"נשארתי אסיר ציון גם בארץ. לא באתי לנוח"

הרב יוסף מנדלביץ', ותיק אסירי ציון, לא נח. יותר מארבעים שנה לאחר שהוציא את ספרו "מבצע חתונה", שהיה לרב־מכר, הוא מפרסם כעת את "אסיר ציון בציון" (בהוצאת ידיעות ספרים). מנדלביץ', ר"מ במכון מאיר ופעיל ציבורי שהפך לסמל לעמידה אמיצה מול משטר טוטליטרי, איננו מסתפק בספרו החדש רק בסיפור חייו הדרמטי, אלא עוסק במאבק המתמשך על דמותה היהודית של מדינת ישראל. בספר הוא גם בא חשבון עם רבים וידועים, בהם חבריו למאבק העלייה.

מה הביא אותך לכתוב את הספר הזה, אני שואל כאשר אנו נפגשים לראיון בדירתו הצנועה בשכונת קריית־משה בירושלים, שבה הוא מתגורר זה עשרות שנים עם אשתו קטי.  

"הנשיא יצחק הרצוג, כשעוד היה יו"ר הסוכנות היהודית, הזמין אותי אליו ואמר 'אתה גיבור ישראל, ובכל זאת בדקתי ומצאתי שאינך מקבל פנסיה כאסיר ציון. אני חייב לעשות עם זה משהו'", מספר מנדלביץ'. "כעבור זמן־מה הוא חזר אליי ואמר: 'אני לא יכול להילחם בבירוקרטיה הישראלית, לא הצלחתי לסדר לך פנסיה, אבל אתן לך מענק כדי שתכתוב ספר'. בלי זה לא הייתי מתיישב לכתוב.

"החלטתי להתמקד בספר בעיקר בהווה, אם כי אמרתי לעצמי שיש כאן דור חדש שצריך לספר לו את הדברים מחדש וברצף. מבחינתי עיקר הרעיון הוא ההמשכיות – הדרך שבה התחלתי היא הדרך שבה אני ממשיך עד היום. הרצף הזה עקרוני עבורי. אם תשווה אותי לאסירי ציון אחרים, החיים שלהם שם לעומת החיים כאן בארץ הם שני עולמות שונים. אני נשארתי אותו דבר".

בשני השלישים הראשונים של הספר אתה מספר את סיפור חייך. בשליש האחרון אתה מביט לאחור על אנשים שהיו איתך שם ולדבריך שינו את עמדותיהם ואת דרכם, ומביט על המקום שבו אתה נמצא כיום. נדמה שבפעם הראשונה אתה מעמיד דברים כהווייתם, מתוך האמת הנוקבת שלך.

"בהחלט. לכן קראתי לספר 'אסיר ציון בציון', כמשחק מילים בעל משמעות כפולה. 'אסיר ציון' הוא התואר שלי, ואני יושב בציון. מצד שני, נשארתי אסיר שנאבק ונלחם כאן כפי שנלחמתי שם. ההשפעה של מה שקרה שם מלווה אותי עד היום. לא הגעתי אל המנוחה ואל הנחלה.

"פעמים רבות שאלו אותי: 'באת לישראל והתאכזבת?'. חשבו שאדם אידיאליסט כמוני ציפה שארץ ישראל תהיה גן עדן של מנוחה, ובטח כשהגעתי וראיתי את העוולות ואת חוסר הצדק - התאכזבתי. תשובתי מאז ועד היום היא שלא באתי לנוח. באתי להיות חלק מעם ישראל, וכל מה שעובר על עם ישראל עובר גם דרכי".

המבצע לא נכשל

מנדלביץ', 79, נולד בריגה בירת לטביה. כילד שחווה אנטישמיות הוא חש בושה ביהדותו, אך עם השנים הלך והתקרב אליה. ב־1966 הקים עם כמה חברים ארגון מחתרתי שעסק בלימוד עברית ויהדות. בספר הוא מתאר את תהליך החזרה בתשובה שלו, בין השאר בהשפעת טקס זיכרון לחללי השואה ביער רומבולה הסמוך לריגה.

