המחתרת היהודית והעדות של בגין: המאיירת שתיעדה את המשפטים הזכורים

שופטי בית המשפט המחוזי התקשו להחליט כיצד להגיב למחזה היוצא דופן שנראה באולמם. רגעים ספורים לפני פתיחת משפטו של השר אהרן אבוחצירא - משפט דרמטי שמדינת ישראל כולה המתינה לו בדריכות - התיישבה מולם בחורה צעירה וערכה לפניה גיליונות ועפרונות ציור. "אני חושבת שהם לא ידעו כל כך מה לעשות איתי", משחזרת ג'ודי דונר, המאיירת שנשלחה מטעם הטלוויזיה הישראלית להעלות על הדף רגעים נבחרים מהדיונים הגורליים. "נתנו לי כיסא, ויכולתי להזיז אותו בתוך האולם ולמקם אותו אפילו מול מי שרציתי לצייר באותו הרגע. לא היה לי ניסיון, לא הבנתי מה אומרים סביבי, ואני מניחה שגם להם זה היה מוזר.

"ניסיתי להחליף כמה מילים עם אבוחצירא באחד הדיונים, אבל הוא התעלם ונראה שלא רצה שום קשר איתי. מנגד, שלמה תוסייה־כהן, אחד מעורכי הדין שלו, העביר לי פעם פתק באנגלית: 'עוד כמה שערות על הראש בבקשה'. זה רק מראה עד כמה הסיטואציה שם הייתה אינטימית".

בימים אלה, כשמערכת המשפט בישראל שוב עומדת במרכז השיח הציבורי והוויכוח על דמותה ועל עתידה מלווה מערכת בחירות נוספת, תערוכה חדשה מחזירה אותנו ארבעה עשורים לאחור, אל אולמות בתי המשפט של שנות השמונים. בתערוכה "יש שופטים בירושלים", שנפתחה השבוע בגלריה הנרי קראון בתיאטרון ירושלים, מוצגות אילוסטרציות נדירות שאוירו בזמן אמת במהלך כמה מהמשפטים החשובים והמתוקשרים בתולדות המדינה. הרישומים מקימים לתחייה את האולמות, הנאשמים, השופטים והעדים בפרשיות שטלטלו את החברה הישראלית. מי שחתומה עליהם היא ג'ודי דונר, מאיירת יהודייה־אמריקנית שחייתה אז בארץ, והייתה לחלוצת התחום של איור סיטואציות בבתי המשפט בישראל.

"הבמאי דן וולמן ראה במקרה ציורים שלי שהיו פזורים בדירת השותפים, וביקש לשכור את שירותיי להכנת סטורי־בורד לסרט שלו. כשהראה את הציורים לאנשי הטלוויזיה הישראלית, הם שאלו מיד מי המאייר: המשפט של אהרן אבוחצירא עמד להתחיל, והם חיפשו מישהו שייצור במהלך המשפט ציורים ריאליסטיים מאוד"

דונר, ילידת 1951, גדלה בקליפורניה, מדרום לסן־פרנסיסקו. היום היא מתגוררת עם בעלה בוושינגטון, אם לשתי בנות וסבתא לשני נכדים. היא בעלת תואר ראשון בתולדות האמנות מאוניברסיטת ברקלי, ואת מיומנות האיור רכשה באקדמיה לאמנות בסן־פרנסיסקו. "תמיד אהבתי לצייר, אם כי לא חשבתי שזה יהפוך למקצוע. בשלב מסוים הבנתי שאפשר להתפרנס מהתחום, וזה התאים לי. אני לא מהאמנים שיש בהם דחף לשבת וליצור, אבל אני נהנית מאוד להיות חלק מפרויקט או לבצע משימה שאני מקבלת".

