"לא חשבתי שאמכור את הדיסקים מדלת לדלת אבל האמונה ביצירה חזקה ממני"

אורי אדלר מכיר היטב את בתי האבן של ליפתא, הכפר הנטוש שהפך לפרא האציל של ירושלים. במשך שנתיים הוא התגורר שם, בישיבה מוזיקלית לחוזרים בתשובה שהקים יחד עם חבריו. הוא עצמו אומנם אינו חוזר בתשובה קלאסי – הוא בן למשפחה דתית־לאומית ובוגר ישיבת הסדר - אבל החיבור לתורת רבי נחמן היה בגדר נקודת התחלה חדשה בחייו. שם, בישיבה שקמה במבואותיה המערביים של ירושלים, הוא למד וניגן, הלחין והתפלפל. במשך הזמן אסף את השירים לאלבומים, עלה על במות והאמין שבעוד רגע הכישרון שלו יזכה להכרה והמוזיקה עמוסת המשמעויות שלו תכבוש לה קהלים. אבל המציאות לא שיתפה פעולה.

"הוצאתי אלבומים, הוצאתי ספרי ילדים, והם לא הצליחו. אני לא מתבייש בכך, זו המציאות כהווייתה, ואני גם לא בדיכאון מזה", הוא אומר. "בהתחלה הלכתי למוזיקה - הקלטתי אלבומים של חומר מקורי, אלבומי ניגונים ושני אלבומי סיפורים. מי ששמע את הדיסק הראשון שלי, 'בעל השדה' מ־2002, אמר שזו יצירת מופת, אבל לא הרבה אנשים שמעו. הייתי לוזר, אבל לא מבחינת הכישרון, אלא במבחן התוצאה. השם נתן לי כישרון ליצירת ספרים ומוזיקה, אבל כל פרויקט שהרמתי פשוט לא הצליח. החוויות האלה הן בדיוק מה שהרכיב בסופו של דבר את הספר החדש שלי. הכול שם אמיתי, הכול אירועים שקרו לי או לחברים שלי".

בספר "החוזרים; הקורונה, אחותי" (הוצאת ידיעות ספרים, 2026), מכנס אדלר יחד שתי נובלות. הנובלה הראשונה, "החוזרים", מתרחשת בליפתא ומספרת על ארבעה חברים בלהקת רוק שמחפשים את עצמם ואת א־לוהים. יפתח, עידן, שיבי ואינדי חיים על צלע ההר, ושם הם מנגנים, רבים, מתפללים, מתאהבים, נופלים וקמים, חוזרים בתשובה וחוזרים אל עצמם, כל אחד בדרך מפותלת משלו. "העניין של ליפתא הוא מהותי", מסביר אדלר. "למדנו שם, ניגנו, קיימנו הופעות רבות. גם הקלטתי אז את אלבומי הראשון. כל הסיפור של 'החוזרים' נבע מזה". בנובלה "הקורונה, אחותי" אנחנו פוגשים את שימי עטר ורעייתו סיגי, שמנסים לשרוד למרות המכות הכלכליות שמנחיתה עליהם המגפה שהתפרצה פתאום.

הספר הזה מנסה לרשום תקדים בתרבות הישראלית ולייסד ז'אנר חדש - ספר פרוזה מוזיקלי. אדלר כתב שירים ללהקה הדמיונית "החוזרים", והקליט לה אלבום שלם. בעמוד הראשון של הספר מופיעים קודי סריקה (QR) להאזנה לשירים, ואפשר למצוא אותם בספוטיפיי וביוטיוב.

את "הקורונה, אחותי" ייעד אדלר במקור למסך הגדול והקטן, ושוב ההצלחה סירבה להאיר לו פנים. "כתבתי את הסיפור בהתחלה כסרט וכסדרת טלוויזיה. הייתי בטוח שיגידו לי: 'תודה רבה! זו פעם ראשונה שיש בארץ סדרה על חוזרים בתשובה עם כזה עומק, הומור ורגש'. הרי בדורנו, ובמיוחד אחרי 7 באוקטובר, כולם מחפשים אמונה. הגשתי את התסריטים לכל קרנות הקולנוע, וקיבלתי רק תשובות שליליות. שום דבר לא הצליח. אפס, נאדה. דחיות בערמות ובכמויות אדירות. 33 תשובות שליליות, כולן מנומסות ומנחמות, כמו מורה שאומרת להורים: 'לילד יש פוטנציאל, אבל'. בטריקת הדלת ה־33, דווקא בל"ג, אמרתי לעצמי: טוב, כנראה הקדוש ברוך הוא רוצה שאצעד בדרך אחרת. והחלטתי לכתוב את הסיפור כספר.

