"אנשים שואלים אותי למה אני ממשיך להגיע": סרט על המילואים קוטף פרסים

"איך ששמעתי על מה שקרה – ארזתי תיק, עוד לפני שהגיע הצו. עזבתי הכול ונסעתי. צריך אותי פה, אז אני פה, אעשה מה שצריך, כמה שצריך". כך מתאר היוצר והבמאי תם גיאת בסרט הביכורים שלו, "עין אחת פקוחה", את תחושותיו ב־7 באוקטובר. גיאת התייצב באותו היום ביחידת המילואים שלו, שהה בחרמון ארבעה חודשים, ובהמשך שירת עוד כמה סבבים בחזיתות ובגבולות. ככל שהתמשכה המלחמה, הוא מספר, הוא נעשה מודע לסדקים שהולכים ומתרחבים: המשימה נעשתה ברורה פחות, מחיר ההיעדרות מהחיים האזרחיים הצטבר, וגם הפער בין המציאות בחזית לשיח הציבורי סביבה הלך וגדל.

"המדינה מוצפת בקודש ושכול, ואני כבר לא מצליח להתפלל", הוא אומר בהמשך הסרט, ששודר בטלוויזיה ב־yes. "בבית גדלתי על אמונה: אמונה במדינה, בצבא. היום, כשאני שומע את מי ששולחים אותי להילחם עסוקים בלפטור אחרים - האמון שלי נסדק". ויחד עם זאת, בכל פעם שהגיע צו, גיאת ציית. "אני מנסה להחזיק באמונה שלמרות הכול צריך אותי כאן, שאין ברירה", כתב לעצמו בטלפון הנייד במוצב הצה"לי. "אבל הספק כבר מכרסם בי. בינתיים אני ממשיך לשרת, לשמור, לשבת על הגדר, עין אחת פקוחה". וגם היום, כששואלים אותו מדוע הוא שב וחוזר למדים, התשובה שלו פשוטה: "אם אנחנו רוצים להיות במקום הזה, מישהו צריך לעשות את העבודה המסריחה".

את המתח בין מחויבות עמוקה לספק הולך וגובר הפך גיאת לסרט. הוא התחיל לצלם שלושה שבועות אחרי 7 באוקטובר, במצלמה קטנה שלקח איתו. בשלב מסוים הבין שזה לא סרט על הסובב אותו מבחוץ, אלא על הסערה המתחוללת בתוכו פנימה. השאלות המטרידות אותו מקבלות בסרט ביטוי חריף במיוחד כשגיאת נשלח לפנות סוכת אבלים פלסטינית בדרום הר חברון. "מי אמר שאני חלק מהצד הטוב בסיפור הזה?", הוא תוהה שם, ובהמשך הוא אומר: "בחיים לא הרגשתי בושה להיות על מדים כמו בימים האחרונים... אני כל הזמן שואל אם חציתי את הקו האדום". הוא אינו מבקש להכריע בסרט אם ישראל צודקת או טועה; בניגוד ל"נז"א", הסרט שקבע כי צה"ל מבצע פשעי מלחמה כמדיניות, "עין אחת פקוחה" מתמקד בשאלה מה עובר חייל שמאמין במדינה שלו, ממשיך לשרת אותה, אבל הוא מלא ספקות.

הרגעים הכי כואבים וקשים באו עם ההבנה שהפגיעה היא לא רק בי, אלא גם במעגלים שנמצאים בבית ודואגים. קל יותר לקחת אחריות על המחיר האישי כשאתה משלם אותו, אבל נשבר לי הלב כשהבנתי כמה אמא שלי דואגת כשאני במוצב

