מי שהסתובב ברובע היהודי בירושלים ביום ראשון לפני כחודש, לא יכול היה להחמיץ את קבוצת הסטודנטים הגדולה שמילאה בשעת צהריים לוהטת את אחת מפאות "כיכר החורבה". בתקופה זו, שמעטים בה התיירים הפוקדים את ארצנו, הקבוצה המגוונת הזו בלטה לעין בבליל של שפות זרות, מראה ייחודי, וחולצות עם כיתובים באנגלית שזועקים את אהבתם לעם ישראל ולמדינתו.
צילום: יוסי אלוני
מדובר במשלחת של 85 סטודנטים ומנהיגים צעירים מהקהילה האוונגליסטית ברחבי העולם, בעיקר מארה"ב, שהגיעה ארצה במסגרת משלחת הזדהות ראשונה מסוגה, ביוזמת הארגון האמריקני "כנפי נשרים" ובהובלת מייסדו, הבישוף רוברט סטרנס. הסטודנטים הללו, שלרובם המוחלט זהו ביקור ראשון בישראל, מייצגים את דור העתיד של המנהיגות הנוצרית האוונגליסטית, והם מגיעים לכאן מאוניברסיטאות אוונגליסטיות מובילות, תוכניות להכשרת מנהיגות ומוסדות תיאולוגיים ידועי שם.
נוכח השמש הקופחת חיפשתי פינה מוצלת כדי לשוחח עם סטרנס, לא לפני שהבטחתי לסטודנטים לחזור ולשוחח גם איתם. סטרנס, באמצע שנות החמישים לחייו, מתגורר בצפון מדינת ניו־יורק. הוא גדל מינקות כנוצרי אוונגליסטי: "מילדות שמעתי משפטים כמו 'ישראל היא הארץ הנבחרת של אלוהים', 'היהודים הם העם הנבחר'. הבעיה הייתה שמעולם לא פגשתי יהודי. לא גדלתי בעיר ניו־יורק אלא בצפון המדינה, ומבחינתי יהודים התקיימו כרעיון בלבד, כמושג תיאולוגי".
החיבור האישי נוצר כאשר סטרנס היה בן 23 והגיע לטיול בישראל: "חשבתי שאשאר כאן שבוע־שבועיים, אבל נשארתי פה כשנה. המסע הזה שינה את חיי ואת תפיסת עולמי לגבי אלוהים, התנ"ך, ההיסטוריה והגיאופוליטיקה העולמית".
במהלך אותה שהות בישראל, מספר סטרנס, "נכנסתי לחנות ספרים ברחביה שהיו בה גם ספרים באנגלית. פגשתי שם בחור ישיבה מטורונטו שהיה תלמיד של הרב ריסקין, והתחלנו לקיים שיחות מעמיקות. ראיתי אדם שמאמין בתנ"ך, מתפלל באדיקות ואכפת לו מהעולם באופן עמוק. שאלתי את עצמי: מי הם האנשים האלה? הם לא בודהיסטים, לא הינדים ולא מוסלמים – אלה אנשים שהאמונה שלי הגיעה וצמחה מהשורשים שלהם. מערכת היחסים שלי איתם חייבת להיות שונה מהותית ממערכת היחסים שלי עם כל עם אחר".
שנתיים לאחר מכן, ב־1994, סטרנס כבר הגיע לכאן בשנית, והפעם עם קבוצת סיור ראשונה. בימינו, הוא מציין, מתקיימים שיח נרחב והידברות רבה בין יהודים לנוצרים, אך באותה תקופה הדבר כלל לא היה נפוץ. לדברי סטרנס, במהלך כשלושת העשורים האחרונים הוא הביא לישראל, באמצעות ארגון "כנפי נשרים" שהקים, כ־40 אלף איש מכ־40 מדינות ברחבי העולם. "בקבוצה הנוכחית שלנו יש סטודנטים מארבע מדינות שונות – בעיקר מארצות הברית, אך גם מבריטניה, ברזיל וקולומביה. אנחנו בונים את הגשר הזה כי יהודים ונוצרים צריכים להכיר ולהבין אלה את אלה באמת. מערכת היחסים הזו צריכה להיות חברות חיה ונושמת. ברוך השם", הוא אומר בעברית ומחייך, "כיום יש דיאלוג וגשר".
