"רבי לוי יצחק מלמד שלמלא את התפקיד שלך זו לא גאווה"

ליד ביתם של שרה ואמוץ שפירא ביישוב נווה־דניאל שבגוש עציון, ניצב כבר עשר שנים אוהל מונגולי עגול. קולות כלי הרכב החולפים בכביש הסמוך אומנם נשמעים בו, כמו גם צלילים אקראיים מעבודות השיפוץ המתקיימות בבית עצמו – ועדיין שוררת במבנה העץ והבד המעוגל הזה איזו אווירה של ניתוק שקט ומכונס, נפרד מהעולם שבחוץ.

בימים אלו יוצא לאור ספר ששניהם חתומים עליו. "תובנות לחיים מרבי לוי יצחק מברדיצ'ב", בהוצאת אלומות ובעריכת שמואל מרצבך. פרקיו מבוססים על קטעים מ"קדושת לוי", ספרו של ר' לוי יצחק, מגדולי תנועת החסידות ומי שכונה "סנגורם של ישראל", מתוך שאיפה לתרגם למציאות הנוכחית את רעיונותיו, שנכתבו כפרשנות דרשנית לפרשיות התורה.

במובן מסוים, הספר הזה נולד כאן באוהל. "המקום הזה הוא יציר כפיה של שרה", אומר אמוץ, עיתונאי ועורך ותיק בתאגיד השידור כאן. היא מחייכת, מוסיפה כי האוהל הוא התגשמות חלום שנשאה עימה במשך זמן.

"בשלב מסוים הרגשתי שכל אחד מאתנו עובד באופן אינדיווידואלי ולא כל כך מתעניין בעשייה של השני. אני פחות בעניין של חדשות, ואמוץ לא ממש התחבר לסיפורי בית חולים", אומרת שרה, שעבדה בעבר כאחות ביחידה לטיפול נמרץ בשערי צדק, והיום היא אחראית על פיתוח מקצועי של צוות הסיעוד. "אני חושבת שבתת־מודע חיפשנו לעשות משהו משותף".

ארבעת ילדיהם הנשואים עזרו להם לדייק את החלום ולחשוב על בניית "מקום שעושים בו דברים שעושים טוב לאנשים. ככה נולד האוהל הזה. מההתחלה אמרתי שאני לא רוצה שיהיו פה שיעורים אלא חבורות שלומדות, ושכל אחד מהחברים בחבורה יגדל מהלימוד הזה. וזה מה שקורה פה. בשנים האחרונות יש פה קבוצה של גברים שלומדת 'קדושת לוי' מדי שבוע, קבוצה נוספת שלומדת ימימה, וקבוצת נשים שבה אנחנו לומדות רבי נחמן כל שבת, לימוד עומק שמביא לשינוי בדפוסים ובהרגלים. אני יודעת על עצמי שזה ממש משנה חיים.

"במקביל התחלנו ללמוד זוגיות, ואז התחלתי לקבל נשים. אני לא מטפלת", מבהירה שרה, "אבל דרך רבי נחמן ודרך העבודה שעשינו, התחלתי לעזור". בהמשך הם למדו יחד בתוכנית שמלמדת זוגות לסייע בזוגיות. "אנחנו מקבלים פה זוגות, יושבים איתם באוהל, ונעזרים בתורות של רבי לוי יצחק ורבי נחמן. מרגש לראות זוג שאחרי תקופות ארוכות של משברים ואפילו רצון להתגרש, פתאום יש לו כלים וקורה להם משהו טוב".

אמוץ: "הדמות של ר' לוי יצחק נתפסת אצלנו כסיפורית, עם העגלון והמזחלה בשלג, אבל כשאתה לומד אותו ברצינות אתה מבין שמדובר בהשקפת עולם של לימוד זכות על ישראל. זו השקפה שמלמדת איך לחיות, איך לחשוב, איך להתנהג"

מה גורם לזוגות לבוא אליכם ולא ללכת למטפל מוסמך?

