כשתת־ניצב בדימוס גיא ניר שמע שמלי וליאל יהלומי, שנעלמו בחודש שעבר בווינה, אותרו ימים ספורים לאחר מכן באוטובוס בבואנוס־איירס בידי נציג משטרת ישראל בדרום אמריקה, סנ"צ וולטר אלחנדרו קוגן, הוא נזכר בסיפור דומה מימיו שלו בתפקיד הנציג. "בשנת 2004 יצרו איתי קשר ממשרד האינטרפול במטה הארצי בירושלים, וסיפרו על בחור ישראלי שנקלע למצוקה בקולומביה, והתקשר במפתיע למשפחתו מטלפון ציבורי בבוגוטה ואמר שעומדים להוציא לו כליה".
ניר הפעיל את קשריו במשטרת קולומביה ובשירות הביטחון המקומי ויצא לאתר את הבחור, שנמצא לבסוף במרפאה פיראטית באחד הפרוורים העניים של בוגוטה. ניר: "התורם המבוהל ישב על מיטה, ובחדר הסמוך היה האיש שהכליה מיועדת לו, ישראלי מבוגר על ערש דווי. זה היה ממש שובר לב, ולכן שאלתי את הבחור: 'בטוח שאתה לא רוצה לתרום? קיבלת כסף, באת עד לכאן'. הוא ענה: 'תראה לאיזו מרפאה הביאו אותי, אני אמות פה'".
בהיעדר עבירה פלילית, ניר ניסה להבין מה בעצם הבחור רוצה, וזה הסביר לו שכרטיס הטיסה שלו לארץ מומן בתמורה לתרומת הכליה; שמכיוון שהוא חוזר בו ומסרב לתרום, הוא חושש שמארגני תרומת הכליה יבטלו את כרטיס הטיסה והוא ייתקע ללא יכולת לשוב. ניר הצליח לשכנע את מארגני התרומה לאפשר לבחור לחזור ארצה על חשבונם על אף סירובו להמשיך בהליך התרומה.
כשראה את הסרטון של וולטר המזהה את מלי וליאל יהלומי באוטובוס ההוא, ליבו של ניר נצבט וסער מגעגוע. "הרגשתי דגדוג של אדרנלין באצבעות", הוא אומר. אבל לדעתו, הוא היה נוהג קצת אחרת. "מהרגע הראשון הייתי מנסה להפריד בין מלי לליאל, ומתשאל אותן בנפרד, או עושה להן תרגיל כדי לברר את האמת. בתקופתי עצרנו נוכל וזוגתו בצ'ילה. כשתפסנו אותם, אמרתי לשוטרים הצ'יליאנים לתת לשניים לשבת יחד ולדבר ביניהם בעברית ואילו אני ישבתי על ספסל סמוך והקשבתי. הם תיאמו גרסאות, במחשבה שכולם סביבם דוברי ספרדית, ואני קיבלתי מידע.
מלי וליאל יהלומי אותרו באוטובוס בארגנטינה | צילום: דוברות המשטרה
"ככל שראיתי, השיחה של וולטר עם מלי וליאל נראתה נינוחה מדי. הייתי נוקט גישה קשוחה יותר. אם הן נעלמו בתמימות, למה כל המשטרה הייתה על הרגליים, ובחיפושים אחריהן הושקעו משאבים רבים? הייתי מבודד אותן מהאוטובוס למקרה שמישהו צופה בהן, והוא איתן באוטובוס. ואולי מדובר בכלל בבן משפחה אחר שמאוים?"
בימים האחרונים פורסם שהסיבה להימלטותן היא ככל הנראה חוב של האם, בסך כ־200 אלף שקלים. "שיקול הדעת של אנשים במצוקה לעתים נפגם, עד שהם רואים צל הרים כהרים. גם חוב קטן שאדם לא יודע כיצד להחזיר יכול לגרום למעשה דרסטי", אומר ניר. "אבל אי אפשר להיעלם בעולם הזה. גם בתקופתי, כשהיו פחות טכנולוגיות, היה קשה להיעלם. כן אפשר לומר למשפחה 'אני יורד מתחת לרדאר', וזה לעולם לא ייוודע למשטרה, והיא לא תיכנס לתמונה אלא אם הוא ייקלע למצוקה".
דרום אמריקה – העומדת במרכז ספרו החדש של ניר "מרדף חוצה גבולות" (הוצאת נוצה) - תמיד הייתה אהובה על עבריינים נמלטים, מפושעים נאצים ועד עבריינים ישראלים שנהנו מכך שלמדינות בה אין בדרך כלל הסכמי הסגרה עם ישראל. ניר רדף אחרי פושעים כאלה: הוא ארב לסוחרי סמים, הפעיל סוכנים סמויים וכמעט נחטף בידי גורמים איראניים, כשניסה לעזור לישראלי במצוקה. בשנותיו בתפקיד גורש לצמיתות מוונצואלה לאחר שלא מצא חן בעיני הנשיא דאז הוגו צ'אבס, וגם הצליח ללכוד את האוליגרך הנמלט גרגורי לרנר בפרגוואי.
