מה הופך אדם לכוכב של השנה שחלפה? הוא לא חייב לזכות בפרס גדול, למכור הכי הרבה כרטיסים, לצבור את מספר העוקבים הגבוה ביותר, לשבור את הרשת או לכבוש את רשימת ההשמעות בגלגלצ. לפעמים זו היכולת לגעת ברגע הנכון בעצב חשוף, לתת מילים לתחושות שרבים מתקשים לנסח, לפרוץ תקרת זכוכית או פשוט לגרום לנו, הקהל הישראלי, לעצור לרגע בתוך שטף המציאות ולהרגיש הזדהות וגאווה קטנה בלב.
מיזם ״הכוכבים של מוצש״ מבקש לסמן את הנשים והאנשים שהאירו את השנה החולפת בתחומים שונים. תקשורת, מוזיקה, ספרות, קולנוע וטלוויזיה, ספורט, רשתות חברתיות ועשייה חברתית. כל אחד מהנבחרים עשה זאת בדרך אחרת, אבל לכולם יש מכנה משותף: הם לא נשארו בתוך הגבולות המוכרים של המגזר. הם יצאו מתוכו אל החברה הישראלית הרחבה, ובאותה נשימה סיפקו לנו גאווה, השראה ולעיתים גם ויכוח בריא. השנה הזו הוכיחה שוב שהמגזר הדתי־לאומי אינו עוד חלק שולי בסיפור הישראלי. מלבד זאת שאנשי המגזר נמצאים בחזית המערכת הפוליטית, גדודי המילואים, מפעלי החסד ועוד מקומות רבים בציבוריות הישראלית, הם גם בולטים באולפני הקלטות, על במות ומסכים, בראש טבלאות רבי־המכר, בעשייה הציבורית והחברתית וגם בפיד של מאות אלפי ישראלים.
אגב, בדרך כלל הם אינם פועלים ובוודאי לא מבקשים להיות נציגיו של ציבור מסוים. אבל באופן הכי טבעי שיכול להיות הם מביאים איתם את הבית, האמונה והערכים שמהם צמחו, יוצרים בזירה הישראלית ומשפיעים על השפה, התרבות וסדר היום שלה.
לא כל הנבחרים כאן עשויים מאותו חומר. יש בהם מי שמלווים אותנו כבר שנים ויש מי שנכנסו לחיינו רק בשנים האחרונות. חלקם מייצגים את המגזר באופן מוצהר, ואחרים פשוט חיים את זהותם בטבעיות, בלי להפוך אותה לכרטיס ביקור. הבחירה בהם אינה קביעה שאין ראויים מהם, וגם לא דירוג סופי של הצלחה. היא צילום קבוצתי של שנה אחת בקטגוריות של יצירה ועשייה תרבותית ושל האנשים שהעניקו לה פנים. אלה שסיפרו את הסיפור שלנו, הרחיבו אותו, אתגרו אותו ובעיקר הזכירו כמה כישרון, יצירתיות, אומץ ותנופה יש בציבור הזה.
את הבחירה התחלנו עם צוות מקור ראשון ועם גולשי האתר, שסייעו לנו לגבש רשימה של מועמדים ומועמדות בכל אחד מתחומי הפרויקט. מתוכה בחרנו חמישה מועמדים סופיים בכל קטגוריה, הצגנו ברשתות החברתיות והעברנו את ההכרעה לידי הגולשים. בעמודים שלפניכם תפגשו את הנבחרים שלכם, הכוכבים שהשאירו את החותם הניכר ביותר על השנה החולפת. קבלו את הכוכבים של מוצש לשנת תשפ"ו.
צילום: אריק סולטן
כלי תקשורת של איש אחד
יש עיתונאים שמדווחים על המערכת הפוליטית, ויש עיתונאים שהמערכת הפוליטית מתנהלת כך שכמעט כל מילה שלהם משפיעה ומכריעה. עמית סגל שייך כבר מזמן לקבוצה השנייה, אבל השנה נדמה שכוחו התקשורתי הגיע לשיא חדש. עם סקופים שפתחו לא פעם מהדורות, ציוצים שהציתו סערות ולא מעט ניתוחים פוליטיים. אבל נדמה שכוחו האמיתי של סגל הוא ההבנה העמוקה בכוחן של הרשתות החברתיות ויכולת השימוש הפנומנלית בהן.
