כשקברניט המשנה בטיסת פליי דובאי ניסה להפיל את המטוס והקוקפיט הפך לזירת מאבק, יניב אוחיון מצא את עצמו בכיסא הטייס, מנסה למנוע התרסקות. באותם רגעים, כשהמטוס איבד גובה, הוא נזכר במה שראה שוב ושוב על מסך הטלוויזיה בביתו: ״תעופה בחקירה״, הסדרה המשחזרת תאונות אוויריות ובוחנת מה השתבש בהן. הידע שעמד לרשותו לא הגיע מקורס טיס או מניסיון מקצועי, אלא משעות ארוכות של צפייה.
לאחר נחיתת החירום סיפר אוחיון לראש הממשלה שההיכרות שלו עם עולם התעופה סייעה לו להבין את חומרת המצב ולפעול. הסיפור עורר דיון ברשת על מה שאפשר ללמוד מסדרת טלוויזיה, אבל גם הפנה זרקור אל קהילה שלמה שחולקת איתו את אותה אהבה. עבור האנשים האלה, מטוס הוא הרבה יותר מהדרך להגיע לאתונה, ללונדון או לניו־יורק. התעופה היא תחביב, תשוקה, ולעיתים דרך חיים.
איתי בלומנטל | צילום: באדיבות המצולם
״הסדרה הזאת קיימת כבר כ־20 שנה", מספר איתי בלומנטל, הכתב הצבאי של כאן חדשות וחובב תעופה מושבע. "ובסופו של דבר, כשצופים בכל כך הרבה פרקים, לאט־לאט מתחילים להבין איפה נמצא כל דבר בתוך הקוקפיט, בטח במטוס כמו בואינג 737, שהוא דגם ותיק מאוד. מהצפייה אפשר ללמוד איפה נמצאים ההגאים ומה קורה כשמושכים אותם אליך. יכול מאוד להיות שמישהו שמעולם לא ראה 'תעופה בחקירה' היה נכנס לשם ולא מבין שום דבר, ואולי אפילו חושב שההגה עובד כמו ברכב, ימינה ושמאלה. לכן בהחלט ייתכן שבמקרה הזה הידע שנצבר מהסדרה תרם להצלת חייהם של הנוסעים״.
בלומנטל לא לבד. חובבי תעופה הם קהילה שלמה: הם מזהים דגמי מטוסים לפי הזנב או צליל המנוע, עוקבים באפליקציות אחר נתיבי טיסה ונוסעים לנתב״ג במיוחד כדי לצלם המראות ונחיתות. רבים מהם מכונים ספוטרים, כלומר אנשים שצופים בכלי טיס, מצלמים ומתעדים אותם. קבוצות ברשת ומפגשים בשטח הופכים את התחביב גם לחיי חברה. בקבוצת הפייסבוק ״אוהבי התעופה״, למשל, חברים יותר מ־16 אלף איש.
מנהלי הקבוצה סיפקו לנו הצצה אל מאחורי הקלעים שלה, עם כמה מספרים שמלמדים על אופי הקהילה. 92 אחוזים מחברי הקבוצה הם גברים, ורק שמונה אחוזים מהם נשים. טווח הגילים העיקרי נע בין 20 ל־65. בתוך הטווח הזה, מספרים המנהלים, ההתפלגות בין קבוצות הגיל השונות אחידה למדי.
בקבוצה חברים גם כמה טייסים פעילים וטייסים בדימוס, אך הרוב המוחלט הם חובבי תעופה וספוטרים. הקבוצה משמשת בעיקר לשאלות, להתייעצויות ולשיתוף תמונות וחוויות. הקהילה חוצה גם גבולות: הרוב המוחלט של החברים דוברי עברית, אבל לא כולם גרים בישראל. לדברי מנהלי הקבוצה, בין 30 ל־40 אחוזים מחבריה מתחברים אליה מחו״ל.
אחד מחברי הקהילה הצעירים הוא עברי חזון, בן 14 וחצי ממושב ערוגות, שכבר הספיק להקים קהילה משלו. ״התחלתי לצלם מטוסים לפני שש שנים, ומאז הקמתי קהילה של ילדים חובבי תעופה שבה חברים 321 משתתפים״, הוא מספר. ״מאז ומתמיד אני זוכר את עצמי רואה מטוס בשמיים ומתלהב, אבל רק ב־2020 גיליתי שלהתלהבות הזאת יש שם, ספוטינג, ושאני ממש לא היחיד שחווה אותה. לקחתי את המצלמה שהייתה לי בבית, נסעתי לכיוון נתב״ג, התחלתי לצלם ולאט־לאט למדתי את התחום. עם הזמן השתדרגתי: קניתי מצלמה חדשה ומקצועית יותר, והתחלתי להיעזר בתוכנות עריכה״.