מרדף חוצה גבולות | צילום:
בימיו הפרועים במערב הוא זכה לכינוי "השריף", וגם כשחזר ארצה ב־2007, לאחר כחמש שנים בדרום אמריקה, המשיך במובן מסוים לרדוף צדק. סביב 2015, כשהיה ראש חטיבת המודיעין, הוא הסתבך במאבק כוחות בצמרת המשטרה, במעורבות מפקד להב 433 דאז, ניצב רוני ריטמן, המפכ"ל רוני אלשיך ובכירים אחרים. הפרשה התפתחה לעימות משפטי ופומבי חריף, וחשפה חשדות לטיוח, לנקמנות אישית ולאי סדרים במערכת אכיפת החוק. ניר נלחם נגד רצונו של אלשיך לפטרו, והוגש נגדו כתב אישום משמעתי, שתוקן שוב ושוב ולבסוף בוטל בתנאי שיפרוש מהמשטרה.
"פלאר קון אונייס", הוא אומר בספרדית על פרשת ריטמן־אלשיך. "נאבקתי בציפורניים. לא רק שלא התחשבו בכל ההישגים שלי בדרום אמריקה, אלא ניסו למחוק אותם. הרגשתי כיצד בכל מיני כתבות ניסו לייחס הצלחות לאנשים אחרים ופשוט להעלים אותי. אז אמרתי שיש גבול לכל תעלול. הספר הזה, 'מרדף חוצה גבולות', הוא גם סוג של אנטי־מחיקון מבחינתי. כשצפיתי בסדרה 'נרקוס' בנטפליקס (על חייו של ברון הסמים פבלו אסקובר, מ"פ), אמרתי, 'בום! החיים שלי היו 'נרקוס'. ובה בעת, בדרום אמריקה הרגשתי לפעמים כמו בסרט 'לשחרר את שולי': אתה מגיע לתחנות משטרה נידחות ומיושנות, לחדרים אפופי עשן, ומפקדים רוצים ממך תשורה לפני שישתפו איתך פעולה.
"אנשים שמכירים אותי קוראים את הספר ואומרים שלראשונה הם מבינים מה עברתי: את הבדידות בתפקיד, את החרדות והסכנות. הבת שלי אמרה לי, 'אבא, אתה בעצם היית וולטר?'. זה היה מתחת לחגורה, כי אני הייתי נציג אחד על כל היבשת. רק לימים, כשהפכתי להיות המפקד של כל הנציגים של משטרת ישראל בחו"ל, שמתי שני נציגים בדרום אמריקה. כבר לפני כן הייתה ועדה שהמליצה לעשות זאת, אבל היה מי שאמר בתקופתי ש'גיא מסתדר שם לא רע בכוחות עצמו'".
פעם זה "נרקוס", פעם "לשחרר את שולי". תמונות מימיו של ניר בדרום אמריקה | צילום: באדיבות גיא ניר
יבשת המרדפים
ניר (61) הוא אב לארבעה ילדים ומתגורר כיום בצפון. מאז פרש סופית מהמשטרה, בשלהי 2020, הוא מייעץ לכוחות שיטור ברחבי העולם בתחום הלחימה בפשיעה, כולל שימוש בטכנולוגיות מתקדמות. הוא נולד באשדוד וגדל בימית, עד פינויה. למשטרה הגיע בשנת 1991, ושירת תחילה ביחידה המרכזית של מחוז תל־אביב ובהמשך במחלק הסמים ביחידה המרכזית. ערב נסיעתו לקולומביה ב־2002 הוא היה ראש המחלק.
הוא התגורר אז בבוגוטה, עיר של כ־9 מיליון תושבים, במתחם מסוגר ומאובטח. הוא השקיע רבות בלימודי ספרדית וטס בעקבות פרשיות פליליות במעורבות ישראלית אל ערים בכ־20 מדינות שהוא היה ממונה על ייצוג משטרת ישראל בהן. הוא לא עבד בתחנת משטרה, אלא במשרד שהתחזה לחברת השקעות, והיה ממוקם בקומה גבוהה יחסית. אבל, מתברר, הגובה לא הפך את המשרד לחסין ירי – וגם לא הכיסוי כחברת השקעות. "פעם חזרנו מחופשת פסח, וגילינו שמישהו ירה לנו לתוך חלון המשרד", הוא נזכר. "גם אותר קליע בחדר הישיבות. לא ידענו אם זה כוון אליי ישירות או שזאת הייתה 'זליגת ירי'. בתור דיפלומט ואיש משטרה ישראלי אתה מרגיש מאוים. חיה נרדפת. הייתי חמוש באקדח, אבל ידעתי שאם יקרה משהו זה עלול להיגמר רע. השתדלתי לשנות מסלולים, לשבור שגרה, אבל לפני שיצאתי לתפקיד אמרו לי במשטרה שייתכן שאחזור בארון".
במשך שלוש שנים ניהל ניר מרדף אחר שני עבריינים בכירים: בן סוטחי וארז אקרישבסקי. סוטחי, שהיה מזוהה עם ארגון הפשע של העבריין זאב רוזנשטיין, הורשע בסוף שנות התשעים במעורבות בניסיון החיסול של העבריין מני אסלן ונידון ל־17 שנות מאסר. בשנת 2001, בעת חופשה מהכלא, הצליח להימלט מישראל בזהות בדויה, בסיועו של שוטר מושחת.