גם השנה הוא בלט על המסך כפרשן הפוליטי הבכיר של חדשות 12, ובאולפן ״פגוש את העיתונות״ הפכו העימותים המתוקשרים שלו עם חלק מהמרואיינים לאירוע בפני עצמו. זה היה קשה במיוחד לאלה שרגילים לראיונות מלטפים בכלי התקשורת.
גם מחוץ לאולפנים, סגל הפך בשנים האחרונות לכלי תקשורת של איש אחד. לצד נוכחותו בטלוויזיה ובעיתונות, הוא מפעיל מערך דיגיטלי עצמאי ומגיע ישירות למאות אלפי עוקבים בטלגרם, בטוויטר ובווטסאפ. כמעט לכל טקסט שלו יש אימפקט אדיר, ולא פעם הם מכתיבים את סדר היום. הכוח שלו אינו נשען רק על מקורות מצוינים ועל סקופים. הוא טמון בשילוב בין היכרות עמוקה עם הפוליטיקה המקומית, זיכרון היסטורי חד, הבנת המחנה הלאומי וכישרון לתרגם מהלכים מסובכים לסיפור ברור ומעורר מחשבה.
עבור הציבור הדתי־לאומי, סגל הוא ההוכחה שאפשר להגיע אל לב המיינסטרים בלי לטשטש את הבית, האמונה והזהות. אפשר להסכים איתו, להתווכח איתו או לכעוס עליו, אבל אי אפשר להתעלם ממנו. עמית סגל הוא חד־משמעית כוכב התקשורת של השנה החולפת.
צילום: אריאלה ברט–כהן
מוכרחים להמשיך לנגן
הסיפור המוזיקלי של הגרינגליקים מוכר לרובנו דרך הכאב והאובדן של שאולי: האח האמצעי בעל הקול המיוחד שבלט במשפחה הכישרונית הזאת. שאולי ז"ל שר מגיל שש לצד אביו בבית הכנסת, העלה קאברים והגיע לאודישן ל"הכוכב הבא" לבוש במדים. הביצוע שלו ל"עטלף עיוור" הפך לאחד הרגעים הזכורים של העונה, אבל שאולי בחר להפסיק את התחרות ולחזור ללחימה. בדצמבר 2023 הוא נפל בקרב בצפון רצועת עזה, בן 26 בנופלו.
דווקא אחרי מותו ניכר עד כמה אצל משפחת גרינגליק קיבלה המוזיקה משמעות חדשה. ראינו בעבר הרכבים מוזיקליים של משפחה דתית: משפחות ואך, חוטר, רזאל, גדסי ועוד רבות שמביאות את הקסם האינטימי שלהן מהסלון ושולחן השבת אל האולפן והבמה. בתוכן מתבלט קסמה של משפחת גרינגליק.
צביקה האב הוא חזן ואיש של תנ"ך ומוזיקה; רותי האם היא אשת טיפול, גיטריסטית וזמרת, והילדים גדלו סביב הפסנתר. רותם נשואה לגיטריסט יואב בן־דוד; מיכל היא זמרת שהספיקה להוציא סינגלים יפהפיים משלה; רועי ודניאל שרו עם אביהם מגיל צעיר, והמשפחה כולה כיכבה יחד במופעים משותפים.
משפחת גרינגליק עולה יחד לבמה במופע "החיים ממשיכים לנגן" שמשלב שירה, נגינה, הומור וסיפורים משפחתיים. זה לא מופע הנצחה אלא מופע על החיים, על האפשרות להמשיך לשיר גם כשהכאב נמצא בחדר. דרך יפה כל כך לזכור את שאולי ז"ל ולהמשיך ליצור, ולתת את חוויית הביחד שהמשפחה הזו מרעננה מביאה אל תוך הישראליות. כי החיים קורים בין שנסכים לזה ובין שלא, מוטב שלפחות ננגן אותם.
במדינת ישראל יודעים להוציא צו 8 בתוך דקות. המשימה המורכבת יותר מתחילה כשהמילואימניק חוזר הביתה: אל עסק שאיבד לקוחות, אל לימודים שנעצרו, אל ערמת מכתבים שמפחדים לפתוח ואל מערכת שאומנם מצדיעה לו, אבל עדיין מבקשת שימתין על הקו. במרווח הזה, שבין ההצדעה למציאות, נכנסו אפרת וחנוך דאום.