בפרופיל האינסטגרם של עברי תוכלו למצוא בעיקר מטוסים, אבל לא רק: יש שם גם לא מעט תמונות שלו בתוך הקוקפיט, יושב לצד הטייסים ומחייך מאושר. ״בשש השנים האלה התחברתי ללא מעט טייסים, וכשאני עולה לטיסה הם מזמינים אותי לבקר בתא הטייס״, הוא מספר.
עברי חזון | צילום: באדיבות המצולם
למעשה, די מהר מתברר שהספוטר הצעיר הוא בן בית בנמל התעופה בן־גוריון. ״אני מגיע לשם לפחות פעם בשבוע״, הוא משתף. ״לצערי, אין היום מקום ייעודי לספוטרים. פעם היה כזה, אבל רשות שדות התעופה הרסה אותו. המקום הלא רשמי שלנו הוא הגשר של נתב״ג, בקומה השלישית, ומשם אפשר לראות הכול. באופן אישי אני גם אוהב לצלם מהביג ביהוד״.
לעברי יש עין חדה לזיהוי מטוסים, אבל מבחינתו גם למטוס מסוים יכולה להיות משמעות אישית. ״יש הרבה אלמנטים שעוזרים לזהות מטוס״, הוא מסביר. ״הזנב, הצביעה והכנפיים לדוגמה. בדיוק השבוע חזרתי מפרנקפורט, ושם נתקלתי במטוס ייחודי ביותר. זיהיתי אותו מיד. בסוף החודש לופטהנזה מוציאה משירות את מטוס ה־A340-600, שהוא המטוס הארוך בעולם, ובדקה ה־90 הצלחתי לצלם אותו. זה היה מרגש, כי אף פעם לא יצא לי לחוות פרידה ממטוס״.
התשוקה של עברי לעולם התעופה גדולה כל כך, שהיא הצליחה להדביק גם את שאר בני המשפחה. אמו, אחרי קריירה של כ־40 שנה בתחום האיפור, החליטה לעשות הסבת מקצוע ולהפוך לדיילת אוויר. ״לא בדיוק הכרחתי אותה״, אומר הספוטר הצעיר ופורץ בצחוק. ״היא רצתה לעשות שינוי משמעותי מבחינה תעסוקתית, התייעצה איתי, והגיעה למסקנה שזה המסלול הנכון ביותר עבורה״.
אחת מהנשים הבודדות בקהילה היא ספיר שגב, בת 29 מפתח־תקווה. שגב עובדת בתעשייה האווירית בתחום הלוגיסטיקה ובמקביל מתקרבת לסיום קורס טיס פרטי. ״ההתעניינות בתעופה תמיד הייתה אצלי ברקע״, היא מספרת. ״אבא שלי מהנדס אווירונאוטיקה במקצועו ושירת בחיל האוויר במשך שנים רבות. אני זוכרת את עצמי כילדה קטנה יושבת ומקפלת דגמי מטוסים מנייר שקיבלנו מביטאון חיל האוויר. משם זה רק הלך וגדל״.
ספיר רצתה לעבור מהצפייה במטוסים להטסתם. בדרך גילתה עד כמה מעטות הנשים בתחום. ״בתחום התעופה הבנתי די מהר שאין הרבה נשים, ובמיוחד כאן בארץ, שבה יש אפילו פחות״, היא אומרת. ״אני חושבת שחשוב להעלות את המודעות לכך שגם נשים יכולות להשתלב בתחום בדיוק כמו כל אחד אחר. אם בעבר נשים נאלצו לעמוד מהצד ורק לחלום על להיות טייסות, היום הן יכולות לחלום וגם להגשים, לקחת את ההגאים לידיים ולנסוק לשחקים. כל אחת מאיתנו עוזרת לשבור את הסטיגמה״.
לצד לימודי הטיסה, ספיר עוסקת גם בספוטינג. ״אני מאוד אוהבת לצלם באופן כללי, טבע, נופים, בעלי חיים, וכמובן מטוסים, לכן גם הספוטינג הגיע אליי די בטבעיות. עם הזמן למדתי את כל הטיפים והטריקים, מאיפה כדאי לצלם, מתי להגיע ועל מה לשים לב. כל מי שעוסק בספוטינג יודע שעולם התעופה מאוד דינמי. יש הרבה שינויים של הרגע האחרון, לא מעט הפתעות וגם לא מעט פספוסים מאכזבים. אבל זה חלק מהעניין. בסופו של דבר מגיעים גם הרגעים המיוחדים, המטוס שניסית לתפוס כמה פעמים ולא הצלחת, ואז פתאום, בפעם אחת, הכול מסתדר ואת מצליחה לצלם אותו. מבחינתי זה סיפוק אדיר״.