בהשראת פרויקט תגלית
אבל לא הכול ורוד. בשנים האחרונות, אני אומר לבישוף סטרנס, אנו שומעים על גל גובר של חילון ואתאיזם בקרב הדור האוונגליסטי הצעיר, לצד ירידה ניכרת בתמיכה בישראל.
סטרנס מקשיב אך ממשיך לחייך: "זו בדיוק הסיבה שאני כאן. אנחנו פה כדי להתמודד עם האתגר הזה. העניין איננו נעוץ בכך שהאוונגליסטים הצעירים דוחים את ישראל, אלא שהם חשדנים מאוד כלפי האוונגליזם של הוריהם. המסורת של דור ההורים הגיעה עם רשימת הגדרות סגורה של מה זה אומר להיות אוונגליסט. הדורות הצעירים מפקפקים במסגרת הזו, והתמיכה בישראל נפגעת כי היא חלק מאותה רשימה מסורתית, לצד סוגיות כמו הפלות, הזכות לשאת נשק וזכויות להט"ב".
כל החבילה הפרוגרסיבית.
"בדיוק, ותוסיף על כך מתקפת תעמולה מסיבית במימון קטארי שמציפה את טיקטוק, אינסטגרם והרשתות החברתיות. הפתרון הוא להביא אותם לכאן כדי שיראו את המציאות בעצמם, במקום לתווך אותה דרך סרטון של 17 שניות. כשהם נמצאים כאן פיזית – הארץ והאנשים מדברים אליהם ישירות".
ועדיין, גם מפעל גדול כמו שלך הצליח להביא לכאן 40 אלף איש במשך שלושים שנה. זה יפה מאוד, אבל יחסית לאוכלוסייה האמריקנית זו טיפה בים.
"זו לא רק טיפה בים, ואומר לך מדוע: ראשית, אנחנו מתמקדים בבחירת האנשים הנכונים. אנו ממיינים בקפידה אנשים שיש להם כבר קהל עוקבים משמעותי, או שמסלול הצמיחה שלהם מעיד על הפיכתם למנהיגים בולטים. שנית, בהשראת פרויקט תגלית, אנחנו מפעילים תוכנית המשך משמעותית, שכוללת פעילויות כמו הבאת דוברים ישראלים לקמפוסים ובניית מעורבות ארוכת טווח. הסיור בישראל הוא רק ההתחלה; תוכנית ההמשך מעצימה את החוויה ומהדהדת אותה. אם נחזור למקורות, אלוהים יכול להושיע באמצעות הרבה או מעט. צבא גדעון שניצח את מדיין מנה 300 לוחמים בלבד. אנחנו לא בהכרח זקוקים להמונים; אנחנו צריכים מיעוט אמיץ, נחוש ומסור".
אתה מזהה ניצנים ראשונים של שינוי מגמה לטובה?
"שקרים מתפשטים בדרך כלל מהר יותר מהאמת. משפט ידוע אומר, 'השקר כבר הקיף חצי עולם בזמן שהאמת עדיין קושרת את שרוכי הנעליים'. אבל לטווח הארוך, האמת חזקה יותר. זהו מאבק ממושך, אבל אנחנו ננצח בו כי האמת נמצאת בצד שלנו".
