שומר הראש של בן-גוריון שלקח חלק בחזרה לכפר עציון

בראשית חודש אב התכנסו בבית העלמין בשדה־בוקר משפחתם ומוקירי זכרם של יהושע כהן - ממייסדי שדה־בוקר, אחראי הביטחון של דוד בן־גוריון ואיש חינוך – ורעייתו נחמה (נֶחָה) כהן, במלאות 40 שנה למותו ו־41 למותה. כמדי שנה נכחו באזכרה מדריכים מבית ספר שדה כפר־עציון, ובהם כאלה שנולדו עשורים אחרי מותו: הם באו כדי למלא חוב לאומי כלפי מי שלימד אותם מהו חוב לאומי מוסרי, בלי לפחד מפתוס ומקלישאות. וכשזה מגיע ליהושע, איש מהנוכחים לא היסס להשתמש במילים גבוהות ובפתוס כראוי למי שהיה, כמיטב הקלישאה, אגדה עוד בחייו.

"יהושע לא פחד ממיתוסים", אומרת עליו נגה יודקוביץ, בת 20 מירושלים, שהייתה עד לאחרונה מורה־חיילת בבית ספר שדה כפר־עציון, וספגה את מורשתו של מייסד בית הספר שדה שהיא שירתה בו. "הוא דאג ללמוד את העובדות ולדייק בהן, אבל לא פחד לדבר בפאתוס על גבורה ועל הקרבה וציונות. בעקבותיו, גם כשמדברים על אלון מצוי או על צבי, וכמובן על השיבה לגוש עציון, עושים את זה עם תנ"ך פתוח, עם מדרש או עם סיפור היסטורי רלוונטי. כל מדריך בכפר־עציון - שי"ן־שי"ן, בת שירות לאומי או מורה־חיילת – מקבל לידיו שני ספרים: 'חמישים שנות מאבק ויצירה' שכתב יוחנן בן־יעקב על גוש עציון, ו'רוח מדבר' של יאיר שלג, שמספר את סיפורו של יהושע כהן ואת מסכת ערכיו".

שלושה עקרונות הנחו את יהושע כהן ז"ל במפעליו: הרצון לפרוע חוב לאומי וחברי כלפי הנופלים בקרבות תש"ח, בין השאר בגוש עציון שנפל ערב הקמת המדינה; חינוך הנוער לערכי חלוציות התיישבותית מתוך חיבור למקורות היהודיים; והשתלבות במרחב הארץ־ישראלי, מתוך היכרות בלתי אמצעית עם הטבע המקומי והנוף. כהן, למדה יודקוביץ, לא נתן לצעירים לרוץ להדרכות בהתלהבות לפני שלמדו היטב את החומר. "תסתובב חצי שנה בנגב לפני שאתה מדריך קבוצות בשדה־בוקר. רוצה לדבר על ורשה? תקרא חצי שנה כל מה שיש על השואה. תלמד את הר חברון ואת גוש עציון לעומק לפני שאתה מדריך אחרים", היא מסבירה את הכללים. "הייתה לו הערכה רבה לדורות הקודמים, ואולי הדור שלנו מתחבר לזה עכשיו מחדש. כן, אפשר לדבר במילים גבוהות, אפשר לדבר על ערכים בלי לפחד מקלישאות".

במרחק שעה נסיעה מבית העלמין של שדה־בוקר, התמונות שהיו תלויות בסלון של יהושע כהן תלויות היום בסלון ביתו של בנו, חמי, בעין־הבשור. על הקיר מתנוססת דמותו של מפקד לח"י, יאיר (אברהם שטרן), ולצידה תמונתם של עולי הגרדום אליהו חכים ואליהו בית־צורי, שהתנקשו בלורד מוין בקהיר ונידונו שם לתלייה. צמודה לה תמונה של אם מאכילה בקושי את בנה הכחוש בעיצומה של השואה. על קיר אחר – תמונתו של גנרל קניגן, הנציב העליון האחרון בארץ ישראל, בעוזבו את הארץ ב־14 במאי 1948, מצדיע מהספינה בחופי חיפה. בתמונה גדולה בשחור־לבן מתועדת ירושלים, ובמרכזה הר הבית. על גבה הקדשה מאת תא"ל אהרן דוידי, ממקימיה וממפקדיה של חטיבת הצנחנים, שהעניק ליהושע את התמונה ב־1965: "הנה ליבנו, תיבש ימיננו אם לא נחזירנו לגופנו", כתב אז, שנתיים לפני שחרור ההר במלחמת ששת הימים. חמי מציג גם חלק מהרובה שדוד בן־גוריון העניק לאביו, עוזי, "מהראשונים שיוצרו".

מכל הממצאים נראה כי הארנק של יהושע, שנפתח רק שלושים שנה אחרי פטירתו, משקף טוב מכול מה היו ניירות הערך האמיתיים בעיניו. "כסף לא עניין את אבא שלי בכלל", מעיד חמי, "במקומו הארנק היה עמוס פתקים; ציטוטי אישים שהוא היה שולף באמצע הדרכה, ומחבר למורשת היהודית והישראלית". את כל הפתקים הללו אסף יהודה עציון לספר המרתק "הארנק של יהושע", בהוצאת בית ספר שדה כפר־עציון, וכל פתק מלווה בהסברים ובפרשנות.

אבל לצד כל אלה – התמונות, העוזי, הפתקים מהארנק – ממוסגרת גם תמונת ה"מבוקש", שפותחת צוהר למסכת חייו של האיש.

