אי אפשר להתווכח על השתייכותו של גיא מרוז, חציו של הצמד "אורלי וגיא", לצד השמאלי של המפה הפוליטית. גם לא על התנגדותו לממשלה הנוכחית, שישמח לראותה מתחלפת בבחירות הקרובות. ובכל זאת, לפני כחודש הוא מצא את עצמו מול ידו המושטת של ראש הממשלה בנימין נתניהו, ולחץ אותה. המחווה הקטנה הזאת הספיקה כדי להביא עליו מבול של תגובות מתוך המחנה שאליו הוא משתייך.
״חטפתי ביקורת שאת לא תאמיני״, הוא מספר. ״מישהו כתב בטוויטר שמיהרתי ללחוץ לראש הממשלה את היד. כאילו שהייתי אמור לסרב. מה הם חושבים? היד שלו הייתה מושטת, אז למה לא? התקשרה אליי זמרת מפורסמת מאוד, בולטת במחנה שלי. אמרה לי: שמעתי שהתחנפת לראש הממשלה. עכשיו, אני לא רוצה להגיד שאני היחידי, אבל אני זה ששאל את השאלות הקשות יותר באותו פאנל. שאלתי אותה אם היא צפתה בתוכנית והיא ענתה שלא. היא שמעה על זה במכולת. אז סיפרתי לה מה שאלתי, מה הוא ענה, והיא התנצלה״.
המפגש הזה התאפשר בזכות אחד המהלכים היותר לא צפויים בקריירה הארוכה של מרוז: ההצטרפות שלו לפאנל ״הפטריוטים״ בערוץ 14. האיש שבמשך שנים היה מזוהה עם מחנה פוליטי אחר לגמרי, יושב כיום שלוש פעמים בשבוע באולפן שבו כמעט כל היושבים לצידו חושבים אחרת ממנו.
כבר לא מדברים על פוליטיקה. בת הזוג אורלי וילנאי | צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
הכול התחיל דווקא בעקבות דברים חריפים שכתב על נתניהו ועל אחריותו ל־7 באוקטובר. ״אחרי שפרסמתי את דעותיי בטור, התקשר אליי אבי שושן והציע לי לבוא להתראיין. אני מודה שזה די הפחיד אותי. לא הכרתי את התוכנית, לא ראיתי אותה או שמעתי עליה. הערוץ הזה לא הופיע אצלנו בבית. כל מה שידעתי היה מסרטונים קצרים ברשתות. אז בהתחלה סירבתי. גם אורלי לא רצתה. היא פחדה שכולם ייכנסו בי״.
בסופו של דבר ניסיונות השכנוע עבדו. מרוז הסכים לבוא, אבל הציב תנאים, שאחד מהם כולל הגעה ברכבו הפרטי לאולפנים במודיעין. ״רציתי לוודא שגם אחזור כמו שצריך אחרי הריאיון״, הוא מחייך. ״אבל בעיקר סגרתי איתם שזה ריאיון אחד על אחד, ולא אחד מול חמישה. הם באמת עמדו בזה, למרות שבסוף הפאנליסטים האחרים די התערבו״.
בסוף הריאיון הוא ניגש לינון מגל ואמר לו דבר שסביר להניח שלא הרבה אורחים אומרים למנחה מיד אחרי השידור. ״אמרתי לו שהתוכנית נורא משעממת. הוא שאל למה, ואמרתי לו: תסתכל על הפאנל. חמישה־שישה אנשים עם אותן הדעות מדברים תוכנית שלמה. זה לא מעניין. טלוויזיה בנויה מקונפליקט, ואתם מדברים את אותם דברים. זה לא ממריא. אז הוא הציע לי לבוא״.
לא ציפית.
״לא דיברנו על זה בכלל מראש, לא כלום. כן הופתעתי מאוד. ויותר הופתעתי שהם באמת צלצלו אחר כך״.
מאז הוא שם שלוש פעמים בשבוע. היום הוא כבר מגיע במונית לאולפנים במודיעין, וגם תחושת החשש הראשונית נעלמה. המחלוקות, לעומת זאת, נשארו.
לשאלה המתבקשת - האם השתתפותו בפאנל עלולה להפוך את עמדותיו, כמו המהפך שעשתה עירית לינור היושבת לצידו, הוא משיב ב"לא" מוחלט. ״אני לא אשנה את התפיסה שלי. עירית לינור היא חברה טובה מאוד, אבל זה לא הכיוון. בעמדותיי הפוליטיות, הגלובליות והמדיניות לא השתניתי בכלל. למרות המשפט הידוע, אף פעם אל תגיד אף פעם, זה לא עולה על דעתי בכלל. אני כן רואה קצת דברים אחרת, אבל לא בעקרונות מהותיים. לא בבסיס״.