ביוני 1970 היה מנדלביץ' שותף לאחד המבצעים הנועזים והמתוקשרים שנעשו בניסיון לפרוץ את מסך הברזל. קבוצת מסורבי עלייה ובהם מנדלביץ' תכננו לחטוף מטוס אזרחי ולהנחית אותו בשוודיה. התירוץ לעלייתה של קבוצת יהודים גדולה למטוס אחד היה נסיעה לחתונה משפחתית באזור מרוחק; זו גם הסיבה לשם התכנון הראשוני בוטל בעקבות התייעצות חשאית עם ממשלת ישראל, בשל חשש לחיסול המאבק לעלייה אם התוכנית תיכשל, ואולם מנדלביץ' וכמה מחבריו החליטו לבצע אותה בכל זאת.

בדיעבד התברר כי הקג"ב חדר לקבוצה מרגע הקמתה, ידע על כל פרט בתכנון, ועצר את האנשים רגע לפני עלייתם למטוס. חברי הקבוצה נשפטו והואשמו בבגידה, ומנדלביץ' נידון ל־12 שנות מאסר במחנה סגור בסיביר. במהלך מאסרו שבת מנדלביץ' רעב במשך כשישים ימים, ושהה בתנאים מחמירים כשלוש שנים עקב התעקשותו לשמור מצוות. בתחילת 1981 שוחרר מנדלביץ' מהכלא, אזרחותו הסובייטית נשללה והוא גורש לישראל.

ממרחק השנים, הפעולה נראית כרצף של תקלות וחובבנות יוצאת דופן. במבט לאחור, אתה לא חושב שהאידיאל עיוור אתכם?

"להפך, אני כותב בספר שהתפעלתי מגודל ההשגחה העליונה – למרות כל השגיאות שעשינו, הקדוש ברוך הוא הוביל אותנו בדיוק אל המטרה שרצינו להשיג".

המטרה הייתה לחטוף מטוס, לנחות בשוודיה החופשית ולפרסם את המאבק. בפועל נתפסתם וישבת 12 שנים בכלא.

"היו לנו שתי מטרות: מטרה אישית להגיע לארץ ישראל, ומטרה כללית לעורר הד בינלאומי ולפתוח את שערי העלייה. מבחינתי ברור שהעניין הכללי קדם לעניין הפרטי. המאבק שלנו התפרסם ברחבי העולם, וכך השגנו את המטרה העיקרית. למחרת גזר הדין שלנו, ב־31 בדצמבר 1970, נפתחו שערי העלייה. ידענו שהצלחנו, ולכן חגגנו בכלא. השערים אמנם לא נפתחו עבורנו באופן אישי, אך הם נפתחו עבור עשרות אלפים אחרים. זו ההסתכלות הנכונה, להעדיף את הכלל על פני הפרט".

היית אז בן 22 בלבד. היו סימנים ברורים מאוד לכך שסוכני הקג"ב עוקבים אחריכם ועולים איתכם למטוס. זה נראה ממש כמשימת התאבדות.

"כך בדיוק הרגשתי. ראיתי לנגד עיניי דמויות כמו יוסף טרומפלדור או מרדכי אנילביץ', והייתי מוכן למסור הכול למען המולדת. אלה לא היו דיבורים בעלמא, אלא מעשים בפועל. לכן הופתעתי כשחלק מהאנשים נשברו מיד בחקירות. הם לא ציפו שניפול בפח. אני ציפיתי לכך מראש, ולכן החזקתי מעמד ולא שיתפתי פעולה בחקירה".

כשנחתת סוף סוף בארץ, עיתונאית שאלה אותך על מדרגות המטוס איך אתה רואה את עתידה של מדינת ישראל. ענית לה "ממלכת כהנים וגוי קדוש'", והיא מלמלה לעצמה "הנה עוד פנאט הגיע". אתה כותב שמאז אינך מחביבי התקשורת הישראלית.

"נכון, ובהמשך דרכי הוכחתי לכולם שאינני חלק מהמיינסטרים המקובל אצלם: הלכתי לגור ביישוב, למדתי בישיבה ופעלתי לפי אמונתי".

אפשר להיות איש תורה וארץ ישראל ולהשתלב במיינסטרים, אבל המסלול שלך לא פעם נטה לשוליים. בעבר הצטרפת לרשימה של ברוך מרזל, ולאחרונה הופעת בסרטון של ארגון "חותם" המזוהה כלוחמני.