לארץ היא הגיעה בסוף שנות השבעים, בעקבות סיפור אהבה עם אמן ישראלי שפגשה במהלך הלימודים בסן־פרנסיסקו. "גרנו יחד ליד שוק מחנה־יהודה. לא דיברתי עברית, ולקח לי זמן להתרגל לאינטנסיביות של החיים בישראל, עם הצעקות, הדחיפות, הנהיגה האגרסיבית והאנשים שבאים אליך בלי להודיע. אבל בסופו של דבר התאהבתי במקום הזה, וגם באאוטסיידריות שלי. הלכתי לאולפן חמישה ימים בשבוע במשך חמישה חודשים, ופגשתי יהודים מכל העולם. לא דיברו שם מילה באנגלית, וזה עזר לי ללמוד עברית. הבאתי איתי לישראל את תיק העבודות מבית הספר. הסתובבתי איתו, הראיתי לאנשים, ובשלב מסוים דברים החלו לקרות".

כעבור תקופה נפרדה דונר מבן זוגה הישראלי, ועברה לגור בדירת שותפים עם כמה סטודנטים מבצלאל. שם הכירה את הבמאי דן וולמן, במפגש אקראי שהפך למכונן. "וולמן היה חבר של אחד השותפים בדירה. פעם הוא בא לבקר אותו, ראה כמה ציורים שלי שהיו פזורים שם, וביקש לפגוש אותי. בימים ההם הוא עמד להציע סרט לטלוויזיה הישראלית, וחיפש מאייר שיכין לו סטורי־בורד. נפגשנו, הוא ביקש לשכור את שירותיי, ואני הסכמתי. כאשר וולמן הראה את הציורים לאנשי הטלוויזיה, הם שאלו מיד מי המאייר: המשפט של אהרן אבוחצירא עמד להתחיל, והם חיפשו מישהו שייצור במהלך המשפט ציורים ריאליסטיים מאוד – בדיוק בסגנון שלי".

בעת ההיא חל איסור מוחלט לצלם בבית המשפט, ובטלוויזיה הישראלית החליטו לאמץ את התחליף המקובל בארה"ב, וללוות את הדיווחים על המשפט באיורים. "אהבתי את הרעיון שאהיה הראשונה בישראל שתעשה דבר כזה. לא היה לי אומנם ניסיון קודם, אבל במהלך הלימודים תרגלנו הרבה פעמים איור בזמן קצוב, והרגשתי שזה משהו שאוכל לעשות".

משחור־לבן לצבעוני

משפטו הראשון של אהרן אבוחצירא ז"ל - שהיה ראש עיריית רמלה, כשר וכחבר כנסת - נפתח בשנת 1981. אבוחצירא הואשם בשוחד, אך בהכרעת הדין זוכה מחמת הספק. שנה לאחר מכן הסתיים משפטו השני, והפעם הוא הורשע בעבירות של גנבה, מרמה והפרת אמונים. דונר איירה את הנפשות הפועלות בשני התיקים. "בלילה לפני הישיבה הראשונה בבית המשפט הייתי לחוצה מאוד, וכל מה שרציתי היה להתאמן", היא מספרת. "יוסי קוצ'יק (לימים מנכ"ל משרד ראש הממשלה – ד"מ) ביקר אז בדירה שלנו וצפה בטלוויזיה, ואני פשוט איירתי אותו. החוויה בבית המשפט הייתה מיוחדת, ושיטת העבודה הייתה שונה ממה שעשיתי שנים רבות לאחר מכן בארצות הברית".

האירוע החשוב הבא שהיא נשלחה לאייר היה הדיונים של ועדת כַּהַן, ועדת החקירה הממלכתית שהוקמה ב־1 בנובמבר 1982 בעקבות הטבח במחנות הפליטים סברה ושתילה. במהלך הדיונים נגבו עדויות מכ־200 עדים, ובהם ראש הממשלה דאז מנחם בגין, שר הביטחון אריאל שרון והרמטכ"ל רפאל איתן. כל אחד מהם זכה לאיור משלו. "ההרגשה שלי הייתה שאני אומנם מאיירת, אבל בעצם אני מקליטה משהו חשוב ויוצא דופן למען ההיסטוריה. הבנתי שזה המעמד הכי משמעותי שהייתי חלק ממנו. בשלב הזה הטלוויזיה הישראלית כבר החלה לשדר בצבע, והאיורים שלי התחלפו מעפרונות פחם שחורים בלבד לעפרונות פחם צבעוניים. באותה תקופה קיבלתי גם הרבה פניות מגופי תקשורת בארצות הברית, והעבודות שלי הוצגו שם בערוצי הטלוויזיה המובילים.