מבוקש בפרדסים

אלף לירות ארץ־ישראליות הובטחו באביב 1942 למי שייתן מידע שיוביל למאסרם של שלושה אנשי לח"י, ובהם יהושע כהן, שהשתתפו בהתנקשות בקצין הבולשת הבריטית ג'פרי ג'קסון מורטון, הקצין שרצח בדם קר את אברהם שטרן - "יאיר", מפקד לח"י. "יהושע כהן, נודע גם בשם זכריה או משה הוכמן", מכריזה מודעת ה־Wanted. "בן 19, גובהו 170 ס"מ, מבנה גופו צנום... אזרח ארץ־ישראלי מלידה". אכן, הוא נולד במושבה פתח־תקווה וגדל במושבה כפר־סבא, שם גדלו גם נחה ומתתיהו (טודי) פלאי, חברו כאח לו. ב־1938, הוצאתו להורג של שלמה בן־יוסף – ראשון לתריסר הרוגי המלכות בעת ההיא – זעזעה את היישוב היהודי כולו, וגם את יהושע, נחה ומתתיהו. "אבי היה כבן 12 כשבן־יוסף הוצא להורג", מספר לי בנו של טודי, גלעד פלאי. "יהושע, שהיה מבוגר ממנו בארבע שנים, היה כבר אז דמות נערצת, מנהיג מבטן ומלידה. אבי ויהושע הצטרפו לאצ"ל ובהמשך פרשו ללח"י".

כישורי ההנהגה של כהן עמדו לצידו בשעתה הקשה של המחתרת. את פעולות המרי הצליח לנהל מפרדסי השרון, שהוא נמלט אליהם, ושפרי הדרם היה מזונו העיקרי. "אלה הימים החשוכים של 1942, אחרי הרצח של יאיר", מספר פלאי הבן. "רבים מחברי לח"י הסגירו את עצמם בגלל המצוד אחריהם – מצד הבריטים ומצד אנשי היישוב. יהושע הסתתר בפרדסים ליד כפר־סבא, והחזיק את כל המחתרת על הכתפיים שלו. בספר 'אהבה בפרדסים' של גלילה רון־פדר היא מתארת איך נחה הייתה דואגת לו למים ומזון ולהעברת הודעות. הוא לא אכל כמעט כלום למעט תפוזים מהפרדס. אבא שלי משכן טבעת של סבתא שלו כדי שיהיה כסף להאכיל את יהושע ואת נחה, שבחרה להישאר עם יהושע מחשש שיעקבו אחריה ויתפסו אותו".

פעילותו של כהן הפיחה תקווה בקרב חברי הנהגת לח"י, שישבו כלואים במחנות המעצר של הבריטים. "שמעו של יהושע כהן ועלילותיו הגיעו למחנה (המעצר מזרעה, א"ג)", כתב לימים נתן ילין־מור, שהיה לצד יצחק שמיר וישראל אלדד אחד משלושת מנהיגי לח"י אחרי רצח יאיר. "עמדנו משתאים מול כוח החלטתו... הוא צמח חיש לממדים של אגדה. רק מעטים, שהכירוהו קודם, בטוחים היו שאכן יהושע קיים... בדורות הבאים, כאשר ישאלו מי הציל את המחתרת הלוחמת מכיליון, מי שמר על שלהבת המלחמה לחירות לבל תכבה – אולי יימצא מי שידע להשיב: יהושע כהן, ועמו חברתו נחה. לא, הוא לא עשה אשר עשה למען יירשם בהיסטוריה. אבל דוגמאות ומופתים יש להם ערך מחנך".

מספרים, אומר לי חמי, שהבריטים הציעו לשחרר את כל האסירים בתמורה לכך שאביו יפסיק את פעולותיו עד תום המלחמה בגרמניה. "כל ההנהגה הייתה יכולה להשתחרר, אבל הם לא הסגירו אותו", הוא מתפעל. "הוא ואמא שלי היו בחוץ, שני צעירים לבדם בפרדס, חולמים לשחרר את הארץ מעול הבריטים".

כהן הוכרז שוב ושוב כמבוקש גם אחרי שראשי לח"י החדשים שבו לשטח. פרשת ספינת המעפילים סטרומה – שהוטבעה בטורפדו שירו הסובייטים בים השחור ורק אחד מ־769 נוסעיה ניצל – הביאה את לח"י להפיץ כרוזי "מבוקש" דומים לכרוזים שהופצו נגדם, הפעם נגד הנציב העליון הרולד מקמייקל, שנאבק בעלייה. בראשית אוגוסט 1944 פיקד יהושע על התנקשות כושלת נגד מקמייקל; חודש לאחר מכן צלחה התנקשות בפיקודו באיש הבולשת תומאס וילקין, שהשתתף ברצח יאיר. כהן נעצר לבסוף באוקטובר 1944. בשלב הזה נזהרו הבריטים לא להוציא עוד להורג את אנשי מחתרת, מחשש לפעולות תגמול, והסתפקו במאסרים ובהגליה ממושכת. בטרם הגלו אותו למחנות המעצר באפריקה (הוא עבר בכמה מחנות, באריתריאה, בסודן ובקניה), הם ביקשו לפענח את דמותו של כהן שריתקה אותם.

