"כשאישה שולחת את בעלה לרב זה טלפון שבור. היית שולחת אותו במקומך לרופא?"

כשהרבנית חנה הנקין יצאה מביתה בוקר אחד בדרכה לעבודתה כראש מדרשת נשמת, היא לא העלתה בדעתה שמפגש אקראי ברחוב יוליד מהפכה בעולם התורני. מעברו האחר של הכביש היא ראתה חברה, וניגשה אליה לשאול לשלומה. החברה, בתגובה, פרצה בבכי. היא סיפרה לרבנית הנקין על חיים זוגיים שהשתבשו בגלל קושי הלכתי שלא קיבל מענה. האישה כבר שלחה את בעלה לרב והוא קיבל תשובה ממוקדת לשאלה, אבל הסיפור המלא של הרקע לבעיה נשאר אצלה, ולכן יכולתו של הרב להבין את המצב הייתה מוגבלת.

"אמרתי, אי אפשר להשאיר זאת בלי תיקון. מישהו חייב לקום ולעשות מעשה", מספרת הרבנית הנקין. "ראיתי את בעלי, הרב יהודה הרצל הנקין ז"ל, עונה לשאלות נשים בסבלנות ובהארת פנים, אבל זה לא עוזר אם האישה לא מספרת לרב את מלוא הפרטים".

הרעיון של הכשרת נשים שיענו לשאלות בנושא טהרת המשפחה העסיק אותה עוד הרבה קודם לכן. "זה משהו שישב אצלי מאז התקופה שלנו בבית־שאן, מיד אחרי שעלינו ארצה. חשבתי שזה חייב להיעשות, אבל שאדם גדול צריך להרים דבר כזה. ולא פגשתי אותו, את האדם הגדול שיעשה את זה", היא מחייכת. "ידעתי שבעלי הרב יתמוך במה שהבשיל אצלי בראש".

בהמשך היום היא ניגשה לרב יעקב ורהפטיג, שהיה ראש כולל ודיין, וגם לימד בנשמת. "אמרתי לו: 'הרב, אנחנו הולכים להכשיר נשים ככתובת ראשונית לאישה. אתה איתי?'. והוא אמר כן". בעלה, הרב הנקין, תמך גם הוא במהלך. עד סוף היום הספיקה להיפגש עם רבנים נוספים ולגייס אותם ליוזמה. "זה קם מתוך מצוקה שהיה אסור להתעלם ממנה", היא מדגישה.

בשלושים השנים שחלפו מאז, יותר מ־200 נשים בארץ ובעולם סיימו את המסלול להכשרת יועצות הלכה. כמיליון שאלות הופנו אליהן מצד נשים שחיפשו מענה בתחום של הלכות טהרה, וגם מעבר לו. המפעל הכה שורש בעולם הרבני וההלכתי, ובימים אלה הוא מכשיר את המחזור ה־15 שלו. "יש קו פתוח שמקבל בין 35 ל־45 שיחות בערב", מפרטת המייסדת הגאה. "לצידו פועלים אתרי יועצות הלכה בעברית, באנגלית, בצרפתית ובספרדית. נשים יכולות לשאול בעילום שם, לקרוא מידע או למצוא דרך האתר יועצת שפועלת בתוך הקהילה שלהן". היועצות שמשיבות לשאלות בקו הפתוח ובאתרים, וכן "מלוות הפוריות" שנוספו למיזם, מקבלות שכר ממדרשת נשמת. "זו עבודה לכל דבר", מבהירה הנקין. ויש גם תוכנית־בת בחו"ל, שהכשירה כבר כשלושים יועצות הלכה המועסקות בשכר תחת כנפי הרב המקומי – בארצות הברית, באנגליה ואפילו בפראג. חלק מהשואלות מבקשות לדעת את השורה התחתונה בלבד, אחרות רוצות להבין גם את הנימוקים ההלכתיים. בעיני הנקין, ההבדל בין שתי הגישות הללו מבטא גם כיצד האישה חיה עם ההלכה. "ביקשנו להנגיש את ההלכה לנשים מתוך תפיסה שאומרת שכאשר אישה מבינה את המערכת ההלכתית, היא תתחבר אליה יותר, תקפיד יותר, ותהיה לה הרגשת שליטה בחייה. מי שאינה מבינה, המתח שנוצר בחייה גדול מאוד". 