ספיר שגב | צילום: יותם אביטן
בקורס טיס מגיע שלב שבו החניך נדרש להטיס את המטוס לבדו, בלי מדריך שיושב לצידו. ספיר שגב לא תשכח את טיסת הסולו הראשונה שלה. ״הייתי מאוד במתח לפני הטיסה״, היא משחזרת. ״אני זוכרת את הדריכות, את ההבנה שאני עכשיו לבד במטוס ושאני זו שמפקדת על הטיסה, ובסוף, את האושר. הנה, הטסתי מטוס לבד. אני מסוגלת״.
גם לקראת סיום קורס הטיס, שגב כבר מתכננת את השלב הבא. ״אני רוצה להמשיך להתפתח בתחום, ובסופו של דבר לעבוד בתור טייסת מסחרית. המטרה שלי היא לעבוד באל על ולהטיס 787״, היא משיבה, ומיד מוסיפה: ״אה, ואני גם רוצה ללמוד אווירובטיקה״. מבחינתה, זו רק ההתחלה. ״השמיים הם לא הגבול. למי שטס, הם רק ההתחלה״, היא חותמת בחיוך.
אצל איתי בלומנטל, האהבה למטוסים התחילה דווקא מתוך העבודה. ״כשעבדתי ב־ynet ככתב באזור תל־אביב, הציעו לי לסקר גם את תחום התעופה״, הוא מספר. ״התחלתי ללמוד על התחום, ופשוט נשאבתי לעולם הזה. משהו שהתחיל כעניין מקצועי לחלוטין הפך עם הזמן לתחביב, ומשם גם לעולם שלם שמצא את דרכו לעוד הרבה עיסוקים. הייתה תקופה שבה היה לי אוסף של דגמי מטוסים מפלסטיק, עד שבשלב מסוים אשתי החליטה שהם מכערים את הבית, והכול נזרק לפח. היו גם ביקורים במוזיאוני תעופה בחו״ל, וכמובן תקופה שבה הייתי נוסע לנתב״ג במיוחד כדי לצלם מטוסים ממריאים ונוחתים״.
עם הזמן הפך התחביב לכלי עבודה בסיקור הצבאי. ״כשאני נמצא בדסק, פלייטרדאר (פלטפורמת מעקב אחר טיסות, ד"ז) פתוח אצלי באופן קבוע״, אומר בלומנטל. ״אני עוקב אחרי מטוסים, ולא פעם זה גם הוביל אותי לסיפורים טובים״. עם השנים הוא פיתח יכולת לזהות מטוסים שעשויים להיראות שגרתיים לחלוטין, אבל בפועל מספרים סיפור אחר. ״לדוגמה, אני יכול לזהות ביקורים של משלחות ממדינות שאין להן יחסים רשמיים עם ישראל, ופתאום מתברר שנציגים שלהן הגיעו לארץ. במקרים אחרים אלה מטוסים שאני כבר מזהה כמטוסים של המוסד, השב״כ או צה״ל, שמופיעים פתאום במקומות שונים בעולם ויכולים לרמוז שמשהו קורה מאחורי הקלעים. לא מעט דברים מתגלים ככה, פשוט תוך כדי מעקב״.
וזה מה שקרה גם בטיסת פליי דובאי. עוד לפני שדווח על נחיתת החירום, בלומנטל כבר הבין שמשהו בהתנהלות הטיסה אינו כשורה. ״כל מטוס שממריא משדר נתונים״, הוא מסביר. ״אפשר לראות באיזו מהירות הוא טס, מה הגובה שלו וגם אם הוא משדר אותות מצוקה. אני חושב שדי מהר הבנתי שיש כאן משהו חריג, גם בגלל אותות המצוקה שהמטוס שידר וגם בגלל שינוי הגובה הדרמטי: כ־16 אלף רגל בפחות מדקה. כשאתה רואה דבר כזה, אתה מבין שהמטוס נמצא במצב מסוכן מאוד. כמובן מיד קלטתי שמדובר באירוע חריג, ובהמשך אכן התברר שהיה ניסיון להשתלט על המטוס״.
