"היינו שתי ילדות מוקפות ערבים, הרגשתי כאילו הכבוד של עם ישראל על הכתפיים שלנו"

כנראה היה קל יותר למסגר את הסרט של עתיה זר אילו הייתה בועטת באמצעותו בכל הערכים שחונכה עליהם. אילו הייתה בוחרת לצבוע בגוני קדרות מאשימה את ילדותה, ולהפנות אצבעות נוזפות אל הוריה, הרב משה והרבנית מרים לוינגר, על שהחליטו לגדל אותה בחברון. במקרה כזה ברור מהיכן יגיעו מחיאות הכפיים הנלהבות, ומאידך גיסא מאיזה כיוון יישמעו קולות אכזבה ועלבון. אפשרות קולנועית הפוכה, מן הסתם פשוטה יותר מבחינתה של זר, הייתה ליצור סרט תיעודי צמוד לעובדות ההיסטוריות, שיעלה על נס את עוז רוחם והקרבתם של האנשים - ובעיקר הנשים - שחידשו את היישוב היהודי בעיר האבות.

אבל זר, בת 51, אם ל־12 וסבתא, בחרה במשעול המפותל. לחזור אל הזיכרונות שלה כילדה בת ארבע, שבאישון לילה מטפסת בסולם אל תוך מבנה מאובק ונטוש בחברון בלי להבין לגמרי למה. היא בחרה לומר שהיא מאמינה לחלוטין בדרך, אבל גם להודות בכנות גלוית לב שהדרך הזאת גבתה מחירים. הותירה שריטות.

בשבוע הבא, בפסטיבל הבינלאומי לסרטי נשים בירושלים, יוצג בהקרנת בכורה הסרט "נצורות", שיצרה זר עם הקולנוענית שירה ביליג, בתמיכת קרן קולנוע שומרון. שבע שנים אחרי שיצאה לדרך מסע היצירה הזה תם, אבל ההתחבטויות עודן כאן. "אני מרגישה שזה עדיין מורכב לי, לא פתור", אומרת לי זר כשאנו יושבות בדירתה הירושלמית של ביליג. "יש תהיות אם זה בסדר למתוח ביקורת - אם כי אני בכלל לא מרגישה שזו ביקורת. השאלות האלה קשות במיוחד  כי אמא שלי נפטרה, ולא השלמנו את השיחה בינינו. אני שואלת את עצמי אם נכון היה לשתף אותה בקושי שלי, ואם נכון להראות את זה עכשיו בציבור. היא נראית בסרט אדם קשוח. האם מוצדק להציג אותה בצורה כזאת?", היא מתלבטת.

האירוע ההיסטורי שמניע את הסרט התרחש באביב 1979. קבוצה של נשים וילדים מקריית־ארבע נכנסה אז בהיחבא אל בית הדסה - מבנה שהוקם בחברון בסוף המאה ה־19, ובמשך שנים פעלו בו בית כנסת ובית חולים. לאחר טבח תרפ"ט נאלצו יהודי חברון לנטוש את העיר, ובית הדסה נותר שומם, ובחלק מהשנים שימש את אונר"א. במסגרת הניסיונות לחדש את הנוכחות היהודית בחברון, החל מאמצע שנות השבעים, נכנסו למקום כמה קבוצות גברים, אך אלה פונו בתוך זמן קצר. הרבנית מרים לוינגר העריכה שממשלת בגין תימנע מלפנות קבוצה של נשים וילדים, והממשלה אכן לא פעלה נגד המתיישבות, שנאחזו במקום עם ילדיהן למרות התנאים הקשים וה"מצור" הצבאי שמנע מהן להכניס חפצים או בני משפחה נוספים. כשנה לאחר מכן, במאי 1980, אירע פיגוע קטלני בכניסה לבית הדסה: מחבלים ירו והשליכו רימונים אל עבר בחורים מישיבת ניר שבאו להתפלל שם בליל שבת, ורצחו שישה מהם. בסופו של דבר, ההיאחזות העיקשת בבית וכנראה שגם מחיר הדמים הכבד הביאה למתן היתר ממשלתי למגורי יהודים בחברון. כך נסללה הדרך למעמדו הנוכחי של בית הדסה - בניין דירות מאוכלס במשפחות יהודיות.