"עין אחת פקוחה" נולד בכלל כמטלה במסגרת לימודי הקולנוע במכללה האקדמית בצלאל. "כשהוקפצתי ב־7 באוקטובר לא לקחתי איתי מצלמה, כי הייתי מרוכז בדברים אחרים, אבל אחרי שיצאתי הביתה הבאתי אותה. אמרתי לעצמי שאם כבר יש לי עבודה להגיש, אצלם בחרמון. התחלתי לצלם מה שמעניין אותי. בהתחלה זה היה מקום של עצמיוּת, ניסיתי למצוא את הרוך ואת הטבע, ולאט־לאט זה הפך לתיעוד של האבסורד ושל המרחק בין המקום שהיינו בו למה שבחוץ. ככה הבנתי מה מעסיק אותי במציאות. בבצלאל אהבו מאוד את הסרט הקצר, שהראה אז בעיקר שלג ושועלים, ומשם המשכתי לעשות את הסרט המלא במקביל למילואים".

אוהד מילשטיין, שהיה המרצה שלו בבצלאל, היה המפיק. לפני חודשים אחדים זכה הסרט בפרס "וייל בלוך" לסרט הטוב ביותר, ובפרס סרט הביכורים של פסטיבל דוקאביב. "חלמתי על זה בתחילת הלימודים, וזה קרה שנה אחרי שסיימתי את התואר. מטורף", אומר גיאת. "זה גם היה מעניין, להיכנס לשם עם סרט שעוסק בחוויה של המילואים מתוך הצבא. לפני הפרמיירה הייתי בפחד גדול של מה יחשבו ומה יגידו. באו לשם הרבה אנשים מהילדות שלי, מהמשפחה, והיה קהל מגוון מאוד - חילונים, דתיים, שמאל, ימין. מבחינתי זה סרט אמיץ שדורש פוזיציה שלא נמצאת באזור הנוחות של אף צד, ואיכשהו כולם התחברו. אנשים נכנסים לסרט הזה מצדדים שונים, ועוברים תהליך של הזדהות עם החוויה שלי, כך לפחות מספרים לי".

מה בעשייה של הסרט דרש ממך אומץ?

"קודם כול, ממש לא חשבתי שהסרט יהיה על עצמי. כשהתחלתי זה לא היה מובן מאליו שאביא את המחשבות, היומנים ושיחות הטלפון שלי אל המסך. אבל תוך כדי עשייה הבנתי שהסיפור הוא שלי ועליי. גיליתי שככל שאני מביא את האישי יותר, כך זה דווקא נעשה רחב, ויותר אנשים יכולים להתחבר לזה. אם אתה מכוון מראש למשהו רחב, זה יוצא קיטש.

"היה לי קשה בהתחלה לעמוד במקום של הבעת הספקות והשאלות בקול. יש סצנה שבה אני, כחייל במוצב, רואה סרטונים של הפצצות ורעב בעזה. כשהכנסתי אותה בעריכה, רעדו לי הידיים. זו הייתה יציאה מגבולות השיח של הסביבה שלי, לפחות אז. ככל שהשברים והשאלות העמיקו, היה קשה לי יותר להביא את זה. כשאני מסתכל על הסרט, אני רואה שם את עצמי כאדם אופטימי ומאמין. גדלתי על האמונה בצדקת הדרך של צה"ל, בצדקת הדרך של הממשלה שתמיד עושה דברים למעננו. הייתה בי איזו תמימות שקשורה לחינוך הדתי, שרואה בצבא ובמדינה ערך שהוא מעבר ליומיום. אני חושב שזה השבר שמטלטל כל כך, אבל זה הדבר שהיה צריך להביא לסרט".

אבל, הוא מדגיש, הסרט מעלה לא רק שאלות, אלא גם תשובה לשאלה שהוא שומע שוב ושוב לאורך שלוש השנים האחרונות. "קשה לאנשים להבין למה כן לעשות מילואים אחרי כל התקופה הזאת ובתוך כל המצב הזה. 'למה אתה מתייצב?', שאלו אותי, גם מימין. והיו כל הטיעונים האפשריים: עשית מספיק, תראה מה קורה בעזה, הממשלה ועוד. אנשים לא תמיד מבינים את הפוזיציה של חייל מילואים: להרגיש את כובד האחריות כלפי האנשים שאיתך שם או כלפי המדינה, ובתוך זה להיות מושפע מהכוחות הגדולים האלה שקוראים לך מעל הראש - הפוליטיקה והמלחמה. התשובה לשאלה 'למה כן?' הייתה חשובה לי, ואני רוצה שאנשים יצאו איתה מהסרט".