אקרישבסקי, שותפו לתא, הורשע בסוף שנות התשעים בניסיון רצח כפול של אב ובנו באזור שוק הכרמל בתל־אביב על רקע סכסוכים עם השוק האפור, ונידון ל־18 שנות מאסר. הוא נמלט יחד עם סוטחי, והשניים השתקעו במקסיקו־סיטי והמשיכו בפעילות פלילית ענפה. "למקסיקנים היו כמה הזדמנויות מצוינות לעצור את בן ואת ארז, אך בכל פעם קרה 'משהו' והם הצליחו לחמוק", מספר ניר. "הם הצליחו לשחד אנשים כדי להשתחרר ממעצר, ושילמו לאנשי משטרה על בסיס קבוע כדי שיגנו עליהם. הבנתי שעליי לעשות ריסטארט למרדף. החלטתי לעשות לשוטרים המקסיקנים תרגיל, ושיקרתי להם שאני מגיע בעצמי עם בלשים ישראלים כדי ללכוד את שני העבריינים. זה גרם להם לברוח ממקסיקו, כפי שקיוויתי שיקרה, כי רציתי שהם יצאו למקום שהם לא מכירים, ויתחילו לעשות טעויות".
ניר גילה כי סוטחי בדרכו לוונצואלה, ושם הוא אכן נתפס ונעצר עם אנשים נוספים במהלך עסקת סמים ונשק. מטרתו של ניר הייתה לשכנע את השלטונות לגרש את סוטחי לישראל, אך הנשיא דאז הוגו צ'אבס בלם את המהלך. כשניר הבין שסוטחי מתכנן לשחד שופט מקומי כדי להשתחרר ממעצר, הוא החליט לצאת פומבית נגד השחיתות בוונצואלה: "הייתי עם דרכון דיפלומטי אבל לא הייתי דיפלומטי בכלל כשכתבתי להם שנמאס לי מהשחיתות".
הורה לסלקו. הוגו צ'אבס | צילום: איי.אף.פי
התוצאה הייתה שסוטחי שוחרר, וניר גורש לצמיתות מהמדינה בהוראת צ'אבס. "זה היה מאוד לא נעים", הוא נזכר. "סגרו אותי בחדר, וניהלו איתי שיחה מאוד משפילה. ניסיתי להסביר שאני איש משטרה, אבל הם אמרו: 'עכשיו אתה לוקח את עצמך ועף מפה'. לא יכולתי להיכנס יותר למדינה, אבל המשכתי לעבוד שם באמצעות נציגים גרמנים ואמריקנים". סוטחי נעצר לבסוף במקסיקו־סיטי ב־2004 והוסגר לישראל, לרצות את המשך מאסרו. בשנת 2018 השתחרר, חזר למקסיקו, ונרצח שם שנה לאחר מכן.
את אקרישבסקי איתרה המשטרה הפדרלית של ארגנטינה במתחם דירות בבואנוס־איירס; התברר שהוא שהה עם העבריין הנמלט משה בן־איבגי, מרוצחי נהג המונית דרק רוט בשנת 1994, שנמלט מישראל בעת חופשה מהכלא. כשהבין ניר שאקרישבסקי ובן־איבגי מתכננים לעזוב את ארגנטינה, הוא לחץ על המשטרה המקומית לעצור אותם.
"בין שבילי האבן והגינות המטופחות בשכונת הקאנטרי קלאב היוקרתית בפרברי בואנוס־איירס נעו בדממה לוחמים חמושים ומצוידים, לבושי שחור", הוא מתאר בספרו את פשיטת המעצר. "ברגע שניתן האות, הם פרצו פנימה בנשקים שלופים. דיירי הבית היו בהלם מוחלט... משה, שישן בחלק צדדי של הבית, קלט את המתרחש וקפץ מהחלון... כשהגיע לגדר הגבוהה שמקיפה את השכונה הסגורה ניסה לטפס - אך לא הספיק. נקודות אדומות של לייזר נעו על גופו. הוא קפא במקומו והרים ידיים". אך רשויות ארגנטינה לא שיתפו פעולה עם מאמצי ההסגרה; בן־איבגי הוסגר לבסוף רק ב־2013, ואילו אקרישבסקי הצליח לברוח, נלכד במקסיקו בשנת 2019 ורק אז הוסגר לישראל.