"הסיפור של הסרט התחיל בעקבות אירוע לציון ארבעים שנה לכניסת הילדים והנשים לבית הדסה", מספרת זר. היא התנדבה לאסוף חומרים לסרט שיוקרן שם, ובארכיון של תאגיד השידור מצאה אוצר של כתבות חדשותיות המתעדות את ההתרחשויות. "תוך כדי צפייה בחומרים הבנתי שאני רוצה לעשות סרט אישי על החוויה הפרטית שלי משם", היא משחזרת.

"בסביבות גיל 40 הלכתי לטיפול פסיכולוגי, ואז הסיפור של בית הדסה צף בעוצמה. הבנתי שזה היה אירוע ששמט את השטיח מתחתיי. מנקודת מבט של ילדה בת ארבע, יש בית עם אבא ואמא וארבעה קירות, ופתאום כל זה איננו. אין בית, יש חלל מרכזי שכולם מתנהלים בו יחד. אין משפחה, אין משפחתיות"

הצעדים המהוססים שלה בתחילת הדרך קיבלו גושפנקה וביסוס כש"קרן קולנוע שומרון" החליטה להעניק תמיכה לסרט. מעבר לבסיס הכלכלי, אומרת זר, הבעת האמון מצד הקרן נתנה גם לה עצמה את האמונה בחשיבות הסרט וביכולת שלה להשלים אותו. לתהליך היצירה הצטרפה כאמור שירה ביליג, בוגרת בית הספר "מעלה". זו לא הייתה הפעם הראשונה שזר, עיתונאית בעברה, צללה לעומק אירועי ההתיישבות בחברון: היא כבר כתבה דוקטורט על מעורבות נשים בהקמת התנחלויות, וגם את הספר "מבצע משאית", על הכניסה ההיא לבית הדסה. "אני חיה את זה מאוד", היא אומרת, "אצלנו בבית זה תמיד נתפס כאירוע הרואי".

אבל היה ברור לך שבסרט הזה את רוצה גם להגיד שהסיפור של בית הדסה לא היטיב איתך?

"אני לא חושבת שהוא לא היטיב איתי. גם אם אני אומרת שהיה לי קשה, זה לא אומר שהוא לא היטיב".

יש בסרט ציטוטים לא קלים. את מספרת שהרגשת בודדה. שחשת שנעזבת. מתארת את עצמך הולכת שם כילדה וצועקת "אמא אמא", וכשהיא לא עונה את צועקת "אמא לוינגר", וגם אז לא תמיד יש מענה. "ברגע אחד נותקתי מהעולם שחייתי בו, ועברנו לבית הדסה לחיים אחרים, אינטנסיביים, לא פשוטים".

"בסביבות גיל 40 הלכתי לטיפול פסיכולוגי. אמרתי לעצמי שהגיע הזמן לעבד את חוויות הילדות, כי ידעתי שאני סוחבת איתי דברים מחברון. ואז, הסיפור של בית הדסה צף בעוצמה. וכשהתחלתי לחפור קצת הבנתי שכן, זה היה אירוע מטלטל, הוא ממש שמט את השטיח מתחתיי, והחיים התהפכו.