סעודות שבת באפרת
אני משחרר את הבישוף לדרכו, ויושב לשיחה עם כמה מחברי המשלחת: היידן קרנס, בן 21 מאוקלהומה, לומד באוניברסיטת אורל־רוברטס הנדסת מכונות לצד לימודי דת ומנהיגות, והקים בקמפוס של האוניברסיטה האוונגליסטית ארגון בשם "הנשרים של ישראל", שבתוך סמסטר אחד הפך למועדון הגדול ביותר באוניברסיטה; מייסי סקיילס, בת 23, סיימה לא מזמן תואר בספרות אנגלית ובלימודי מקרא, וכיום עובדת בכנסייה בסן־פרנסיסקו ומנהלת את מחלקת "הדור הבא" בקהילתה; פדרו מרטינס, בן 24 מסאו־פאולו שבברזיל, פעיל בכנסיית "ציון" שנוסדה ב־1977, ובתנועה ציונית־נוצרית ברזילאית שהוקמה ב־2008; אייברי ויליאמס, בת 27 מטקסס, עבדה בעבר עם ארגון באלבמה שמכשיר בוגרי תיכון בלימודי מקרא, וכיום חברת צוות ב"כנפי נשרים"; והיידן ג'ונס, בן 22 מאוקלהומה, שעבד בוושינגטון הבירה עם הסנאטור ג'יימס לנקפורד, מתומכי ישראל הבולטים בבית העליון של הקונגרס.
חברי המשלחת | צילום: יוסי אלוני
בישראל שומעים לא מעט על משבר בקרב האוונגליסטים הצעירים בארה"ב. מדברים על דור שחשוף לרשתות החברתיות, לטיקטוק ולנרטיבים ביקורתיים, ותומך בישראל הרבה פחות מהוריו. האם אתם חשים במשבר הזה, ומה אתם עושים מולו?
אייברי ויליאמס: "בהחלט ניכרת ירידה חדה בתמיכה בישראל בקרב בני הדור שלנו. לתקשורת ולנרטיבים הכוזבים ברשתות יש השפעה עצומה. לכן אנחנו מאמינים שרק חוויה בלתי אמצעית בשטח יכולה לשנות את התפיסה. כשמגיעים לכאן, חווים את הארץ ופוגשים את האנשים פנים אל פנים – האמת מנצחת את התעמולה".
היידן ג'ונס: "כשלא יודעים, אי אפשר להבין. חיוני לראות בעיניים ולגעת בידיים במולדת העם היהודי, שממנה צמחו השורשים הנוצריים שלנו. חשוב להגיע לכאן פיזית, במקום להזין את תפיסות העולם שלנו מטיקטוק ואינסטגרם בלבד".
מייסי סקיילס: "בסן־פרנסיסקו האווירה הפוליטית נוטה במובהק לשמאל. אני עדה להרבה סילופים ושנאה ברשתות החברתיות, והצעירים שאני מלווה חשופים אליהם באופן הולך וגובר. זה בהחלט עלול להיות מייאש, אך נקודת האור היא שהדור הזה סקרן מאוד ומציג שאלות נוקבות. הסיור הזה מעניק לי כלים להתמודד עם הסילופים, ללמד את הצעירים את האמת ולקוות שהם יעבירו את המסר הלאה לחבריהם".
פדרו מרטינס: "אני מגיע ממדינה אחרת, שתמונת המצב בה הרבה יותר אופטימית. לפני ארבעים שנה, האוונגליסטים בברזיל היו כשלושה אחוזים בלבד מהאוכלוסייה, וסבלו מסטיגמות ודחייה. כיום אנו קרובים להיות חצי מהאוכלוסייה, ועל פי התחזיות, בין 2040 ל־2045 נהפוך לרוב. הבעיה היא שהדור הצעיר מסתפק לעיתים קרובות במידע שטחי ובנרטיבים רדודים. קיים פער תפיסתי בין ראיית העולם המערבית לזו שרווחת במזרח התיכון, ואנשים מנסים לפרש את מה שמתרחש כאן בכלים מערביים. חייבים לדרוך פה ברגליים כדי להבין את המורכבות של הדברים".
תארו לי את סדר היום במסע הזה שלכם, שנקרא "אנקאונטר 2026".