"מלבד הרצון לרגש עד דמעות ולהצחיק עד דמעות, הייתה לי מטרה עמוקה יותר בכתיבת הסיפורים האלה. רציתי להביא לראשונה את העולם של החוזרים בתשובה כמות שהוא, לעומק. ובפרט, להציג את העולם הטהור והמורכב של התשובה הברסלבית".

החברה הישראלית מכירה את העולם הזה בעיקר ממפגשים עם ניידות נחמנים בצמתים, או מהתמונות המגיעות מאומן סביב ראש השנה.

"ואני רציתי שחילוני שיקרא את זה, יגיד לעצמו: 'בוא'נה, אני נוסע עד הודו כדי להכיר תרבויות רחוקות, כשממש לידי יש תרבות קסומה ועשירה, שאני לא מכיר אותה בכלל'. רציתי שגם הציבור הדתי, שגדלתי בו, יכיר יותר את העולם הזה".

כאן קשה לא לציין את ההשוואה המתבקשת לקלאסיקה מאת נועה ירון־דיין: יש לנו כבר "מקימי", אני מעירה. אדלר מחייך: "'מקימי' הוא ספר מדהים ופורץ דרך", הוא מסכים, וממהר לשלוף את הטלפון. "תראי, בדיוק אתמול שלחתי לנועה תמונה של הספר שלה שלקחתי מהספרייה כדי לקרוא אותו שוב. יש לי הערכה עצומה אליה. נסעתי עד אליה לתת לה אישית ספר שלי, וכך גם לשולי רנד". אבל הוא מציין גם הבדל מהותי בין היצירות: "'מקימי' עוסק בתהליך עצמו, בדרך, בחיפוש, במעבר. בספר שלי אין שלבי תיווך, צללתי ישר לתוך התשובה עצמה. הקורא נכנס איתי לתוך החיים הבוערים של העולם הזה: הוא נפגש עם הגיבורים החוזרים בתשובה בפגישות השידוכים, נוכח בכעסים ובמתחים מול ההורים, צועק איתם בשדות בהתבודדויות, וחי איתם את הדרמות היומיומיות ביותר של הנפש".

הפריק עם הפאות

אדלר עצמו חי כבר יותר משלושים שנה את העולם המתואר בספרו: סביבתו הקרובה, הוא אומר, מורכבת כולה מחוזרים בתשובה. "כשהגעתי לפני שנים לישיבה של חוזרים בתשובה, הרגשתי לגמרי בבית. אלה גם החברים הכי טובים שלי. אמרתי לעצמי: יש פה עולם צבעוני, יפה ואוהב, שפשוט חובה לספר אותו".

אני פוגשת אותו בבית הכנסת בבת־עין, שם הוא לומד בשעות הבוקר. אדלר, 53, מתגורר ביישוב עם אשתו חני וחמשת ילדיהם. זה מרכז כובד ביתי ושקט, שממנו הוא ממשיך ליצור, לחלום ולהוציא את תורתו ואת האמנות שלו אל העולם.

הוא גדל בשיכון הפועל המזרחי בשכונת יד־אליהו בתל־אביב. "זה היה אי בתוך אי. שיכון הפועל המזרחי היה הארדקור הציונות הדתית, כיפות סרוגות של שנות החמישים, ובתוך האי הזה היה בניין שנקרא 'בית מגורי העיתונאים'". אביו, ברוך, היה כתב בכיר בעיתון הצופה, וכתב גם בעיתונים הארץ ו"שערים", בשמות בדויים. "הוא וטומי לפיד, שהיה עיתונאי במעריב, החליטו ב־1963 לארגן קבוצת עיתונאים למגורים משותפים. נבנו שני בניינים, אחד של שמונה דירות והשני של שש. אין בישראל עוד בניינים שעל כל כך הרבה דיירים שלהם נכתבו ערכי ויקיפדיה. גרו שם טומי, אשתו שולמית ובנו יאיר, העיתונאי לוי יצחק שכתב בדבר ובמעריב, עורך הצופה שבתאי דון־יחיא, הסאטיריקן שלמה ניצן ועוד. גדלתי בתוך עולם של עיתונאים; ילדים אחרים ראו בעיתון את השם טומי לפיד ולא יכלו לדמיין מי הוא, ואילו אני הכרתי אותו באופן אישי".