מים זורמים לא היו, גם לא חשמל. "המים הוכנסו בג'ריקנים כבדים שאמא סחבה, ובכל ערב היא הדליקה פנסי רוח. אחרי חודשיים של מצור הרשו להכניס דברים, ואז סידרו גם שירותים וברזים". בהמשך סוכם שנשים יוכלו לצאת מהמבנה ולחזור אליו, ורובן קפצו מדי פעם לביקור קצר בבית בקריית־ארבע. אולם הרבנית לוינגר לא זזה מהמקום

"מפתיע אותי שגם עכשיו, כשאני מדברת איתך, אני מרגישה שאני בוררת את המילים שלי. אין באמת סיבה שאעשה זאת, אבל יש כאן מורכבות. מנקודת מבט של ילדה בת ארבע, יש בית עם אבא ואמא וארבעה קירות, ופתאום הולכים לבית הדסה וכל זה איננו. אין בית, יש חלל מרכזי שכולם מתנהלים בו יחד. אין משפחה, אין משפחתיות. אם אתה בוגר יותר, אתה מבין שיש פה אירוע אידאולוגי, ויש פה התנחלות, ויש הפגנה. ואם אתה תינוק, אתה לא מבין כלום. אבל אני הייתי בגיל שהוא לא פה ולא שם, והטלטלה הייתה גדולה. זו עובדה נתונה. אני לא מרגישה שאני מאשימה 'למה עשיתם לי את זה', אני פשוט מתארת שזה היה המצב. שזו הייתה תקופה לא קלה".

עוקב מים זה לוקסוס

עתיה היא השמינית מ־11 ילדי משפחת לוינגר. תשעה מהם גרו בבית הדסה עם האם מרים; הבכור לא הצטרף, והקטן עוד לא נולד. אחרי אותה כניסה לילית ראשונה, הם נשארו להתגורר במבנה במשך שנתיים. בחלוף הזמן התנאים השתפרו קמעה, "אבל החודשיים הראשונים היו ממש קשוחים", אומרת זר. לרשות הקבוצה, עשר נשים וכארבעים ילדים, היו בשבועות ההתחלה ההם רק החפצים שהביאו עמם, ועוד כמה שהוגנבו דרך החלונות נטולי הזגוגית. "בלי כלי מיטה, רק מזרנים, ובתוך המון אבק", שזר זוכרת בתמונות שצפות בה משם. "לכלוך שהגיע  בהתחלה עד גובה הברכיים", מתארת אמה בסרט.

מים זורמים לא היו, גם לא חשמל. "המים הוכנסו בג'ריקנים כבדים שאמא סחבה, וכל ערב היא הדליקה פנסי רוח. אחרי חודשיים של מצור הרשו להכניס דברים, ואז סידרו גם שירותים וברזים". בהמשך הושג הסדר שבמסגרתו נשים יכלו לצאת מהמבנה וגם לחזור אליו, ורובן אכן קפצו מדי פעם לביקור קצר בבית בקריית־ארבע. אולם גם אז, הרבנית מרים לוינגר לא זזה מהמקום. רק לאחר כשבעה חודשים הותר גם לגברים להיכנס לדור בבית הדסה, ולכל משפחה הוקצה חדר בתוך המבנה.

מתי בפעם הראשונה חלקת את התחושות האלו ואת הקשיים עם בני משפחה?

"רק סביב הסרט", היא אומרת. עם האחים, ובעיקר עם אמה. אביה, הרב משה לוינגר, נפטר בשנת 2015. בסרט כלולים שני ראיונות עם הרבנית מרים, השני שבהם צולם ימים ספורים לפני פטירתה, בספטמבר 2020. "יום כיפור חל ביום שני, כמו השנה, וצילמנו אותה ביום חמישי שלפני כן. במוצאי יום כיפור היא נפטרה במפתיע.

"אמא שלי הייתה אחת שלא נותנת לבלבל אותה. יש לה מה להגיד, והיא תגיד את זה. כשהגענו לצלם אותה, אמרתי לעצמי שאני רוצה להוציא ממנה קצת רגש, לא כל הזמן אידאולוגיה־אידאולוגיה. כי אני הגעתי עם מטען רגשי, ורציתי לשתף אותה בו. התכוננתי נפשית לשאול אותה שאלות שהיא לא רגילה לשמוע, אף שזה הגיוני שבת תנהל שיחה כזאת עם אמא שלה".