היידן קרנס: "התוכנית מושתתת על שלושה מפגשים מרכזיים: עם ארץ ישראל, עִם עם ישראל, ועם אלוהי ישראל. את הארץ אנחנו חווים באתרים ההיסטוריים: הכינרת, נצרת, ים המלח וירושלים. את המפגש עם העם חווינו בצורה מיוחדת בערב שבת האחרון ביישוב אפרת. בשיתוף פעולה עם אנשי ארגון israel365, התחלקנו לקבוצות קטנות והתארחנו לסעודות שבת אצל משפחות יהודיות אורתודוקסיות, דוברות אנגלית. למרות השעה המאוחרת והעייפות, חזרנו נפעמים מהכנסת האורחים ומההשתתפות החיה במסורת היהודית. המפגש השלישי הוא עם אלוהי ישראל, דרך תפילות משותפות וערכי המוסר המשותפים לשני העמים. בהמשך גם נבקר בכנסת וניפגש עם ח"כים ועם שגריר ארה"ב בישראל מייק האקבי".
יש מי שמותחים ביקורת על סיורים מהסוג הזה, בטענה שמראים לכם רק את הנרטיב הישראלי - אפרת, הרובע היהודי בירושלים, תל־אביב – ולא לוקחים אתכם למזרח ירושלים או לרשות הפלסטינית. איך אתם מגיבים לטענה הזו?
היידן קרנס: "המשלחת שלנו נפגשת עם קשת רחבה של דוברים, יהודים וערבים, ואני מרגיש שאנחנו מקבלים תמונה שלמה ולא חד־צדדית".
מחכים למשיח
איך אתם חשים כסטודנטים שמרנים וימנים בתוך מציאות אקדמית שנוטה בבירור לשמאל, אפילו לשמאל הקיצוני?
פדרו מרטינס: "גם בברזיל, האקדמיה והאוניברסיטאות מזוהות מאוד עם השמאל. אם תצהיר בקמפוס שאתה תומך בישראל, תסתבך עם מרצים וסטודנטים. הבעיה היא שחלק ניכר מהאוונגליסטים טרם הפנימו את החשיבות של עמידה גלויה לצד ישראל, ולעיתים בוחרים לשתוק מול גילויי עוינות שמופנים כלפיהם".
היידן ג'ונס: "בעיניי חשוב מאוד לעשות את ההבחנה: לא כל מי שמזוהה עם השמאל או עם המפלגה הדמוקרטית בארה"ב, מחזיק בעמדות אנטי־ישראליות קיצוניות. לצד המיעוט הקולני, יש רוב דומם ומתון. רבים מהאנשים פשוט אינם בקיאים בעובדות ולכן מהססים להתבטא. ההמלצה שלי לאותו רוב דומם היא לבוא לכאן בעצמם, לדבר עם אנשים ולגבש דעה עצמאית שאינה נשענת על משפיעני רשת".
איך זה להיות אוונגליסט צעיר בשלוש השנים האחרונות, בצל המלחמה בעזה?
אייברי ויליאמס: "בשנים הללו חשתי אחריות גוברת לתמוך בעם היהודי. אהבה אמיתית אינה נמדדת רק בימים נוחים, אלא דווקא כשקשה. אם אתה באמת אוהב, אתה לא נוטש בעת צרה. הרגשתי שהגיע הזמן לתרגם את האהבה הזו למעשים ממשיים".
היידן קרנס: "כנשיא המועדון הפרו־ישראלי היחיד בקמפוס נוצרי, חווינו עימותים. היו מקרים שסטודנטים צעקו מול הדוכן שלנו 'Eagles for Palestine', בתגובה לשם הארגון שלנו שהוא 'הנשרים של ישראל'. אך היו גם רבים שניגשו וביקשו הסברים על המלחמה. הפתרון בעיניי טמון ביחסים אישיים. כשאני יכול לספר על חבר שלי שלחם בעזה ומספר לי על הערך העליון שצה"ל מייחס לחיי אדם, זה מפרק את השקרים. יש קיצונים משני הצדדים, אבל הרוב המכריע נמצא באמצע והוא מוצף במראות קשים באינסטגרם ובטיקטוק ומחפש תשובות. אנחנו מחברים אותם לסיפורים אמיתיים מהשטח ולאמת התנ"כית המשותפת".