מה בכל זאת השתנה?
״אני מרגיש שאני רואה מזווית אחרת את מה שנעשה בתקשורת. מסתכל על זה בצורה מפוכחת יותר. ערוצים אחרים נוהגים באופן לא הגון כלפי הציבור הימני. אתה רואה שנאה איומה, מטורפת, שמכוונת בעיקר לממשלה. חלק מזה היא הרוויחה ביושר, אבל יש פעמים שזה קיצוני מדי. לא מגיע להם״.
מרוז (65) נשוי לאשת התקשורת אורלי וילנאי והשניים גרים בתל־אביב. כשעברו לדירה חדשה לאחרונה, הבעלים של הבניין חילק לדיירים מזוזות. מרוז סיפר על כך בתוכנית, וחברו לפאנל יקי אדמקר הודיע שהוא מגיע לקבוע לו אותה.
היית עושה את זה בעצמך?
״לא, אבל עלתה לי המחשבה להתקין, כי הנחתי שיבואו לכאן מדי פעם אנשים דתיים, ורציתי לכבד אותם. בחיים לא קבעתי מזוזה ולא שמתי מזוזות. פשוט כאן נוצרה הזדמנות. הכרתי מישהו שיודע, והוא הגיע, ועשינו את זה״.
התיעוד של המאורע הפך לוויראלי. ״היו מאות אלפי צפיות. נדהמתי. לא חשבתי שזה יגיע לממדים כאלה. התחילו לקרוא ליקי להתקין מזוזות בכל מיני מקומות. לא חשבתי שדבר קטן כזה יהפוך למפלצת״.
עוד מפגש בלתי צפוי בחייו הוא עם השר לביטחון לאומי איתמר בן־גביר. מרוז עובד בימים אלה על סדרה לערוץ 14 שבמרכזה מפגשים עם אנשים שדעותיהם רחוקות משלו, ובן־גביר הוא אחד מהם. אותו בן־גביר שעליו צייץ מרוז בעבר שאם יהפוך לשר, הוא יארוז את המזוודות ויעזוב את הארץ.
״זה היה ציוץ אידיוטי״, הוא מודה. ״לא עמדתי מאחוריו, ובלי קשר אני לא אעזוב את הארץ. זה נבע מרגע של פחד וכעס. אני חושב שהוא עשה דברים נוראים וגם דברים טובים, אבל האיש הזה הפוך לגמרי מדעותיי״.
ובכל זאת אתה עושה עליו סדרה?
״בשנה וחצי האחרונות אני מכיר אנשים שאני מתנגד מאוד לדעותיהם. כמוהו. הייתי מעוניין גם במפגש איתו. זו הוכחה שגם אנשים שונים יכולים לדבר זה עם זה למרות הפער העצום ביניהם. זה היה מפגש מרתק״.
החשש נעלם, המחלוקות נשארו. אולפן הפטריוטים | צילום: לירון מולדובן
אבל רגע לפני שמישהו ימהר להכריז על מעבר שלו ימינה, מרוז מבהיר היטב היכן הוא עומד. נכון לעכשיו, הוא אומר, האפשרות המרכזית מבחינתו בקלפי היא דווקא רע״ם.
״רע״ם היא מבחינתי האפשרות היחידה לחיים משותפים עם החברה הערבית פה. ההצטרפות של יואב סגלוביץ׳ למפלגה רק שכנעה אותי יותר. החברה הערבית צריכה להיות חלק מההנהגה. הם חיים פה איתנו, מתקיימים כאן. זו מפלגה שמחזקת את בניית הגשר בינינו. זה הנימוק העיקרי שלי״.
רע״ם זו בחירה די קיצונית, גם לאיש שמאל.
״תראי, הימין הצליח להשמיד את השמאל הישראלי. אין שמאל יותר. יאיר גולן היה אפשרות מבחינתי תקופה מסוימת, אבל אחרי שהוא אמר שבכוונתו לסגור את ערוץ 14 ולצנזר שיח ברשתות החברתיות, הבנתי שאין לי שיח משותף עם האיש. והוא באמת השמאל היחידי שנשאר במפה הפוליטית. אבל אני לא יכול או רוצה להצביע למישהו שרוצה לסגור ערוץ תקשורת, ולא משנה כמה הוא קרוב אליי. חוץ ממנו אין לשמאל כרגע בית, ולי אישית אין מפלגה אחרת שהייתי רוצה להצביע לה״.