כילד הוא הרבה ללכת עם אביו למסיבות עיתונאים, וחלם לעסוק בעצמו בתחום. "ראיתי את ענף העיתונות מקרוב ונהניתי מאוד מהסערות ומההתרחשות. גם אהבתי מאוד לכתוב. אבא כתב על תחומים כבדי משקל - כלכלה, תעופה, תיירות וביטחון. הוא היה ידען־על, אבל אוטודידקט מוחלט. כולם במשפחה רכשו השכלה גבוהה, ורק אבא ואני נשארנו בלי תואר אקדמי רשמי".

בית ילדותו היה גדוש באלפי ספרים ובערמות של עיתונים. "ההורים שלי אהבו ספרים, קראו כל הזמן", הוא מתאר בגעגוע. "אבא היה חורש את העיתונים מבוקר עד לילה. היו אצלנו ידיעות אחרונות, מעריב, הארץ, שערים, על המשמר, דבר, חדשות, הג'רוזלם פוסט ואפילו עיתון ביידיש".

אדלר הצעיר למד בבית הספר הממלכתי־דתי "עציון" בתל־אביב, ומשם המשיך למכינה של ישיבות בני עקיבא בגבעת־שמואל ולישיבה התיכונית כפר־הרא"ה. בני עקיבא תפסה אצלו מקום מרכזי באותן שנים, והוא היה חניך ומדריך בסניף יד־אליהו של התנועה, אבל המערכת הנוקשה במוסדות החינוך התאימה לו הרבה פחות. "היו לי ציונים נמוכים בגמרא ובמתמטיקה, ובאמצע כיתה י' זרקו אותי מכפר־הרא"ה. אהבתי ללמוד, אהבתי לקרוא, אבל המסגרת פשוט לא עבדה במקרה שלי".

תל־אביב של שנות נעוריו הייתה שונה מהמטרופולין הגדולה והסוערת של היום. "זו הייתה עיר של בניינים נמוכים, קהילתיות, חבר'ה דתיים שמשחקים בשכונה. יש לי גם הרבה זיכרונות מחוף שרתון, מהקולנוע בדיזנגוף, משינקין. המון מוזיקה", הוא אומר בחיוך. "הייתי מנצל את היותי אזרח מדינת תל־אביב, חורש את הרחובות, מסתובב שעות בחנויות תקליטים".

הוא החל לעסוק במוזיקה בעצמו, קנה גיטרה ואחר כך גיטרה בס, הקים להקה. "לא הייתי 'דוס' חזק בתורה ובמצוות. אימצתי סגנון חיים שהיה נפוץ אז: כיפה על הראש, בלי לעבור עבירות, בלי לחלל שבת או לאכול לא כשר, אבל גם לא להיות חזק בתפילות או בברכות". כשמלאו לו 18, משהו בפנים התחיל להדהד בעוצמה שאי אפשר להתעלם ממנה. "אמרתי לעצמי: עד מתי אתה פוסח על שתי הסעיפים?", הוא משחזר את רגעי ההכרעה הפנימית. "אם החילוניות היא אמת לך אחריה, ואם היהדות היא אמת לך אחריה. הכרתי כבר את העולם החילוני מקרוב, נחשפתי לתרבות, אבל הייתה לי הרבה אמונה בלב. הגעתי למסקנה שעם כל הטוב שיש בעולם הזה, יש בו גם הרבה בלבול. החלטתי להתחיל מסלול של התחזקות".

בעקבות אחיו מני הגיע אדלר ללמוד בישיבת ההסדר בקריית־שמונה, ומשם גם התגייס לצה"ל. "לא הייתי חייל מדהים. קצת שברתי דיסטנס, פה ושם חטפתי שבתות או נשארתי שעות ביציאה", הוא מודה. אבל דווקא בתוך המסגרת הצבאית הנוקשה התחוללה התפנית הרוחנית הגדולה של חייו. "עם כל הכבוד וההערכה לתוכן שקיבלתי בישיבת קריית־שמונה המופלאה, מה שבאמת החזיק אותי בצבא והוציא אותי משם בשמחה ובחיוך היה המוהרא"ש" - הרב אליעזר שלמה שיק, המכונה גם "הצדיק מיבנאל".