שאלה שמעסיקה חלק מהישראלים נוגעת לחזון האוונגליסטי בנגע לאחרית הימים, מלחמת גוג ומגוג וארמגדון. יש מי שחוששים שמאחורי התמיכה של האוונגליסטים בישראל עומדת הציפייה שהיהודים יתנצרו או יושמדו. מה תשובתכם לחשש הזה?
אייברי ויליאמס: "התשובה שלי היא ששנינו מתפללים לאותו משיח ולגאולה שבה אלוהים יחדש את הבריאה וישכון בקרב עמו. בסעודת השבת באפרת, אבי המשפחה שאירחה אותי סיפר שהוא פותח כל בוקר עם קפה ותפילה לבוא המשיח. זה ריגש אותי עמוקות, כי גם אני מתעוררת עם אותה תפילה בדיוק. אנחנו צועדים יחד לקראת אותו חזון מיוחל".
מייסי סקיילס: "כפי שהבישוף סטרנס מזכיר לעיתים קרובות, ההבטחות של אלוהים לעם היהודי עומדות בתוקפן בלי כל התניה או סייג – העם היהודי מבורך, ודרכו יתברכו כל משפחות האדמה. כשעמדתי אתמול בכותל המערבי וראיתי יהודים ונוצרים נוגעים באותן אבנים ומתפללים לאותו אלוהים לשלום ירושלים, דמעתי מהתרגשות. החיבור בינינו קיים ואי אפשר לנתק אותו".
היידן קרנס: "בחודש מאי האחרון קיבלתי בוושינגטון את 'פרס יהושע' בכנס הסנגוריה למען ישראל של 'כנפי נשרים'. אמרתי שם על הבמה: קודם כול עלינו לאהוב אנשים, בלי קשר למה שהם מאמינים בו. ביחס לעם היהודי זה עמוק עוד יותר – העם היהודי הוא 'בבת עינו' של אלוהים, בעל ברית נצחית. אנו מורכבים על גבי שורשי היהדות, ולכן אהבתנו והתייצבותנו לצד העם היהודי ומולדתו אינן מותנות בדבר".
סליחה על השאלה הפרובוקטיבית: אם אתם מאמינים שהנצרות צמחה מהיהדות ושהעם היהודי הוא העם הנבחר, מדוע בעצם אינכם מתגיירים?
פדרו מרטינס: "כנוצרים, עלינו לכבד את העם היהודי ולהכיר את מורשתו לעומק. אנו מאמינים באותו א־לוהים, אך אמונתנו הנוצרית מבוססת על כך שישוע הוא בן האלוהים והמשיח שכבר בא ויגאל אותנו בשנית – דבר שהיהדות כמובן אינה מקבלת. זהו ההבדל המהותי שמפריד בין הדרכים, אבל למרות היותו הבדל מהותי הוא לא צריך ולא אמור להפריד בינינו".
היידן קרנס: "אימי נולדה וגדלה כיהודייה, ובהמשך המירה את דתה לנצרות מתוך חוויית אמונה אישית. על פי ההלכה היהודית, אני נחשב יהודי. אני מכבד את העם היהודי מתוך תפיסה של 'שווים אך נפרדים', ולא רואה סתירה בין הערכה עמוקה ואהבה ללא תנאי ובין הבדלים באמונה".
לא תשתוק
מה אתם מתכוונים לעשות בקהילות שלכם כשתחזרו מהסיור כאן?
מייסי סקיילס: "כתבתי לעצמי תוכנית פעולה ברורה: התחייבתי שבכל מפגש ושיעור שאני מעבירה בכנסייה שלי, נפתח תמיד בתפילה למען ישראל וירושלים. זה לא צריך להיות עניין שנזכרים בו רק כשיש כותרות בחדשות, אלא חלק בלתי נפרד מאורח החיים ומהחינוך הרוחני שלנו. אני רוצה להעניק לאנשים שנמצאים תחת אחריותי כלים להבין את המתרחש הן מבחינה גיאופוליטית והן מבחינה רוחנית".