"מה ממריץ אותך למלחמה חסרת שחר וחסרת תקווה זו?", שאל אותו בחקירתו מייג'ור ריצ'רד צ'רלס קטלינג, מראשי הבולשת הבריטית. כהן מצידו שאל את קטלינג אילו ייעוד ומשמעות הוא חש בתפקידו. "אני מאמין באימפריה הבריטית ובשליחותה", השיב לו קטלינג, "ומשרת בהכרה זו גם כאן". או אז פתח כהן בנאום שנשמר הודות לחברו למאסר, זאב "וולוולה" איביינסקי: "אם תציץ במראה הנשקף דרך חלון זה תראה את הר הבית, את ירושלים, עיר קודשו של עמי. שמי יהושע כהן, ומשמעות הדבר שאבותיי הכוהנים שירתו כאן בקודש מימי עולם; כאן שירתו וכאן נפלו על משמרתם. אני נמצא כאן כי נולדתי כאן, ושורשיי נמצאים כאן מימי עולם. אני שייך למקום הזה, זו ארצי. מכאן, מן המראות האלה ומזיכרונם, ינקתי את זהותי ומחויבויותיי; ינקתי אותם עם חלב אמי. ואילו אתה הנך סרדיוט זר בעיר זרה. אין לך כל זכות על הארץ הזאת, שום טיעון תקף לריבונות ושליטה עליה. זהו שורש העימות בינינו. אני נלחם על זכות קיימת ועומדת, וזכותך ושלטונך כאן יִכלו כמוץ אשר ברוח".

הדברים הללו, ושלל מכתבים שכתב כהן תועדו בספר "לוחם חירות בעט גלות", גם כן הודות לעבודת עריכה קפדנית ומעשירה של יהודה עציון ובהוצאת בית ספר שדה כפר־עציון. המכתבים המרגשים נותנים הצצה להווי חיי הגולים במחנות אריתראה, סודן, שוב אריתראה וקניה. נחה, שנאסרה בארץ חצי שנה לפני יהושע, שוחררה כבר ב־1947; הוא שב עם האחרים ביולי 1948, חודשיים אחרי קום המדינה.

ירושלים הייתה אמורה אז, עדיין, להיחשב לאזור בינלאומי. בספטמבר באותה השנה קיבל מפקד לח"י בירושלים, יהושע זטלר, את אישורם של ילין־מור, שמיר ואלדד להתנקש ברוזן השוודי פולקה ברנדוט, דיפלומט שפעל כמתווך מטעם האו"ם ופעל למסירת ירושלים "למדינה הערבית", אם תקום. כהן פיקד על חוליית המתנקשים, שכללה חמישה חברי לח"י, והוא מזוהה כמי שירה בברנדוט כשהשיירה שלו עברה ברחוב הפלמ"ח פינת רחוב הגדוד העברי. "אבא שלי מעולם לא אישר ולא הכחיש שהוא האיש שלחץ על ההדק", אומר חמי.

ממשלת ישראל בראשות דוד בן־גוריון לא שבעה נחת מהרצח. עוצר הוטל בירושלים, וכבר למחרת ההתנקשות הוצגה רשימת חברי החוליה בפני ראש הממשלה. ובכל זאת נראה שמשטרת ישראל לא יצאה מגדרה למצוא את המתנקשים במי שקידם תוכנית בינלאומית שסתרה את החלטת האו"ם בנוגע לחלוקת הארץ וביקשה לסיים את המלחמה בשינוי קווי הגבול לרעת היהודים. רבים טוענים שכהן הציל את ירושלים; יש הסבורים שהוא הציל את מדינת ישראל כולה מלהיות מובלעת קטנה ומוכה בחסות ירדנית.

מקובל לייחס לרוזן השוודי את הצלתם של 20 אלף אסירי מחנות ריכוז בגרמניה, חלקם יהודים, בתפקידו כנשיא הצלב האדום השוודי. האמת היא שברנדוט ניסה לשכנע את היינריך הימלר שלא לכלול יהודים ברשימת המשתחררים, ובמהלך המשא ומתן עמו במרץ 1945 אף כתב לו: "יחסי אל היהודים הוא כשלך". לימים – כשחברו הטוב של יהושע, צבי צמרת, אימת את הדברים – אמרה נחה: "אתה רואה, יהושע? הכדורים לא היו לחינם".

חמי כהן, בנו של יהושע: "עד גיל ארבע וחצי עוד הייתי בקיבוץ, ילד יחידי. הייתה פה שממה – בלי עצים, בלי רופא, והמים הגיעו רק במכליות... בן־גוריון הגיע לשממה. כשמסתכלים על המקום המטופח היום, איזה ראש ממשלה לא היה רוצה לגור פה? מיליונרים!"

חודש לאחר ההתנקשות נישאו יהושע ונחה בחשאי, בשעה שמלחמת העצמאות עדיין הייתה בעיצומה. "המקום היחיד שהוריי יכלו להתחתן בו היה בדירת קרובי משפחה בפלורנטין, בניין לצד זה של הרב יצחק ידידיה פרנקל, הרב הראשי של תל־אביב, שגם חיתן אותם", מספר חמי. "כדי לא להעמיד את הרב במצב בעייתי מול השלטונות, לא גילו לו את מי הוא עתיד לחתן. לקחו אותו במכונית, קשרו לו את העיניים והסתובבו איתו בכל תל־אביב, והחזירו אותו לבניין הסמוך לביתו. רק בתוך הבית הסירו את כיסוי העיניים שלו. הרב פרנקל נהג לספר בחיוך איך ברגע שראה את השניים, אמר לעצמו: הייתי יכול להיות עכשיו מיליונר אם הייתי מוסר אותם". חמי צוחק כשהוא מספר איך השיבו את הרב לביתו לאחר החופה באותה דרך מסורבלת. "על כל אחד מאנשי המחתרת שהיו בחתונה היה פרס של 5,000 לירות", הוא מסביר. "יכולת לקנות בית בסכום הזה".

