"יש בציבור החרדי זרמים לאומיים שלא רואים בתקשורת"

שלום הרב מעוז, מה שלומך?

"נפלא, פשוט נפלא. אנו מרגישים שאנחנו עושים משהו גדול לעם ישראל בתקופה גדולה, נכנסים מתחת לאלונקה הלאומית שלנו, ופועלים עם א־ל בתהליך הגאולה".

איך ומתי נפתחה מכינת "בעוז הרוח"?

"המכינה נפתחה ביום ראשון, ג' באלול. מגיעים אלינו תלמידים מהציבור החרדי והציבור הדתי־לאומי מכל הארץ. המכינה שלנו חלוצה בשילוב שני הציבורים לתוך בית מדרש פועם, שמכוון לשירות משמעותי בצבא. התחלנו בכל הכוח, ולאט־לאט אנו מגבירים. מלבד לימוד התורה הספקנו בשבוע וחצי לעשות כמה וכמה מד"סים, ריצת אלונקות בחמש וחצי בבוקר בחוף, ושיעורי קרב מגע".

יש כל מיני שילובי אוכלוסיות במכינות, אבל כזה עוד לא היה. איך נולד הרעיון?

"כמפקד גדוד במלחמה הבנתי שהניצחון במערכה לא נמדד רק בטנקים ובמטוסים, אלא בבניית דורות שלמים בעלי תודעה על מה אנחנו עושים בארץ הזאת, מה התפקיד שלנו כעם, ובהדגשת אהבת ישראל מתוך תורה. אחרי הסבב הראשון שלנו בעזה, שארך כמה חודשים, התפרסמה תמונה ברשת בלי ידיעתי, שבה רואים אותי כמפקד גדוד קורא בתורה בתוך מוצב חמאס, עם סכין קומנדו במקום אצבע של ספר תורה. לא הייתה אצבע, אז הוצאתי סכין קומנדו, באופן הכי ספונטני שיש.

"כשיצאתי מעזה התקשר אליי בכיר בחסידות גור בירושלים, וביקש שאגיע להעביר שיחה לתלמידים. הוא סיפר לי שהילדים שלו לא מכירים את העשייה הצבאית, אבל הם שמו את התמונה בחדר שלהם ומתפללים עליי בכל יום.

"בהתחלה נפנפתי אותו. הייתי בטוח שהוא מביא אותי כדי לדבר עם עשרים שבאבניקים על הברזלים. ואז הגעתי, וחיכו לי 500 אברכים. שיחה שהייתה אמורה להיות שעה הפכה לשעתיים. ליוו אותי לרכב כמו אדמו"ר. בעקבות השיחה הזאת פנו אליי המון חרדים והעברתי המון שיחות. בשלב מסוים תפסתי את עצמי, והבנתי שיש בציבור החרדי רוח לאומית וזרמים לאומיים שלא רואים אותם וכמעט לא מדברים עליהם. בתקשורת רואים רק את הוויכוחים. רציתי לעשות משהו עם הזרמים האלה, והחלטתי להקים מכינה קדם־צבאית שמשלבת את הנוער הדתי־לאומי שלנו עם הנוער החרדי שהזרמים הלאומיים חיים ומפעמים בתוכו".

זה יעבוד?

"אני מסתכל שלושים שנה קדימה. המלחמה הביאה רעידת אדמה בכל המובנים, וכדרכה של רעידת אדמה - את הדברים הבומבסטיים אנחנו רואים, אבל לא את התהליכים הנסתרים. אני מאמין שזה הסיפור. אנחנו רוצים מאוד לראות עלייה מהירה באחוזי הגיוס, אבל אני לא מסתכל ככה על הדברים. הקדוש ברוך הוא הביא את המשבר העצום הזה, אבל התוצאות יהיו בטווח הארוך. לשם אני מכוון".

איך רתמת את החבר'ה מהציונות הדתית למכינה? יש היום הרבה מתח בין המגזרים.

"הם לא באו בגלל הסוגיה החרדית. הם הגיעו כי שמעו אותי כראש מכינה, כמפקד גדוד, כי הם רצו להיות חלוצים באשדוד. כל אחד צריך דמות להתחבר אליה.

"לפני שסיפרתי להם על השילוב עם החבר'ה החרדים לא ישנתי בלילה. לא ידעתי מה הם יגידו. שאלתי את עצמי אם החזון שלי עומד להתפוצץ. כשסיפרתי להם שנפגשתי עם חרדי שאמר שהוא רוצה להיות חלק מזה, אבל לא רוצה ללמוד במכינה חרדית אלא לצאת מהמעגל שהוא מכיר, התגובות היו מרגשות. החבר'ה אמרו: אם אנחנו חלוצים - נהיה חלוצים גם בעניין הזה. אלה היו התשובות של כולם. התגובות המטורפות האלה גרמו לי עוד יותר להבין מה זה הדור הזה".

איך רתמת את החרדים?