"נקודות אדומות של לייזר נעו על גופו. הוא קפא במקומו והרים ידיים". מעצרו של משה בן־איבגי | צילום: איי.אף.פי
ויסקי ומרק פיראניה
כדי לפעול בדרום אמריקה, היה על ניר ללמוד את מנהגי השוטרים המקומיים: לטוס בחליפה אלגנטית, אך למהר ללבוש ג'ינס כשהוא חובר לכוחות בשטח, כדי שלא יכנו אותו "סאקו", מילת גנאי בספרדית שפירושה חליפה או ז'קט. הוא פגש לא אחת שוטרים ואנשי חוק מושחתים, שמשתפים פעולה עם עבריינים תמורת בצע כסף. הוא פגש גם שוטרים נחמדים ומקצועיים, ששיתוף הפעולה שלהם היה תלוי בדבר. "פעם תפסתי שוטר בכיר על שקר, והוא אמר: 'אם תקרא לי שקרן אני אעלב, אבל אם תגיד לי שאני דובר שקר – אז בוא נשתה משהו ביחד ונמשיך הלאה'", הוא מספר. "ניסיתי לגייס אנשים ישרים שיהיו זמינים לי, כי היו המון נציגים כמוני מארצות אחרות ביבשת הזאת, וכולם יותר מתוקצבים ממני".
גנרל מוצק, גבוה ומטופח במשטרת ונצואלה, ארתורו, הוביל אותו פעם לחלון משרדו. "'תתקרב, אמיגו', סימן לי בידו, הסיט את הווילון והצביע למטה לעבר מגרש החניה", הוא מתאר בספרו. "'את שני רכבי הוואן הלבנים, אתה רואה?'... 'כן', הנהנתי, 'רואה'. 'האמריקנים נתנו לנו אותם. מה אתה מתכוון לתרום לנו?'". ניר העניק לארתורו שלושה מכשירי הקלטה זעירים ומשוכללים, בקבוק ויסקי וצלחת קרמיקה מעוטרת באיור של העיר העתיקה בירושלים. התשורות סללו את המשך שיתוף הפעולה.
ביחידת הסמים בבואנוס־איירס, בחדר ישיבות אפוף עשן, העבירו הקצינים ביניהם את כוס המתכת של המאטה, חליטה מרה ורותחת ששותים ב"בומביז'ה", קשית ברזל עבה ולוהטת. "כשהכוס הגיעה אליי, ידעתי שזה רגע מבחן", הוא נזכר. "לגמתי מהמאטה הרותח והמשקה צרב לי את השפתיים, אבל ידעתי שאני צריך לעמוד בזה. נהגתי לבקש מהבלשים המקומיים שייקחו אותי לאכול איפה שהם נוהגים לאכול. בארוחות שותים המון ויסקי ואני לא יודע לשתות, אז ככל שיכולתי, הייתי מסתובב עם תה, שהוא באותו צבע. אתה מזמין אותם לארוחות, ואם צריך גם רוקד סלסה.
"אתה מזמין אותם לארוחות, ואם צריך אתה גם רוקד סלסה". ניר עם המקומיים | צילום: באדיבות גיא ניר
"מסעדה אחת בפרו הגישה אוכל מהג'ונגל. מצאתי את עצמי עם משהו לא מזוהה בצלחת. לא הצליחו להסביר לי מה זה ולא היה אז סמארטפון כדי לבדוק. רק בדיעבד גיליתי שזה שרקן. לא נגעתי במנה, כמובן, ובמקומה הציעו לי מרק דגים, שנשמע כמו משהו שאוכל להתמודד איתו. אבל הביאו לי מרק דגי פיראניה – דג טורף שמגישים אותו עם השיניים שלו. אמרתי לחבר, 'מתנצל, אני לא יכול לאכול את זה'".
בשנת 2003, כשנחטפו בקולומביה מטיילים שארבעה מהם ישראלים, נסע ניר לחפ"ק של הקולומביאנים שטיפל בחטיפה, ומדי יום הזמין את אחד הגנרלים הבכירים שם לשתות איתו בירה בשק"ם הקולומביאני, כדי שנושא הישראלים לא ירד מסדר היום. "בקולומביה נחטפו אז 3,000 איש בשנה. היה לי חשוב לוודא שהם לא ינסו לעשות מבצע חילוץ, כי מבצע כזה אומר שיהיו הרוגים. לבסוף החטופים שוחררו בתום 101 ימים, במשא ומתן בהתערבות הכנסייה".
הוא נהג להצטרף לטיסות של אנשי יחידת הסמים בקולומביה, שמטרתן הייתה לאתר את שטחי הגידול של הקוקה, השיח המשמש להכנת הקוקאין, ביערות הגשם. אנשי הגרילה על הקרקע לא היססו לירות לעבר מסוקי המשטרה.
עבריין ישראלי אחד שסייע בלכידתו היה אלכס אלטשולר, צעיר ישראלי שישב בכלא באקוודור ובישראל, וגם מהטלפון הציבורי בכלא הישראלי הוא המשיך לנהל רשת בינלאומית לעסקאות סמים. פעם אחת הפעיל ניר את משטרת אקוודור כדי לעצור שני בלדרי סמים מישראל בנמל התעופה של קיטו הבירה. "בצילום רנטגן התברר כי הם בלעו עשרות קפסולות של קוקאין. כל קפסולה כזו היא בגודל של שזיף קטן. השניים נלקחו לניתוח כדי להוציא מגופם את הסמים. ממידע מודיעיני שקיבלנו התברר כי מכנסי עור שהביאו עמם במזוודה היו ספוגים גם הם בקוקאין". העצורים הסכימו לשתף פעולה עם ניר והובילו אותו אל ספקי סמים מקומיים, אך הוא לא הצליח לקשר את הפרשה לאלטשולר. רק בהמשך הצליחו לאסוף נגדו מספיק חומר מרשיע והוא נשפט גם על הסחר שניהל מהכלא.