שרה: "זו שאלה טובה. לא מזמן באה אליי פסיכולוגית קלינית שביקשה עבודה פנימית. היא לא רצתה פסיכולוגיה אלא רוח".

מהיכן מגיע החיבור לרבי לוי יצחק מברדיצ'ב?

אמוץ: "אני מודה שלא הייתי פוגש בעצמי את הדמות, אילולא מישהו היה פותח את הספר בפניי. יש לנו פה שכן טוב, למדן גדול, הרב גרשון קיציס, והתחלנו ללמוד איתו. לאט לאט התגבשה חבורה שלומדת מדי שבוע את התורות של ר' לוי יצחק. עם הזמן התחלתי לסמן לעצמי משפטים שנגעו בי. הדמות של ר' לוי יצחק נתפסת אצלנו כסיפורית כזו, עם העגלון והמזחלה בשלג, אבל כשאתה לומד אותו ברצינות אתה מבין שמדובר בהשקפת עולם של לימוד זכות על ישראל. זו השקפת עולם שאפשר לאמץ והיא מלמדת איך לחיות, איך לחשוב, איך להתנהג.

"כשאני לומד, אני חייב שיהיה בלימוד משהו יישומי לחיים שלי. החסידות באופן כללי עשתה את זה, וגם ר' לוי יצחק עושה את הטרנספורמציה מפירוש על התורה לחיי המעשה. אני לא תלמיד חכם. אבל כשאני קורא את ר' לוי יצחק, הוא מדבר איתי. לוקח את התורה והופך אותה למעשית".

לצד הדימוי הרך והאבהי של ר' לוי יצחק, בספרו יש גם ממד תובעני, אומר שפירא. "יש לו דרישות, וזה יכול להיות קשוח. למשל, שאלה בסיסית שלו היא האם בחיים שלך אתה בעמדה של נתינה או בעמדה של לקחנות", אומר אמוץ, ממחיש את הדברים באמצעות ידיים פשוטות בתנועה של קבלה, או הפוכות, בתנועה של לברך ולתת. "הוא אומר לך: תהיה אדם נותן, משפיע. אל תצטנע, בלי 'מי אני, מה אני'. יש לך תפקיד, זו לא גאווה, ואתה צריך למלא את תפקידך. הוא אומר למשל שאם נח היה ממלא את תפקידו, לא אומר 'מי אני' אלא פועל ומתפלל על האנושות, המבול עשוי היה להימנע. ר' לוי יצחק אומר שלכל אחד מאיתנו, איפה שהוא נמצא, יש תפקיד והוא צריך למלא אותו, להשפיע".

להשעות את השיפוט

זה ספרו השלישי של שפירא. ספריו הקודמים הם "גאולה", סיפור יציאת מצרים מפיהם של נער ונערה בני אותו דור, ו"הגדת פיאסצנה", על בסיס חיבוריו של האדמו"ר מפיאסצנה, ר' קלונימוס קלמיש שפירא, שנספה בשואה ושאמוץ הוא בן משפחתו.

אף ששרה לא הייתה שותפה ללימוד הראשוני בחבורה הגברית, אמוץ רצה שגם היא תהיה חתומה עליו. "אמוץ היה חוזר כל יום חמישי מהלימוד, אני במטבח, והוא מספר לי בהתלהבות. שמחתי שהוא מתלהב, אבל הוא כתב את הספר לבד", מתארת שרה. "אמרתי שאם זה ספר שאני חתומה עליו, אצטרך גם לכתוב אותו. התחלנו לעבוד שוב על מה שאמוץ כבר כתב. ערכנו, הוספנו, שינינו".

התהליך לא היה קל עבורה, משתפת שרה. "קודם כול היה לי קשה לשבת ולכתוב ספר, זה לא משהו שאני רגילה לעשות, ואז הבנתי שיש עוד סיבה. היינו יושבים בספרייה הלאומית בכל יום שישי, ופעם אחת מאוד התווכחנו על משהו. באותו יום פגשנו מחוץ לספרייה את הרבנית ימימה מזרחי, סיפרנו לה שאנחנו כותבים ספר ושאנחנו מתווכחים על החומר. היא אמרה לנו 'תדעו לכם, ר' לוי יצחק מברדיצ'ב הוא לא אדם קל, הוא קשה. זה לא סתם שאתם מתווכחים'.