"נשמע אולי יומרני, אבל ייתכן שהייתי ההסדרניק הראשון שהתקרב לרבי נחמן מברסלב. התקופה ההיא זה היה ללכת במדבר. כשהשתחררתי אמרתי לעצמי: אם החוברות האלה הן מה שהחיה אותי והחזיק אותי שפוי לכל אורך השירות הצבאי, אני חייב לבדוק לעומק מה זה בעצם ברסלב"

בגניזה של הישיבה מצא אדלר חוברות קטנות שחיבר שיק, והוא היה מוציא אותן משם וקורא בשקיקה. השנה הייתה 1992, תורת ברסלב עוד לא קנתה לה אחיזה רחבה בציבור הישראלי, וגם בישיבות הסרוגות היא הייתה רחוקה מלהיות מוכרת. "זה נשמע אולי יומרני, אבל ייתכן שהייתי ההסדרניק הראשון שהתקרב לרבי נחמן מברסלב", אומר אדלר. "בתקופה ההיא זה היה ללכת במדבר. כשהשתחררתי אמרתי לעצמי: אם החוברות האלה הן מה שהחיה אותי והחזיק אותי שפוי לכל אורך השירות הצבאי, אני חייב לבדוק לעומק מה זה בעצם ברסלב".

היום נדמה שחסידות ברסלב נוכחת כמעט בכל פינה, אבל בתחילת שנות התשעים התמונה הייתה שונה לחלוטין. "ברסלב הייתה קיימת רק בארבעה מוקדים בארץ: בצפת, בביתר־עילית, בעמנואל ובירושלים. נסעתי לעמנואל, נסעתי לצפת, קניתי ספרים והתחלתי ללמוד ולהתחזק".

במסע הרוחני הזה הוא לא היה בודד לגמרי. "למזלי היה לי חבר ששירת איתי בצבא והתחזק במקביל אליי – הזמר ירמיהו. כך היה לי שותף לדרך. היינו שרים, רוקדים, יוצאים להתבודדות ביערות שהקיפו את הישיבה".

האופקים הרוחניים החדשים שנפתחו בפניו הביאו איתם גם מהפך ויזואלי. "כבר בשיעור א' הייתי עוף מוזר, פריק ונון־קונפורמיסט", מעיד אדלר. "הייתי מתלבש שונה, מנגן המון, שומע מוזיקה לועזית - ביטלס, פינק פלויד, The Doors. גידלתי אפילו שיער ארוך. הפריק שהפתיע אותם בשיעור א' עם שיער ארוך, חזר במערכה השנייה, בשיעור ד', עם כיפת צמר גדולה ופאות ענקיות. גם זה היה חריג בנוף של קריית־שמונה, חריג בשיכון הפועל המזרחי וחריג בכל פינה שדרכתי בה". הפעם, המסגרת התורנית התגלתה כבית חם ומקבל, נטול שיפוטיות: "קריית־שמונה היא בעיניי ישיבה מדהימה, שתמיד הייתה חברותית ומקבלת. ראש הישיבה הרב צפניה דרורי וכל הצוות הכילו אותי לחלוטין. גם כשהיו לי נפילות מטורפות – הישיבה תמיד הייתה שם בשבילי".

איך המשפחה קיבלה את השינוי?

"המסלול הנורמטיבי אצלנו היה מוגדר היטב. ההורים רצו שתהיה לי תעודת בגרות, רצו תואר ראשון, רצו שאעבוד במקצוע מסודר. אני לעומת זאת החלטתי ללכת לכיוון של משחק, הצגות וקולנוע. קצת פריקי, קצת ברסלבי, קצת אמנותי - ממש לא העולם שלהם, אבל גם הם קיבלו אותי ותמכו בי ללא סייג לאורך כל השנים. היום יש לי תעודות ודיפלומות, ובסופו של דבר גם סיימתי בהצטיינות תואר ראשון במדעי הרוח באוניברסיטה הפתוחה".