"אישה ששולחת את בעלה לרב, זה טלפון שבור. היית שולחת מישהו אחר ללכת בשבילך לאיש מקצוע, לרופא? וכשאישה מגיעה בעצמה לרב, היא רוצה לברוח כמה שיותר מהר, ולכן לא נפרסת בפני הרב התמונה המלאה. לעומת זאת, כשאישה משוחחת עם אישה, ומסוגלת להיפתח אליה, היא תקבל הדרכה שנכונה למצבה"

הנימוק שלה לצורך ביועצות השתנה לאורך השנים. בתחילת הדרך נהגה להסביר שנשים פשוט מתביישות לפנות לרב, "אבל היום, עם שלושים שנות ניסיון, אני מוכנה לומר משפט הרבה יותר תקיף: אישה שמתייעצת עם אישה תדבר איתה בצורה אחרת. היא תיפתח, היא תתאר את מלוא הסיטואציה. אישה ששולחת את בעלה לרב, זה טלפון שבור. היית שולחת מישהו אחר ללכת בשבילך לאיש מקצוע, לרופא? וכשאישה מגיעה בעצמה לרב, היא רוצה לברוח כמה שיותר מהר, ולכן לא נפרסת בפני הרב התמונה המלאה. לעומת זאת, כשאישה משוחחת עם אישה אחרת, ומסוגלת להיפתח אליה, היא תקבל הדרכה שנכונה למצבה".

היא מספרת על יועצת ותיקה מהדרום שהעבירה לפני המלחמה סדרת שיעורים בקיבוץ. באחת הפעמים ניגשה אליה אישה שלא נראתה דתייה, וסיפרה שהיא שומרת על דיני טהרת המשפחה. בעלה קצין בצבא, שיתפה, הוא כמעט לא נמצא בבית, וכשהוא כבר מגיע - הילדים רצים אליו, ואילו היא אומרת לו שלום מרחוק; כבר כמה חודשים היא מניחה שהיא אסורה עליו מסיבה מסוימת. "היועצת אמרה לי, 'פתרתי לה את הבעיה בתוך פחות מחמש דקות, ובכל זאת ישבתי איתה חצי שעה, כי לא רציתי שהיא תבין כמה כאב היה נחסך להם אילו הייתה באה לשאול אותי עוד קודם'. זו אישה שאסרה את עצמה בזמן שלא הייתה צריכה, ואנחנו פוגשים לא מעט מקרים כאלה".

הניסיון המצטבר הזה לימד גם מה בדיוק היועצת צריכה לשאול. אישה שעברה פגיעה מינית, למשל, עשויה להתקשות בבדיקות הטהרה, ולכן יש לדעת לזהות את הקושי ולברר אותו בלי להוסיף עליו, "עם אישה שמבינה מה לשאול, ואיך לגשת בעדינות בלי ליצור טריגרים שיעוררו מחדש את הטראומה. אפשר לענות על השאלה שנשאלת, אבל מה לגבי השאלה שלא נשאלת?"

הרופאות הופתעו

אצל הרבנית הנקין, יראת שמיים מחייבת גם להרים את העיניים מהספר. לראות למי כואב, מי אינה מעיזה לשאול, ואיזה קושי נשאר מחוץ לדיון ההלכתי. בגיל שמונים, אחרי שהעמידה דורות של לומדות ויועצות, היא עדיין מבקשת להרחיב את הדרישה מתלמיד חכם: לא רק להיות בקיא בהלכה, אלא גם לדעת מה עובר על האישה שניצבת מולו בכמיהתה לקיים את עצמה בתוך מחויבותה להלכה.

את מרכז עשייתה כיום תופסת הכתיבה התורנית. כבר לפני שנתיים היא העבירה לרבניות אילנה חדד ועטרה אייז את ניהול מפעל חייה – מדרשת נשמת. "ברוך השם יש לי כוחות, אבל זה לא אותו הלו"ז שהיה לי במשך שנים", אומרת הרבנית הנקין. כשהיא מספרת על הפרישה מראשות המדרשה, היא לא מנסה לחפות על הקושי. "העברת מושכות היא אף פעם לא פשוטה. אדם בעל חזון יודע בדרך כלל מה הוא רוצה לראות, ובשחרור יש צדדים מאתגרים ויש צדדים משמחים מאוד". היום היא מכהנת כנשיאת נשמת, ממשיכה ללמד ומקבלת תלמידות לשיעורים בביתה. "המדרשה בידיים טובות", היא קובעת.