"פתאום נפל לי האסימון. רבי נחמן ורבי נתן, שאני למדתי ולומדת, מבינים את הנפש, מבינים שיש עליות ויש ירידות, ואם נפלת הם מרימים אותך. ר' לוי יצחק הוא לא כזה. הוא אומר לך: ככה צריך, זה הכלל, תעשה ככה, תתנהג ככה. זה קשוח לי. בכל פרק שסיימנו לכתוב אמרתי: אז זה מה שהוא אומר, ומה אם לא? מה אם אני לא מצליחה היום לראות את השני בעין טובה? אז אני לא בסדר וזהו? נכשלתי? אני מרגישה שאמוץ חי ככה, ולי יש פער. אנחנו יכולים להיות מול מישהו והוא יסתכל עליו רק בעין טובה, ואני לא מצליחה. הספר הזה תובע ממני הרבה מאמץ גם עכשיו כשאני קוראת אותו, אבל יש בו הרבה תורות חשובות ומשמעותיות, דברים שלקחתי ליום־יום שלי".

החשיפה לעולמו של ר' לוי יצחק השפיעה למשל על עבודתה בבית החולים. "לפני התפקיד הנוכחי שלי הייתי אחות אחראית בהתאוששות, ובצוות אנחנו מדברים על החולים ובני המשפחות שלהם. היינו יכולים למשל לדבר על מישהי שהגיעה לא עלינו עם סרטן מפושט, ולקרוא לה בינינו לבין עצמנו 'זו שלא טיפלה בעצמה', או לדבר על 'זה שאף פעם לא בא לבקר את אמא שלו'. מיד שופטים ומקטלגים. בשלב מסוים אמרתי להם: אנחנו לא עושים את זה יותר. מטופל הוא מטופל, ואנחנו מנסים לראות אותו בעין הכי טובה שאפשר. זה אתגר גדול, אתגר חיים, להסתכל על אנשים בלי שיפוטיות, להבין שאנחנו לא יודעים עליהם כלום, שאין לנו מושג מה הם עברו בחיים. עין טובה היא קריאת כיוון כל הזמן".

שרה: "כשהבן הגדול שלנו היה בעזה ב'צוק איתן', הייתי מאוד בחרדה, עד שלילה אחד אמוץ אמר לי, 'הבוטח בה' חסד יסובבנהו'. בשנים האחרונות הבנים והחתנים שלנו היו תקופות ארוכות בעזה ובלבנון, וזה הלך איתי" כל הזמן"

אם בבית חולים זה מורכב, בתחום התקשורת על אחת כמה וכמה.

"כן", מסכים אמוץ. "אני לא דמות של עיתונאי קלאסי, אני לא מחפש את הלשון הרע והרכילות. לא מתחבר לזה, ואני יודע שזה גורם לי לפספס דברים מבחינה מקצועית. בנוסף לעבודה עצמה, ישנו המפגש עם אנשים שעובדים איתי, שחלקם מאוד שונים ממני בדעות. בזכות הלימוד של ר' לוי יצחק אני מסיר את הקליפות, רואה אותם כאחים שלי".

נדמה שהעיסוק התקשורתי היום הוא לרוב ההפך מלימוד זכות ומסנגוריה על ישראל. תופסים את האדם על מילה שאמר, ומשם בונים מארג שלם של דרמה והאשמות.

"אני מודה שאני לא אוהב את זה. עוד פוליטיקאי שמדבר – בעיניי זה לא ריאיון הישגי. עברתי עכשיו לערוך את יומן הבוקר של יום שישי, וזה קצת יותר מאפשר לי להביא דברים אחרים. למשל, חוץ מסקירת עיתונים יש סקירת עלוני בתי כנסת, ואני שומע תגובות מאנשים שלא פוקדים את בית הכנסת ונפתח להם עולם".