חנוך, בן רמת מגשימים, הוא מהדמויות המזוהות ביותר עם הציבור הדתי לאומי, אף שכבר מזמן חצה את גבולות הגזרה. עיתונאי, סופר, תסריטאי וסטנדאפיסט, שמסוגל לעבור באותו משפט מפרשת השבוע להתקף חרדה, ומהפועל ירושלים לזיכרונות מבני עקיבא. אפרת, ילידת ירושלים ובוגרת החוגים למתמטיקה ולמדעי המחשב באוניברסיטה העברית, עבדה יותר מעשרים שנה כמתכנתת. בני הזוג מתגוררים באלעזר שבגוש עציון, נשואים והורים לארבעה, ומחזיקים באותו ציווי טרומפלדורי שגדלנו עליו: חסר גלגל? אני הגלגל.
אחרי שבעה באוקטובר הטלפון של חנוך התמלא בפניות. מילואימניקים ביקשו שיפרסם את העסק שנשאר מאחור, משפחות נזקקו לעזרה, ובעיות קטנות הפכו, בחסות הביורוקרטיה, למשברים גדולים. אפרת הבינה מהר מאוד שפוסטים מרגשים אינם שיטת עבודה. היא ריכזה את הפניות בקובץ, הקובץ הפך לאתר, והאתר צמח לחמ"ל "מחבקים מילואימניקים". היא עזבה את ההייטק והתמסרה לחמ"ל בהתנדבות; הוא העמיד לרשותו את הבמה, את הקשרים ואת היכולת לגרום למדינה שלמה לעצור לרגע וללחוץ על קישור.
בשנה החולפת עלה המיזם מדרגה. מאירוע חירום נקודתי הוא הפך לתשתית אזרחית של ממש. מאגר העסקים התרחב והשתכלל, וכיום הוא כולל אלפי עסקים של משרתי ומשרתות מילואים ושל בני ובנות זוגם, במאות תחומים ובפריסה ארצית. לצד קמפיינים לעידוד קניות, לקראת החגים למשל, נבנתה מעטפת רחבה יותר: חמ"ל שמסייע בהתמודדות מול רשויות וחברות, לוח משרות, הפניות להכשרות ולהטבות ומענה אישי למי שנפל בין הכיסאות.
שיתוף הפעולה עם קשת 12 הוליד השנה את הקמפיין "עסק של מילואימניק לפניך". התעודות שחולקו לעסקים, החיבור לרשויות המקומיות והחשיפה הטלוויזיונית הפכו רשימת המלצות אינטרנטית לסימון מוכר במרחב הציבורי. במקביל הוקם "גב איתן", מיזם שמחבר חברות וארגונים לספקים מקרב אנשי המילואים, כדי שימי גיבוש, הדרכות, אירועים, מתנות ורכש ארגוני יניבו להם לא רק מחיאות כפיים, אלא גם עבודה והכנסה.
באפריל התבשרו השניים כי אוניברסיטת אריאל תעניק להם תואר דוקטור לשם כבוד. אבל הקסם של מפעל דאום הוא שאין בו קסם. יש בו טלפונים, טפסים, אקסלים, ווטסאפים ומתנדבים.
חנוך ואפרת לא פתרו את משבר המילואימניקים הישראלי. הם עשו דבר בסיסי ונדיר יותר: לקחו את כלי העבודה הפרטיים שלהם, החשיפה של חנוך והראש הטכנולוגי של אפרת, והפכו קריאה לעזרה למנגנון אזרחי של ממש. עד כדי כך, שכיום, כשאנחנו מחפשים המלצה על איש מקצוע, כמעט מתבקש להיכנס קודם לאתר שהקימו ולבדוק אם יש שם מילואימניק או מילואימניקית שאפשר להחזיר להם מעט טובה על השירות.
במדינה שמצדיעה בגאון למשרתיה, בני הזוג דאום דאגו שיהיה מי שיעמוד מאחוריהם גם אחרי שהטקס נגמר.