האנרגיות לא עזרו

גיאת, בן 28, גדל במודיעין. אביו מהנדס אלקטרוניקה, אמו מטפלת באמנות, והוא הבכור מארבעה אחים. במקביל לפעילות בבני עקיבא הוא היה פעיל גם בתנועת "כנפיים של קרמבו" המשלבת בני נוער בעלי צרכים מיוחדים, וריכז את הסניף שלה במודיעין. בתום לימודיו בישיבת בני עקיבא בעיר הוא למד במדרשת נטור, ואז התגייס לגדוד 50 של חטיבת הנח"ל. לקראת סוף שירותו הצבאי החל להתעניין בצילום ובעריכה, ולמד את התחום באופן עצמאי. בהמשך עבד בדיגיטל של תאגיד השידור והתקבל ללימודי קולנוע בבצלאל. שירות המילואים במלחמה שיבש כמובן את כל מעגלי החיים.

"הייתה כל הזמן איזו אי ודאות", מספר גיאת. "הסבב הראשון נמשך ארבעה חודשים, גם לסבב השני הוקפצנו בהפתעה, ולא הצלחתי לחזור לעבודה עד שפשוט נגמר לי החוזה ולא חידשו אותו. על בצלאל אני חייב להגיד שהם עשו עבודה ממש טובה בלחבר אותי ללימודים, וגם חזרתי מלא באנרגיות של עשייה. רציתי מאוד לחזור לחיים שהיו לי לפני המילואים, הייתה לי מוטיבציה גבוהה לאחוז בזה, אבל בסופו של דבר זה מצב שלא מאפשר להיכנס לפרויקטים ארוכי טווח או לעשות משהו שבונה אותי ואת העתיד שלי. פיתחתי את הסרט במקביל להכול, וזה דרש עבודה מטורפת, לילות לבנים וממש להשקיע את כל החיים שלי בזמנים המכווצים שאני כן בבית".

בין סבבי המילואים הוא הכיר את רעות, מתכנתת במובילאיי. "הרגשתי איך הפער בין החיים בבית לחיים במוצב הולך וגדל: חוסר השינה, האגרסיביות שלפעמים נדרשת, הסיורים בגזרה. אני שמח שהצלחנו לעבור את התקופה הזו יחד, ובחודש שעבר ברוך השם התחתנו, אבל בתקופה ההיא זה היה מאתגר לשנינו. יש לי לא מעט חברים מילואימניקים שלא הצליחו לייצר קשרים רציניים בתוך התקופה הזאת.

"אני בטוח שיש עוד הרבה מילואימניקים שחוו קשיים גדולים משלי, ותמיד היה מוזר לי לדבר על קושי אישי כשיש חטופים בעזה וכשאנשים מסכנים את החיים שלהם בעומק עזה. אבל מבחינתי, הרגעים הכי כואבים וקשים באו עם ההבנה שהפגיעה היא לא רק בי, אלא גם במעגלים שנמצאים בבית ודואגים. קל יותר לקחת אחריות על המחיר האישי כשאתה משלם אותו, אבל נשבר לי הלב כשהבנתי כמה אמא שלי דואגת כשאני במוצב והיא בבית, כמה פחד וחרדה זה מוסיף לה, כמובן לצד הגאווה הגדולה על הבחירה שלי לשרת".