בסרט שואלת זר את אמה: "את זוכרת איפה אני הייתי? איך אני הסתדרתי?", והאם משיבה לה: "לא, כי את הייתה מסתדרת לבד. במשפחה ברוכת ילדים גדלים מהר". "צחקתן שם, אבל המעמד לא היה קל בשבילך וגם לא בשבילה", מאבחנת ביליג, שצפתה בשיחה מהצד. "היו רגעים די טעונים. מכיוון שהתכנסנו לצורך סרט והצבנו מיקרופון ותאורה, פתאום הייתה שיחה שלא התקיימה קודם. היה פה משהו אחר".

זר: "אני לא חושבת שבלי מצלמה זה היה שונה מאוד. מה שהיא ענתה לי שם, זה מאוד היא".

יש בשיחה הזאת לפחות שתי אמירות שיכולות להקפיץ את הצופה. כשאת שואלת איך היה לה כוח להתמודד עם התנאים הקשים, היא משיבה שהייתה משימה וצריך להשתדל, ומוסיפה: "ברוך השם, לא הייתי צריכה להתמודד עם גטו ורשה, אז אני מתמודדת עם בית הדסה". בסוף הריאיון היא גם אומרת שהמלחמה על ארץ ישראל חשובה מהילדים.

"אתחיל מהאמירה השנייה - חשבתי על זה אחר כך, והבנתי שבסופו של דבר המשפט הזה נכון לגבי כל אמא ששולחת את הבן שלה לקרבי. אנחנו לא אומרים את זה במפורש, אבל אנחנו חיים ככה. אנחנו יודעים שיש דברים שאנחנו מוכנים למסור בשבילם את החיים שלנו. זה קשה, לשמוע אותה אומרת במפורש שחברון חשובה לה לפני הילדים שלה, אבל אני חושבת שאם היא לא הייתה כזאת, היא לא הייתה מצליחה להוביל את מה שהובילה.

"הוצאנו לאחרונה מחדש חוברת זיכרון לאמא, ויש בה סיפור שסיפר לי אקלה גנירם (מראשוני ההתיישבות היהודית בחברון – הכ"ח). הוא בא פעם לבקר את אמא שלי יחד עם יהושע כהן, שהיה מפקד לח"י. הם שאלו: 'תגידי, הרבנית, את לא מפחדת שהבן שלך או הבעל שלך יגמרו עם סכין בגב?', והיא ענתה – 'על דעת זה אני פה'. יהושע כהן  התרגש מאוד, ואמר לכל האנשים שהיו שם: 'אתם לא שווים כלום, רק היא'. אמא גם הייתה אומרת: 'אני מסתכלת קדימה, לא למטה. אם אסתכל למטה, זה יחליש אותי, לכן אני מסתכלת קדימה'. אז אני יודעת שיש דברים שקשה לשמוע, אבל למעשה הרבה אנשים בתוכנו חיים ככה, במיוחד מי שמובילים מהלכים גדולים".

ובאשר להשוואה לגטו ורשה, זר מדגישה שלאמה הייתה תודעת שואה חזקה במיוחד. "ההורים שלה עזבו את הונגריה ועברו לארצות הברית לפני המלחמה, אבל כל המשפחה שלהם נרצחה. אמא תמיד הודתה על שהיא חיה בארץ, ותמיד הסבירה את הקושי שלה בצורה אידאולוגית".