"שיחות בקריית־ספר, בבני־ברק, באשדוד. היית רואה אותי באמצע הלילה יושב עם חרדים על פק"ל קפה בספסל בקצה העיר, כדי שלא יראו אותנו. ישבתי לילה אחרי לילה עם חבר'ה ששמעו על המכינה והתקשרו אליי, או שהדודה קישרה אותם אליי. היו שעות של שיחות וחודשים של עבודה עד שהגענו לחבר'ה רציניים ומדהימים. היה המון מאמץ, גם מול הבחורים וגם מול ההורים. ראיינתי עשרים ומשהו חרדים, ואת רובם המוחלט לא קיבלתי, כי לא חיפשתי נושרים אלא את מיטב הנוער החרדי, שומרי תורה ומצוות, שקובעים עיתים לתורה ושיקימו בית חרדי. החידוש יבוא כשלאורך השנים יגיעו אנשים תותחים משני המגזרים".

ההורים מגבים את החניכים?

"חלק כן וחלק פחות. בסופו של דבר הגענו למצב שכל ההורים הגיעו לכאן ביום הראשון של המכינה ורקדנו יחד. זה היה מדהים".

איך עושים בית מדרש אחד? יש לנו אותה תורה, אבל בציונות הדתית ובציבור החרדי לא לומדים את אותם הענפים שלה.

"אני משתדל לשדר שבסוף רוב הדברים משותפים לכולם. בעניינים של אמונה וגאולה ובעניינים הלאומיים אני מציע הכול. אני עושה איתם סיור בבית המדרש, ואומר להם: תסתכלו, יש פה עולם שלם שאמור לעורר אצלכם ולברר אצלכם את הסוגיה הלאומית. אנחנו גם לומדים 'שפת אמת' ו'שם משמואל'. יש לי תלמיד שקשה לו מאוד במעבר מבית מדרש חרדי, שבו תנ"ך ואמונה הם הס מלהזכיר, אבל בסוף זה לא עניין מיסיונרי. אנחנו פשוט מאמינים שאם יש פה זרמים לאומיים, צריך לברר אותם".

כמו משפחות רבות בישראל, אשתך והילדים עברו מאות ימים של חרדה ובדידות כשהיית במילואים. נכון שפתרונות לבעיות חברתיות לא מוצאים מעכשיו לעכשיו, אבל המילואימניקים כורעים תחת הנטל - ואת ההקלה צריך עכשיו. איך המשפחה שלך מגשרת בין החזון לצורך?

"אשתי, שעשתה שירות לאומי, הצליחה להתגייס לאחרונה אחרי יותר משנה של ניסיונות. השבוע היא התחילה קורס מודיעי נפגעים, ועוד מעט תקבל דרגת סרן. המשפחה חיה תודעת שליחות. היו רגעים קשים ומאתגרים, אבל אנחנו באמת חיים בתודעה הזאת.

"אגב, להקים מכינה זה עומס מטורף על המשפחה - יום ולילה, המון עבודה, שוברים קירות, עוד מכשול ועוד קושי, שני צעדים קדימה ואחד אחורה, במיוחד כי בשנתיים הראשונות אנחנו לא מקבלים תקציב. הכול מתרומות. אף אחד לא מוכן לסייע במימון, למרות החשיבות של הרעיון שאנחנו מקדמים".

מה היית אומר לציבור הציוני־דתי, שכואב לו מרוב עומס? מה הוא לא יודע על הציבור החרדי?

"הכאב מוצדק, והוא בוקע מהר הרצל ונמשך עד כיסא הכבוד. אסור לטאטא אותו מתחת לשטיח. על הציבור החרדי אנחנו לא יודעים כמעט כלום, כי אנחנו כמעט לא מדברים איתו. זה ציבור עם אינספור דעות, זרמים והלכי רוח, וקורים בו דברים. רק אם נדע באמת לפתוח את הדלתות ואת הלב באופן הדדי ולברר סוגיות, נגלה דברים שאנחנו לא יודעים.

"שכן שהוא חסיד ויז'ניץ תפס אותי כשיצאתי לזרוק את הזבל ב־12 בלילה, ואמר לי: 'בכל פעם שאתה יוצא למילואים, ואשתי ואני רואים אותך נפרד מאשתך והילדים, אנחנו מתמלאים בבושה. אנחנו לא יכולים לראות שאתם הולכים להילחם, ואנחנו נשארים מאחור'. שאלתי אותו: 'מה אתה מתבייש? תתגייס'. אז הוא אמר לי: 'אותנו מנהלים העסקנים והרבנים'. אמרתי לו: 'מה זאת אומרת? אין לך חשיבה עצמית?'. הוא אמר לי: 'תלמד, אין לנו חשיבה עצמית'.

"אותנו זה יכול לשגע, אבל יש זרמים וקולות. חלק מהם רוצים לצעוק, והם לא יכולים כי קיבלו חינוך אחר. אנחנו לא יודעים מספיק זה על זה, ולכן קמה מכינת 'בעוז הרוח'. אם מישהו מרגיש את הזרמים האלה בתוכו, זה המקום שלו".