הארה מתוך הסגר

אחרי שנות הישיבה החליט אדלר להתמקצע במוזיקה. הוא גיבש סביבו להקת חתונות, יצר חומרים משלו, ונמנה עם דור החלוצים של המוזיקה היהודית המקורית. "בשנת 2002, הרבה לפני ישי ריבו ושולי רנד, היינו כולם יחד על הבמות: 'המדרגות', סיני תור, אהרן רזאל, עדי רן ואני. הם התפרסמו הרבה יותר ממני, אבל כולנו היינו דור המייסדים. אני מכיר את האמנים האלה מקרוב, ויודע משהו על מה שהם עוברים".

האלבום הראשון שלו, "בעל השדה", כלל לחנים שלו למילים מהמקורות ומתורותיו של רבי נחמן מברסלב. אחריו הופיעו האלבומים "אור נעלם", "אל ומתוך האינסוף" ו"נהרה" (יחד עם חברו הוותיק ירמיהו), שבהם אדלר כתב בעצמו את מילותיהם של רבים מהשירים. הקו המוזיקלי בכל אלבומיו הוא רוק גיטרות בשילוב כלים אתניים. למרות הכישרון הניכר, הדרך המקצועית של אדלר הייתה רצופה מהמורות וטלטלות. הוא אינו מהסס להביט למציאות בעיניים, ומדבר על הקשיים בכנות נדירה ויוצאת דופן. "ניסיתי הכול: לשלם ליחצ"נים הכי יקרים, לקדם בעצמי בפייסבוק. היו גם מעשים מטורללים - נסעתי לאולפני גלי צה"ל ביפו ומסרתי פיזית דיסקים ליואב קוטנר. נסעתי לנווה־אילן ולחברות הפקה בתל־אביב כדי למסור את החומר במו ידיי למפיקות. עשיתי כל מה שאפשר לדמיין".

נשמע מייאש.

"את רואה את ישי ריבו, שולי רנד, חנן בן־ארי - על כל אמן מצליח כזה יש מאה שלא מצליחים".

מול האכזבות, הוא מצביע על שלושה עוגנים איתנים שמחזיקים אותו ומאפשרים לו להמשיך ליצור: "ראשית, אמונה חזקה בבורא עולם. שנית, אמונה חזקה במה שאני עושה. ושלישית – עשייה רציפה, פשוט להמשיך לעשות בלי לעצור. אם כל זה היה קורה לי כשאני חסר אמונה וחסר עשייה, הייתי בבעיה חמורה מאוד. כנראה הייתי צריך טיפול, באמת. לחיות רק את תחושת ההחמצה, זה פשוט למות".

והוא אכן לא עוצר. מלבד האלבומים המוזיקליים הוא הוציא שישה ספרים, ובהם אחד של סיפורי רבי נחמן בעיבוד לילדים ואחד של סיפורי הרב שלמה קרליבך לילדים. לצד אלה היו עוד חוויות רבות - מיזמי קירוב, חמש שנות הדרכת טיולים בכל רחבי הארץ, וניסיון שלא צלח להקמת "בית יהודי" בהודו. אדלר גם שיחק בסרטים המיועדים למגזר החרדי ובסרטי סטודנטים, הריץ הצגות ואפילו שימש כמאמן אישי (קואוצ'ר). "כל החוויות האלה, שלי ושל חברים שלי, הן החומרים שהנובלה 'החוזרים' עשויה מהם. הכול שם אמיתי".

"לקחתי את הדיסקים והתחלתי לעבור מבית לבית ולמכור. אחר כך עשיתי את זה גם עם הספרים שלי. לא חשבתי שאעבוד כך לאורך עשור, אבל האמונה בהשם והאמונה ביצירה שלי חזקות ממני. את שואלת אם לא מפחיד אותי לדפוק על עשרות אלפי דלתות? יותר מפחיד אותי שהאמנות שלי לא תגיע החוצה"

כשספרי הילדים שלו לא נמכרו דיים, והדיסקים הלכו ונערמו אצלו בבית, הוא החליט לאזור אומץ ולצאת למכור את יצירותיו מדלת לדלת. "לא הייתי מסוגל לחשוב שהאלבום הנהדר שהשקעתי בו את מחשבתי, הוני וכישרוני, יסיים את חייו בארגזים מעלי אבק אצלי במחסן", הוא מספר. "לקחתי את הדיסקים והתחלתי לעבור מבית לבית ביישובים, לספר עליהם ולמכור. אחר כך עשיתי את זה גם עם הספרים שלי".

לא קצת מביך?