היא נזכרת בסיפור מילדותה, שסיפרה לאחרונה באירוע של מתיישבי חברון: "בעבר הערבים גרו צמוד למערת המכפלה, ובשלב מסוים בנו להם שם גן שעשועים, והם היו משחקים בהמוניהם. כשהייתי בת 11 היינו פעם בבר־מצווה במערה, ואנחנו הילדים החלטנו שזו הזדמנות לשחק בגן השעשועים הזה. ובאמת הלכנו ושיחקנו והיה נחמד, ואז הערבים קלטו אותנו והגיעו המון ילדים. הרגשנו שאסור לנו ללכת משם, אסור לנו להפקיר את גן השעשועים לידיהם, אבל לאט־לאט עוד ועוד ילדים מאיתנו הלכו. אני, כילדה, אמרתי – 'לא, אנחנו לא יכולים ללכת מפה'. זו הייתה תחושה של השפלה, ולא יכולתי לשאת את זה. בסוף נשארנו רק אני ועוד ילדה לבדנו, מוקפות ערבים. הבנתי שאין לי ברירה, ואני צריכה ללכת. אני זוכרת את התחושה כאילו כל הכבוד של עם ישראל מונח עכשיו על הכתפיים שלי, ואני קורסת ולא מצליחה להחזיק אותו. הלכתי עצובה אל אמא שלי, סיפרתי לה מה היה, והיא אמרה לי: 'אין מזל לישראל בשלושת השבועות'. זה כל כך היא, לענות תשובה כזאת שמנחמת. אבל לקחת את הדברים מיד למקום כללי, רחב, היסטורי, שמתייחס אל כל העם היהודי, ולכן זו לא את שלא עשית טוב. זה אפיין אותה מאוד.

"אני חושבת שאני משמיעה קול מורכב, אמירה שאתה יכול להזדהות מאוד עם משהו ויחד עם זאת להגיד שהיה לך קשה. לא צריך לבחור בין 'אני על זה במאה אחוז, הכול מושלם, אין מקום לדיבורים אחרים' - ובין לבעוט בהכול. אני תומכת, ויש דברים שאני מתלבטת לגביהם עד היום. וזה בסדר"

"אמא גם הייתה מספרת שקראה ספרים על ראשית ההתיישבות ביסוד־המעלה, ושם הרופא היה צריך להגיע מרחוק, ועד שהגיע, האדם לפעמים כבר היה מת. את המים היו צריכים להביא על חמורים. והיא הייתה אומרת: 'לי יש לוקסוס. עוקב מים ליד בית הדסה, רופא במרחק נסיעה קצר. מה זה הקושי שלי לעומת שלהם?'. זו התודעה שהיא חייתה בה. אף פעם לא ריחמה על עצמה".

"לא הקל. המשכתי ללכת עם זה. אמא הייתה אדם חזק, עברה כל כך הרבה בחיים, אז מה, אי אפשר לדבר איתה קצת על רגשות? אבל הלכתי שוב לטיפול פסיכולוגי, כי הרגשתי שאני צריכה את החיזוק הזה, מול ההתלבטות אם זה היה נכון או לא נכון. אפילו הסתובבתי בתחושה שאולי בגלל השיחה הזאת שלנו, איך אגיד את זה - "

קירבת את קיצה.

"זה בצורה הכי בוטה שאפשר. כן. אמרתי למטפלת שאולי השיחה הזאת עשתה משהו. היא מיד אמרה לי שהקדוש ברוך הוא מחליט מי יחיה ומי ימות, וזה לא קשור אליי. אבל צירוף המקרים היה מטלטל מאוד מבחינתי".

ביליג: "אפשר גם להסתכל על זה מזווית אחרת - איזה מזל שהספקנו לצלם. כמה כוח יש לצילום, שנשאר לתמיד".

זר: "נכון, וזה באמת היה מיוחד. כי אמא שלי הייתה אדם ורבלי מאוד, אומרת מה שהיא רוצה, ופתאום היא הייתה צריכה להתייחס לדברים מכיוון אחר. והיא עשתה את זה יפה, נתנה מניפסט מכובד".

לעשות קולנוע עם שמאלנים

אני שואלת את זר מה היא הייתה רוצה שהסרט שלה יעשה בעולם. "שני דברים בעיקר", היא משיבה. "ראשית, להביא את הסיפור. מפתיע אותי עד כמה לא מכירים את האירוע המטורף הזה של התיישבות הנשים בבית הדסה. גם מי שמתנגד בחריפות, לא יכול להתעלם מכך שזה סיפור מדהים של הנהגה נשית. ושנית, אני חושבת שאני משמיעה קול מורכב, אמירה שאתה יכול להזדהות מאוד עם משהו ויחד עם זאת להגיד שהיה לך קשה. אפשר את שניהם ביחד. לא צריך לבחור בין 'אני על זה במאה אחוז, הכול מושלם, אין מקום לדיבורים אחרים מלבד אנחנו מאמינים בני מאמינים ומתנחלים בני מתנחלים' - ובין לבעוט בהכול. אני תומכת, ויש דברים שאני מתלבטת לגביהם עד היום. וזה בסדר. את זה אני רוצה להביא, את הקול המתלבט. אני יודעת שזה קצת עדין, קצת מאתגר, כי אנשים לרוב אוהבים מסרים פשוטים".