שרה: "כשאני מצליחה לחיות במישור של עין טובה או של הבנה שהכול לטובתי, זה חיים אחרים. בלי כל הלחץ, העצב, המתח. כשהבן הגדול שלנו היה בעזה ב'צוק איתן', לפני למעלה מעשור, הייתי מאוד בחרדה. עד שלילה אחד אמוץ אמר לי, 'הבוטח בה' חסד יסובבנהו'. בשנים האחרונות הבנים והחתנים שלנו היו תקופות ארוכות בעזה ובלבנון, וזה הלך איתי כל הזמן. זה חלק מהתרגילים שאנחנו מציעים גם בספר. זו לא התכחשות למציאות אלא להחזיק אותה ולהתבונן עליה במבט כזה".

צעד ראשון

יש עיקרון של ר' לוי יצחק שלא הצלחתם לתרגם למציאות שלנו?

אמוץ: "אתן דוגמה מפרק שלא נכנס לספר, מפרשת שופטים. ר' לוי יצחק מדבר על 'יום המשפט', כלומר ראש השנה. הוא אומר שהקדוש ברוך הוא רוצה לזכות אותך ביום הדין ולתת לך חסד, אבל הוא מבקש דבר אחד: תפתח אתה, תעשה את הצעד הראשון, תלמד זכות על מישהו אחר, תעשה חסד, ואז אני אתן לכם זכות. אפשר לראות בזה לקח לחיים. הרבה פעמים אנחנו נמצאים בסיטואציות שאנחנו מחכים שמישהו אחר יעשה, ובינתיים מתבצרים בעמדתנו. ר' לוי יצחק אומר: עזוב את זה, תהיה אתה הראשון שניגש, שמפייס".

הקטע הזה לא נכנס לספר בעקבות ההסתייגות שחשה שותפתו של אמוץ לכתיבה ולחיים. "היה לי קשה עם זה", מודה שרה. "אנשים עלולים לעבור בחיים פגיעות מאוד קשות, ולא חסרות דוגמאות. אני לא יכולה לכתוב לאישה שנפגעה 'תעשי אַת את הצעד הראשון, תסלחי לו'. זה היה לי יותר מדי. בכלל, בספר אנחנו נותנים לאנשים מעין עצות – תעשו ככה, אל תעשו ככה – ולי זה קשה. יותר קל לי להגיד לעצמי איך לפעול. אני מקווה שאנשים קוראים את זה ברוח הזו, שזה מגיע מהמקום של ר' לוי יצחק. הוא נותן את העצה, אנחנו רק מנגישים".

אמוץ: "בקטעים מסוימים ב'קדושת לוי' משתקף שר' לוי יצחק התמודד בקהילה שלו גם עם אנשים שלא שומרים מצוות. הוא אומר: במוצאי שבת הקדוש ברוך הוא לא יורד לפרטים אלא שואל, למשל, האם בירושלים, בגדול, שמרו שבת? אם כן, אז תעביר. ר' לוי יצחק הכיר את המציאות, ידע שלא כולם כרגע באותו מקום במסע שלהם, וראה את כולם בעין טובה. לימד זכות. אפילו בפסוק 'שמעו נא המורים', שמשה אומר בהקשר של הוצאת מים מהסלע, הוא כותב 'שמעו נא וכולי', מדלג על המילה הביקורתית 'המורים'. זה לא במקרה. גם בחטא העגל הוא מדלג, מהנדס, אומר שבעצם הערב־רב השפיע. זה לא עם ישראל, הוא לא יכול להיות חוטא.

"כך גם בנוגע לילדים שבגרו. אתה לא יכול להעיר להם כל הזמן. ר' לוי יצחק אומר: יש נקודת זמן שצריך להכיר בכך שאתה כבר לא יכול להעיר, אבל אז יש לך תפקיד אחר. מלהיות מחנך אתה עובר לעמדת משפיע, אתה צריך להתפלל עליהם. יש לו תובנה יפה על שיטת החינוך של משה רבנו. משה היה מספר את המצוות בהתלהבות, וככה הוא הצליח להדביק את עם ישראל ולהביא אותו להגיד 'נעשה ונשמע'. ר' לוי יצחק אומר: תעשו גם אתם ככה בחינוך. שבת, למשל, היא לא רק איסורים. תהפכו אותה לחוויה, לסיפור, להתרגשות. כך אתה מחבר את הדור הבא בעין טובה. זה דורש זמן ומאמץ, אבל זה מביא לתוצאה אמתית".