אמרת את זה בפה מלא גם ב״הפטריוטים״. איך מגיבים לך?
״בינתיים נשארתי בחיים״, הוא צוחק. ״וכמובן יש הרבה תגובות קשות. אני רגיל לתגובות קשות״.
בשנה וחצי האחרונות הוא מקבל אש משני הכיוונים. אלא שלהפתעתו, הביקורת הקשה יותר מגיעה לפעמים דווקא מהמחנה שממנו הוא בא. בטלפון שלו הוא מחזיק קבוצה שפתח עם עצמו, ובה הוא שומר תגובות שמגיעות אליו. ״יש לי מאות תגובות מאנשי ימין, וכולן מתחילות כמעט באותו משפט: אני לא מסכים עם שום דבר שאתה חושב, אבל נורא מעריך את זה שאתה מגיע ויוצר שיח״.
היו חברים שהפנו את הגב?
״אף אחד לא אמר לי שהוא לא חבר שלי יותר, אבל היו הרבה כאלה שפשוט התאדו. אני לא כועס, אני מבין. ובעיקר מבין שאם דבר כזה קרה, זו לא הייתה כנראה חברות מספיק אמיתית מלכתחילה״.
זה בוודאי קרה כשהופעת פתאום מתחת ללוגו של ערוץ 14.
״אני לא יכול לספור כמה התקשרו אליי בערב הראשון של ׳הפטריוטים׳ ותקפו אותי חזק מאוד. לא כי הם שמעו מה אמרתי. הם בכלל לא ראו את התוכנית ולא מכירים את הערוץ. נֶטו מעצם העובדה שהופעתי שם. וזה בעיניי בלתי נסלח. למה שיהיה אסור להופיע בערוץ 14? זה להחרים מיליוני אנשים שצורכים את התוכן בערוץ הזה״.
מתנגדי הערוץ טוענים כלפיו שמדובר בתעמולה.
״ערוץ 14 הוא בסך הכול ערוץ שיש לו אג׳נדה, וזה מקובל. הם לא מסתירים את זה בכלל, ומותר להם. אני כל בוקר קורא ׳הארץ׳. אשתי עובדת בעיתון הזה ואני מאוד אוהב אותו. ול׳הארץ׳ יש אג׳נדה הכי ברורה בעולם. אז זה לא לגיטימי? בטח שזה לגיטימי. אם הם משקרים על משהו, אם הם מפרסמים פרסום לא נכון, תתבעו אותם. אבל לסגור אותם כי האג׳נדה לא תואמת צד פוליטי מסוים? זו עמדה בעייתית מאוד״.
מרוז כבר אמר בעבר שהבועה שבה חי במשך שנים התנפצה במפגש שלו עם הערוץ ואנשיו. ״גיליתי מחנה אחר. כשהייתי מבקש סיוע מהציבור בערוצים 10 ו־13, לא היו המון פניות. אבל מילה אחת שלי ב׳הפטריוטים׳ ומיד אנשים מצלצלים ומציעים לעזור. נראה שאחרי שרואים ויכוחים וקצת אמבוש שעושים עליי בתוכנית, חשוב מאוד לאנשים לתת לי תחושה טובה. מהשומר בחניה של האולפנים ועד נהג המונית שמסיע אותי אחרי הצילומים״.
וגם הימין, או מי שצופה בערוץ 14 לפחות, גילה אותך מחדש?
״אני הרבה מאוד שנים מוכר לציבור, אז אני לא מרגיש שמשהו בחיי השתנה. היו המון פיקים, הייתי יותר בשיח הציבורי, ואז הגיעו שנים שקטות יותר. אבל אני מרגיש שיש קהל ששנא אותי, ועכשיו הוא יותר מקבל אותי. כשפרסמתי מה שפרסמתי על בן־גביר חטפתי שנאה לא נורמלית. אלימות ממש. מילולית וגם פיזית בקטנה. אי אפשר לתאר את זה. ופתאום אלו שהכי תקפו אותי הם קהל שאוהב אותי. אני קורא דברים ואני בהלם מוחלט״.
השר איתמר בן גביר | צילום: חיים גולדברג, פלאש 90
לא קל להיות בעמדת מיעוט שלוש פעמים בשבוע.