אלא שיום ששונם של הוריו הפך במהרה ליום אסונם. בתום החתונה התבשרו השניים כי מנחם, אחיו היחיד של כהן, נפל בקרבות במבואות בית גוברין.

פרח בשממה

"הריני רוצה לציין בשמחה ובתקווה הופעתו החלוצית של אחד מאנשי לח"י, שהוא עכשיו מפריח הנגב ובונה קיבוץ שדה־בוקר... ושמו יהושע כהן. דרכו של יהושע כהן, קצין בצה"ל וחבר שדה־בוקר, היא, לפי הכרתי, דרך הגאולה האמיתית" (דוד בן־גוריון, מתוך מכתב לגאולה כהן).

כמו חברי לח"י רבים, גם כהן גילה ששערי הפיקוד בצה"ל סגורים בפניו, בהיותו יוצא המחתרת. הקצין המוכשר פרש מהצבא אבל לא העלה בדעתו לוותר על חיי שליחות. נחה והוא שקלו להצטרף לתריסר הצעירים שעלו לייסד את שדה־בוקר, אף שהשטח המדברי השומם לא העניק תנאים מתאימים לגידול בנם הפעוט. כשבדואים רצחו את הרועָה הצעירה ברברה פרופר ב־1952, מחבורת המייסדים, האיצה המשפחה את הדרמתה לנגב. הם היו המשפחה הראשונה בקבוצה שבחרה לקבל בוגרים מכל המחתרות, ולא להיות מזוהה פוליטית. לצד עבודתו בקיבוץ, בראשית שנות השישים הקים כהן את בית ספר שדה שדה־בוקר, היום "ע"ש יהושע ונחמה כהן", שפועל סמוך לקיבוץ. בקיר ההנצחה באתר המורשת "צריף בן־גוריון" מונצחים יהושע ונחה, תחת הכותרת "מייסדים וראשונים": "כי יש מייסדים, ויש ראשונים, אלה שבאו שעתיים אחר כך", צוחק חמי, המופיע גם הוא בתמונה – הילד הראשון בשדה־בוקר, שנקרא מנחם על שם דודו שנפל בקרב.

"עד גיל ארבע וחצי עוד הייתי בקיבוץ, ילד יחידי, ילד של כולם", מספר חמי על מדשאת חצר ביתם של הוריו, כשעצים זקנים מצלים מעלינו. "משפחות עם ילדים לא שרדו את התנאים. הייתה פה שממה אמיתית – בלי עצים, בלי רופא, והמים הגיעו רק במכליות". גלילה רון־פדר מספרת בספרה איך פעם הגיעה לקיבוץ מתל־אביב משאית שהיה תלוי עליה ענף שנתלש בדרך, וחמי הצעיר שאל את אביו אם גם פה יהיו פעם עצים.

הילד חמי נדד משדה־בוקר לרביבים ומשם למשאבי־שדה, כדי שיזכה לגדול לצד ילדים נוספים בני גילו. יוחנן זריז ורעייתו אימצו אותו בביתם: אחת לשבועיים חזר לשבת בבית הוריו, ואחת לשבועיים הוריו הגיעו לשבת במשאבי־שדה, לסירוגין. אחותו ראומה, שנולדה כשהיה בן תשע, כבר גדלה בקבוצת ילדים קטנה בשדה־בוקר. "לאמא שלי הספיק הניתוק ממני, היא לא הסכימה לעבור את זה שוב", הוא אומר. איך הוא מסביר ממרום גילו את שנות הריחוק הרבות שלו? "זה המחיר שנדרש ליישוב ארץ ישראל".

את כיתה א' העביר לצד ילדים בודדים, רובם ילדי חוץ. "קראו לזה פעם משפחות הרוסות", הוא אומר, "אבל הצליחו להחזיק את הכיתה הזו יחד עד כיתה י"ב". לא כולם החזיקו: חמי הסתלק שנה קודם לכן. "כשסיימתי את החומר בכיתה י"א, חזרתי לשדה־בוקר", הוא צוחק. שש שנים לאחר מכן, אחרי שירותו בסיירת מטכ"ל ("יחד עם ביבי, שנולד ארבעה ימים אחריי"), הגיעה לצריף הסמוך לשלו צעירה יפהפייה, רבקה'לה, לימים רעייתו.

ב־1953 הצטרף חבר חדש לשדה־בוקר – ראש הממשלה לשעבר ולעתיד, דוד בן־גוריון. יהושע כהן, איש לח"י שבן־גוריון וארגונו רדפו, היה אמון על ביטחונו של ראש הממשלה. יש הטוענים כי בן־גוריון לא ידע שמדובר באותו יהושע כהן ששמו נקשר בהתנקשות בברנדוט. אחרים סבורים שלא ייתכן שלא ידע. כך או כך, כהן הפך לאחד הקרובים אליו ביותר. הוא ובן־גוריון צעדו יחד בהליכת הבוקר, גרו בסמיכות וסעדו יחד בחדר האוכל של הקיבוץ. מתחת לכיסוי הזכוכית בשולחן הקפה בחדר של פולה עדיין מתנוססת תמונתו של כהן לצד תמונות בני משפחה וקרובים אחרים.

