הילד מהמעברה שהפך לשר בממשלת רבין

במחנה עולים 3, אוהל 39, במעברת טבריה של תחילת שנות החמישים, החל מסע אנושי מרתק של ילד מעברה; מסע שהוביל אותו עד לקמפוס האוניברסיטה העברית ואל שולחן הממשלה.

ספרו האוטוביוגרפי של המשפטן, השר וחבר הכנסת לשעבר פרופ' שמעון שטרית, שראה אור לאחרונה לרגל הגיעו לגבורות, הוא סיפורה של ישראל הראשונה והשנייה כשהן שזורות זו בזו ללא הפרד. הילד, שצמח מתוך העוני והמחסור של עיר האוהלים והפחונים, דבק במשימת ההצלחה וטיפס במעלה ההר. המחבר מעיד על עצמו כי מעולם לא הביט לאחור; הוא נע למרחקים נטול כל טענה או מרירות כלפי סביבתו הקולטת, ממוקד כארי רעב בהגשמת חלומותיו.

הכתרתו כחתן התנ"ך לנוער בשנת 1959 הייתה נקודת מפנה בחייו.  שטרית מספר כי החידון ההוא, וחידונים שבאו אחריו, "חיזקו בי מאוד את התחושה שיש דרך לשלב בהרמוניה בין מסורת עתיקה לבין השכלה כללית מודרנית; שידע התנ"ך איננו רכושו הבלעדי של מי שספון בבית המדרש, אלא יכול להיות אבן יסוד גם בעולמה של מדינה חילונית".

השנה היא 1961. פמליית ראש הממשלה דוד בן־גוריון מגיעה לביקור בשיכון ד' בטבריה. "מי אני שמלך בא לביתי?" שאל יחיא שטרית, העולה מארפוד שבמרוקו, את בן־גוריון. ראש הממשלה השיב לו בפסקנות: "חכם גדול ממלך". בנו של יחיא, שמעון, הוכתר אז כחתן התנ"ך. ביומנו ציין בן־גוריון בעקבות הביקור כי הבן, אחד מתוך 11 אחים ואחיות, הוא "עילוי". ב־2 ביולי 1962 שב בן־גוריון והזכיר את משפחת שטרית ביומנו: "יש שמעון שטרית שהוא ראשון בתנ"ך, וראיתי המשפחה שלו. ראיתי שלא רק ילד זה מוכשר, ראיתי אביו, אמא שלו אישה פיקחית, האב – יהודי לתפארת, יהודי חכם, גם בעל ערכים... משפחה מחוננת".

בארכיון בן־גוריון בשדה־בוקר נמצאה לפני שנים אחדות חליפת מכתבים בין שטרית הילד ובין ראש הממשלה. במכתב ששלח לאחר מות אמו – טרגדיה שפירקה את המשפחה – ביקש הילד שמעון מראש הממשלה שיסייע לו להתקבל לפנימייה הצבאית. בתשובתו הבטיח בן־גוריון כי ביקש ממנכ"ל משרדו, טדי קולק, לטפל בנושא, והתחייב כי הממשלה תישא בשכר הלימוד של הנער, בין אם בפנימייה ובין אם בכל תיכון אחר. במכתבו מביע בן־גוריון צער עמוק על פטירת האם, וחולק עם הנער כאב אישי וחשוף: "אני יודע מה זה לאבד אמא בתקופת הילדות", כתב בן־גוריון. "אמא מתה עלי כשהייתי בן 10 – והרבה שנים לא יכולתי לשקוט ולנוח, ובלילות ראיתיה בחלומי והתעוררתי ביגון עמוק ביודעי שזה חלום". תשובתו של ראש הממשלה, הכתובה בכתב ידו, מעידה על יחסו האישי לילדים שפנו אליו, ועל הזמן שהקדיש כדי להשיב להם בפירוט המעורר חיבה ותחושת קרבה.

לא פחות חלוצים

הילדות במעברה נצרבה עמוק בתודעתו של שטרית, וליוותה את מסלול חייו לאורך השנים. האדם הוא תוצר של חוויותיו, ומסביבת ילדותו שאב שטרית את רגישותו כלפי אלו שנותרו מאחור. הדבר בולט היטב לאורך כל הספר. גולת הכותרת של פעילותו הציבורית הייתה מאבקו כחבר ממשלה להבטיח שקבר רחל יישאר בריבונות ישראל, לאחר שגילה כי המתחם עתיד להימסר לאחריות פלסטינית במסגרת הסכמי אוסלו.