לאחרונה התבשרה על זכייתה בפרס "בוני ציון" על שם סילבן אדמס בתחום החינוך. הפרס, שמוענק מטעם ארגון "נפש בנפש", נועד להוקיר את תרומתם של עולים ממדינות דוברות אנגלית למדינת ישראל. בהודעתו ציין הארגון את חלקה של הנקין בקידום לימוד התורה והמנהיגות הנשית, הקמת תוכנית יועצות ההלכה, וכן ייסוד תוכנית לקידום יוצאות אתיופיה, המשלבת ליווי תורני, אקדמי ומקצועי.

התגובה הראשונה שלה להכרזה על הפרס הייתה דווקא מבוכה. זו לא הפעם הראשונה שמוענק לה אות הוקרה ציבורי: היא כבר קיבלה את פרס יקירת ירושלים, הוכתרה בתואר דוקטור לשם כבוד מכמה מוסדות, ואף הדליקה משואה ביום העצמאות ה־69. ובכל זאת, "התחושה שלי הפעם הייתה: שייתנו את זה למישהו אחר. ואז הלכתי לישון, ובבוקר ראיתי אחרת את העניין. אמרתי לעצמי שיש בזה מסר: גם מי שלא נולד בארץ יכול להפוך לחלק מהשדרה המרכזית במדינה. וכדי לשמש דוגמה לאחרים, שלא יחששו ליזום, אני מוכנה לקבל את הפרס". 

אל המפעל ההלכתי שהקימה הגיעה הרבנית הנקין מתוך עולם התורה, והיא מקפידה להציב אותו בתוכו גם עכשיו. כשאני מעירה שבתחילת הדרך התעוררה מן הסתם התנגדות רבנית, היא מתקנת אותי: "לא הייתה התנגדות. מעניין שאנשים חושבים כך. צמחנו מתוך עולם התורה, כמפעל שבא להנעים את חיי האישה, וגם לשמור על הצניעות האינטואיטיבית שלה ולחזק את קיום ההלכה במגזר שלנו. לא יצאנו עם איזה דגל: 'תראו אותנו, אנחנו יכולות גם'".

ההכשרה, היא מספרת, נבנתה כמסלול מקצועי ותובעני, שמתפרס על שנתיים ברמת לימודי כולל. כבר בראשית הדרך קבעה שלצד המקורות ההלכתיים תכלול התוכנית גם לימוד של ההיבטים הרפואיים. את ההכשרה הרפואית היא מבקשת לחבר לפרטים שהאישה מביאה, למשל החלמה מניתוח, ולברר את כל הדרוש למקרה שהשאלה תונח על שולחנו של פוסק הלכה. שוב ושוב התברר לה עד כמה הבנת המציאות הרפואית חיונית למתן מענה לשאלה ההלכתית. "לאורך הזמן הבנתי שזה היה רגע של סייעתא דשמיא או רוח הקודש. אני מרגישה שידיים מלמעלה כיוונו אותי", היא אומרת על ההחלטה לשלב רפואה בחומר הלימודים. ראש כולל שבחן את הלומדות, היא מספרת, אמר לה שהיה רוצה שתלמידיו ידעו את מה שהן יודעות. היא שמחה במחמאה, אבל הזכירה לו שמדובר במסלול של התמקצעות בתחום מסוים. גם רופאות שלמדו בתוכנית הופתעו לדבריה מהדרישות הגבוהות. בהמשך נוספו לתוכנית הלימודים עוד כמה תחומים, ובהם פסיכולוגיה ופוריות.

"מלוות הפוריות התכנסו במרפסת המשקיפה אל הכותל, הביאו איתן שמות של כ־250 נשים, והתפללו עליהן בכותל, שייפקדו. זה ריגש אותי מאוד. ההכשרה ההלכתית והרפואית בונה כאן קשר מתמשך עם נשים המצויות בתהליך שקשה לדעת מתי יסתיים"

12 נשים משתתפות בכל מחזור של תוכנית ההכשרה. המבקשות להתקבל צריכות לעמוד בשלושה קריטריונים: יראת שמיים ומחויבות מוקפדת להלכה; יכולת ללמוד גמרא, רש"י ותוספות באופן עצמאי; ו"ברק בעיניים, כלומר יכולות בין־אישיות, מאור פנים ורצון לעזור לאישה". כדי לקבל את ההסמכה הן צריכות כמובן גם לעמוד בבחינות.