"הושיבו אותי במקום מסוים באולם של ועדת כהן, ונאסר עליי לזוז משם, מה שהשפיע על זווית הציור. אחד העוזרים של בגין כנראה לחש לו באוזן במהלך הדיון שאני מציירת אותו. הוא פנה לעברי, צחקק ואמר כמה פעמים באופן שנשמע מזלזל – 'קריקטורות, קריקטורות'"

"רגע השיא בוועדה היה כשבגין הגיע. היו סביבי המון צלמי סטילס וכמה צלמי טלוויזיה עם מצלמות ענקיות, עד שבשלב מסוים ביקשו מכולם לצאת, ורק אני נותרתי באולם. הפעם הושיבו אותי במקום מסוים ונאסר עליי לזוז משם, מה שהשפיע על זווית הציור. לא הבנתי את הנאמר בעדות, אבל הייתי ממוקדת בעשייה שלי. אחד העוזרים של בגין כנראה לחש לו באוזן במהלך הדיון שאני מציירת אותו. הוא פנה לעברי, צחקק ואמר כמה פעמים באופן שנשמע מזלזל – 'קריקטורות, קריקטורות'".

גם כשחברי המחתרת היהודית הועמדו לדין, ב־1985, דונר נשלחה ללוות מקרוב את הדיונים. "זה היה משפט מתוח מאוד", היא מספרת. "אני זוכרת בוודאות שעשיתי כמה אילוסטרציות שאהבתי, אבל לצערי נותרה מהן רק אחת, והאחרות אבדו כנראה עם השנים. אני שמחה שזו שמופיעה בתערוכה מעבירה היטב את התחושה שהשרו הנאשמים בבית המשפט. בזמן אמת הבנתי שאני ממלאת תפקיד עיתונאי וצריכה להיות ניטרלית, אבל זו אולי הייתה הפעם היחידה שהרגשתי שאני מסוגלת לגרום לאנשים שלפניי להיראות גרוע מכפי שנראו במציאות. בפועל לא עשיתי את זה".

לקראת פתיחת משפטו של ג'ון דמיאניוק, ב־16 בפברואר 1987, דונר חשבה שהיא שוב עומדת להיות חלק מאירוע דרמטי. "התרגשתי מאוד, התכוננתי לימים ארוכים של עבודה, אבל בסופו של דבר עבדתי במשפט הזה רק יום אחד. הבינו שהציבור חייב לחוות את הדיונים באופן ישיר, וכבר ביום השני הוכנסו לאולם מצלמות טלוויזיה, מה שסיים למעשה את העבודה שלי. אבל ביום היחיד ההוא הספקתי לאייר כמה אילוסטרציות, וכשעלתה בנטפליקס סדרה דוקומנטרית על משפט דמיאניוק, גיליתי להפתעתי סצנה שבה רואים אותי יושבת ומאיירת בבית המשפט".

"התרגשתי לקראת משפט דמיאניוק, אבל בסופו של דבר עבדתי רק יום אחד: כבר ביום השני הוכנסו לאולם מצלמות טלוויזיה, מה שסיים למעשה את העבודה שלי. אבל ביום היחיד ההוא הספקתי לאייר כמה אילוסטרציות, וכשעלתה בנטפליקס סדרה דוקומנטרית על המשפט, גיליתי סצנה שבה רואים אותי יושבת ומאיירת"

גז מדמיע מעבר לחלון

תערוכת איוריה של דונר קרמה עור וגידים בזכות האוצרת ליאה גרינשפן־חפץ; בני הזוג שלהן הם חברים ותיקים. "ידעתי שג'ודי עסקה באילוסטרציות בשנים שלה בארץ", היא מספרת. "ביקשתי לראות דוגמאות, וגיליתי שחלק מהאיורים קשורים לתיקים חשובים מאוד שנידונו בבתי המשפט הישראליים. עד אז לא ידעתי שהפתרון לאיסור להכניס מצלמות לאולמות המשפט היה אילוסטרציות. ג'ודי שלחה לי עוד חומרים, והבנתי שמדובר בהיסטוריה מרתקת ורלוונטית, ושחייבים לעשות ממנה תערוכה. הלכתי לספרייה, הוצאתי קטעי עיתונות על כל פרשייה, בדקתי מי האנשים שמופיעים בכל תמונה, וחיברתי אותם לסיפור. זה היה תהליך מרתק - לקשר את האילוסטרציות לאנשים ולסיפורים עד שמתקבלת התמונה הגדולה".

