לה. המוזיקה מובילה אותנו פעם אחר פעם אל החיים עצמם, ובחזרה. קשה להפריד בין השניים כשמדברים עם אדם שמוצא קצב גם בפסנתר שבור, ושמסע של שישה שבועות באפריקה הופך אצלו לשיעור על מקומו של האדם בעולם.
בקרוב הוא יעמוד על הבמה בפסטיבל העוד הבינלאומי בירושלים בהפקת בית הקונפדרציה ובניהול האמנותי של אפי בניה, הפעם עם יצירותיו שלו. לא כנגן המלווה את אחד השמות הגדולים במוזיקה הישראלית, אלא כאמן שסוף־ סוף פותח את המגירה ומשמיע את מה שהצטבר בה במשך שנים. דוארי יעלה לצד הרכב ב־10.11 על במת תיאטרון החאן בירושלים לביצועי לייב משותפים מהאלבום. "הקהל יפגוש במופע מנגינות מרגשות מאוד, קצב סוחף, מנעד רחב של רגשות וצלילים. כל הלב שלנו בפנים".
ומה הלאה? אחרי אלבום הבכורה, איזה חלום עוד נשאר להגשים?
"אני באמת איש של מלאכה. כרגע אני עוסק במלאכה שהכי קרובה ללב שלי. אני מרגיש שכבר הגשמתי את החלומות שלי, ועכשיו אני פשוט רוצה להמשיך ליצור ולעבוד עם אנשים. מי שיוצר מוזיקה טובה, אני שם. ויש לי עוד מלא מוזיקה במגירה. אני יכול להוציא שישה אלבומים מכל מה שיש לי. זה הזמן".