לצד היועצות פועלים במיזם גם רבנים, שמלווים את המענה בקו הטלפוני ובאתרים. הרב ורהפטיג, שהיה שותף להקמת התוכנית ולימד בה מיומה הראשון, ממשיך ללוות גם היום את המפעל. "אנחנו פועלות מתוך ענווה", אומרת הרבנית הנקין. "לא בהסתרה, אבל לא חיפשנו פומבי לתוכנית בתחילת הדרך. פעלנו בשקט מתוך עולם התורה, מתוך עולם ההלכה, כי הדבר הזה מחזק את שמירת ההלכה. איננו רוצים שאישה תקל על עצמה כשהיא צריכה להחמיר, או שהיא תחמיר על עצמה שלא לצורך – וזה אינו מצב נדיר".

ליום הזה התפללתי

מדוע בוגרות המסלול הן "יועצות הלכה" ולא "פוסקות הלכה", אני שואלת את הרבנית הנקין. "קודם כול, אישה יכולה לפסוק הלכה", היא משיבה. "אל תסתכל בקנקן. זה לא עניין של מגדר או גיל, אלא פונקציה של המעמד של האדם. בחרנו בשם צנוע ואמיתי". ההבחנה, היא מסבירה, קשורה למשמעות המונח "פסיקה". מי שיודעת להשיב על שאלה מפני שלמדה את ההלכה הכתובה, אומרת הנקין, עדיין אינה בגדר פוסקת. "פסיקה פירושה לדמות מילתא למילתא, לגזור מסיטואציה אחת לאחרת. לא לומדים שנתיים והופכים לפוסק הלכה. האם אישה ספציפית היא פוסקת הלכה אחרי שלמדה שנתיים אצלנו? לא. אבל גם לא הייתי אומרת שרב טרי שעבר את בחינת הרבנות הוא פוסק הלכה".

היא מונה ארבעה מרכיבים חיוניים בפסיקת הלכה: בקיאות מופלגת ברוחב ההלכה, שימוש תלמידי חכמים, שיקול דעת וניסיון. והניסיון של היועצות שהכשירה הולך ומצטבר. "הן עושות מלאכת קודש נפלאה, גם תחת הכותרת יועצות הלכה. רבנים שפגשו אותן ראו נשים מלומדות, יראות שמיים, שיש להן הרבה רצון לתמוך בקיום מצוות. הרבנים במגזר שלנו ראו בנו שותפות".

במשך השנים צמחו מהתוכנית ענפים שלא צפתה כשיצאה לדרך. אחד מהם הוא ליווי פוריות - תחום שדורש השתלמות נוספת של כשנה וחצי עד שנתיים. הנקין מספרת על מפגש תפילה שקיימו לאחרונה מלוות הפוריות: "הן התכנסו במרפסת המשקיפה אל הכותל, הביאו איתן שמות של כ־250 נשים שהן מלוות, והתפללו עליהן בכותל שייפקדו, 'פלונית בת פלונית'. הקשר שהן חשות כלפי הנשים ריגש אותי מאוד. ההכשרה ההלכתית והרפואית בונה כאן קשר מתמשך עם נשים המצויות בתהליך שקשה לדעת מתי יסתיים".

אני מבקשת לברר אם יש במפעל הזה מקום ומענה גם לרווקות מאוחרות. שאלות של פוריות ובריאות אינן מתחילות בהכרח ברגע החתונה, וגם מי שלא הקימה עדיין בית משלה זקוקה לכתובת. הרבנית הנקין מתרגשת מהשאלה ומשיבה שצורך כזה כבר עולה מהשטח. "זה חשוב מאוד, בוודאי. יועצות ההלכה מלוות גם אותן". היא מוסיפה שמקומן של הרווקות בשאלות הנוגעות לחיי האישה, לבריאותה ולפריון הוא אחד הנושאים המתבררים כעת בעבודה ההלכתית שלה.