גרינשפן־חפץ פנתה לכמה מוזיאונים ומוסדות תרבות, ולבסוף מצאה בית לפרויקט בתיאטרון ירושלים. "בת־שבע אידה, האוצרת של תערוכות התיאטרון, חזרה אליי בתקופת המלחמה הראשונה עם איראן וביקשה שאשלח מצגת לוועדת הבחירה. אחרי שבוע קיבלתי הודעה שהם הולכים על זה, והייתה חגיגה גדולה".

התערוכה, שכוללת עשרים איורים מקוריים וכמה עבודות דיגיטליות, תוצג לקהל עד תחילת נובמבר. התכבד לפתוח אותה אדם שמופיע בעצמו באחד האיורים: השר לשעבר דן מרידור, מזכיר הממשלה בימי מלחמת לבנון הראשונה, שהתייצב בפני ועדת כַּהַן יחד עם מנחם בגין.

"בתקופה הנוכחית יש הרבה שיח סביב בתי המשפט בארץ, והיה לי ברור שחייבים להאיר בזרקור על העבודות האלה. זה היה תהליך מסקרן מאוד, למדתי המון ועשיתי כל מאמץ להפוך את התערוכה לשונה מהרגיל בחלל שקיבלנו".

במקביל לעבודתה בבתי המשפט איירה דונר ספרי ילדים ישראליים, ובהם "שמלת הקסמים" מאת חמי גוטמן וגרסה מקומית ל"היידי בת ההרים". עבודותיה הוצגו בכמה תערוכות, ובין לבין היא עסקה במגוון פרויקטים לאנשים פרטיים ולטלוויזיה הישראלית. באחד הימים, היא מספרת, הגיע אליה לדירה עמירם ניר, שהיה אז כתב צבאי. "מהשותפים שלי למדתי שהוא גיבור מלחמה ויש סביבו עניין גדול בישראל. בדירה שלנו לא היה סלון משותף, אז הוא פשוט נכנס לחדר שלי וביקש שאצייר חייל יורה בפוזיציה מסוימת. לא הבנתי למה בדיוק הוא מתכוון, ולא היה אז אינטרנט, כך שהוא לא היה יכול להראות דוגמה. בסוף עמירם ירד על הברכיים, לקח חתיכת מקל, השתמש בו כרובה מדומה ודגמן לי את הסיטואציה. כל זה בזמן שהשותפים הישראלים שלי לא מאמינים שעמירם ניר נמצא אצלנו בבית".

חמש שנים לאחר הגעתה לישראל פגשה ג'ודי את ג׳ונתן ברודר, שליח השיקגו טריביון, אחד העיתונים הגדולים והוותיקים בארצות הברית. השניים הפכו לזוג, ובסוף שנות השמונים עברו לוושינגטון, כשג'ון הוצב שם בתפקיד מטעם העיתון. "עזבנו את ישראל בין השאר בגלל האינתיפאדה הראשונה. במקום שגרנו בו נשמעו יריות מדי פעם, ולפעמים היינו צריכים לסגור את החלונות בגלל ירי גז מדמיע. הייתה לנו אז ילדה קטנה, והיה עצוב לעזוב, אבל גם רצינו לחזור לגור ליד המשפחות שלנו".

לפני המעבר מישראל לארה"ב, מספרת דונר, היא השאירה בארכיון משרד המשפטים חבילה גדולה ובה מאות איורים. "לצערי אני לא זוכרת למי מסרתי אותם. כשהתחלנו לעבוד על התערוכה ניסיתי למצוא את החומרים האלה, אבל אף אחד במשרד המשפטים לא ידע במה מדובר".