גם בזירות אחרות לא היסס להתעמת עם הממסד: כדירקטור בבנק לאומי יצא למאבק נגד החוזים האישיים המנופחים של הבכירים, מאבק שהוביל לבסוף לפיטוריהם של יו"ר הבנק ארנסט יפת וכל חברי הדירקטוריון. הוא יזם את "חוק הערבות" כדי להגן על חותמי ערבויות מפני המערכת הבנקאית, לאחר שנחשף לאבסורד שבו ערב מסכן את קורת הגג של משפחתו בעוד הלווה עצמו ממשיך בשגרת חייו. כהונתו כשר הדתות לוותה במאבקים קשים מול פקידי המשרד שייצגו את האינטרסים של המפלגות הדתיות. הוא הוביל רפורמות מרחיקות לכת, בהן קביעת קריטריונים שוויוניים להקצבות עבור מבני דת (מהלך שהגדיל משמעותית את התקציבים בערים שאינן חרדיות), פתיחת המועצות הדתיות לנשים, עיגון תחום הקבורה האזרחית, וצמצום רשימת פסולי החיתון. במקביל, פעילותו ארוכת השנים כיו"ר הארגון הבינלאומי לעצמאות שופטים הקנתה לו שם עולמי במוסדות משפט ומחקר. על מאבקיו החברתיים הוענק לו "אות אומ"ץ".

עם זאת, פרק חשוב אחד במאבקו הציבורי חסר לי בספר. כשר ומנהיג במפלגת העבודה היה שטרית ממובילי ההתנגדות לחוק ביטוח בריאות ממלכתי שהוביל שר הבריאות דאז, חיים רמון. שטרית עמד אז בראש חוג "כיוון חדש", שהתכנס בצל המשבר המפלגתי, ואני הייתי עד לחילופי הדברים הקשים בינו ובין רמון (שנודעו לימים כרקע ל"נאום הלווייתנים") בישיבה מכרעת של מרכז המפלגה, עד שראש הממשלה יצחק רבין בעצמו נאלץ להרגיע את שטרית מעל הבמה. הנואם המרכזי בישיבה היה יצחק בן־אהרן, ממנהיגי ההסתדרות ותנועת העבודה, שהכריז מעל הבמה כי יש להכריע בין תנועת העבודה של שטרית ובין זו של חיים רמון. במאבק ההיסטורי הזה, כשלו שטרית וראשי ההסתדרות בניסיונם לבלום את החוק.

אי־הנוחות של שמעון שטרית נוכח עוולות חברתיות נותרה חדה ופעילה. לאחרונה ביקרנו יחד במרכז מדעים בבית ספר באופקים. בכניסה הוצגה תערוכה שעשתה שימוש בתמונותיהם של מדענים יהודים כמקור השראה. הוא ניגש למנהלת בית הספר וביקש ממנה לתלות לצידם גם את תמונותיהם של חמישה חתני פרס נובל במדעים ילידי מרוקו, שחיים כיום בעולם והיו פורצי דרך בתחומם.

רגישות זו מלווה אותו במאבקים חברתיים רבים. ב־1981, עם שידורה של סדרת הטלוויזיה "עמוד האש", ייצג בבג"ץ את תנועת צל"ש (בראשות ויקי שירן), שעתרה נגד הקרנת הסדרה בטענה שהיא מקפחת ומעלימה את תרומתם של יוצאי ארצות האסלאם להקמת המדינה. לפני 30 שנה הוא היה ממייסדי פרויקט "מחשב לכל ילד", מפעל שחילק מאז למעלה מ־300 אלף מחשבים שהפכו למנוע של מוביליות חברתית בפריפריה.

כיום מכהן שטרית כנשיא האיגוד העולמי הספרדי, העוסק בשימור מורשתה ותרבותה של יהדות המזרח וצפון אפריקה. במסגרת זו יזם לפני כעשור את מפעל "אות החלוצים החדשים". החלוצים הללו, על פי ספרו של שטרית, הם "מי ששרדו את העוני החונק במעברות, את האפליה במוסדות החינוך ואת ההסללה בבתי הספר; אלה אינם פחות חלוצים ממי שייבש ביצות בעמק הירדן". שניהם גם יחד בנו את הארץ. מפעל זה העניק עד כה אותות הוקרה למאות אישים בתחומי הספרות, התרבות והחברה, שסיפורם האישי ותרומתם נדחקו במשך שנים לקרן זווית.