תחום נוסף הגיע ביוזמתה של יועצת שהיא גם אשת טיפול, העוסקת בעבודתה בהתמודדות עם הפרעה טורדנית־כפייתית, OCD. "כשאישה דתייה סובלת מ־OCD, זה מתבטא באופן מובהק בטהרת המשפחה", אומרת הנקין. יועצות ההלכה, היא מספרת, הבחינו שיש נשים שחוזרות אליהן שוב ושוב עם אותן שאלות, עד כדי עשרות פעמים בפרק זמן קצר. הבירור ההלכתי האינסופי הסתיר מאחוריו ביטויי מצוקה נוספים: בדיקות חוזרות ונשנות, הכנות לטבילה שנמשכות שעות, ואפילו טבילות נוספות מחשש שהקודמות לא נעשו כראוי. גם תשובות מהרב או אישור מהבלנית לא הצליחו להשקיט את החרדה לאורך זמן.

לדברי הרבנית הנקין, כשאישה מקבלת תשובה הלכתית וכעבור דקות פונה שוב ומבקשת אישור, הרב או הרבנית עלולים לפרש זאת כהקפדה דתית ראויה לשבח. "התגובה הראשונית יכולה להיות: 'וואו, איזו יראת שמיים'. אבל כשמשבחים אותה על ההקפדה המופלגת שלה, מחזקים את ה־OCD שלה". לכן, היא מדגישה, גם הרבנים העוסקים בטהרת המשפחה צריכים לקבל הדרכה כדי לזהות מצוקות ומקרים שראויים לטיפול.

מתוך ההיכרות עם מקרים כאלה צמח בנשמת מיזם "ומצאנה מנוחה": 18 יועצות הלכה עברו הכשרה מיוחדת לצד נשות טיפול, כדי לתת מענה משולב שמתאם בין ליווי הלכתי לסיוע נפשי. נשים שמופנות למיזם נכנסות לתהליך שכולל כ־14 פגישות טיפוליות, שתיים־שלוש פגישות הדרכה הלכתית ורוחנית, וליווי של יועצת הלכה בהתאם לתוכנית הטיפולית. הנקין מדברת בלהט על היוזמה הזאת. "בדיוק לכך כיוונתי כשהכשרנו נשים מדהימות", היא אומרת. "הן התחילו להגיע אליי עם הצעות שלהן לפרויקטים, ואני מצד אחד אומרת 'אין לי כוח להתחיל דבר נוסף', ומצד שני אני חוגגת ומתפעלת, כי התפללתי ליום הזה".

התלמידות הצעירות, היא מוסיפה, מתקשות אפילו לדמיין את המציאות שהייתה בעבר. "הן שואלות: מה, פעם הפניתן שאלות כאלו לרב? הן אומרות את זה מתוך הערכה לרבנים, ויחד עם זאת מתפלאות: זה מה שאמא שלי עשתה?"

טבילת אש

האמונה שאפשר לשנות מציאות נבטה אצל הרבנית הנקין הרבה לפני שייסדה בתי מדרש לנשים בירושלים. היא גדלה בספרינג־ואלי במדינת ניו־יורק, ובתנועת המזרחי הצעיר הכירה את בעלה, יליד קונטיקט. הרגש הציוני התבלט אצלה עוד כילדה: בכיתה ה', היא מספרת, ניגשה למורה והודיעה שתעמוד בזמן שבועת האמונים לדגל האמריקני, אבל לא תישבע בעצמה. "אמרתי, אם להישבע לדגל - אז רק לדגל ישראל".

ב־1972, כשהם הורים לתינוק בן שלושה חודשים, עלו בני הזוג ארצה. הם החליטו להתיישב בעיירת פיתוח, וכך הגיעו לבית־שאן. "היינו זוג צעיר, התאים לנו לעשות מעין שליחות לכמה שנים", מספרת הרבנית. השליחות הזאת נמשכה עשר שנים. כששאלו אותה לימים איך קיבלו אותם כאמריקנים, השיבה שהם עצמם לא ידעו שהם אמריקנים: "היינו פשוט אשכנזים".

שניהם כבר היו אז בעלי תואר שני. הרב הנקין התמנה לרב אזורי, והחל גם לכתוב את תשובותיו. רעייתו קיבלה משרה של מורה בתיכון, ושמעה ממנהל בית הספר שהיעד הוא ששניים מתלמידי הכיתה יעברו את בחינת הבגרות. שניים, מתוך 26 תלמידים. כשהביעה פליאה, הסביר המנהל שאילו היה דורש ששמונה תלמידים יצליחו לעשות זאת, היא הייתה בורחת. "אמרתי לעצמי: אני הולכת לשנות את המצב", היא מספרת. באותה שנה רוב תלמידי הכיתה עברו את בחינת הבגרות במקצוע שלימדה.