שם סרטו החדש, "עין אחת פקוחה", מבוסס על דברים שאמר וכתב חיים גורי על מלחמת השחרור ממרחק של שנים: "רובאי־קשת הקולע אל המטרה שומה עליו לעצום עין אחת", מקריא לי גיאת. "ואנחנו היינו רובאים־קשתים. היינו חייבים לכוון אל המטרה. להילחם, לנצח. ופשוט לא יכולנו לראות בשתי עיניים. אז מתי אתה פוקח את העין השנייה? כאשר הסכנה חולפת. כאשר המצור מוסר. ואז פתאום התמונה מתרחבת. ואתה רואה מראות שלא ראית, שומע קולות שלא שמעת, דברים שהדחקת. ואתה מתמלא רחמים גדולים, וכאב וחרטה. אבל אסור לך אף פעם לשכוח שמי שהיה שם אז והיה חייב להילחם, לא היה יכול לראות זאת כך. הוא נאלץ לעצום עין אחת. ובכל זאת זה חונק אותי לא פעם: למה לא כתבתי יותר. ואני שואל את עצמי: זה כל מה שיכולת לומר? ואני בערוב ימיי אומר לך: לא. ואני מרגיש רע עם זה, כי אני הייתי שם, ראיתי".

"השאלה מתי פוקחים את העין השנייה מעסיקה אותי מאוד", אומר גיאת. "היא גם קשורה לנקודה שאנחנו עומדים בה היום, בפרספקטיבה של שנה מסגירת הסרט. אני תיארתי תחושות של חייל מילואים שנמצא בסערת רגשות. זה לא מחקר עיתונאי, והוא לא מתיימר לכך".

"לא חשבתי שהסרט יהיה על עצמי. כשהתחלתי זה לא היה מובן מאליו שאביא את המחשבות, היומנים ושיחות הטלפון שלי אל המסך. אבל תוך כדי עשייה הבנתי שהסיפור הוא שלי ועליי. גיליתי שככל שאני מביא את האישי, כך זה דווקא נעשה רחב, ויותר אנשים יכולים להתחבר לזה. אם אתה מכוון למשהו רחב, זה יוצא קיטש"

כשאני מבקש מגיאת לשים אצבע על רגע השבר הגדול ביותר מבחינתו, הוא נזכר בסבב המילואים השלישי שלו, קיץ 2025. במקביל למבצע מרכבות גדעון ב' בעזה. הפלוגה שלו התייצבה לראשונה לתעסוקה מבצעית בדרום הר חברון, אחרי שני סבבים ברכס החרמון. "לי זו הייתה תקופה מטלטלת בטירוף. קראו לנו לשירות של חודשיים, האריכו אותו בחודש נוסף, ובאמצע גם היה עוצר יציאות. מרכבות גדעון ב' היה סבב קשה מאוד מבחינת הלחימה בעזה - ההפצצות, ממדי ההרס והנזק שהיו שם. במקביל ראיתי בגזרה שלנו מציאות שיש בה אי־צדק ואלימות. אלה לא דברים שאני אומר מתוך קריאה ב'הארץ', אלא כמי שהיה בשטח וראה את המדיניות הזאת. גם הרוח הכללית מהממשלה גרמה לי לחשוב: האם המטרות של המלחמה שאומרים לי שאני מקריב את חיי בשבילן, הן אכן המטרות האמיתיות?"

הוא מזכיר הכרזה של השר בצלאל סמוטריץ' באותה השנה: "אנחנו כובשים את עזה, אנחנו מיישבים את עזה, אנחנו מגרשים את כולם, אנחנו נקים את בית המקדש - המימון עלינו". "אני נותן לצבא שלושה חודשים, הזוגיות כבר מתערערת, אני רואה מה המחיר שאני משלם, ואני אומר - רגע, אז אלה המטרות?", תוהה גיאת. "ובינתיים מעזה יוצאים סרטוני זוועות - שיכולתי להצדיק אותן אם היה לי אמון, ואם הייתי מקבל את התחושה שאין ברירה, ואנחנו עושים את זה רק לצורך מסוים. אבל זה לא היה".