זה גם תחום טעון. כשאתה ממצב ומגדיר את עצמך בנוגע להתיישבות, לחברון, הכול נעשה פוליטי מאוד.

"כשהתחלתי את העבודה על הסרט הציעו לי להיעזר באיילת בכר – שהיא קולנוענית גדולה ודגולה, אבל נמצאת ממש בקצה השמאלי של המפה. זה היה בתקופת הקורונה. שלחתי אליה את החומרים, והיא חזרה אליי אחרי הרבה זמן ואמרה שבהתחלה לא רצתה, כי זה פוליטי, ואז הבינה שזה סיפור מרתק מבחינה אנושית. היא עזרה לי מאוד".

ביליג: "הרבה מאנשי הצוות שעבדו על הסרט, אנשים מעולים, הרגישו איזו מורכבות פוליטית כלפי הנושא, אבל התחברו מאוד לסיפור האישי. אני התרגשתי לראות שאפשר לעשות קולנוע ביחד. זו לא תמימות להגיד את זה: אפשר למצוא על מה להסכים, ואם מספרים סיפור אמיתי, ולא כדי להכעיס או להתריס, אנחנו יכולים להתכנס סביבו וליצור. בסרט הזה יש אמירה אוניברסלית על המחיר שמשלמים ילדים להורים אידאולוגים. היה בצוות מי שזה זרק אותו לילדוּת שלו בקיבוץ".

מהמקום שלך כקולנוענית, יש רצון להעצים את הקונפליקט מעבר למה שהוא, או שאת מעדיפה לשמר את הריקוד העדין?

ביליג: "הסיפור הזה הוא לא בהכרח הבעיטה בבטן שמחפשים. אני חושבת שהעורך עדו בהט בנה בחוכמה גדולה את הסיפור, כך שיש בו גם ציר היסטורי וגם ציר בין־דורי. בדור של ההורים היה פחות מקום לרגשות, ודור ההמשך חי אומנם עם אידאולוגיה בבית, אבל פילס לעצמו דרך. על הנייר, הדרך של עתיה דומה מאוד לזו של מרים לוינגר, אבל היא עשתה בחירות, וגם הדור הבא כבר שואל ובוחר. בסוף את כמו אמא שלך", היא פונה לשותפתה, "אומרת מה שאת רוצה להגיד, וזה היופי".

עתיה: "יש אצלנו במשפחה הרבה לויאליות להורים, ואני גם מרגישה לויאלית. אני לא חושבת שלהביא קול מורכב זה חוסר לויאליות".

אולי דווקא הביקורת הפוליטית הרבה שהמותג לוינגר ספג, גם בתוך המחנה, גרמה לכם לצופף עוד יותר את השורות?

"זה נכון. המשפחה הקרובה, הגרעינית, ממש עומדת על המשמר שהשם של ההורים לא ייפגע. הם הוקעו מאוד במשך השנים. בעידן שלפני הרשתות החברתיות היית חסר אונים מול הוקעה כזאת, מול רצח אופי. זה יצר רפלקס של הגנה - אתה לא נותן שיגידו משהו רע או שימתחו ביקורת, רק שומר על הטוב, על ההרואיות. וזה לגמרי חלק מהעניין, הצורך להגן על השם שנפגע כל כך לאורך השנים. בילדות כשאמרתי שאני לוינגר, היו מי שהתרשמו, והיו שאמרו לי שזה לא דבר להתגאות בו".

מדוע יצירת הסרט נמשכה שש שנים?