"הוכחתי לאותה עיתונאית שמבחינתה היא צדקה, אבל בעיניי אינני פנאט. לא תמצא שום מעשה חריג או ביטוי קיצוני בשמי. אני איש אמונה, איש תורה ואיש ארץ ישראל. אם מישהו רואה בכך פנאטיות, זו הבעיה שלו".

למה לי פוליטיקה

לצד עשייה ציבורית למען יהודי ברית המועצות והעולים ממנה, במהלך השנים מאז בואו ארצה ניסה מנדלביץ' להצטרף לזירה הפוליטית. ב־1992 נבחר למקום העשירי ברשימת המפד"ל לכנסת, ולקראת בחירות 2009 חבר כאמור לרשימתו של ברוך מרזל, איש כך.

"חשתי מחויבות אישית לרב כהנא, שהיה ממנהיגי המאבק לשחרור יהדות ברית המועצות", מסביר מנדלביץ' כיצד הגיע לרשימתו של מרזל. "הרב כהנא התפלל עליי באופן אישי כשהייתי בכלא. בנו מתפלל איתי באותו בית כנסת, והוא הראה לי את הסידור של אביו, שבדף הראשון שלו היה כתוב 'יוסף נחמיה בן חיה'".

את הרב כהנא עצמו מעולם לא פגש: "פעם ביקשתי לפגוש אותו בביתו, ונמסר לי בשמו 'רק בכנסת'. הרגשתי שהוא רוצה להפיק רווח פוליטי וסירבתי. אבל לפני אותן בחירות פנו אליי ואמרו שמאבקו של הרב כהנא נדם ושראוי לתת לו ביטוי. חשתי מחויבות מוסרית כלפי הרב כהנא, אך לא הייתי שותף לדרכה של תנועת כך והדגשתי שאינני אדם קיצוני במעשיי או בדיבוריי. ההסכמה להצטרף לרשימה נבעה מרצון להביע עמדה אמיתית וגלויה שאינה נכנעת בפני הממסד".

במבט לאחור, מנדלביץ' מגדיר את אותה ריצה עם מרזל "ניסיון נפל שלא היה לו המשך", ומבקש להדגיש כי מעבר לאותה אפיזודה, "אף פעם לא הייתי שייך למפלגה קיצונית כלשהי".

לדברי מנדלביץ', הוא היה יכול להיבחר בקלות לרשימת "ישראל בעלייה", המפלגה הראשונה שפנתה לעולים מבריה"מ, אך הוא סירב בשל התנגדותו למפלגות עדתיות. "גם אביגדור ליברמן הציע לי מקום בכנסת, לא רציתי. מספרים על הרב נריה שהיה שנה אחת בכנסת ואמר שזה לא בשבילו, כך גם אני, זה לא האופי שלי. בעבר הייתי יושב־ראש 'הפורום הציוני', ארגון גדול, והיו שם כל־כך הרבה תככים ופוליטיקה פנימית שזה היה בלתי נסבל וברחתי משם. טוב שעשיתי זאת, כי אחרת הייתי מוצא את עצמי בכנסת או בסוכנות. גם הרב מרדכי אליהו אמר לי: 'אל תלך לפוליטיקה, זה לא בשבילך'".

אנשים שהצטרפו למאבקה של יהדות ברית המועצות שנים אחריך, הגיעו רחוק. אתה מתאר בספר שנתן שרנסקי אמר לך בכלא ברוסיה "בזכותך הגעתי למאבק הזה", ואז אתה מציין בעדינות שבספרו באנגלית הוא אינו מזכיר זאת. גם יולי אדלשטיין זכה למעמד ציבורי ולהכרה רבה. התחושה היא שעקפו אותך.

"אכן כתבתי על כך לשרנסקי ושאלתי איך זה קרה, והוא לא ענה לי. תשמע, אני שמח שלא נהייתי כמותם ואני לא מקנא בהם".

ובכל זאת, ניכרת בספר נימה של תסכול.

"נכון, התסכול נובע מכך שאין לי כלים לפעול כפי שהייתי רוצה. למשל, פניתי לשר האוצר סמוטריץ' - שלמדתי יחד עם אביו בישיבת מרכז הרב - כדי שיסדיר פנסיה לאסירי ציון. שלחתי מכתב, שכנראה לא הגיע ליעדו. פניתי בווטסאפ, הוא לא הגיב".