עם הגיעו של בן־גוריון לשדה־בוקר הושבה פלוגת צנחנים בצריף הסמוך לזה של הזקן, אולם הצריף הקרוב באמת היה זה של הזוג כהן. היום שלל הצריפים האלה מטופחים בחסות המכון למורשת בן־גוריון, ובכולם מתקיימות תערוכות מרתקות. הצריף של הזקן נשמר קרוב ככל האפשר למצבו ערב פטירת מייסד המדינה. אבל בצריף של השכנים יש היום פרגולה, והאזור כולו זרוע עצים ומדשאות. "אני פחות אוהב את זה", מודה חמי כשאנחנו מסיירים במקום. "אני מניח שאין ברירה, וזה נועד לעודד מבקרים, אבל ראוי לזכור שבן־גוריון הגיע לשממה. כשמסתכלים על המקום המטופח היום, איזה ראש ממשלה לא היה רוצה לגור פה? מיליונרים!". אני יכולה לחשוב על כמה אנשים שלא היו מוכנים לגור בצריף גם היום, למרות הדשא, אני אומרת לחמי. אבל הוא מתעקש: "היו מבקרים רבים מיד אחרי מותו של בן־גוריון, ואנשים היו נכנסים בחרדת קודש ממש. לא משנה כמה רעשו בחוץ, ברגע שנכנסו הנמיכו קול. זה נראה אחרת".

את המזוזה הראשונה בצריף קבע כהן, שלא היה דתי אך היה מחובר מאוד למקורות, לאחר מות בן־גוריון. "מתברר שלא הייתה כאן מזוזה קודם לכן. המקום הפך מיד למוקד עלייה לרגל, כל עמך ישראל התחילו לפקוד את המקום, אז אבא חשב שראוי שתהיה פה מזוזה".

נחה הייתה זו שסעדה את בן־גוריון בשנותיו האחרונות, ואף ארגנה את קבוצת הנשים שהקפידה לפקוד את קברה של פולה, מתוך רחשי כבוד גם לאישה שלצידו. גיל שניידר, מנהלת הצריף, מספרת שמתכון ה"קוץ' מוץ'" המפורסם שנהגה פולה להכין לבן־גוריון, שתלוי היום במטבח הצנוע בצריף, כתוב בכתב ידה של נחה.

איך התאפשרה הקרבה הזו בין הנרדף לרודף בימי המחתרת? קוראים לזה ממלכתיות. "אבא היה יותר סלחן בעניין, אמא פחות. אבל הם היו מלאי כבוד לממלכה. ובסופו של דבר הוא כבר היה מבוגר, ומה פולה אשמה? בן־גוריון הביא אמריקנית לגור במדבר שממה. ההורים שלי היו עושים הכול כדי לעזור".

בכל זאת נרשמה התנגשות קלה כשראש הממשלה ביקש להעניק לזוג את אלבום התמונות בכיכובו, שיצא לאור לרגל שנת העשור למדינה. בתוך האלבום - שלא היה עובר היום שום מדד של טוב טעם דמוקרטי – נאספו תמונות של ראש הממשלה, ובהם תמונתו לצד פולה כשהם עומדים בחוף תל־אביב ומביטים באונייה אלטלנה העולה בלהבות. נחה לא התבלבלה, והבהירה שעם התמונה הזו האלבום הזה לא נכנס אליה הביתה. בן־גוריון דאג מיד שתצא מהדורה חדשה, בלי התמונה השנויה במחלוקת. עד כמה שהצליחו בני המשפחה לחקור, מאז לא נמצאה מהדורה עם תמונת אלטלנה הבוערת.

סלמה, בדואי תושב הנגב: "השם שלו היה עובר בין אבא שלי והחברים שלו בכבוד גדול. נתנו לו לשפוט בסכסוכים פנימיים של הבדואים, כאילו היה שופט משלנו, ועשו מה שהוא אומר. האנשים בשבט הכירו אותו יותר מאת בן־גוריון. היו שואלים מי זה שהולך ליד יהושע"

בעת הקמת שדה־בוקר כבר היו בנגב כמה יישובים, "אבל הוא היה הראשון שפרץ לתוך ההתיישבות הבדואית", אומר חמי. "ההורים שלי אומנם החליטו להגיע בעקבות הרצח של ברברה בידי בדווים, אבל אבא ידע לטפח את הקשרים איתם עד כדי כך שבכל השנים שהיה כאן לא הייתה גנבה אחת ולא היה פיגוע אחד מצד הבדואים. אם אבא היה נשאר פה, העסק היה נראה אחרת לגמרי בינינו ובין הבדואים עד היום. אולי כמו הקשרים שלנו עם הדרוזים".

הצבא לא התלהב במיוחד מהגישה של כהן. "כשאבא שלי מונה לאחראי על הביטחון של בן־גוריון, הוא הגיע למסקנה שהדרך היחידה לשמור עליו היא להסתדר עם הבדואים. לא היה פה צבא, והם היו היחידים שידעו מה הולך פה. התפקיד שלהם היה לדווח לו על תנועות הפדאיונים, וכך היה. בן־גוריון הסתובב חופשי לידם, לא פגעו בו. כששני ילדים מהקיבוץ הלכו לאיבוד בגשם שוצף, הם הצילו אותם והחזירו אותם".