בפרשה אחרת של הברחת סמים, הפעם מארגנטינה לישראל, הסוחרים היו בני המגזר החרדי. מעצר הבלדרים החרדים, בפרשה שהתרקמה בימ"ר ירושלים ושניר עירב בה גם את המנהל האמריקני לאכיפת סמים (DEA), זכה לסיקור תקשורתי אדיר בארגנטינה, כולל טענות לאנטישמיות מצד הממסד הארגנטיני. רשת הסמים החרדית הופלה לבסוף הודות להפעלתו של סוכן סמוי.
בסך הכול, בדרום אמריקה, ניר הרגיש אהדה לישראל, שהוא מקשר לדת הקתולית שלהם. "המקום היחידי שחשתי שיש בו אנטישמיות היה בארגנטינה, אך לא הרגשתי שהיא מכוונת כלפיי", הוא אומר. "המשטרה שם מקצועית ביותר, אבל כשעבדתי על פרשת הבלדרים החרדים, הרגשתי שהם דווקא שמחו לעבוד נגד זה. במהלך המצוד הופנו האשמות לא מוצדקות באנטישמיות כלפי פרקליטה מקומית שהערכתי. היא כתבה לי במצוקתה, וחיזקתי את ידיה שהיא עושה עבודה נהדרת. היא הייתה אסירת תודה".
לטענתו, שירות הביטחון המקומי האזין לו בימים ההם האזנות סתר. "מקור מודיעיני אמר לי שמסתובבים אצל עבריינים לא ישראלים חומרים שלי, שכוחות הביטחון בארגנטינה מכרו להם בכסף רב", הוא מספר. "במטה בישראל התקשו להאמין, וגם אני בהתחלה חשבתי שהמקור משקר, כי נהגתי לשלוח דו"חות מוצפנים למשטרת ארגנטינה. אבל הוא השיג לי דו"ח כזה, וגיליתי שלא מדובר רק בחומרים שלי, והזהרתי נציגי משטרה נוספים. הם פרצו גם לדברים אישיים, בנו עליי תיק כאילו אני יעד, זו הייתה תחושה נוראית".
ניר ניהל מצוד גם אחר רשת הברחת קוקאין קולומביאנית־ישראלית. במסגרת החקירה הפעילה משטרת ישראל שני סוכנים סמויים כבלדרים. "כשהבנתי שהמבצע עומד להתרחש בעיר קאלי, באזור הג'ונגלים של קולומביה, ושעליי לנסוע לשם, סירבתי בתחילה. זה אחד המקומות המסוכנים ביותר, שפעל בו קרטל הסמים השני בגודלו בקולומביה. היו שם מקרי רצח רבים וגם לא מעט שוטרים מושחתים".
לבסוף הגיע לקאלי בגיבוי כוחות מקומיים ובליווי של קצין משטרה ישראלי נוסף, ועקב אחר פעולותיהם של הסוכנים, המכונים מירי וג'וני, במגעיהם עם סוחרי הסמים המקומיים. המבצע היה רצוף תקלות. בשיאו נעלמה מירי לשעות ארוכות, המפחידות ביותר שעברו על ניר בשליחותו. "המבצע בקאלי קיצר לי את החיים", הוא אומר. "התרחישים הכי מטורפים רצו לי בראש. מצד אחד, אין סיבה שיפגעו במירי, כי הם צריכים אותה, אבל היה לה טלפון סמוי בתיק וחששתי שייחשף. לא דיווחתי למטה בישראל על המתרחש. כל האחריות הייתה עליי. מירי שבה אחרי כשלוש שעות מורטות עצבים, והתברר שהם רק לקחו אותה למסע קניות מפתיע".
הצרות לא הסתיימו בכך. מירי איבדה את הדרכון שלה ואת כרטיס הטיסה שלה, והצוות הישראלי נאלץ להנפיק לה דרכון חדש בזמן שיא ולמסור לה אותו בחשאי דרך חלון השירותים של החדר הסמוך במלון. ברגע האמת, כשכבר הייתה עם הסמים במטוס יחד עם ניר, ניסתה המשטרה המקומית לעצור אותה. "השוטרים המקומיים רצו לקבל את הפרמיה שהם מקבלים על תפיסות סמים", אומר ניר, "ורק בהתערבות מפכ"ל משטרת קולומביה המשכנו בדרכנו".
"דע שדמך הותר"
בשובו ארצה ב־2007 מונה ניר לראש מפלג מודיעין ובילוש ביחידה הארצית לחקירות הונאה (יאח"ה), ועסק בין השאר בתיקי אולמרט. "פתאום ביאח"ה עסקתי בשחיתות ציבורית", הוא משחזר. "בתיק אולמרט הייתי אחראי על איסוף המודיעין, והכול היה כל כך מסודר ומפוקח. זה היה בית ספר נהדר לעבודת משטרה חשובה".