איך אתה מסביר את זה?

"אדם שמגיע לדרגה מסוימת מתחיל לראות את הדברים במבט ממלכתי רחב ואינו מתפנה לפרטים הקטנים. אילו הייתי ידיד קרוב שלו, אולי זה היה שונה. דיברתי בזמנו גם עם יולי אדלשטיין כשהיה שר הקליטה, ושלחנו לשרנסקי משלחת של אסירי ציון. כולם אמרו 'נכון, המצב הזה לא צודק', ובכך זה נגמר. למדתי מהמקרים הללו לקח חשוב: אם אתה לא יכול או רוצה להגיע לצמרת הממסדית, עליך לפעול בכוחות עצמך. כך עשיתי, והצלחתי. הקמתי ארגון לזהות יהודית ודרכו הרציתי בארצות הברית במשך שנים בפני המוני יהודים. הייתי ממקימי מכון לנדר, הקמתי מרכז מידע על מצב יהדות בריה"מ, ועוד. הגעתי להישגים גדולים בלי לקבל פרוטה מהמדינה או מהסוכנות. עשיתי הכול לבדי, וזו התשובה שלי".

מהספר עולה תחושה שסופו של דבר, הקשרים בתוך החבורה המפורסמת של אסירי ציון התערערו מאוד, והיום יש נתק בין רובם.

"נכון, וזה עגום מאוד. אין לי היום קשר ישיר לשרנסקי ויולי אדלשטיין, הם נמצאים במעמד ממלכתי ומוקפים במזכירות, וצריכים להתגונן מפני הנודניקים. אני סומנתי כנודניק".

ימי ימית

אתה מספר שבמשך תקופה לא קצרה לאחר עלייתך לארץ היית שרוי במצב של הלם קרב ורצית רק לישון.

"נכון, סבלתי מפוסט־טראומה. בזמנו איש לא אבחן זאת, אבל אשתי, שעוסקת בסוציולוגיה, אומרת שאכן חוויתי זאת. הישיבה בכלא הסובייטי במשך 12 שנים לא שברה אותי משום שהייתי מורגל במציאות הזו וגדלתי בה. ברית המועצות הייתה כלא גדול, והכלא היה הכלא הקטן - אותם יחסים ואותם דיבורים. יש בי יכולת הסתגלות גבוהה לכל מציאות".

אתה מציין שבארץ סימנו אותך כאדם בעייתי ולא רצו להוציא אותך כשליח לחו"ל, ומותח ביקורת נוקבת על היחס החשדני שקיבלת מהממסד לאורך השנים, אפילו תחת ממשלות ימין.

"קשה למצוא כיום אזרח שמרוצה לחלוטין מהממסד בישראל. כולנו רוצים לתקן ולשנות. החיים הם מאבק למען אמת וצדק, ואדם אינו מגיע לשלמות מלאה. המדינה נמצאת כיום לדעתי ב־15 עד 30 אחוזים של הישגים לעומת מה שהיא צריכה ויכולה להיות, ומכאן נובע הרצון המתמיד בשינוי".

אתה מתגורר בקריית־משה, המרכז של הציונות הדתית התורנית, אבל מדגיש שאינך מזוהה לחלוטין עם מרכז הרב או עם הפיצולים השונים שנוצרו במגזר.

"פעם הגדרתי את עצמי כ'ליטבק־חסידי־לאומי', ובקשר למגזר הדתי־לאומי אני יותר בעמדת המשקיף מהצד. כואב לי לראות את הפיצולים בציבור, אבל אני מבין שכולם מחפשים את דרכם. כדי להגיע לתיקון שלם דרושה מנהיגות רוחנית כריזמטית בעלת שיעור קומה שתאחד את כולם. כלומר, אני מחכה למשיח".

אתה מותח ביקורת חריפה על רבני הציונות הדתית בעת פינוי ימית, וכותב על הרב נריה, שביטא בדבריו השלמה עם הנסיגה, "מוטב שלא היה מדבר כלל". אלו מילים קשות.