אנחנו מבקרים יחד את סלמה בכפר בדואי באמצע הדרך בין שדה־בוקר לעין־הבשור. סלמה נרגש עד דמעות כשהוא מדבר על יהושע. "עד היום האיש נשאר אגדה אצלנו", הוא אומר. "גרנו ממש מעל הקיבוץ. בילדותי השם שלו היה עובר בין אבא שלי והחברים שלו בכבוד גדול. הוא היה בשבילנו הכול. נתנו לו לשפוט בסכסוכים פנימיים של הבדואים, כאילו היה שופט משלנו - האמון הכי גדול שיש. סמכו על עצות שלו, עשו מה שהוא אומר. אחרי שישראל כבשה את הנגב חלק מהבדואים חזרו למצרים ולירדן ומעט נשארו פה. יהושע דאג להם. האנשים בשבט הכירו אותו יותר מאת בן־גוריון. היו שואלים מי זה שהולך ליד יהושע".

סלמה גר באחד משלושת הבתים המטופחים היחידים בכפר שכולו פחונים ואוהלים. לטענתו, ראוי לקרוא לנגב כולו על שם יהושע כהן. "כל ההתיישבות פה בזכותו, כולה", הוא טוען. "כואב לי שהחיבור הזה אצלנו כבר לא קיים היום".

ב־1956, מספר חמי, הגיעו פדאיונים והתיישבו מעל שדה־בוקר, "אם לצורכי מודיעין על בן־גוריון, אם כדי להתנקש בחייו. הבדואים הגיעו לאבא והודיעו על החולייה הזרה החמושה, והביאו לתפיסתה. זה סיים את המחלוקת על הנאמנות שלהם. אבל בספטמבר 1959 נרצח יאיר פלד, מפקד סיירת צנחנים, בידי בדואים, והצבא גירש אותם מהאזור".

מורשת מצדה

בזמנו, יהושע כהן היה מהמעטים שסירבו לראות ביהודי אירופה מי שהלכו אל מותם כצאן לטבח. "אבא שאל את עצמו איך ייתכן שצאצאי דוד המלך ובר כוכבא וכל גיבורי התנ"ך וההיסטוריה היהודית הלכו כצאן לטבח? זה לא מסתדר", מספר חמי. "הוא נסע ללמוד את הנושא עם קבוצת פרטיזנים עוד לפני מלחמת ששת הימים, הצבר היחיד בקבוצה. הוא לא הפסיק לבכות שם. הוא חזר עם התובנה שאמא שאומרים לה: 'תני את הילד שלך או שנירה בך', והיא לא מוסרת אותו, זו מלחמה, לא צאן לטבח".

כהן הנחיל בארץ את לימודי העמידה היהודית באירופה בזמן השואה. "כל הסיפורים היו בעיניו סיפורי גבורה", אומר חמי. "את הפרטיזנים הוא גם העריץ ממש. טען שפעולות המחתרת הן שטויות לעומתם. חיפשו את אבא שלי, דרשו שיסגירו אותו חי או מת, אבל ההורים שלו, לדבריו, הסתובבו חופשיים במושבה. מנגד, הפרטיזנים נרדפו הם ומשפחותיהם. הוא העלה על נס גם את מרד גטו ורשה. הנאצים התגאו בהשתלטות על המרד בגטו יותר משהתגאו בקרבות שלהם, והרי מה היה שם? כמה יהודים מורעבים שנלחמים נגדם. אנחנו אלה שצריכים להתגאות".

כבוד דומה רחש כהן למורדי מצדה. "אבא חפר שם יחד עם יגאל ידין והעביר הדרכות כאילו הוא עצמו היה בקבוצת הנצורים כשמצדה נפלה", נזכר חמי ומספר שמבקרים שזכו להשתתף בהדרכה כזאת טענו ש"זאת הייתה החוויה החזקה ביותר בחיים שלהם". חמי הצטער לגלות שבתי ספר לא מוציאים עוד טיולים למצדה, וגם הצבא הפסיק לקיים שם השבעות, בלחץ ההורים שביקשו לא להאדיר את מעשה ההתאבדות הקיבוצית של גיבורי מצדה. "הפרוגרס ניצח", הוא נאנח, "ערך הניצחון הובס".

את חשיבותה של מורשת מורדי מצדה הדגיש כהן דרך כתובת שהותירו חניכי הנוער העובד בבור מים בהר במהלך טיול ב־1942, "בשיא מלחמת העולם השנייה", מזכיר חמי. "החבר'ה הגיעו לשם אחרי מסע מפרך של כמה ימים, כשהם צריכים לשאת על גבם אוכל ושתייה לכל המסע. אבא היה שואל את המבקרים, לשם מה הצעירים הללו עשו את כל הדרך לשם? הם ראו בזה מופת לגבורה. הם באו לפה לקבל השראה. אבא היה יושב עם הקבוצות ושר את 'הליכה לקיסריה': 'אלי, אלי, שלא ייגמר לעולם'. הוא היה אומר למבקרים: את השיר הזה כתבה חנה סנש, שיר שכולו אהבת החיים. היא לא רצתה למות. היא אהבה כל רשרוש, אבל הלכה לצנוח בהונגריה במלחמה בנאצים, ולא הסכימה לקבל חנינה מהנאצים. זו לא פנטיות. יש מצבים שבהם טוב מותך מחייך.

"הנצורים במצדה ראו מה עושים לעבדים למטה, וידעו שהם לא יכולים ליפול בשבי הרומי. הפכו אותם לפנטים דתיים, אבל זה לא העניין. גם את הפצועים במלחמת העצמאות השאירו עם רימון ביד, למקרה שהאויב ינסה לקחת אותם בשבי ולהתעלל בהם. אבל כשאת ערך הניצחון הוציאו מצה"ל ויהדות אין, אז לא מבינים את זה. אבא היה אומר שמהות הציונות בשני משפטים היא 'אלי, אלי, שלא ייגמר לעולם', לצד 'אשרי הגפרור שנשרף והצית להבות'. אנחנו אוהבים את החיים, אבל מוכנים לסכן אותם לטובת המדינה ולמען המשך הדורות".