״זה לא רק שאני לבד, אני לבד מול שישה אנשים, ובדרך כלל יש גם קהל גדול מאחור. הם מוחאים כפיים לחברי הפאנל, ואני מקבל בקושי מחיאת כף אחת. לא מאוד אוהבים אותי בקהל. אני עומד שם באיזה מין גוב אריות. אבל יש דברים קשים ומסוכנים יותר״.
זו נשמעת חוויה מתישה.
״כן, לא פשוט. הייתה תקופה שאפילו הלכתי לסדנה לניהול כעסים, כי הרגשתי שאני כל הזמן במגננה ומדון. כל שנייה צריך להגן על הדעות שלי, ובגלל זה אני רב עם כל העולם. ואז הרבה פעמים כועסים, למה לא אמרתי או לא הגבתי. אבל היום אני כבר בוחר את המלחמות שלי בקפידה, אחרת לא אחזיק מעמד״.
יו"ר "הדמוקרטים", ח"כ יאיר גולן | צילום: נועם רבקין פנטון - פלאש 90
קורה שאחרי תוכנית הקושי חוזר איתך הביתה?
״המון פעמים. אני חוזר עם משהו שעצבן אותי נורא, שלא רציתי להגיד או לא הצלחתי, או משהו שאמרתי והצטערתי עליו. לאחרונה למשל הייתה תוכנית קשה מאוד. דיברו על הרבה פדיחות שקרו במחנה שלי. עכשיו התפקיד שלי הוא להתנגד ולהגיד - מה פתאום, זה לא נכון. אבל הפעם לא היה לי מה להגיד, ישבתי בשקט. זה לא קורה לי בדרך כלל, אבל אני לא יכול לעשות שקר בנפשי. לראות איזה קטע על מישהו במחנה שלי, אז אני שותק״.
גם בבית הפוליטיקה נעשתה מסוכנת יותר. בני הזוג וילנאי ומרוז היו במשך שנים כמעט באותו מקום פוליטי. כיום הם מעדיפים לפעמים פשוט לא להיכנס לזה. ״החלטנו שפשוט לא מדברים על פוליטיקה. לי זה חדש, כי עד העת האחרונה היינו ממש על אותו גל. זה לא הוביל לחיכוכים. אבל עכשיו, אם אנחנו מתחילים לדבר על משהו שהיה, אנחנו יכולים בתוך שניות להיגרר לריב״.
מרוז רגיל לביקורת. במשך שנות הקריירה הארוכות שלו הוא עמד לא פעם במרכז סערות ציבוריות. אבל בתקופת הקורונה קרה משהו אחר. הסרט התיעודי ״ומה אם כל העולם טועה״ שיצר עם וילנאי ושעסק במדיניות הקורונה והחיסונים, עורר ביקורת חריפה מצד משרד הבריאות, אנשי רפואה וקולגות. מרוז לא שכח את התקופה הזאת. ״השמאל, שאני קשור אליו כל כך, התגלה במערומיו בתקופה ההיא. מפלגת מרצ, משרד הבריאות, ועוד הרבה אנשים שכעסו עלינו, הפנו לנו גב ובעיקר זלזלו בטענות שלנו. היום הם צריכים לבקש מאיתנו סליחה. בסופו של דבר התחסנתי כי זה מה שהיה צריך לעשות ורציתי לשמור על הקרובים שלי. אבל היום אנחנו רואים שהכול היה קשקוש״.
התקופה ההיא הייתה לדבריו חלק מצירוף נסיבות שהוביל אותו למשבר קשה מאוד. הוא פיתח דיכאון פסיכוטי ופרנויה. במשך כחצי שנה הסתגר בבית והיה משוכנע שעוקבים אחריו ורוצים להזיק לו. ״כל הרופאים שבדקו אותי, פסיכיאטרים וכדומה, אמרו שזה מוזר נורא שבגיל 62 קורה דבר כזה דרמטי בפעם הראשונה. באמת אף פעם לא הייתי בדיכאון כזה״.
וזה לא שחווית ביקורת בפעם הראשונה.
״כן, חוויתי לא מעט. אולי השילוב של הביקורת על בן־גביר, הקורונה, מיליון דברים שקרו לפני. אני לא ממש יודע להגיד. עבדתי על הצגה בתיאטרון באר־שבע, ותוך כדי החזרות אני מזהה שזה הולך למקום לא טוב, ופתאום מסתגר בבית. עברנו גם שינוי גדול באורח החיים. אחרי עשרים שנה ששידרנו כל יום, פתאום זה הפסיק. אנחנו יושבים בבית, ויש עלינו עליהום לא נורמלי. נכנסתי להתקף פסיכוזה, בטוח שמנסים לעקוב אחריי, לעשות עליי תחקיר. יצאתי מזה באמצעות תרופות ושיחות עם פסיכיאטר״.