"לא חשבתי שאעבוד כך לאורך עשור, אבל האמונה בהשם והאמונה ביצירה שלי חזקות ממני. את שואלת אם לא מפחיד אותי לדפוק על עשרות אלפי דלתות? יותר מפחיד אותי שהאמנות שלי לא תגיע החוצה. זה לא אורי והאגו־טריפ שלו. אני מרגיש שזו אמנות שיכולה לגעת באנשים, לחזק אותם, לרגש אותם ולתת להם כמה שעות יפות – אז למה לא להביא אותה אליהם עד פתח הבית?

"זה השביל הפרטי שלי שאני צריך לעבור. אולי זו לא הדרך הרגילה של אמן למכור את יצירתו, אבל זו הדרך שלי להגיע לעשרות אלפים. אין כמעט יישוב שלא נסעתי אליו ושהיצירות שלי לא נמצאות בו. וצריך לזכור שזו גם פרנסה בשבילי".

השיטה הזאת נחלה לדבריו הצלחה גדולה, אבל אז הגיעו סגרי הקורונה והפכו אותו למובטל. "כשישבתי לילה אחד והגיתי במצבי, הגיעה פתאום הארה: קח את מה שקרה לך ותהפוך אותו לסרט. ישבתי עד אור הבוקר וכתבתי ברצף את כל התסריט. אחר כך עשיתי כמובן מיליון שכתובים, אבל הסיפור נולד מתוך המצב שלי, שהלבשתי על שימי, גיבור התסריט".

שיטת המכירה מדלת לדלת נחלה לדבריו הצלחה גדולה, אבל אז הגיעה הקורונה והפכה אותו למובטל. "ישבתי לילה אחד והגיתי במצבי, ופתאום הגיעה הארה: קח את מה שקרה לך ותהפוך את זה לסרט. ישבתי עד אור הבוקר וכתבתי ברצף. הסיפור נולד מתוך המצב שלי, שהלבשתי על שימי, גיבור התסריט"

מהתקופה ההיא נולדה גם הרצאה מבוקשת, שבה אדלר מספר את סיפור חייו, יצירתו והכישלונות שבדרך. המסר המרכזי שלו לקהל הוא: "אל תתייאשו. אם יש לכם אמונה במה שאתם עושים, לכו עם הדבר הזה, לא משנה באיזה תחום. לכל אחד יש הדלתות שלו, בין אם אלו דלתות פיזיות ובין אם מטאפוריות".

אחמד יאסין לילדים

בשנים האחרונות מצא אדלר אפיק יצירתי חדש, בשיתוף פעולה עם העיתונאי והפרשן צבי יחזקאלי. יחד הם הוציאו את ספר הקומיקס "השקט שלפני המבול", המתאר הרפתקה מבוססת מציאות בימים שלפני מלחמת חרבות ברזל. במקביל ערך אדלר והפיק את ספרו רב־המכר של יחזקאלי "אמרתי לכם זה ג'יהאד", שמסכם שלושים שנות פעילות של המחבר, מאוסלו ועד 7 באוקטובר.

החיבור בין השניים נולד מתוך שכנות פשוטה ויומיומית. "אנחנו גרים באותו יישוב, הגילים שלנו קרובים, ויש לנו הרבה תחומי עניין משותפים", מספר אדלר. "שנינו אוהבים טיולים, שנינו אוהבים את רבנו. נוצרה בינינו חברות עמוקה, וככל שהקשר התהדק, גילינו שיש לנו אותו אופי, אותם רעיונות, ואפילו אותן אהבות מהעבר, מההווה ומהעתיד".

יחזקאלי, הוא מספר, הקפיד להשכים קום מדי יום בחמש לפנות בוקר כדי לטבול במעיין, גם כשמזג האוויר היה קפוא. "אמרתי לו - 'צביקה, אני רוצה להצטרף אליך'. בכל בוקר היינו נוסעים יחד, טובלים ועושים שיחת חברים טובה ליד המים". השיחות הללו היו רחוקות שנות אור מהמלל של האולפנים. "כל מי שפוגש את צבי מתחיל מיד לחפור לו ולדבר איתו על ערבים. לא דיברתי איתו אפילו מילה אחת בנושא – גם כי זה פחות עניין אותי, אבל בעיקר כי הבנתי שחופרים לו על זה כל היום, למה הוא צריך את זה גם בבוקר? במקום זה היו לנו מאות שעות של שיחות נפש, בלי מסכות: על החיים, על הנפש, על הילדים, על הזוגיות, כל אחד וההתמודדויות האישיות שלו".