זמן קצר אחרי מלחמת ששת הימים, בעוד חנן פורת טרוד בהקמת גרעין התיישבות שיחזור ויקים את כפר־עציון, הופיע יהושע כהן בחדרו בישיבת מרכז הרב. בסרט שהופק במלאות חמישים שנה לבית ספר שדה כפר־עציון העיד פורת ז"ל: "יהושע אומר לי: 'באתי לדבר איתך על הקמת בית ספר שדה בגוש עציון. חברי ניר־עציון הביעו תמיכה והסכמה לעניין, אני רק רוצה שנגבש תוכנית'. אני אומר לו: 'עוד אין אישור בכלל לעלייה, צריך לפרוץ את הדרך להגיע לכאן. כשנגיע נדבר'. אבל יהושע לא ויתר. הוא טען: 'אתם בוודאי תעלו, אף אחד לא יוכל לעמוד בפניכם. השאלה איזה אופי יהיה ליישוב. האם יהיה עוד יישוב ככל היישובים, וזיכרון העבר יהיה רק בימי זיכרון ועצרות חג, או שנקים כאן מורשת חיה לאנשי גוש עציון באמצעות בית ספר שדה, שיתעד את כל העבר של הר חברון ושיעלה על נס את מורשת גוש עציון'".

פורת מעיד שכהן היה עקשן גדול, ודחף את איתור המדריכים ואת מיקום בית הספר שדה עוד לפני הקמת הקיבוץ החדש־ישן. "כוחו של יהושע היה להפוך סמלים ואתוס למציאות של חיים", סיפר פורת. "הכוח לא נבע מכך שחיפש סמלים אלא מכך שביקש לעגן את הסמלים שהוא האמין שנותנים כוח לעם הזה לחיות בארץ הזו... זה כישרונו הגדול. כך עשה בשדה־בוקר, בטיפוח המדבר והאדם במדבר; לפני כן במצדה, בהעלאת גבורה יהודית ומסירות הנפש; כך סביב השואה, דרך הסיפור והעלאת התודעה; וכך בסיפור גוש עציון. הוא ראה בזה תבנית מיניאטורית של שיבת ציון. כי את מה שעברנו בגוש אפשר להשליך בגדול על שיבת ציון כולה. עוד לפני היותו איש שדה הוא היה איש חינוך. פרפקציוניסט ובלגניסט כאחד.

"אם צריך לספר את סיפור הל"ה, אז טורחים ובודקים איפה זה היה במדויק. ויש לנסוע גם לחברון, להכיר את חיי התושבים ואת סיפור האבות. הוא פגש בסתת ערבי ושאל אותו על שתי אבנים. הסתת הסביר שאחת היא 'אבן המלכים', שאיתה בנו את המקדש, והאחרת 'אבן היהודים', שאיתה בנו את מערת המכפלה. יהושע שאל למה מכונה כך האבן הזו, והערבי ענה: 'כי היא קשה כמו היהודים'. את כל זה הביא יהושע להדרכות".

אריה רוטנברג, בית ספר שדה כפר־עציון: "יהושע אמר שמקורות ישראל צריכים להיות חלק מההדרכות. הוא הושיב את חנן פורת ואת הרב יואל בן־נון שיחברו את הנושאים הללו למקום. אפילו ליד האלון הבודד אנחנו לא מדברים רק על בוטניקה אלא על האלון במקורות"

כשהחלו להגיע לגוש קבוצות בני עקיבא ראשונות מאנגליה, סקנדינביה וארה"ב, יהושע לא מצא מדריך דובר אנגלית וניסה את כוחו בעצמו. המבקרים סיכמו את ההדרכה: "מעולם לא קיבלנו הדרכה כל כך טובה באנגלית כל כך גרועה". עם המשוב הזה הגיע כהן בחורף תש"ל אל אריה רוטנברג, מראשוני אלון־שבות, וביקש שיתגייס למאמץ. רוטנברג התרשם עמוקות מהאיש שכובע טמבל על ראשו, אף שלא ידע עליו דבר. "חשבתי שצריכים אותי כמתורגמן וגיליתי שאני נדרש כמדריך", מספר רוטנברג, ותיק המדריכים בכפר־עציון, וממשיך להדריך שם מתש"ל ועד היום. "בזכות יהושע היה לי חומר עשיר במקורות, כתוב היטב, על שיירת הל"ה וגבעת הקרב שאיתרו במדויק, על מאורעות תרפ"ט בחברון וכמובן על גוש עציון. יהושע דרש שהתוכנית תכלול את סיפור מצדה, למרות שגיאוגרפית אנחנו לא שם. זה היה קדוש בעיניו.

"הוא קבע את המדיניות של בית ספר שדה כפר־עציון, שנמשכת עד היום", הוא אומר ומציג שתי התמונות של יהושע שמוצבות במשרדו. "לא היינו חלק מהחברה להגנת הטבע, כי יהושע אמר: הטבע חשוב, אבל מקורות ישראל צריכים להיות חלק מההדרכות. הוא הושיב את חנן פורת ואת הרב יואל בן־נון שיחברו את הנושאים הללו למקום. אפילו ליד האלון הבודד המפורסם אנחנו לא מדברים רק על בוטניקה אלא על האלון במקורות. שלא לדבר על החקלאות בדרום הר חברון, שאפשר לראות בה את כל ל"ט אבות מלאכה האסורים בשבת. הוא רצה שכל זה יהיה מסודר ונלמד. עד היום אנחנו כל הזמן שואלים את עצמנו, בכל החלטה, באיזו מידה יהושע מחייך מלמעלה".