בסרט תוהה גיאת אם הוא עדיין נמצא בצד הטוב של הסיפור. הוא מבין שהוא עלול להישמע כמי שמבקש למצוא חן בעיני העולם, להוציא את עצמו מהכלל ולמקם את עצמו באגף של "הטובים", בעודו מציב את צה"ל ומדינת ישראל בצד השני. בשיחה איתנו הוא טוען שהביקורת שלו אינה התנערות מהצד הישראלי. "אמרתי הכול מתוך דאגה לעם שלי, ולא לעם אחר. המטרה שלי היא לא לערער. הרי במקביל אני משרת במילואים, ואני מבין שיש אויבים ויש מלחמה, ואני לא יכול לעזוב את הגבול הזה כי המדינה תחת איום, ואין ברירה. אבל לצד ההבנה הזאת מגיעה המחשבה שאני בעצם חלק מאיזה מהלך גדול יותר שהוא כבר לא המטרות שהציגו לי. זו הייתה הסתירה, זה היה הקונפליקט. אני חושב שלקחת מילואימניקים שמוכנים לעשות הכול בשביל המדינה, ולהצליח להביא אותם למצב כזה של ספק, של שחיקה, של משבר אמיתי - בעיניי זה אחד הכישלונות הכי גדולים של הממשלה. וזה השבר הגדול שאני חווה".

שועל קרבות

הסרט מחולק לשניים: חלקו הראשון מלווה את חודשי המילואים בחרמון – הארכות הסבב, המחיר שהבית, הקריירה והלימודים משלמים, הפחד במשימות מעבר לגבול וההווי עם החברים. בחלק השני הקצב מתגבר, והמחשבות של גיאת נודדות מהמילואים אל הרחוב הישראלי שסוער סביב עסקאות חטופים, גיוס חרדים וטילים איראניים, ואל הספקות שמכרסמים בעקבות כל אלה.

לאורך הסרט חוזר ומופיע שועל, שהפך למעין מייצג של הלך הרוח של גיאת. "העבודה על הסרט הייתה אינטואיטיבית, לא חשבתי שאני צריך למצוא מטאפורה, פשוט נמשכתי מאוד לשועלים האלה. אבל היה שם מפגש עם משהו ששייך לטבע, שלא נגוע במלחמה או בכאוס, וגם זה הולך ומתערער לאורך הסרט. יש שם אבסורד - להיות במלחמה, אבל להסתובב בשלג עם שועלים. מאוחר יותר הבנתי שיש גם מדרש על השועל שמתהלך במקום המקדש החרב, ויש שועל מ'הנסיך הקטן', ויש אינסוף דברים. כולם צודקים".

היה לי קשה לחדור למרחב של האנשים. אולי אפשר להרגיש את זה בתחילת הסרט, שצילמתי כשהייתי עדיין סטודנט בראשית דרכו, ולא במאי: הכול קצת יותר מרוחק. יש בפעולת הצילום משהו 'אלים'. את הרגעים המבצעיים יותר לא צילמתי כי הייתי בפעילות, הייתי חייל, והייתה לי שם אחריות באותו רגע

איך הסרט התקבל אצל חבריך לפלוגה?

"לא כולם ראו אותו עדיין, אבל להפתעתי, כל מי שצפה עד עכשיו תמך והזדהה. הם שמחו להיות חלק מהיצירה".

גיאת מספר כי אחרי אירועים מורכבים התקיימו שיחות ביחידה - רשמיות וגם בפינת הקפה. "היו לנו הרבה דיונים, והמ"פ כינס אותנו לשיחה על הדרך ועל המשימה. זה היה נושא מאוד בוער שם. השיחות האלה לא שולבו בסרט, כי אלה נקודות שקשה יותר להיכנס אליהן, גם מבחינת הפרטיות וגם מבחינת התוכן".