גם העיתונאי אריאל כהנא, לשעבר הכתב המדיני של ״ישראל היום״ ושל ״מקור ראשון״ וכיום עורך JNS ישראל, בחן את האירוע דרך העיניים של חובב תעופה. ״באותו יום כולם דיברו, ובצדק, על הצלת המטוס בידי הישראלים", הוא אומר, "אבל אני מיד הבנתי שיש עוד היבט משמעותי: מישהו הצליח להנחית מטוס פגוע, וזה אירוע בפני עצמו. הטייס שהמשיך את הטיסה במקום הקברניט ההודי ובמקום המחבל, עשה דבר פשוט מדהים. אלה אולי פרטים שרק חובבי תעופה שמים לב אליהם, אבל במקרה הזה הם גם עזרו לי לפרסם מהר מאוד כתבה שעסקה בתפקוד של הצוות החלופי ובהצלתם של כ־180 הנוסעים״.
צילום: קרדיט אבשלום ששוני פלאש 90
אצל כהנא קשה להפריד בין זיכרונות הילדות לאהבה למטוסים. ״אני פשוט לא זוכר את עצמי בלי זה״, הוא משתף. ״כשהייתי בן חמש נסענו לנתב״ג כדי לעמוד מול הזכוכית הענקית ולהסתכל על מטוסים ממריאים ונוחתים. יכולתי להישאר שם שעות. זו הייתה משיכה שעד היום אני לא יודע להסביר. ברגע שלמדתי לקרוא, אימא שלי עשתה לי מינוי ל'ביטאון חיל האוויר'. בגיל מבוגר יותר התחלתי לבנות דגמי פלסטיק של מטוסי קרב. עם הזמן התחלתי ללמוד את התחום לעומק, ובעיקר לעקוב אחרי מטוסים ואחרי טיסות מעניינות. אה, וכמובן צפיתי עשרות פעמים ב'טופ גאן', שזה, אגב, גם הסרט היחיד שראיתי יותר מפעם אחת״.
בגיל 13 עלה כהנא לראשונה על מטוס, בזכות מתנת בר מצווה מדודו, שחלק איתו את אותה אהבה. ״בגלל שכבר הייתי אז מכור לעולם התעופה, דוד שלי היקר, דן מקלר ז״ל, ידע בדיוק איזו מתנה הכי תשמח אותי״, הוא נזכר. ״היה לו חבר שהחזיק מטוס פרטי קטן בשדה התעופה עטרות, שכבר אינו פעיל כיום. המתנה הייתה טיסה סביב ירושלים, וכשהיינו באוויר הוא אפילו נתן לי להחזיק קצת בהגאים ולהטיס את המטוס לזמן קצר. בשביל ילד שכבר היה משוגע על מטוסים, זה היה מרגש מאוד״.
מאז חלפו כמה עשורים ומאות טיסות, אבל ההתלהבות נשארה. ״בכל מדינה שיצא לי לבקר בה, אם היה לי זמן ואפשרות להיכנס למוזיאון תעופה כלשהו, עשיתי את זה, בארצות הברית, בשווייץ, בגרמניה״, הוא מספר. ״אלה מין שיגעונות כאלה של אנשים כמוני, שלא יכולים שלא להרים את הראש לשמיים כשהם שומעים מטוס, ושכל העולם הזה פשוט מדבר אליהם״.
האהבה הזאת, לדבריו, הותירה לו גם לא מעט זיכרונות מתוקים. ״בתור ילד הייתי גורר חברים שלי או את אחותי לשדה התעופה רק כדי לצפות בטיסות, שלפעמים בכלל לא המריאו. לפני 40 שנה לא היו אפליקציות, ולא באמת ידעת מה יקרה ומתי. אבל זה חלק מהעניין. כשמדובר בתחביב אמיתי, אין חוכמות״.
אריאל כהנא | צילום: באדיבות המצולם
למי שרוצה להצטרף לתחביב, כהנא מציע להתחיל קרוב לבית. ״בארצות הברית, או כמעט בכל מדינה אחרת, מה הסיכוי שאראה פתאום ארבעה מטוסי אף־16 עוברים לי מעל הראש? די קלוש״, הוא מציין. ״בישראל, לעומת זאת, אתה נוסע כמעט לכל כיוון ותוך זמן קצר מגיע לאחד מכמה שדות שבהם אתה יכול לראות מקרוב את מושא התחביב שלך״.
גם מערכות היירוט הישראליות מעוררות בו עניין, לצד ההכרה בנסיבות שבהן הן מופעלות. ״במלחמות נגד איראן, בכל פעם שלא הייתה אצלי אזעקה, יצאתי החוצה וצילמתי את היירוטים״, מודה העיתונאי.
״מבחינת חובב תעופה, ולא נעים להודות בכך, זה אירוע מטורף. ממש חלום שמתגשם. מי בכלל דמיין שנראה מעל הראש יירוטים של טילי חץ? אז אני לא יודע אם אפשר לומר שישראל היא גן עדן לחובבי תעופה, אבל היא ללא ספק מקום שמספק המון עניין לפריקים כמונו".
עוד כתבות בנושא