בשנת 2011 מונה למפקד יחידת אתג"ר בלהב 433, שאחראית על לחימה בגנבות רכב. אחת הקצינות תחת פיקודו הייתה מיכל, אשתו של רוני ריטמן, אז מפקד חטיבת המודיעין. בטרם נכנס לתפקיד הוזהר ניר, לדבריו, ש"לא יתעסק איתה", אבל הוא - לאחר שיחות אזהרה איתה - חיבר בשנת 2012 מסמך מפורט לראש לה"ב 433 שבו פירט "התנהלויות משמעתיות חריגות" כגון איחורים מרובים, אי העברת כרטיס נוכחות, עישון במשרד ואזכור תכוף של ייחוסה המשפחתי. לטענתו, המכתב נתן את האות ל"מסע נקמה" של בכירים במשטרה נגדו.
בשנת 2013 מונה לראש חטיבת המודיעין במקומו של ריטמן, על אף התנגדות ראש אגף החקירות והמודיעין (אח"ם) מני יצחקי, שלטענתו של ניר העדיף מועמד אחר. המפכ"ל דאז יוחנן דנינו ביקש מניר לערוך שינויים ניכרים במערך המודיעין. "הזזתי אנשים שישבו שנים בתפקידים בגלל קשרים משפחתיים", אומר ניר. "הרגשתי את הלהבות, אבל ידעתי שיש לי גב. זה היה תקף עד שדנינו סיים את תפקידו כמפכ"ל (ביוני 2015, מ"פ). מיד אחרי זה אמרו לי קצינים בכירים במשטרה: 'דע שדמך הותר'".
הלחימה בפשיעה בדרום אמריקה לימדה אותו לא להיכנע למה שהוא ראה כשחיתות. ניר הגיש כאמור תלונה לראש מח"ש, ותיאר בה עבירות לכאורה של בכירי אגף החקירות והמודיעין. בין השאר הוא האשים את יצחקי שחיפש במערכות המשטרה חומר נגד המפכ"ל המיועד דאז גל הירש, שמינויו אכן טורפד לבסוף.
רוני אלשיך, שמונה למפכ"ל במקום הירש, החל לנהל שיחות עם קצינים בכירים במשטרה כהכנה לתפקידו. "הוא זימן גם אותי, כראש אגף המודיעין", אומר ניר. "הגעתי אליו לפגישה ב־18 באוקטובר 2015 בשעות הערב, עם שתי חוברות: אחת עסקה במודיעין של משטרת ישראל, והשניה בתרבות הארגונית. ישבנו כשעה וחצי ודיברנו, והרגשתי ששפת הגוף שלו עוינת כלפיי. כמי שהגיע מארגון סגור כמו שב"כ, הוא כבר ידע שנפגשתי עם אדם מחוץ למשטרה ודיברתי איתו על התופעות המטרידות אותי במשטרה, וכנראה לא ראה את זה בעין יפה.
"דיברתי איתו על תרבות של שקר, דיברתי איתו על קצינים שביצעו עבירות פליליות ונשארו במשטרה בגלל קשרי משפחה כאלה ואחרים, דיברתי איתו על נפוטיזם ועל תרבות המינויים הקלוקלת. רק כשהייתי בדלת אלשיך שאל לפתע: 'איפה גדלת?'. עניתי: 'בימית'. ואז הוא אמר לי: 'אז אתה בא מבית הרוס'. זו הייתה אמירה סרת טעם. לא עניתי, סגרתי את הדלת והלכתי. הבית שלנו באמת התפרק אחרי פינוי ימית, הוריי התגרשו ואבי נפטר משברון לב.
"בדיעבד, באותו הלילה נחתם כתב המינוי של הקצין הבודק כנגדי, והוציאו מהבוידעם את המכתבים האנונימיים נגדי. אלשיך בחר מהרגע הראשון את הצד של ריטמן ויצחקי והיה נחוש שיסיימו את הבדיקה בענייני לפני שהוא נכנס לתפקידו. מהר מאוד גם הוציאו אותי לחופשה כפויה".
"המכתבים האנונימיים" נשלחו למח"ש בשנים 2014־2015, וכללו טענות נגד ניר על קשר אינטימי לכאורה עם צ', קצינה שהייתה העוזרת האישית שלו. מח"ש קבעה אז שאין בהם דבר והחליטה לגנוז אותם. ניר, שעמד לקראת נסיעה להרווארד בתוכנית של קרן וקסנר, לא יצא לתוכנית לאחר שנפתחה הבדיקה כנגדו. במקביל שמע ניר על חשד להטרדה מינית כלפי צ' מצד ריטמן בשנת 2011, ושהיו לכך עדות ראייה מקרב השוטרות. הוא התלונן על כך, ובמח"ש פתחו בבדיקה.