פדרו מרטינס: "הבישוף סטרנס פועל בשיתוף פעולה עם הבישוף שלנו, מנהיג כנסיית ציון. מדי שנה הם מביאים לישראל שלושים כמרים משפיעים בברזיל, ומהכנסייה שלי מגיעים עשרות משתתפים מדי שנה. אני מתכוון לשלב באופן ממוקד את חשיבות החיבור לישראל בדרשות ובמפגשי המנהיגות שאני מעביר".
היידן ג'ונס: "תוכנית הפעולה שלי היא לשתף את החוויות שלי בישראל באומץ ובגאווה – בשיחות אישיות, בארוחות ובמפגשים. הכומר הלותרני דיטריך בונהופר, שהתנגד למשטר הנאצי ותמך ביהודים, אמר: 'שתיקה מול הרֶשע היא רשע בפני עצמו'. אם נחזור הביתה, ללימודים ולעבודה, ונפחד לדבר על החוויות שלנו כדי לא להידחות חברתית – לא עשינו דבר".
היידן קרנס: "כנציגי אחד המועדונים הבולטים בקמפוסים בארה"ב, אנו מנהלים גם את המערכה הדיגיטלית, שפחות דיברנו עליה כאן אבל היא חשובה מאוד ואנחנו לא מוותרים עליה. עמוד האינסטגרם שלנו זוכה לפופולריות רבה, והכוונה היא ש־15 הסטודנטים שהגיעו לכאן מאוניברסיטת אורל־רוברטס ישתפו את החוויות האישיות שלהם ישירות ברשתות החברתיות, בדפים האישיים שלהן ובעמודים של הארגון, כדי להילחם ישירות בזירת המדיה והדיגיטל".
תולדות הציונות הנוצרית
כבר לפני כמאתיים שנה הכריזו מנהיגים אוונגליסטים כי שיבת עם ישראל לארצו היא חלק מתוכנית אלוהית. ועדיין, הזיקה המתהדקת בין הזרם הנוצרי הגדול לימין הישראלי מעוררת גם התנגדויות
במשך קרוב לאלפיים שנה, מהמאה השנייה לספירה ועד אמצע המאה ה־20, שלטה בכנסייה הנוצרית "דוקטרינת ההחלפה". תפיסה זו גרסה כי לאחר שדחה את משיחיותו של ישו, עם ישראל איבד את מעמדו הנבחר והוחלף בידי קהילת המאמינים הנוצרית, "ישראל שברוח". תיאולוגיה זו שימשה קרקע פורה לאנטישמיות ולרדיפות דתיות ממושכות. בוועידת הוותיקן השנייה, ב־1965, פרסמה הכנסייה הקתולית את הצהרת "נוסטרה אטאטה", שהכירה בבחירתם הנצחית של היהודים, ואולם שינוי זה נבע במידה רבה מתוך חשבון הנפש שנכפה על אירופה בעקבות השואה, ולא ביטא תמורה תיאולוגית אמיתית.
שורשיה של הציונות האוונגליסטית, לעומת זאת, צמחו ממקור תיאולוגי מוקדם בהרבה, אשר ביטל את "דוקטרינת ההחלפה" עוד במאה ה־19. "דוקטרינת החלוקה" נוסדה בדבלין בשנות השלושים של המאה ה־19 על ידי הכומר ג'ון נלסון דארבי, ממייסדי תנועת "אחוות פלימות'". דארבי חילק את ההיסטוריה לתקופות וטען כי לאל שתי תוכניות נפרדות ומקבילות: תוכנית "שמיימית" עבור הכנסייה, ותוכנית "ארצית" נצחית עבור עם ישראל הפיזי. על פי תפיסה זו, הבטחות התנ"ך לארץ המובטחת שייכות לצאצאי אברהם, יצחק ויעקב, ושיבתם לציון היא תנאי מוקדם והכרחי להתגשמות הנבואות האסכטולוגיות ולביאתו השנייה של המשיח הנוצרי. מכאן מגיע החיבור של האוונגליזם עם הציונות, עד לתנועת המונים של "ציונות נוצרית". האוונגליסטים מאמינים בברית הישנה והחדשה, והפסוק המרכזי שהם חוזרים ומצטטים בנוגע לישראל הוא מברכת א־לוהים לאברהם: "וַאֲבָרְכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר, וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה". האוונגליסטים מתייחסים אל הדברים כפשוטם: המברך את עם ישראל יבורך, ולהפך.