שרה: "הרב קיציס, שהכיר לנו את ר' לוי יצחק, אומר שכתוב 'זכור ושמור בדיבור אחד'. לא כולם שומרי שבת, אבל כולם זוכרי שבת, והם שווים".

אמוץ: "אני חושב שהגיע 'זמן רבי לוי יצחק מברדיצ'ב' בהורות שלנו, ובכלל בחברה הישראלית. החברה שלנו זקוקה לזה. לא רק בתיקון הפנימי של כל פרט ומשפחה, גם בהסתכלות החברתית שלנו. איך אנחנו מסתכלים על האחר, איך מדברים. לפני שלוש שנים הקב"ה טלטל אותנו בצורה כל־כך חזקה ואמר לנו 'תפסיקו לריב'. הוא צעק את זה ואנחנו חייבים להקשיב ולתקן את עצמנו. בהתחלה זה קרה - משנאת חינם עברנו לאהבת חינם, מפוזיציה של קבלה לנתינה, והרבה אנשים נמצאים שם עד היום. בצער אני אומר שההנהגה שלנו עדיין לא נמצאת שם. אולי לוקח זמן עד שהאדוות מהשטח מגיעות למעלה, כך אני רוצה להאמין. המשחק הפוליטי הוא אכן קשוח ואכזרי לפעמים, אבל אני חושב שאנחנו זכאים למנהיגים עם שאר רוח".

שרה: "כאן בסביבה שלנו אנחנו רואים שר' לוי יצחק מחלחל ביישוב. ביקשו מאמוץ להגיד כל שבת דבר תורה של ר' לוי יצחק בסוף התפילה. זו תורת חיים. היה ראש־השנה אחד שהתחילו לשיר את המנגינה שלו לפני מוסף. זה היה מרגש".

אתם ממליצים על החוויה הזוגית של לכתוב ספר ביחד?

שרה: "כן. גברים ונשים שונים זה מזה, אבל המטרה היא לא לשנות אותך אלא להבין שאנחנו שונים. אתה זה אתה, אני זה אני, ואני מאוד רוצה להקשיב ולהכיר את העולם שלך, לבוא ממקום של סקרנות. אני חושבת שגם בפוליטיקה, אם נסכים לקבל שכל אחד חושב אחרת וזה בסדר, זה ייראה אחרת".

אמוץ: "אנחנו לא זוג מושלם. פעם הייתה לי אשליה להיות מושלם בגיל 120. אני חושב שזה כבר לא יקרה, אבל הקדוש ברוך הוא לא רוצה מושלמים, הוא רוצה אנשים עם עבודה פנימית. אנשים שרוצים, ששואפים. יש לנו מנהג, שהרבה משפחות עושות אותו: בערב שבת לפני קידוש, כל אחד אומר משהו – רצון טוב שהיה לו השבוע, מעשה טוב, מחשבה טובה, שאיפה טובה. זה לא רק מבחן התוצאה, מספיק לי שרצית משהו, שחשבת טוב, תייקר את זה. ר' לוי יצחק אומר שאין מדרג של דבר גדול וקטן, זה סולם שהמצאנו לעצמנו. הכול במבחן הפנימי של האדם.

"לא בטוח שאנשים שכלתנים יתחברו לרעיונות האלה. אנשים שיתחברו הם כמונו – הבינוניים, הרגילים, שהתמודדו עם כמה דברים בחיים. הספר הוא הזדמנות עבורם להתבונן על החיים ועל עצמם עם קצת פחות האשמות וביקורת. אם זה מה שאדם יקבל על עצמו בראש השנה, זה נפלא".