צילום: אבישג שאר–ישוב
לתת מילים לכאב וליופי
יש סופרים שיושבים בחדר מול קובץ הוורד הריק וכותבים סיפורים מדמיונם הפורה. ויש סופרים שיוצאים אל המציאות, גם כאשר היא קשה ומורכבת, אוספים מתוכה קולות ומחזירים אותם לקוראים כשהם בהירים, נוגעים ומלאי חיים. הדסה בן ארי יודעת להפוך את השטח ליצירה ספרותית. בשנה החולפת היא ביססה את מעמדה כיוצרת בולטת במגזר, כמחברת שיודעת להפוך כאב גדול לסיפור אנושי וגם ככותבת עולה ברשתות החברתיות.
בפרויקט ״מלחמה של גיבורים״ שיצא לאור לראשונה ב־2024, בן ארי ביקשה למצוא דרך לספר לילדים על 7 באוקטובר. היא אספה סיפורים על לוחמים, אנשי הצלה, אזרחים, נשים וילדים, והגישה אותם בשפה רגישה ונגישה. השנה ראה אור הכרך השני, ובו 78 סיפורי גבורה נוספים שמשרטטים יחד תמונה של חברה ישראלית שנבחנה ברגעיה הקשים ביותר וגילתה כוחות יוצאי דופן.
בספרה ״מה אתה יודע על געגוע״ שבדיוק חוגג שנה לצאתו, בן ארי מביאה 18 מונולוגים של נשות נופלים ממלחמות ישראל. מתוך שיחות ארוכות היא יצרה פסיפס שאינו עוסק רק במוות ובשכול, אלא דווקא באהבה: בחיים המשותפים, ברגעים הקטנים, בצחוק ובקרבה.
מחוץ לכריכות הספרים, בן ארי משתפת את עוקביה בחוויית הכתיבה, הגירושים, האימהות, האמונה, ההתחדשות – החיים שאינם מסתדרים תמיד לסיפור מושלם. הקול שלה ישיר וחשוף, ומאפשר למורכבות להישאר מורכבת.
בזכות היכולת לחבר בין הפרטי ללאומי ובין השבר לתקווה, ובזכות תנופת יצירה מרשימה במיוחד - היא אשת השנה שלנו בספרות.
צילום: אריק סולטן
השחקן עם הלב הלבן
למי שלא חושב שבגיל 64 אפשר להיוולד מחדש, כדאי להסתכל בדוגמה החיה: הזמר, היוצר והשחקן שולי רנד. בשנה האחרונה רנד, שעבר גם כמה טלטלות בחייו האישיים, הוכיח שלמרות שנות הקריירה הרבות שמאחוריו, הוא מלא כוח ועשייה כמו כל כוכב צעיר.
הוא רשם לעצמו שני הישגים מוזיקליים אדירים בשנה החולפת: חזרתו המרגשת לקיסריה, והאלבום הייחודי ״אירוע מתגלגל״, יצירה אישית ומרגשת שנעה בין וידוי לתפילה. בכל זאת, רנד נבחר השנה דווקא בגזרת הקולנוע והטלוויזיה, כי המשיכה הטבעית והעמוקה ביותר שלו הייתה ונשארה המשחק.
רנד הוא קודם כול שחקן. הוא לא רק מגלם דמות, אלא שוקע לתוכה עד שקשה לדעת היכן היא נגמרת והוא מתחיל. רק השנה הוא הזכיר לכולם עד כמה הנוכחות הזאת נדירה, כשבעונה האחרונה של ״שבאבניקים״ שב אל דמותו של הרב מרדכי בלוך.
בקולנוע הוא חזר לשיתוף פעולה עם הבמאי גידי דר, שאיתו יצר בזמנו גם את הסרט אושפיזין שזיכה אותו בפרס אופיר. ביצירה הקולנועית החדשה שנקראת ״הבדחן״, הוא משחק את התפקיד הראשי וגם כתב את התסריט. במרכז הסרט בדחן חתונות חרדי שאיבד את תהילתו בעקבות התמכרות לאלכוהול ומנסה לשקם את חייו ואת משפחתו. הסרט כבר התקבל לפסטיבל טרייבקה בניו־יורק, נמכר להפצה בינלאומית וזכה ל־12 מועמדויות לפרסי אופיר.
כאן בדיוק טמון כוחו של רנד: ביכולת להביא אל המסך דמויות מלאות סתירות, בלי לייפות או להתנצל. בכל צעד שהוא עושה, הוא מספר סיפור. גם מול קהל בקיסריה או באמפי אחר, אבל במיוחד כשהמסך עולה.