צילום: AFP
במהלך המאה ה־19 התפשטה האוונגליות ברחבי ארצות הברית והפכה לזרם דומיננטי. מסעות ההטפה של דארבי באמריקה, לצד פעילותם של מטיפי תחייה המוניים אחרים, החדירו את תורת החלוקה לעומק התנועה האוונגליסטית. תפוצתה התרחבה בעזרת מוסדות אקדמיים (כגון מכון התנ"ך מודי בשיקגו, ואוניברסיטת ביוֹלה בלוס אנג'לס) ובעיקר באמצעות "תנ"ך סקופילד" שראה אור ב־1909. פירושיו של סקופילד הפכו את התמיכה בשיבת ציון לעיקרון אמוני מרכזי עבור מיליוני מאמינים.
האוונגליסטים סייעו לציונות עוד לפני קום המדינה: הכומר הבריטי ויליאם הכלר סייע להרצל לפתוח דלתות דיפלומטיות באירופה, ומניעים דתיים־ציוניים השפיעו במידה רבה על יוזמי הצהרת בלפור ועל נשיא ארה"ב הארי טרומן בהכרתו המהירה בישראל ב־1948. מלחמת ששת הימים ב־1967, שבה שוחררו ירושלים והאתרים המקראיים, נתפסה בקרב האוונגליסטים כאישור נבואי דרמטי והאיצה את התגייסותם.
החל משנות השמונים הפך המחנה האוונגליסטי לכוח מרכזי בפוליטיקה האמריקנית, בין השאר באמצעות תנועת "הרוב המוסרי" של ג'רי פאלוול, שתרמה רבות לבחירת רייגן לנשיאות, ובהמשך דרך ארגונים כמו "נוצרים מאוחדים למען ישראל" בראשות ג'ון הייגי. תמיכה זו התבטאה בהשפעה מדינית ישירה על המפלגה הרפובליקנית, בסיוע למימון ההתיישבות ביהודה ושומרון, ובדחיפה להחלטות אסטרטגיות כמו העברת שגרירות ארה"ב לירושלים. לצד הזירה הגיאופוליטית החשובה, התמיכה האוונגליסטית מתקיימת במישורים נוספים כגון סיוע לעלייה ורווחה, תיירות וכלכלה, הסברה וחינוך.
חסידי אומות העולם
הברית היהודו־נוצרית הפכה לאחד העוגנים המשמעותיים ביותר של מדינת ישראל במקומות רבים בעולם – בעיקר בארה"ב אך גם בחלקים מדרום אמריקה ודרום מזרח אסיה, אזורים שבהם האוונגליסטים נמצאים בפריחה דמוגרפית משמעותית. ההערכות המקובלות הן שמספר האוונגליסטים בעולם מונה כ־700 מיליון בני אדם, מתוכם כ־80 עד 100 מיליון בארה"ב. במדינות אחרות, בעיקר בדרום אמריקה, קצב הגידול של האוונגליזם מהיר פי שלושה ויותר מקצב גידול האוכלוסייה בעולם. עם זאת, ארה"ב היא עדיין המוקד המשפיע ביותר על קבלת ההחלטות בנוגע לפוליטיקה העולמית.