"צבי יחזקאלי ואני היינו נוסעים יחד בכל בוקר למעיין, טובלים ועושים שיחת חברים טובה. אחרי כמה חודשים זרקתי לו רעיון: 'אולי נעשה עליך ספר קומיקס?'. הוא נדלק מיד. עד שהתקדמנו עם הפרויקט, פרצה המלחמה. צבי אמר לי: 'אורי, חייבים להכניס גם את העניין הזה לספר', וכך התחלנו לטוות סיפור שלם"

המפגשים האלה של דמדומי זריחה התחברו בסופו של דבר לניצוץ יצירתי. "כמה חודשים אחרי שהתחלנו ללכת יחד, זרקתי לו רעיון: 'אולי נעשה עליך ספר קומיקס?'. צבי נדלק מיד. זה היה עוד לפני 7 באוקטובר, אבל עד שהתקדמנו עם הפרויקט, פרצה המלחמה. צבי אמר לי: 'אורי, חייבים להכניס גם את העניין הזה לספר', וכך התחלנו לטוות סיפור שלם".

השיח והלימוד המשותף סייעו לנסח ולחדד תובנות על האסלאם והשפעתו הישירה על המציאות בישראל, ולהבין לעומק את המקורות הרעיוניים של תנועות באזור, מימי מוחמד ועד לארגונים הפועלים כיום. "אחת הדוגמאות המרתקות נוגעת לשורשי חמאס. אחמד יאסין הציג בסוף שנות השבעים מסגרת שנראתה כתנועה חברתית שמטרתה לעזור לבני נוער. הפעילות הזאת אף קיבלה בשעתה תמיכה מצד המערכת הישראלית. אולם מה שהחל כיוזמה קהילתית תמימה למראית עין התפתח במרוצת השנים לתנועה דתית קיצונית ואלימה, שהפכה לאיום ביטחוני קשה ביותר על ישראל".

והסיפור הזה מתאים לילדים? המציאות בישראל לא קשה מספיק בשבילם?

"אנחנו מאמינים שהשיתוף בידע הזה מעניק לילדים חוסן נפשי. המציאות הביטחונית בארץ היא נתון, וילדים שחווים את המורכבות הזאת ביומיום זקוקים להסבר סדור. כאשר מתווכים להם את המצב בגובה העיניים ובשפה מותאמת, אפשר להפיג את העמימות והפחד, ולעזור להם להבין את הסביבה שבה הם גדלים מתוך תחושת ביטחון, אמונה ותקווה לעתיד".

אפשר לראות בחיבור עם יחזקאלי הגשמה מסוימת של החלום על כניסה לעולם העיתונות, אבל מבחינת אדלר השאיפות ההן שייכות לעבר הרחוק. "בסוף, החסידות פירקה את החלום העיתונאי", הוא מסכם במבט לאחור. "ומצד שני, הגמרא שבזמנו היו לי בה ציונים נמוכים הפכה לחלק בלתי נפרד מהחיים שלי. אני יושב ולומד גמרא בכל יום, ואוהב את זה מאוד". בינתיים, התגובות לספרו החדש מוכיחות לו שהמטרה הושגה: "הספר יצא ערב ראש השנה, והרבה אנשים אמרו לי שזה היה ספר התשובה שלהם. כי הוא קל, זורם, רץ וכיפי, אבל נוגע בעומקים הכי גדולים. אמרו לי גם: 'התחלתי לקרוא ולא יכולתי להפסיק, גמרתי אותו בשבת אחת'.

"החלום שלי הוא שהספר יגיע לאנשים לא דתיים. שהם יקראו אותו, יתרגשו, יבכו, יצחקו ויקבלו עוד אמונה. זה לא ספר של החזרה בתשובה, אבל כן יש שם חבילת אמונה לדורנו. היא מולבשת בדמויות ובסיפורים, אבל זו התמה – אמונה תמימה ופשוטה. רציתי שככה זה ייגע, וברוך השם ככה זה נגע. אני מורגל באי־הצלחה ובלוזריות, אבל אני מקווה שאולי דרך כמה ניסים שיקרו, הספר יגיע אל הרבה לבבות".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il