מויש סער, בנו המאומץ של יהושע: "יהושע היה שר החוץ ונֶחה שרת הפנים, והיא נתנה את הנשמה. היא הייתה אם שואבת לכל המתנדבים והגלמודים – מקבלת אותם, מאכילה, מארחת, מקשיבה. לא אכפת לה אם זה יצחק שמיר ויצחק נבון או הִיפִים ותמהונים מהולנד"

בין כל הפרויקטים שקידם יחד עם נחה, הצליחו השניים לאמץ את מויש'לה, היום מויש סער (63), תושב ירושלים, נשוי ואב לשלושה. "נולדתי בבת־ים לאמא בוגרת אושוויץ, לא בריאה", מספר מויש. "היא נפטרה כשהייתי בן שש, ואבא שלי לא היה ערוך לגדל אותי. אחרי תקופה מסוימת במעון ויצ"ו קרובת משפחה ניסתה לאמץ אותי, אבל לא הצלחתי להסתגל. או שהחברה הגבוהה שלהם לא הסתגלה אליי. העיפו אותי מבית הספר, ודאגו שלא יקבלו אותי בשום בית ספר אחר. אז שלחו אותי רחוק, לשדה־בוקר".

גם המשפחה המאמצת בקיבוץ לא הצליחה לגדל את ילד החוץ ("הפלאתי את מכותיי בשתי הבנות שלהם"), ותכננה "להחזיר" אותו. נחה הנחרדת אמרה ליהושע: לא יכול להיות שקיבוץ שלם לא יכול להתמודד עם ילד בן שמונה. בוא ניקח אותנו אנחנו. "הקיבוץ עוד היה קטן, ארבעים חברים בקושי", הוא נזכר. "כשנחה נפטרה הייתי בן 22. בדיוק חזרתי מהודו בידיעה שאני חוזר בתשובה ומתחיל לחיות כמו יהודי. עד אז חקרתי את כל הכיתות שהסתובבו בארץ, ירדתי לסיני, והם ידעו שמהודו אני חוזר אחר. הם היו מאוד סובלניים והכילו את כל השיגעונות.

"יהושע היה שר החוץ ונחה שרת הפנים, והיא נתנה את הנשמה. יהושע היה אדם מרשים בצורה בלתי רגילה, בעל חזון. גדוש כרימון בפרויקטים שונים חוץ ממשימות היומיום. נחה הייתה אם שואבת לכל המתנדבים, הזרים, הבודדים והגלמודים. היא הייתה מקבלת אותם, מאכילה, מארחת, מקשיבה בצורה מדהימה. לא אכפת לה אם זה יצחק שמיר ויצחק נבון או הִיפִּים ותמהונים מהולנד. היא קיבלה את כולם.

"היא הייתה ישרה עד כדי כך שהיו אומרים עליה שאם נשאר חלב בארוחת ערב, היא הייתה מחזירה אותו לפרה. היא תפסה פעם מישהו מלח"י קונה קרטיב, ויצאה עליו שהוא מבזבז כספי מחתרת. הוא אמר: אני נרדף על חיי, לא יודע איפה אני אשן בלילה הבא, אין יום ולילה. אז קניתי קרטיב! אבל היא בשלה. יהושע היה גמיש יותר, מקבל חולשות של בני אדם בתחומים מסוימים. אבל כשהתפוצצה פרשת המחתרת היהודית – ובין החברים היה גלעד פלאי, הבן של טודי – הפריע לו לראות רבנים מתנערים מהם. הוא אמר: אין להם רֵעוּת. כאיש לח"י ומיישב המדבר, הרֵעוּת הייתה ערך עליון אצלו. בזה הוא לא היה גמיש.

"אין לי ספק שהחזרה בתשובה שלי לכיוון של תלמידי הרב קוק זצ"ל, תורה לאומית, באה מהם. כשהייתי בתחילת המסע הביא לי יהושע במתנה את 'אורות הקודש'. בעיניי, הספר 'הארנק של יהושע' צריך להיות ספר חובה במערכת החינוך. אלה הערכים שצריך לחנך לפיהם".

נחה כהן, שהייתה מבוגרת בשנה מיהושע, נפטרה ממחלת הסרטן בתמוז 1985, והיא בת 64. שנה וחודש אחריה נפטר יהושע משברון לב. בכל קיץ מאחדים את האזכרות ביום השנה למותה, אולם השנה, במלאות ארבעים למותו, התכנסו לכבודם ביום פטירתו, ג' באב. כמדי שנה חמי אמר קדיש ורוטנברג לימד משניות, הפעם בדגש על ברכת כוהנים. שני מכתבים שכתב כהן משביו בגולה על ברכת הכוהנים הוקראו גם הם. לצד חמי וראומה ספד גם מויש בתודה נרגשת על החסד שעשו עמו יהושע ונחה. וכמדי שנה, גם הפעם הצטרפו מדריכי בית ספר שדה כפר־עציון לשירת המנון לח"י, ובהתרגשות נפרדו מחיילים אלמונים שהתגייסו מרצונם לכל החיים.

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il