על החוויה הזאת כתב את המחזה ״לא נורמלי״, שאותו גם בחר לבצע בעצמו. ״נפלתי הרבה בחיים שלי, אבל זה היה משבר יוצא דופן, ואני מרגיש שנכון לי להעביר אותו כך ולעודד אנשים שנמצאים באותה חוויה לשתף, ובעיקר לטפל בעצמם. כשהעליתי את המחזה לבמה לא הבנתי את גודל האירוע, מבחינת מה הוא עשה לאנשים שמתביישים או פוחדים לדבר על זה. ממחקר שעשיתי יש מיליוני אנשים בארצות הברית שסובלים מדיכאון או פרנויה ולא מטפלים בעצמם מהבושה. וכשבן־אדם מפורסם מדבר על זה בגלוי, ועוד כותב על זה הצגה מיוחדת, זה צעד חשוב. אני משחק את עצמי שם על הבמה״.
זו הייתה החלטה לא פשוטה.
״חששתי ששחקן יאבד את כל הקטע, את מה שאני רוצה לספר. זו הייתה חוויה טובה מאוד וקשה מאוד. אני לא שחקן מקצועי, ופתאום ללמוד בעל פה. אבל מצד שני, אני מכיר את התחושות האלה הכי טוב״.
התגובות היו חזקות. ״אנשים חלקו איתי בבכי תגובות של תודה גדולה. אמרו לי שאני עושה שירות. אני זוכר שהבת שלי הייתה אז בת 28, היא בעצמה פסיכולוגית, והיה לה קשה מאוד לראות את זה. היא הרגישה שכל המשבר קם לתחייה שוב מול העיניים שלה״.
אתה פוחד שהמשבר יחזור?
״בכל בוקר״, הוא משיב מיד. ״כמו אנשים שחולים בסרטן ובכל חצי שנה נבדקים. ככה זה כשאתה עובר תקופה קשה מאוד, משהו שלא חוויתי מעולם״.
רבים מכירים את מרוז בתור עיתונאי, מגיש וסאטיריקן, אבל הוא בכלל התחיל את דרכו במוזיקה. כבר בגיל 16 הלחין את ״שיר אהבה״ שכתב יהונתן גפן, והלחן הגיע לאריק איינשטיין. בהמשך הקליט שירים נוספים וכתב מוזיקה לתיאטרון ולטלוויזיה. ״התכנון מראש היה להיות מוזיקאי. הרבה שנים כתבתי מוזיקה, גם לתיאטרון וגם לטלוויזיה. ואז מישהו הציע לי להופיע בתוכנית ׳נייס גיא׳, בערוץ 2 הניסיוני, והתוכנית עשתה רעש. שם זה התחיל, במקרה. הדברים הגדולים שקרו לי היו באמת לא מתוכננים״.
גיא מרוז | צילום: אריק סולטן
איפה אתה מוצא היום את השקט שלך?
״במוזיקה, בכתיבה לתיאטרון. בימים אלה אני כותב את המחזה העשירי שלי, אני חושב. שם יש לי המון שקט, בניגוד לעבר שבו התיאטרון היה עושה הרבה יותר רעש. המחזות של חנוך לוין למשל הובילו לשערוריות. אבל היום הקהל של התיאטרון קטן וספציפי יותר. הטלוויזיה כבשה כל מקום בחיינו״.
גם עולם התקשורת שבו הוא פועל כבר עשרות שנים השתנה מבחינתו כמעט לחלוטין. ״זו שאלה מצוינת אם לטובה או לרעה, ואני לא בטוח שיש לי תשובה. אני רק יודע להגיד שפעם ביקורת רעה עליי ב׳ידיעות׳ למשל הייתה גומרת אותי לשבוע. באמת הייתי נעלב ומתבאס. אבל היום הכול חסר משמעות. כי כל אחד יכול לכתוב, ובכל מקום. זה נהיה אסון. וגם לא משנה על מה מדברים, כי אין עוד מדורת השבט. ומצד שני הרשתות מלאות זדון ורוע, אז אני לא בטוח שזה יותר טוב״.
ובכובע הסאטיריקן, גם הסאטירה שינתה כיוון? הרחיבה גבולות?