מציאות זו מציבה אתגר כפול בפני מדינת ישראל ואוהדיה: ראשית, מספר המצהירים על עצמם כדתיים בארה"ב הולך ויורד. למעשה, למעט קבוצת הגברים הצעירים – שבה נראה כי מרכיב הדת דווקא עולה בשנים האחרונות – רוב האוכלוסייה האמריקנית הולכת ונעשית חילונית יותר, ובקצב מהיר. שנית, בתוך האוונגליסטים עצמם ניכרים סימני שינוי מדאיגים, בעיקר בקרב הדור הצעיר. כך למשל, מחקר שפורסם ב־2024 מצא שרק שליש מהאוונגליסטים הצעירים מצדדים בישראל, זאת לעומת כ־70 אחוזים שהצהירו על תמיכתם בישראל שש שנים בלבד קודם לכן.
בעוד במחנה השמאל נמתחת לעיתים ביקורת על תמיכתם של האוונגליסטים בעמדות ניציות בהקשר הישראלי, בימין מתקבלת תמיכתם של האוונגליסטים בברכה ובאהדה. עם זאת, בנוגע למישור הדתי־תיאולוגי שוררת בימין הדתי בישראל מחלוקת סביב היחס הראוי לציונות הנוצרית. החשש נובע משני כיוונים עיקריים – מיסיון, וחזון אחרית הימים הנוצרי. נציג מובהק של המחנה המתנגד לקשרים כלשהם עם האוונגליסטים הוא הרב שלמה אבינר מבית־אל, שכתב בעבר: "נוצרים ידידי ישראל, ידידי יש"ע, ידידי כל דבר ישראלי – חיבוק דוב הבולע את טרפו. המטרה הסמויה ואף הגלויה בפרסומיהם היא חיסול עַם ישראל עם הרדמה כללית, כלומר שמד, מה שמסוכן עוד יותר משפך דמים. גדול המחטיאו מן ההורגו".
לצד זאת, ישנם רבנים בימין הדתי התומכים – חלקם באופן נחרץ וחלקם במשתמע – בציונות הנוצרית האוונגליסטית. הרב אליעזר מלמד, רב היישוב הר־ברכה ומחבר סדרת "פניני הלכה", עבר שינוי ביחסו לאוונגליסטים, וכך כתב עליהם בטורו בעיתון בשבע: "כאשר מדובר בנוצרים שמאמינים שבחר ה' בישראל, ושכל הנבואות הטובות צריכות להתגשם בישראל, ואינם פועלים להעביר אותנו על דתנו ח"ו אלא לחזקנו, הרי שכל הדברים החמורים שנאמרו על הנוצרים לא חלים עליהם, ולהפך - תיקון גדול הם מתקנים, והינם מחסידי אומות העולם, וה' ישלם שכרם".
דיוויד ברוג, יהודי שחיבר ספר על התנועה האוונגליסטית בשם "תומכים בישראל", מתייחס בספרו לטענות בעניין המיסיון וכותב כי "אף לא אחד מקרב המנהיגים היהודים שרואיינו לצורך כתיבת ספר זה יכול להיזכר בזמן שבו אחד מהידידים הנוצרים שלו ניסה לגרום לו להמיר את דתו". ברוג עצמו מוסיף ואומר כי אחרי שנים של השתתפות בכינוסים ובוועידות אוונגליות כיהודי בגלוי, טרם חווה ניסיון להשפיע על אמונתו. כנגד הטענה שכל פעולותיהם החיוביות של אוונגליסטים כלפי ישראל והעם היהודי נובעות ממטרתם להחיש את הביאה השנייה של ישו, טוענים תומכי האוונגליסטים כי על פי התיאולוגיה שבה מאמינה כיום הציונות הנוצרית, האדם נעדר כל יכולת לשנות את לוח הזמנים של האל. ברוג מצטט בספרו את הכומר הבכיר ג'ון הייגי: "לאלוהים לוח זמנים מדויק, והוא יעשה מה שהוא רוצה כאשר ירצה לעשות זאת".