הוא מציין כי היה רגיש בכל הקשור לשימוש במצלמה, ולרגעים שבהם צריך להשאיר אותה כבויה. "היה לי קשה לחדור למרחב של האנשים. אולי אפשר להרגיש את זה בתחילת הסרט, שצילמתי כשהייתי עדיין סטודנט בראשית דרכו, ולא במאי: הכול קצת יותר מרוחק. יש בפעולת הצילום משהו 'אלים'. אתה נכנס, אתה חודר, וזה משפיע על המצב, מייצר משהו. הייתה לי הרבה רגישות למרחב של האנשים, למצבים האינטימיים וגם למצבים המבצעיים. את הרגעים היותר מבצעיים לא צילמתי כי הייתי בפעילות, הייתי חייל, והייתה לי שם אחריות באותו רגע".

גיאת, שמשמש כמפקד כיתה, תיעד לגמרי במקרה רגע שבו אחת המשימות שלהם כמעט הסתיימה באסון. "הייתה לנו כניסה ללבנון ל־24 שעות, וצילמתי שם הפצצות של חיל האוויר על כפר מסוים. אמרו לנו שעומדת להיות עוד הפצצה, והחלטתי לצלם כדי שיהיה לי עוד שוט מהזווית הזאת. ואז פתאום חיזבאללה עלה על המקום שלנו, ירו עלינו, ויצאנו בנסיגה מהירה לשטח הארץ. זה היה רגע שתפסתי במקרה. האירועים הקשים של עימותים שהייתי בהם בדרום הר חברון לא מתועדים. אבל גם לא ידעתי איך להיכנס לתוך זה. היה לי הרבה כבוד למרחב של הצבא ושל האנשים".

מי הקהל שאתה מכוון אליו?

"ככלל, הציבור הישראלי עניין אותי הרבה יותר מהקהל בחו"ל. בתוך זה, כמובן, גם הציבור הציוני־דתי. אני לא חושב שהסרט שלי מנסה לשכנע יותר מדי. לא הייתי רגיל להתבטא בנושאים כאלה, הייתה לי הרבה ביישנות פוליטית, וגם איזו ענווה מול מה שאני לא יודע. אבל היום הכול נראה קריטי עד כדי כך שאני כבר לא יכול לא להתעסק בזה. אני חושב שהתפקיד שלי כיוצר הוא לתפוס איזו חוויה אנושית: להצליח להבין מה קורה לאדם ולחברה בתוך מלחמה, להבין מה המחיר שאנחנו משלמים על המלחמה הזאת, ולהצליח להביא את הסיפור הזה גם ברמה הרגשית. אם התחברת לחלק הראשון של הסרט ופחות לחלק השני, זה בסדר. זו החוויה שלי, והגיוני שהיא תהיה שונה מהחוויה שלך".

אתה מקיים הקרנות בכל רחבי הארץ, שכוללות שיחה עם הקהל. עולות שם שאלות קשות?

"אני עומד שם על במה עם מיקרופון, מול 200־300 איש, או מול עשרה אנשים, ולפעמים זה דווקא יותר מפחיד. שואלים מה קורה עם בת הזוג, שואלים על השועל, ואחת לכמה הקרנות יש מישהו ששואל איך אני עדיין משרת, למרות כל הקונפליקטים. אני עונה שבכל רגע הרגשתי שהדבר הכי נכון הוא להישאר, ושיש גם ספקות שנשארים איתי. בהקרנה בבית אבי חי בתשעה באב היה מישהו שנתן נאום ארוך על כך שזה סרט חד־צדדי. כשהוא סיים, שאלתי אותו אם יש לו שאלה. הקהל צחק, וזה היה לי קצת לא נעים. שאלתי: זה חד־צדדי פלסטיני? אני הרי חייל מילואים, חלק מהיחידה ומהעם שלי, וכל המטרה שלי היא אחריות למקום הזה.