"מבחינתי זו הייתה בגידה. אנחנו סמכנו על כך שהם יובילו את המאבק, והם התפזרו. הייתי שם וראיתי את מורך הלב שהדברים שלו עוררו בציבור. זה מזכיר לי כינוס של ותיקי ישיבת מרכז הרב לאחר ועידת מדריד. הרב שלמה גורן תיאר את המצב הקשה ואמר שבמסגרת ההסכם יציבו אלפי שוטרים פלסטינים חמושים סביב גדרות היישובים. אביו של בצלאל סמוטריץ', הרב חיים סמוטריץ', שאל בחרדה 'אז מה עושים?', והרב גורן השיב 'אני לא יודע'. אם הרב גורן לא יודע והרב נריה לא יודע, מי ידע?"

אתה מתאר בספר שיחה בקריית־ארבע שבה אביגדור אסקין אמר לך "אנחנו זרים פה, לא ייתנו לך להיות שווה אליהם". אתה חש גם כיום ביחס מפלה כלפי עולי ברית המועצות?

"ברגע ששומעים את המבטא הרוסי שלי, עדיין יש מי שלועג או מסתכל בצורה סטריאוטיפית. כאן בקריית־משה אני מוכר ומוערך, ואנשים אפילו ניגשים עם ילדיהם לבקש ברכות. ברמה הציבורית הכללית, האפליה והתיוג כלפי יוצאי ברית המועצות בהחלט קיימים וישנם משקעים. כשאתה רוסי, אתה מסומן. אם הייתה אפליה כלפי יוצאי המזרח, אז כלפי יוצאי ברית המועצות על אחת כמה וכמה".

קיבלת פרסים מגורמים תורניים, ואת "פרס הגבורה היהודית" בקרמלין מאת איגוד הקהילות היהודיות, אך מעולם לא קיבלת את פרס ישראל או הכרה ממלכתית. מה אתה חושב על כך?

"פרס ישראל מוענק לעיתים קרובות למקורבים פוליטיים, ואני מעולם לא הייתי שייך למנגנון מפלגתי. אנשים היו בשבי חמאס 700 יום, אני הייתי בשבי הקג"ב 4,000 ימים. אבל אני לא היחיד, יש פה הרבה אנשים שלא זוכים ליחס שהם ראויים לו, בגלל האנוכיות שמאפיינת לצערי חלקים לא מעטים בממסד. זה אחד הסימפטומים למחלה שיש לנו כאן בישראל, שבמסגרתה מי שמפורסם ועושה רעש קיים, ומי שלא – לא קיים".

לקראת סיום שיחתנו מבקש מנדלביץ' לאזן את הדברים הביקורתיים שנאמרו בה, בעקבות הספר. "אני יודע לראות את הטוב ואת הרע, לא משלים עם המציאות וגם לא מחליק כישלונות שלי ושל אחרים, אבל אינני איש ריב ומדון ואין לי כל תחושת החמצה בחיים", הוא אומר. "זכיתי להצלחות בארץ, והקמתי עם אשתי משפחה לתפארת עם שבעה ילדים, כולם בעלי תארים אקדמיים, ועשרות נכדים. הוסמכתי לרבנות ועשיתי תואר שני בהיסטוריה של עם ישראל. אני מלמד במכון מאיר שלושים שנה, והעמדתי אלפי תלמידים. כתבתי ספרים בנושאים מגוונים, בהם מחקר על תקופת הקנטוניסטים שנלמד באוניברסיטאות, וספר ברוסית על שיטת הפרשנות של בעל 'שם משמואל'. נסעתי להרצאות בכל העולם, ורבים עלו ארצה ואף התקרבו לתורה ולמצוות בעקבות המפגש איתי.

"אני מתפלא לעיתים כיצד מתלמיד בינוני בבית הספר בברית המועצות הפכתי למי שאני כיום. כשהציעו לי להשתתף בחטיפת המטוס, במקום לשאול לפרטים שאלתי מיד 'מתי יוצאים'. כזה אני, פועל מתוך רגש עמוק ולא רק מתוך שיקולים רציונליים. אילו הייתי אדם רציונלי יותר, הייתי זורם עם הממסד ומאבד את הכלים הייחודיים שלי. החיים מלאים בסתירות ובמאבקים מתמידים, אבל אני שלם עם עצמי לחלוטין. אף אחד שגר כאן לא צריך לצפות לשקט ולמנוחה. החיים, במיוחד בארץ, הם מלחמה מתמדת שדורשת מוכנות".