ניר גיבה באופן מלא את צ' והתייצב לצידה. צמרת המשטרה פתחה במגננה סביב ריטמן, ונגד ניר וצ' נפתחו חקירות משמעתיות בטענה לדיווחים כוזבים על שעות עבודה ועבירות משמעת אחרות. בספטמבר 2016 פנה ניר גם למבקר המדינה דאז, השופט בדימוס יוסף חיים שפירא, והעביר לו שתי תלונות מפורטות שאחת מהן עסקה בעבירות של בכירים באגף החקירות והמודיעין והאחרת במינויי קצינים במשטרה. "לא הגדרתי את עצמי כחושף שחיתויות, פשוט פעלתי כפי שמצופה מאיש משטרה, למרות שידעתי שאני עלול לשלם מחירים אישיים", אומר ניר. "אנשי מבקר המדינה דאז מסרו לי מטעמו שאני מוגדר אצלם כחושף שחיתות, אבל שהמבקר לא יוכל לתת לי מעמד כזה שהרי אז הוא מודה שיש שחיתות במשטרה וזה לא יעלה על הדעת".
גיא ניר | צילום: אייל מרגולין, ג׳יני
ניצב בדימוס רוני ריטמן השיב לפניית מקור ראשון: "תודה, אך איני מעוניין להגיב". ניצב בדימוס מני יצחקי מסר: "אני לא מגיב לכאלה דברים". את תגובתו של רוני אלשיך לא ניתן היה להשיג. ממשרד מבקר המדינה נמסר: "במסגרת ביקורת עמדו גורמי מקצוע במשרדנו בקשר עם תנ״צ בדימוס גיא ניר לצורך קבלת מידע וחומרים.יצוין כי באותה עת חוק מבקר המדינה כלל לא אפשר לתת צו הגנה לשוטר שחשף שחיתויות. האפשרות הזו נוספה בתיקון לחוק בשנת 2023". גם מהמשטרה לא נמסרה תגובה.
בסופו של דבר הגיע ניר כאמור להסכם עם המשטרה: הוא יפרוש וכתב האישום המשמעתי נגדו יבוטל. "לולא בתי המשפט אלשיך היה רומס אותי, כותש אותי וקובר אותי", אומר ניר. "הוא היה בריון, ואני שונא בריונים מגיל מאוד צעיר".
תיאוריית החלון השבור
המילה "בריונים" מהדהדת בחלל החדר ומשנה באחת את האווירה. האיש החסון שרדף אחרי קרטלי סמים בג'ונגלים של דרום אמריקה הוריד לפתע את חומות השוטר הקשוח. רגישותו של ניר לניצול כוח יושבת על צלקת ישנה: כשאני שואלת על המילה "בריונים" הוא מספר לי סיפור שיודעים רק בני משפחתו וחבריו הקרובים ביותר. "כשהייתי בן תשע, שיחקתי בקבוצת כדורגל באשדוד. יום אחד, בעת אימון, ישבתי על הספסל ובאו אליי שני נערים, אני חושב שהם היו בני מיעוטים. הם שאלו איפה יש ברז מים, והצבעתי לעבר החלון השבור של אולם הספורט. אמרתי שאם נכנסים דרכו, יש ברזייה. הם ביקשו שאבוא להראות להם, וכשהגענו לשם הם כלאו אותי באולם במשך זמן שנדמה לי כנצח, זה כנראה היה חצי שעה.
"אלה היו הימים שאחרי מלחמת יום כיפור. אני לא יודע למה הם עשו את זה ואיך הם נפלו דווקא עליי. הם דרשו ממני לטפס על פיגום, אמרו לי: 'קפוץ', לא קפצתי. הם כיבו לי סיגריה על הפנים, אמרו לי: 'תעשן'. הם איימו שייקחו אותי איתם ליפו. מצד אחד התחננתי על חיי, ומצד שני הפגנתי תושייה ואמרתי להם שייתנו לי להתקשר להורים שלי והם ייתנו להם כסף".
ילד אחר שהגיע במקרה לשתות מהברזייה קלט את הסיטואציה. "הוא ראה אותי קשור, ואני צעקתי לו שיקרא למאמן. הם ניסו לתפוס אותו והוא קפץ מהחלון ורץ, ואז גם הם נבהלו וברחו. המאמן הגיע עם עוד ילדים ושחרר אותי. חזרתי הביתה מבועת וסיפרתי לאמא שלי, אבל לא עלה בדעתנו להתלונן במשטרה. גרתי ברובע א', והמגרש היה ברובע ב'. עד היום, כשאני עובר באשדוד, אני הולך ומסתכל עליו".
הוא עדיין מתגעגע לילדותו בדיונות של ימית. "התחלנו לעשות בימית מעשי שובבות – לגנוב מחנויות, מקיוסקים", הוא נזכר. "תפסו אותי בסופו של דבר עם עוד כמה חבר'ה כשגנבנו מהסופרמרקט, ופתחו לי תיק במשטרה על התפרצות, כקטין בן 16 כמעט. קצינת המבחן שהיתה לי, שהתרשמה ממני והבינה שאני רוצה להתגייס ולהגיע לקורס טיס, סייעה לי והתיק נסגר. כשהתגייסתי למשטרה נדרשתי לכתוב ולהסביר מה היה שם, ותיארתי את זה כמשובת נעורים. לימים גם היה מי שהדליף את המידע הישן הזה לתקשורת, כאילו הוא מידע רענן, וכשהסברתי במה מדובר קיבלתי המלצה חמה לבדוק מי מנסה לעשות לי סיכול ממוקד, וגם מצאתי מי זה היה".