"הייתי הולכת לשוק בבית־שאן בחמש בבוקר, פוגשת שם אימהות של תלמידים, ושואלת אותן למה הילד לא הגיע לבית הספר. אהבנו מאוד את המקום. בלי בית־שאן, אני לא יודעת אם הייתי מרגישה מחוברת לכל החברה הישראלית, קיבלתי שם משהו על־מגזרי"

למרות המבטא האמריקני שנשאר איתה עד היום, היא מעידה על עצמה שהעברית שבפיה רהוטה יותר מהאנגלית. גם את ששת ילדיהם הם גידלו כדוברי עברית. כשפנו אליה בעניין פרס "בוני ציון", עצם הסיווג שלה כעולה עורר בה פליאה. "אני לא מזלזלת במי שנוח לו בשפת האם שלו", היא אומרת, "אבל אני רוצה שעולים ידעו שיש להם מקום לתרום בשדרה המרכזית של מדינת ישראל".

חלק מהעבודה החינוכית שלה בבית־שאן נעשתה תוך למידת סביבתה החדשה. "הייתי הולכת לשוק בחמש בבוקר, פוגשת שם אימהות של תלמידים, ושואלת אותן למשל למה הילד לא הגיע אתמול לבית הספר. הייתי מסבירה להן את החשיבות, וראיתי שבעזרת פתרונות יצירתיים, הצבת רף גבוה של ציפיות וחוסר נכונות להשלים עם מצב שלא אמור להיות - אפשר לדחוף אנשים כלפי מעלה".

בבית־שאן היא נחשפה גם לחום – לא רק של העמק, אלא של האנשים - ולקשיי הקליטה של עולי ארצות המזרח. "אהבנו מאוד את המקום, עם כל השונות מאיתנו. בלי בית־שאן, אני לא יודעת אם הייתי מרגישה מחוברת לכל החברה הישראלית, קיבלתי שם משהו על־מגזרי".

שדה אחר של פעילות בעיר החל לאחר שבאחד מלילות שבת היא מצאה את המקווה נעול. אישה שעברה ברחוב סיפרה לה שהבלנית פתחה את המקווה כבר בשעות היום, ולאחר מכן סגרה אותו. הנקין מצאה מפתח, וכעבור כמה ימים התייצבה במועצה הדתית ודרשה את החלפתה של הבלנית. עד שהוסדר העניין, הנקין ארגנה עם שתי הרבניות המקומיות תורנות לפתיחת המקווה. גם במקרה הזה, מצוקה פרטית הובילה אותה לפעולה למען כלל הנשים.

כשעברה על הקבלות, גילתה שבמקווה היחיד בבית־שאן, עיירה מסורתית, ביקרו בממוצע שש נשים בערב. בעצת הרב האשכנזי של העיר, ובעזרתן של שתי נשים נוספות, היא פנתה אל האימהות שהכירה מהגן וארגנה מפגש קבוע עם הרבניות, על קפה ועוגה. בהמשך הועסקה במועצה הדתית כרכזת תרבות תורנית, תפקיד שהיא פיתחה ויצקה בו תוכן. שלוש שנים אחרי שהתחילה את מיזם המפגשים, הקבלות מהמקווה כבר העידו על ממוצע של 26 נשים בערב. "בבית־שאן למדתי שגם אדם פשוט, עם הרבה רצון ואמונה, יכול לעשות מהפכה", היא אומרת. "אני חושבת שבלי בית־שאן, לא הייתה לי ירושלים".

"הייתי במשך שנים במעין מילואים, בגלל הנסיעות לחו"ל. אם היית שואלת את הילדים שלי מה המחיר שהם שילמו על העשייה שלי, כל ילד היה עונה אחרת. אני חושבת שקיפחתי אותם, אבל גם שהם נעשו קשובים לצורכי עם ישראל, ונעשו עצמאיים מאוד"

מפעלה הגדול בירושלים היה ייסוד מדרשת נשמת ב־1990. הקמת המדרשה והרחבתה דרשו נסיעות תכופות לחו"ל לצורך גיוס כספים – שמונה־תשע פעמים בשנה, ואף יותר. העול הכלכלי היה מונח על כתפיה, והיא לא הצליחה לפנות זמן לכתיבה תורנית כפי שרצתה. לסדר היום העמוס שלה היה מחיר משפחתי. מכיוון שהרב הנקין חלה בפרקינסון באמצע שנות הארבעים לחייו, עשייתו התכנסה בהדרגה אל הבית – במענה על שאלות ובכתיבה. רבנים הוסיפו לפנות אליו, אנשים באו להתייעץ והוא היה שותף למפעל שלה, אך הנסיעות השאירו אותו גם עם ניהול הבית ועם הבדידות.