צילום: אריק סולטן
תעשו לו לייק, אבל בארמית
הוא חכם, הוא מצחיק, והוא לא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות. הוא גם אחד מבוגרי ישיבת קריית־שמונה ששוב ושוב מצליחים להוכיח שאתה לעולם לא מפסיק להיות בייניש, ושאפשר לשמור על כבוד לתורה ועדיין להיות אמן – באותה שרשרת עם אורי אורבך, שי צ'רקה וגם חלק משותפיו באנדרדוס. יאיר יעקבי הוא בחירת השנה שלנו בקטגוריית אנשי הרשת.
מדובר בסטנדאפיסט, תסריטאי, שחקן וסופר מוכשר. תוכלו למצוא אותו בכל הרשתות החברתיות, או כמו שהוא הגדיר את זה: "חברים, אני לוקח הפסקה מהחיים האישיים שלי כדי להיות קצת יותר נוכח בטוויטר". הוא התפרסם לראשונה כשיצא לאור עם ההרכב "אנדרדוס", במערכונים שצוחקים מבפנים על המגזר. כשההצלחה הגיעה לממדים מפתיעים הוא עזב את העבודה בבנק ויצא לדרך חדשה עם נדב נוה, מתן צור ואשר בן־אבו. השאר היסטוריה.
חלק מסוד הקסם שלו הוא היכולת להתבונן על השגרה היהודית במבט שיש בו גם אירוניה והומור וגם הרבה אהבה. זווית הראייה המצחיקה על הדת והמסורת מקילה על כולנו מעט את הכובד של האידיאלים הגדולים.
כיום יעקבי מופיע כסטנדאפיסט במשרה מלאה, כותב טור שבועי ב"בשבע", חתום על שני רבי־מכר ומתפקד כאושיית רשת שתמיד מצליחה להעלות חיוך ולעורר מחשבה. הוא גם נותן במה לסטנדאפיסטים מתחילים ב"ערב צרצרים" האיקוני שייסד, שבו הוא מפרגן בחן ובצניעות לצעירים מצחיקים ואמיצים מהמגזר. ממש כמו אותו בייניש שהיה בתחילת הדרך.
צילום: אביטל הירש
המתאגרף שעשה נוקאאוט ללבבות
מעטים הישראלים שהתלהבו בעבר מאִגרוף תאילנדי. ובכל זאת בחודש שעבר לא נותר מקום פנוי אחד במתחם היכל מנורה כשאהבת השם גורדון גבר על ג'ון ליניקר הברזילאי, מתחרה ענק־ממדים. מול הקהל השואג את שמו, כשהוא לבוש ציצית וכיפה, הוא חייך בעייפות והבין שעשה היסטוריה.
גורדון, לוחם אגרוף תאילנדי וקיקבוקסינג בן עשרים בסך הכול, נכנס ללבבות של אוהדיו ולצלעות של יריביו בזכות שילוב שקשה לעמוד בפניו: כיפה, ציצית, דגל ישראל, כריזמה גדולה ובעיטות מדויקות. הוא עלה לכותרות בפברואר האחרון כשניצח את הלוחם הטורקי עלי קויונצ׳ו, שפרסם התבטאויות נגד ישראל והתגרה בו לפני הקרב. גורדון שמר על קור רוח, ניצח בזירה והבהיר אחר כך: ״המסר לכל האנטישמים הוא שאנחנו לא מפחדים מאף אחד״.
בזמנים שבהם ספורטאים ישראלים נאלצים להתמודד לא רק עם יריבים מנוסים אלא גם עם עוינות, חרמות ואנטישמיות, גורדון מבליט את סממניו היהודיים והישראליים ככל שרק אפשר. הוא עולה אל כל זירת אגרוף בראש מורם, גאה ולא מתנצל לרגע על זהותו. למרות ממדיו, גורדון הוא היהודי הלוחם והחזק בתקופה שבה אנחנו זקוקים לכאלה. השם המיוחד שלו לא מזיק לתהילה.
לנוכח דמויות מרכזיות נוספות בספורט הישראלי, אהבת השם כבש את קטגוריית הספורט ברוב מכריע של הצבעות גולשים. עם שמו יוצא הדופן ושורת הניצחונות מעוררת הגאווה, עבורנו אהבת השם גורדון הוא סמל של גבורה בזמנים הכי חשוכים ומפחידים שיש.