במשך המאבק המשפטי שלו נגד בכירי המשטרה הוא ישב בבית חמש שנים וקיבל משכורת, אך נאסר עליו לעבוד. הוא הרבה לרכוב על אופניים, ובמהלך הרכיבות נבט הרעיון לספר על תקופתו בדרום אמריקה. בימים אלה הוא מנסה להגשים את חלום הנרקוס הישראלי ולעניין בספרו בכירים בתעשיית הטלוויזיה, כדי שיהפכו את ספרו לסדרת אקשן. במקביל הוא עובד על ספר שיעסוק במאבקו בפרשת ריטמן־יצחקי־אלשיך. "השיבוש הגדול" הוא השם הזמני של הספר, ש"יראה מה עשו אותם בכירים שהתנהלו בצורה שיש שיגדירו אותה כ'דיפ סטייט'", אומר ניר. "איך מצליחים לסכל איש משטרה שמשרת 25 שנה ללא רבב. פעלתי אז במצב הישרדותי, כמו הסוכנים הסמויים שהפעלתי - כמו סוכן סמוי בתוך ארגון פשיעה, כך הרגשתי. אבל לא סתם ארגון פשיעה, אלא ארגון פשיעה של קציני משטרה בכירים, שיש להם סמכויות מטורפות וכוח אדיר".
מה היית משנה בשיטת המינויים בישראל?
"לא עוד נפוטיזם, לא עוד 'הבאתי חבר מהצבא', אלא מנגנון חדש שייתן לקהילה את הכוח לבחור מועמדים מתאימים. אני מייחל למדינה מתוקנת, ל'ישראל 2.0'. במנגנון כזה יורכבו ועדות אד־הוק מנציגים של הקהילה שייבחרו בדומה לשיטת בחירת המושבעים בחו"ל. אנשים מהיישוב, נטולי זיקה או שייכות פוליטית מובהקת, יתכנסו על פי זימון, יראיינו את המועמדים וייתנו ניקוד על פי פרמטרים ברורים ושקופים.
"יוגדרו ספרי תפקידים בכל הארגונים שיקבעו מהם הניסיון, ההשכלה והתפקידים שהמועמד נדרש לעמוד בהם כדי שיוכל להתמודד לתפקיד מסוים. הייתי רוצה לראות דמוקרטיה ישירה, עם הפעלה של משאלי עַם. לגבי הפרקליטות או הייעוץ המשפטי לממשלה - ימונו גורמי פיקוח ובקרה בעלי סמכויות ושיניים, שיוכלו לערוך תהליכי בקרה ולבדוק תלונות ביעילות ולגבש מסקנות. כל גוף זקוק לפיקוח ובקרה, גם הצבא והשב"כ. זה ימנע את הקונספציה ואת 7 באוקטובר הבא".
מפקדך לשעבר במשטרה, יואב סגלוביץ', חבר השבוע למנסור עבאס והם יתמודדו יחד בבחירות הקרובות. מה דעתך על כך?
"אני מברך על כך ורואה בכך מהלך היסטורי, אם הם יעבדו יחד כדי למגר את הפשיעה הגואה בחברה הערבית. זה חיבור מתבקש לגורמים המתאימים בחברה הערבית ובכפוף למילוי תפקידים שישפיעו גם על החברה הערבית, אבל לא רק. גם אני מייעץ לגורמים בחברה הערבית כיצד לטפל בפשיעה".
מה דעתך על הטענות כיום שהמשטרה היא "משטרת בן־גביר"?
"אולי יש הישגים מסוימים לזקוף לזכות המשטרה בכהונתו של בן־גביר, אבל מספר הרציחות בלתי מתקבל על הדעת בקנה מידה עולמי. כשהייתי ראש חטיבת המודיעין והיו כ־120 מקרי רצח בשנה, שרים קראו אותי לסדר. כיום זה פי שלושה ויותר. כששר מתערב יותר מדי בעבודת המשטרה, זה לא טוב. שוטרים הם עם צייתן ופחדן, שנוטה ליישר קו. אני לא אחת ישבתי עם שר ואמרתי לו את האמת בפנים, כי הייתי קצין מודיעין בצבא אחרי מלחמת יום כיפור והקצינים שחינכו אותי היו בוגרי המלחמה. המילה 'קונספציה' הייתה חלק בלתי נפרד מהחינוך שלנו, ואמרו לנו 'דיר בלקום שמפקד בכיר יגיד לך לסתום את הפה. תתעמת איתו'.
"כלא התנינים של בן־גביר הוא גימיק. בבתי הכלא בדרום אמריקה, עבריינים מחזיקים סוויטות. יש שם אסירים שמסתובבים חמושים. אבל לא ראיתי תנינים בשום מקום. הבעיה היא לא היכולת לברוח. כמה בריחות כבר היו בכלא בישראל בשלושים השנים האחרונות? הבעיה היא שעבריינים ממשיכים לבצע עבירות מתוך הכלא, בזה צריך לטפל".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il