"השליחות הזאת, ובמיוחד פרויקט יועצות ההלכה - זה היה שלנו, של שנינו", היא מדגישה. "כפי שלמדנו בשלוש השנים האחרונות, נשים נדרשות לגבורה רבה כשהבעל משרת חודשים ארוכים במילואים. גם אני הייתי במשך שנים במעין מילואים, בגלל הנסיעות לחו"ל". כשאנחנו מדברות על ילדי המשפחה, היא לא מנסה להציג תמונה אידילית. "אם היית שואלת אותם מה המחיר שהם שילמו על העשייה שלי, כל ילד היה עונה בצורה אחרת. אני חושבת שקיפחתי אותם, אבל גם שהם נעשו קשובים לצורכי עם ישראל, ונעשו עצמאיים מאוד".

מאז שפרשה מראשות המדרשה, היא מקדישה את זמנה ללימוד ולכתיבה תורנית. חלל ביתה בקריית־משה מעיד על כך היטב: שולחן האוכל מכוסה ספרים פתוחים ומחברות, והספרייה בסלון כמעט קורסת מעומס הדפים והכריכות. "כתיבה זה לא סתם כתיבה, זה לשבת וללמוד. ואני לומדת הרבה מעבר למה שיכולתי בעבר", היא מחייכת. "סוף־סוף הגיע התור שלי. זה משמח אותי מאוד. יש פקק תנועה על שולחן העבודה שלי, אני יושבת פה עד אמצע הלילה".

בימים אלה היא עורכת, יחד עם צוות של יועצות הלכה מובילות, את כרכים ב' וג' של שו"ת "נשמת הבית". כרך א' ראה אור כבר לפני תשע שנים. השאלות המופיעות בספרים נאספו מהפניות שהגיעו ליועצות, ואחרי תשובה קצרה ומעשית מובאת הרחבה הלכתית שמנמקת את המענה. הכרך השני, מספרת הרבנית הנקין, יעסוק בשאלות של חציצות וטבילה, ובכלל זה סוגיות רפואיות רבות; השלישי יתמקד בנישואין ואישות.

המצב הביטחוני במדינת ישראל משתקף בשאלות ההלכתיות: חשש לנסוע למקווה בלילה, מקוואות שאינם ממוגנים, ונשים שבעליהן במילואים והן אינן רוצות להשאיר את הילדים לבד כדי לצאת ולטבול. אחת הפניות הגיעה מתושבת קיבוץ בעוטף עזה שחששה לנסוע למקווה בלילה, וביקשה לברר אפשרות של טבילה בשעות היום. פניות אחרות עסקו בחשש מאזעקה בזמן ההכנות לטבילה. הרבנית הנקין מציינת שחלק מהשאלות האלה אינן בהכרח חידוש של המלחמה הנוכחית, אלא ליוו את תושבות מערב הנגב לאורך שנים של ירי רקטות. שאלות אחרות אינן קשורות לאיום ביטחוני: אישה שגרה במקום מבודד ומתקשה לצאת בלילה, או אישה המתמודדת עם מגבלה רפואית. לדברי הנקין, הספר ייתן מקום למציאות שבתוכה נשאלות השאלות, ובו בזמן יציג את הבירור ההלכתי שמאחורי התשובות.