"בהקרנה אחרת, במרכז הארץ, היה צופה מבוגר שאמר שהסרט מראה פחדנות, ותהה איפה חיילי צה"ל הגיבורים. התחיל שם ויכוח בקהל. בסוף אמרתי שהמילואימניקים שנקראו ובאו לשרת מגיעים באמת מכל העם, ובעם הזה יש גם חיילים שמפחדים, וחיילים שיש להם ספקות באשר לדרך של הממשלה או של הצבא, ויש גם חיילים מהצד השני שממלאים פקודות לא חוקיות. אם היו באים לשרת רק אלה שעומדים בסטנדרטים של המאצ'ו הישראלי הלוחם, זה לא היה נגמר בטוב, וגם לא היה ממלא את הסד"כ. בסופו של דבר לא באתי לספר את סיפורם של כל המילואימניקים שלחמו, אלא את הסיפור שלי כמילואימניק דתי ירושלמי, ועם זאת גיליתי שככל שהסיפור אישי יותר, כך הוא נהיה ציבורי יותר".

יש לך חשש שהסרט ייצבע כשמאלני, ואז כל סימני השאלה שהוא מעלה יידחו אוטומטית מצד מי שאינו מזהה עצמו כשמאל?

"אני מקווה מאוד שהוא לא ייתפס כך. היו הקרנות שבהן חששתי מזה - כשהגיעו חברים מבית הכנסת של ההורים שלי, חברי ילדות שלי. בכל פעם פחדתי שהסרט ייצבע מיד כשמאלני, ובכל פעם הופתעתי מחדש. באו אליי אמהות של מילואימניקים ואמרו שנתתי להן קול, או שעזרתי להן להבין את הבנים שלהן. אנשים מהקהילה שגדלתי בה במודיעין אמרו שהם חוו את הסרט כאפשרות להבין - גם להבין למה להישאר במילואים. בכל פעם מחדש אני מופתע כשאנשים מקצוות פוליטיים מנוגדים מזדהים עם הסרט. אני חייל שמשרת ביהודה ושומרון, ועדיין אנשים מהשמאל הכי קיצוני יכולים להזדהות עם החוויה האנושית של איך זה להיות במלחמה. ומצד שני, גם אנשים מהימין באים ואומרים לי שזה תפס אותם, תפס רגע בחוויה שלהם, של הילדים ושל המשפחות שלהם. אם מישהו יגיד שזה סרט של שמאלן, אני אומר שגם אחרי שסיימתי לצלם והייתי בשלב העריכה, הגעתי לעוד סבב של שלושה חודשים בחרמון הסורי, שהסתיים במאי שעבר".

ההתייצבות למילואים הייתה מבחינתך מוטלת בספק?

"ברגעי השיא היה ספק, אבל בסוף נשארתי, כי הבנתי שאי אפשר לעזוב. אם אני אעזוב, יהיה נזק גדול יותר. יש לי אחריות כחלק מגדוד, מפלוגה, אחריות על האנשים שם בגזרה וגם על החברים שלי. אם אעזוב, זה יפגע בביטחון שלהם וביכולת שלהם לתפקד. בדרום הר חברון הרגשתי שיש משמעות גדולה לשאלה איזה חייל נמצא שם, כי יש כל כך הרבה שטח אפור. צריך גם להבין שאם אני אעזוב ברגע מסוים כי הדברים לא מסתדרים עם האמונות שלי, והצד השני יעזוב כשהדברים לא מסתדרים עם האמונות שלו, אנחנו בבעיה. יום אחרי שנדרשנו לפנות את אוהל האבלים הפלסטיני, נדרשנו לפנות גם אוהל של נערי גבעות. לחלק מהחבר'ה בפלוגה זה היה קשה, אבל הם עשו את זה.