״אף פעם לא הבנתי את הביטוי הזה, 'הגבולות של הסאטירה'. אין דבר כזה. יש גבול אחד, והוא שיהיה מצחיק. אם עברת אותו - זה לא טוב. ואולי גם שחשוב לדבר אמת. לא לעשות משהו שקרי, דיבתי. אלו הגבולות היחידים בעיניי. אין מה מותר לגעת ומה אסור לגעת. יש אנשים שאם אתה רק מזכיר את השואה או שכול לידם, הם מתכווצים. אני לא חושב שהסאטירה נמצאת שם, אבל היא צריכה להיות פתוחה. שכל אחד יעשה מה שהוא רוצה. נורא קשה להיזהר בסאטירה. גם לא להשתמש במידע שקרי וגם לא לפגוע באף אחד ספציפי״.
קרה שפגעת במישהו?
״כשאתה עושה סאטירה על פוליטיקאי יש תחושה שאפשר ומותר לעשות הכול. אבל גם שם בסוף יש בן אדם. יש הרבה דברים שהרשיתי לעצמי לעשות כשהייתי צעיר, והיום אני לא אעשה שוב״.
והמוזיקה?
״אני נוגע מדי פעם, כמו ב׳תפילילה׳ שעשיתי לפני כמה שנים. אני עוד עושה קפיצות. לא ויתרתי לגמרי״.
לקראת סיום השיחה אנחנו חוזרים לבחירות. בשיח הציבורי הן מתוארות לא פעם כאירוע שיכריע את גורלה של המדינה. מרוז, למרות הרצון שלו לראות את השלטון מתחלף, מסרב לדבר במונחים כאלה. ״אני מאוד לא מסכים עם כל מי שאומר שמדובר בבחירות גורליות. אבל כן מדובר בבחירות מסקרנות מאוד. אולי הכי מסקרנות שהיו כאן אי פעם. יש פערים כל כך גדולים בין הסוקרים, שאני חושב שאחד מהם יצטרך לקפוץ מהגג אחרי שיפורסמו התוצאות. הם באמת כל כך רחוקים זה מזה. אבל הרצון שלי הוא לראות כאן שינוי. האם הולך להיות כאן שינוי מטורף? אני לא רואה אותו בא בכלל. לא ראיתי אף מפלגה מדברת על שינוי אמיתי. רק על החלפת השלטון, או לסגור את ערוץ 14, או על החרדים. לא מעניין אותי״.
חוק הגיוס לא מעניין?
״שיתגייסו, שלא יתגייסו. זה לא רלוונטי. אני חושב שהצבא לא רוצה אותם בכלל, ולתפיסתי יש נושאים חשובים יותר לעסוק בהם. למשל, שמישהו ינסה לעשות שלום. ואני לא אופטימי שמישהו באמת ירים את הכפפה. שמעתי גם את איזנקוט אומר שבשלטונו לא יהיו שתי מדינות. ובנט לא רוצה לדבר על זה בכלל. אז מי יביא לי את השלום?״
איך אתה מצליח להאמין בשלום בעולם שאחרי 7 באוקטובר?
״זו דוגמה למה קורה כשאין שלום. קודם כול, חמאס הוא ארגון טרור, וברור שאין מה לעשות איתו שלום. צריך לחסל אותו, נקודה, לכלות אותו מעל פני האדמה. אני לא מתווכח עם זה, ובמיוחד לא אחרי 7 באוקטובר. לא שחשבתי לפני כן שהם אנשים מקסימים, אבל כן חשבתי שאפשר להגיע איתם לאיזשהם הסדרים. טעיתי, אוקיי. אבל בעזה יש שלושה וחצי מיליון פלסטינים. מה התוכנית שלכם? מה אפשר לעשות איתם? הייתה תוכנית של הגירה מרצון, זה לא יקרה. אני חושב שפשוט אין תוכנית״.
אולי כי אין עם מי לדבר בצד השני?
״אני תמיד מביא את הדוגמה של הגרמנים. הם גם לקחו ילדים יהודים חיים וזרקו אותם לתנורים, כמו חיות. אבל בסופו של יום קיבלנו מהם שילומים, ויש לחלקנו דרכון גרמני וכו'. אף על פי שהם עשו לעם שלנו את הדברים הכי נוראים התגברנו על זה איכשהו. גם עם האנגלים״.
יש הבדל בין זה לבין למי שמנסה לפגוע בך באופן יום־יומי.
מרוז לא משתכנע. ״אז נחיה לעד על חרבנו? לא רוצה את זה. גם אין לי חרב״.