הגימטרייה פיצחה את הסוד

יום לפני הפגישה שלי עם הרבנית הנקין התקיימה אזכרה לבנה הרב איתם הנקין ולאשתו נעמה, שנרצחו בפיגוע ירי בחול המועד סוכות לפני 11 שנה, בעת שנסעו מאלון־מורה לביתם ביישוב נריה. אף שהיה בן 31 בלבד במותו, הרב איתם נודע כבר כתלמיד חכם מן השורה הראשונה וכהיסטוריון מבריק, ורבים חזו לו עתיד כאחד מפוסקי הדור. בחייו הקצרים הספיק לפרסם יותר מארבעים מאמרים בכתבי עת תורניים ולהוציא שלושה ספרים. ספרו הרביעי ראה אור שבועות ספורים לאחר הירצחו. "בננו הרב ניחן בסגולות הנדירות שראיתי בשלושה דורות של רבני בית הנקין: שקידה בלתי רגילה, חריפות, יכולת לקלוע מיד ללב העניין, חתירה לאמת, וסירוב לנטוש את שדה הקרב באמצע המערכה. זה אובדן גדול לא רק למשפחה, אלא לציבור כולו".

בנה השאיר לה "שיעורי בית", היא מוסיפה, ומתכוונת למאמרים שכתב הרב איתם ז"ל: אלה שפורסמו בחייו ואלה שנותרו במחשבו. בשנה הקרובה, היא מקווה, תצא לאור אסופה שלהם. "המחשב שלו היה אוצר תורני בלום, אבל לא ידענו מה הסיסמה. בסוף הצלחנו לפרוץ לתוכו בזכות קונדס נעורים. היה סיפור ידוע כאן בין ילדי השכונה, על שני נערים שטיפסו פעם על מגדל המים בקריית משה, ותלו שם סדין שעליו רשמו את הגימטרייה של שמותיהם. שניים מילדיי ניחשו שאותה גימטרייה היא גם הסיסמה למחשב".

העיסוק בכתביו של בנה הוא גם המשך של שיחות שהיו ביניהם, וכאלה שהיא ממשיכה לנהל איתו. באזכרה סיפרה הרבנית הנקין שבמוצאי יום הכיפורים תשע"ו, ימים אחדים לפני הפיגוע, היא שיתפה את הרב איתם בתשובה של "הנודע ביהודה" (הרב יחזקאל לנדאו, בן המאה ה־18, שהיה רבה של פראג), שקראה בהפסקה בין התפילות. התברר שגם הוא קרא כבר את התשובה הזאת ומכיר אותה. "הופתעתי. אמרתי לעצמי – אני מבינה למה אני קראתי תשובה שעוסקת בהלכות כתמים, אבל מהיכן הבקיאות המופלאה שלו?". גם הרב שלמה דיכובסקי, דיין בית הדין הרבני הגדול לשעבר, אמר לה שלבנה הייתה "בקיאות מבהילה".

היא מבקשת להזכיר שלא איבדה רק בן: כלתה נעמה, "אישה אצילת נפש, עתירת כישרונות ואם מושלמת", הייתה לדבריה הדבק של המשפחה. לשאלתי אם משהו השתנה בתורה שלה־עצמה אחרי הרצח, היא משיבה: "לא הייתי אומרת בתורה שלי, אלא בי. נעשיתי חסרת סבלנות יותר. התחושה שהזמן קצוב ואין לי זמן לבזבז קנתה לה שביתה בתוך הנשמה שלי. זה שינוי בקצב החיים. אני נושאת הרבה על הכתפיים שלי. אני יודעת שאם לא אוציא לאור את כתבי הרב איתם, הם לא יצאו לאור".

לצד כל אלה היא עמלה גם על הנגשת שו"ת "בני בנים" שכתב הרב יהודה הנקין. הרב יצחק מאיר יעבץ מוסיף פיסוק, מפריד פסקאות ומסדר מראי מקום. "לא נגענו במילים, בשפה, אבל מדהים לראות כיצד פיסוק והבאת מקורות יכולים להנגיש ספר שו"ת", היא אומרת.

הרב הנקין הלך לעולמו לפני שש שנים. גם איתו היא מקיימת שיח מתמיד בזמן הכתיבה. "כשאני מחדשת משהו, אני תמיד שואלת את עצמי מה הוא היה אומר". את תשובותיו קל לה יותר לשער, משום שגם בחייו דיברו על הסוגיות הללו, ופסיקותיו ההלכתיות פרושות לפניה בארבעה כרכים. "לאחרונה אני מלמדת מתוכם, וזה משמח אותי".

את "נשמת הבית" היא מייעדת לרבנים וליועצות, אבל גם לבני זוג או לנשים שירצו ללמוד בחברותא. "צריך להנחיל יראת שמיים, וצריך לדעת גם להתמודד עם ההווה. אלה שני דברים שאסור לוותר עליהם, והם קריטיים לדור שלנו".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il