"הייתה גם ביקורת משמאל על הסרט: אמרו שאם הייתי מתעד יחידה אחרת, היינו שומעים קריאות לשטח את עזה ולהרוג שם את כולם, ובסרט שלי זה לא נמצא. אצלי אלה חיילים יוצאי גדוד 50, ששרים חוה אלברשטיין, מצטטים את דויד גרוסמן, שואלים שאלות ובמקביל נלחמים. יכול להיות שזה לא מראה את התמונה המלאה, ושביחידות אחרות, בצדק או שלא בצדק, היו תחושות הרבה יותר קשות. רואים את זה אגב בסרט 'בוקר טוב עזה', של חנן ברנדס ומתן סקופסקי, שיצא במקביל לסרט שלי. זה סרט מרתק שמתעד ממש מתוך עזה, ושם יש חיילים שקוראים לנקמה. מעניין לחשוב איזה סרט עושה 'שירות טוב יותר' לישראל בחו"ל. בעיניי, דווקא הסרט שלי, שמציב את השאלות, פחות מחליש אותנו. בפוזיציה שלי בסרט אני לא מנסה להצדיק כלום, לא נותן פרופגנדה שאומרת שאנחנו צריכים להישאר כי ככה וככה, או להפך, שצריך לסרב. אני מתאר חוויה אנושית בצורה כנה, ומשאיר את השיפוט הערכי לצופים. שישפטו את ההחלטה שלי, זה בסדר. אין כאן צידוק עצמי, אלא הצגה חשופה של איפה אני עומד ומה הכוחות שמשפיעים עליי".

הגרמנים היו סקרנים

לפני שבועות אחדים טס גיאת להקרנה של סרטו בפסטיבל קולנוע בגרמניה. גם שם התקיים מפגש עם הקהל, ולדבריו התגובות היו חיוביות במיוחד. "אנשים התעניינו והיו סקרנים לשמוע את הצד של החיילים הישראלים ששואלים שאלות. הם באו להקשיב והבינו מה עובר על ישראלי שנקלע למלחמה הזאת, ואילו מחירים אנחנו משלמים".

את הסרט "נז"א" הוא לא ראה עדיין. מיד לאחר ההקרנה בגרמניה הוא יצא עם אשתו לירח הדבש, ולסערה הציבורית שהתעוררה סביב סרטם של יובל אברהם ורחל שור הוא התוודע רק בדיעבד. "קשה לי להביע עליו עמדה בלי שצפיתי בו", הוא אומר, "אבל מה שהכי טלטל אותי היו ההכרזות שצריך לשלול מהיוצרים את האזרחות הישראלית, והאיומים על החיים שלהם. זה חצה את הגבול. כיוצר, אני מפחד שהדבר הזה יתרחב עוד יותר. אוקיי, אז נגיד ש'נז"א' לא לגיטימי, אבל איפה הגבולות של השיח? מה יגדירו כדבר שמותר להגיד, והאם אני אצטרך לצנזר את עצמי? אני חושב שהמטרה היא להשליט פחד על חופש הביטוי, וכיוצר זה מטריד אותי מאוד".

היית משנה משהו בעריכת הסרט שלך היום, שנה אחרי הקאט האחרון?

"בדברים מסוימים. מה שקשור לתהליכים של אלימות בממשלה שמובילים לאלימות בחברה, ובמיוחד למה שאני רואה בתוך הציונות הדתית - אני יכול לומר היום בבירור שיש להם הרבה יותר משקל ממה שהבנתי אז".

שלוש שנים למלחמה, יש החלטה שאתה מתחרט עליה?

"7 באוקטובר עשה משהו ברור בכל הגוף: עכשיו צריך אותי, עכשיו אני אורז תיק, רץ לאן שיגידו ומוכן לעשות הכול. זו הייתה תחושה שקשה לשחזר. אני שמח שנשארתי חלק מהיחידה שלי, זה היה המקום הנכון להיות בו כשקראו לי.

"הרבה מהדברים שאני אומר נובעים מדאגה ומאהבה גדולה לעם שלנו ולציבור שגדלתי בו. תמיד העסיקה אותי הזהות של המקום שגדלתי בו, הזהות שלי כישראלי וכדתי וכמי שחי כאן. תחושת האחריות והאהבה הגדולה למקום הזה היא מה שמניע אותי, גם ב'עין אחת פקוחה' וגם בסרטים הבאים. ביקורתי או לא ביקורתי, זה עדיין מגיע מאותו מקום - מקום שהמטרה שלו היא להרבות טוב".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il