בשובה לארצות הברית התקשתה דונר למצוא עבודה כמאיירת. "הכול כבר היה סביב גרפיקה ממוחשבת, לא הצלחתי להשתלב, ולכן פשוט ויתרתי והתמקדתי בגידול ילדים ובעבודות מזדמנות. ב־1997 נסעתי לכנס שנערך בטנג'יר, מרוקו, ושם, בארוחת צהריים, פגשתי את כתב בתי המשפט הבכיר של סי־אן־אן. הוא שמע את הסיפור שלי ואמר שהם מחפשים מאייר עם רקע כזה. הגעתי אליהם, הראיתי את העבודות שלי, והם שכרו את שירותיי".

"החברים שלי בארץ הם כמו משפחה. מאז ועד היום, כשאני מגיעה לישראל אני מרגישה בבית, וזו תחושה שמעולם לא חוויתי בארצות הברית. אני מאוהבת באוכל הישראלי ורואה שהתרבות הישראלית התפתחה מאוד לאורך השנים, בניגוד למה שקורה בארצות הברית"

במשך שלוש שנים היא ישבה באולם בית המשפט העליון בוושינגטון. "זו הייתה חוויה מרגשת, אבל גם מלחיצה ושונה ממה שהכרתי בישראל - גם כי עורך דין מקבל עשרים דקות בלבד להציג את הצד שלו, ולכן נדרשתי לעבוד מהר מאוד, וגם כי לא הייתי היחידה שם שעושה את זה. ישבו סביבי הרבה מאיירים מוכשרים, ולעיתים הרגשתי חוסר ביטחון, אף שעשיתי עבודה טובה".

לאחר שסיימה את העבודה עם סי־אן־אן, הקימה דונר עסק שהציע אילוסטרציות לעורכי הדין המופיעים בבית המשפט העליון בוושינגטון. "הייתה לי גישה לרשימת התיקים הקטנים יחסית שצפויים להגיע לבית המשפט, ויצרתי קשר עם הפרקליטים המייצגים - שההופעה בפני ערכאה גבוהה כל כך היא לעיתים פסגת הקריירה שלהם. כך בניתי עסק קטן ומצליח. הכול הסתיים אחרי אסון 11 בספטמבר, כי נוהלי האבטחה שונו, ובלי להיות מקושרת לערוץ טלוויזיה לא יכולתי להכניס את הציוד הדרוש לי. בהמשך עסקתי בארגון של חילופי משלחות בינלאומיות ואמריקניות מענפים שונים לכמה שבועות של למידה ויצירת קשרים. זה מה שעשיתי עד ינואר השנה, ואהבתי את זה מאוד".

אילו ציפיות יש לך מהתערוכה בירושלים?

"אני נרגשת לקראתה, וסקרנית לראות מי יבוא לצפות בה מלבד המעגל הקרוב אליי. אני מקווה שזה יעניין את המבקרים ושירצו לשאול אותי שאלות. אשמח למכור חלק מהעבודות, ואני בעיקר גאה במה שעשיתי. לא שכחתי את הפרק הזה בחיים, אבל כן שכחתי כמה עשיתי באותן שנים. גם לא דיברתי על זה הרבה אחרי שעזבתי את ישראל".

אבל ישראל מעולם לא עזבה אותה. "העשור שביליתי בה היה המשמעותי בחיי, ושינה אותי לחלוטין", היא אומרת. "לראשונה התחברתי אז ליהדות שלי והבנתי שהיא חלק ממני. זה אחד הדברים הטובים שקרו לי בארץ. יצרתי חברויות עם נשים ישראליות שקיבלו אותי כמו שאני ונתנו לי להרגיש חלק מהמקום הזה. החברים שלי בארץ הם כמו משפחה. מאז ועד היום, כשאני מגיעה לישראל אני מרגישה בבית, וזו תחושה שמעולם לא חוויתי בארצות הברית. אני מאוהבת באוכל הישראלי ורואה שהתרבות הישראלית התפתחה מאוד לאורך השנים, בניגוד למה שקורה בארצות הברית. צר לי שישראל עוברת שנים קשות כל כך. כשהגענו בשנה שעברה לביקור קצר, חווינו אזעקה וטילים. אני מקווה לא לחוות את זה שוב".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il