ביליג צוחקת, וזר משיבה: "צריך לזכור שהיו קורונה וסגרים ומלחמה וכל מה שבא איתה. טכנית זה לקח זמן, אבל אני חושבת שגם היה תהליך נפשי של בירור".

ביליג, 33, מציינת את אחת הסיבות הטכניות - היא נישאה והפכה לאם. "אה, נכון", אומרת זר. "וגם אני ילדתי. פתאום נולד לי ילד בגיל 47. לא הייתי רק על הסרט. זה היה בתוך כל שאר הדברים שאני עסוקה בהם".

"לא הייתה לי החלטה ש'את הילדים שלי אני אגדל אחרת', אפילו להפך – במובן מסוים רציתי שיגדלו כמו שאני גדלתי. היה לי קשה לשמוע שהבת שלי לא רוצה לגור ביהודה ושומרון. עשיתי עבודה עם עצמי כדי להבין שזה דור שהמקום הרגשי שלו פתוח יותר, הוא מחפש יותר את הייחוד שלו. אנחנו כבר פתוחים לראות את עצמנו כבני אדם נפרדים, ולא רק כחיילים"

ותהליך הבירור?

"הוא היה מול המשפחה, אחר כך מול עצמי עם השאלות שהאחים שאלו אותי, ואז המחשבה מה אני עושה עם זה. לא ידענו מלכתחילה מה יהיה הכיוון של הסרט, פשוט יצאנו לצלם. דווקא עדו בהט הצליח כאמור לשזור סיפור. הוא איש שמאל, קולנוען מעולה, ומבחינתו אמא שלי היא דמות קולנועית מדהימה. הוא אמר שאין עוד אנשים כאלה, והפך את זה לסיפור.

"תוך כדי העבודה נוצר הקו הבין־דורי בסרט. בתי תמר, שהתחתנה שבועיים אחרי שאמא שלי נפטרה, אמרה לי כעבור זמן שהיא רוצה לעבור דירה, לא רוצה לגור ביהודה ושומרון. וזה הפך לחלק מהסרט".

כשתמר אומרת לך שאצלכם בבית היה אסור לומר מילה לא טובה על היישוב שלכם, הר־ברכה, נראה שאת מופתעת.

"הופתעתי מכך שהיא אומרת את אותם הדברים שאני אומרת. ראיתי איך העולם חוזר על עצמו. לא החלטתי ש'את הילדים שלי אני אגדל אחרת', אפילו להפך – במובן מסוים רציתי שיגדלו כמו שאני גדלתי. אבל חשבתי שתמר, כמוני, מגויסת לרעיון, והיה לי קשה לשמוע שהיא לא רוצה לגור ביהודה ושומרון. בוודאי. עשיתי עבודה עם עצמי כדי להבין שזה דור שהמקום הרגשי שלו פתוח יותר, הוא מחפש יותר את הייחוד שלו. רוצה להיות חלק מכלל, אבל בתור אדם ייחודי. אני מרגישה שזו התפתחות של הדורות. בדור הקודם, ועד יותר בדור שלפניו, כולם היו ממוקדים במשימה של הקמת המדינה, הקמת היישובים. ברוך השם התקדמנו משם, אנחנו כבר פתוחים לראות בעצמנו בני אדם נפרדים, ולא רק חיילים".

את גם מדריכה קבוצות ריצה, ויש בסרט פריים שמראה אותך רצה בבוקר. היה חשוב לך להכניס אותו? הריצה היא חלק משמעותי מחייך?

"כן, אולי במובן של איזושהי רבגוניות בחיים. אתה לא צריך להיות דבר אחד, אתה יכול להיות הרבה דברים".

וגם לשבור את התבניות. לא כל כך צפוי שאם ל־12, דוקטור מהר־ברכה, תעסוק גם בריצה.

"אני חושבת שהתחלתי לעסוק בזה כשאמא שלי כבר לא הייתה בחיים. שאלתי את עצמי לא פעם מה היא הייתה אומרת על הריצה, והתנהל אצלי בראש שיח מולה, אם נכון להשקיע בזה את הזמן. כיוון המחשבה שלה היה תמיד - תתרכזי במשפחה שלך ובילדים שלך, זה הכי חשוב, ותתרמי לעם ישראל. אולי הריצה הייתה נחשבת בעיניה בזבוז זמן. אבל בסדר, בסופו של דבר אני אדם בפני עצמי".

סדק בהרואיות

זר מודה כי היא חוששת מהתגובות שיעורר הסרט. "כבר מהטריילר יש אנשים שמתבאסים שזה לא סרט הרואי. קשה יותר לדייק במסרים מורכבים, ויש לי חשש שאולי אנשים ירגישו שזה החליש אותם. אני מקווה מאוד שלא, צריך להיות מסוגל להחזיק את המורכבות. אני מרגישה שאני כל הזמן חוזרת על המילה הזאת, מורכבות, אבל זה הסיפור. אנשים מקבלים כוח מדברים גדולים, ואני פוחדת ליצור סדק בהרואיות, אף שבעיניי זו רק אמירה שכולנו בני אדם".

מה אבא שלך היה אומר על הסרט?

"אני בטוחה שהוא היה מבסוט. בניגוד לתדמית שלו, הוא היה ליברל מאוד, ולכן אין לי ספק שלא הייתה לו שום בעיה. אמא שלי הייתה אדם שיותר מוכוון מטרה".

ביליג: "היא הייתה צופה בסרטים? אמריקנית בסופו של דבר".

זר: "סרטי שואה, היסטוריה. אהבה מאוד לשמוע יצירות קלאסיות, ניגנה בצעירותה".

הכרת את המקום שהיא צמחה בו?

"מעט מאוד. היה לה קשה עם הזיכרונות האלו. מבחינתה תנועת בני עקיבא הצילה אותה מהחיים האמריקניים שציפו לה. אחיינית שלי אמרה פעם שסבתא לא הלכה בדרך של ההורים שלה, אבל מצפה שאנחנו נלך בדרך שלה.

"נראה לי שבסופו של דבר היא הייתה מבינה אותי. גם אם היא חשבה שכולם צריכים להיות מסורים במאה אחוז, עם השנים היא הבינה שיש עוד קולות, ושיש להם מקום. יש נכדים, אחיינים שלי, שלא הלכו בדרך במאה אחוז, והיא קיבלה את זה. הם לא היו צריכים להתחבא. היה באמא שלי המון עומק, והיה לה גם רוחב אופקים. הרבה אנשים הרגישו קשר אליה, ראו בה אשת שיח ואהבו לדבר איתה. את יודעת כמה אנשים אמרו לי אחרי פטירתה שהם מרגישים שאמא שלהם נפטרה? היא הייתה דמות עם הרבה מאוד רבדים".

ביליג: "יש פה חיבור בין יצירה נשית לסיפור הנשי של בית הדסה. בסרט רואים את אבא של עתיה אומר שהוא מאמין בכוח של נשים. זה סיפור פמיניסטי חזק מאוד, בלי להגיד את זה. אלה נשים שבאות ועושות, מזיזות דברים. אני מקווה שהוא ייצור שיח טוב, יגרום לאנשים לדבר בפתיחות עם ההורים שלהם, וגם עם הילדים".

​זר: "מצחיק אותי שאני מרגישה כל הזמן צורך להתנצל. בשורה התחתונה אני דומה מאוד לאמא שלי, אני גרה בהתנחלות בעומק השטח, אבל יש בינינו גם שוני – ההבדל הדורי הזה, שנותן יותר מקום לרגש, עם כל השאלות של 'איפה זה פוגש אותי', ושיח הרבה יותר פותח, הרבה יותר מאפשר. היכולת של אדם למצוא את המקום האישי שלו בתוך סיפור כללי, להיות גאה מאוד במגורים בבית הדסה וגם לומר שהיה בזה כאב - בעיניי זה לגמרי חלק מהגאולה".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il