"הייתי רוצה שהעולם ידע כמה הפסטיבל הזה חשוב", אומר איתי זוארץ, שמפיק עם עידן בן־שמעון את פסטיבל אינדי דזרט (26–27 באוגוסט) זו השנה החמישית. "פסטיבל ששם את המוזיקה במרכז הוא בשורה לאזור. אנחנו גרים בכפר־ אלדד, נוקדים, במקום שאף אחד לא מכיר. הילדים שלנו מסתובבים פה ברחובות ובמדבר, ופתאום יומיים בשנה המקום הופך לקסום. הבמה יפהפייה, הסאונד מושקע, ומגיעים אומנים מדהימים לעשות מוזיקה איכותית. חשוב לנו שהאומנים יביאו מוזיקה אסתטית עם תוקף על־זמני, משהו אותנטי, כדי שהאנשים והילדים שמגיעים ייחשפו למוזיקה טובה וירצו לשאוף לשם, לגדול לתוך טקסטים טובים ומוזיקה משובחת. יש הרבה פסטיבלים טובים בארץ, למשל פסטיבל התמר ואינדינגב. אבל פה, במקום הפצפון הזה, שני אנשים משוגעים במשך שנה שלמה עובדים על זה בהתנדבות, במקביל לעיסוקים שלהם, כדי שיהיה לנו כיף ליד הבית".
המפיק המוזיקלי זוארץ, נשוי ואב לחמישה, בשגרה מנהל בית ספר אנתרופוסופי בירושלים. למפיק הטכני בן־שמעון, נשוי ואב לחמישה גם הוא, יש חנות יהלומים. הרעיון להיכנס לסצנת הפסטיבלים בארץ לא עבר בראשם מעולם. אבל איכשהו הם בכל זאת התחילו לפני ארבע וחצי שנים, בקטן. "שנינו לא מפיקים", אומר זוארץ, "פשוט התנדבנו לוועדת התרבות של היישוב, שבדרך כלל עושה מקסימום את אירוע יום העצמאות ל־200 איש. כשהסתיימה הקורונה היה לי רעיון להביא לכאן 500 איש כדי ליהנות ממוזיקה. לא חשבתי שזה יצמח ככה. התקשרנו לאומנים ואף אחד לא ידע איפה זה כפר־אלדד, היינו צריכים לספר להם את הסיפור. והגשמנו חלום – גבע אלון ואביב בכר הגיעו לפה, ועלו גם אומנים מקומיים".
אחרי ההצלחה של השנים הראשונות, 7 באוקטובר שוב העמיד את קיום הפסטיבל בסימן שאלה. "נפגשנו בפאתי עזה בתחילת המלחמה", נזכר זוארץ. "היינו במשבר ודיברנו בטלפון, ופתאום ראיתי את הג'יפ של עידן. אמרתי לו: 'אני מאחוריך, עצור בצד'. בסוף השיחה עידן אמר: 'לא רק שעושים השנה - זה גם יהיה יותר גדול' כך החלטנו להרחיב את הפסטיבל ליומיים".
"כל שנה מחדש אנחנו נכנסים לטירוף של עשרה חודשים", מוסיף בן־שמעון. "אנחנו עובדים מסביב לשעון כדי שזה יקרה. והנקודה המהותית היא חיים. קודם כול שיהיו פה חיים, שלא רק נגור כאן, נצא לעבוד במרכז ונחזור לישון. שתהיה פה תרבות, שתהיה התרחשות. ב־7 באוקטובר הייתי בכפר עזה. מול כל המוות שם הרגשתי שצריך חיים גדולים יותר. אנשים דיברו על אֵבל והתכנסות, ואני הרגשתי שמי שראה את המוות צריך להוסיף חיים. אנחנו עושים את הפסטיבל הזה כדי להפיח חיים במדבר, אז עכשיו הוא צריך להיות עוד יותר גדול. זה לא אירוע מתנ"סי שבו מגיע זמר, מופיע שעה וחצי וכולם מתפזרים; בנינו מוסד תרבותי שמגיעים אליו מחמש בערב עד שתיים בלילה, עולים להופיע 19 הרכבים בשתי במות לאורך שני לילות. זה אירוע שצריך לעבוד ולהזיע בשבילו, ובמדבר מזיעים. לא רק אנחנו, גם 30 אנשי הפקה שעובדים חצי בהתנדבות".
אנשי ההפקה עובדים חצי בהתנדבות. תאורנים באינדי דזרט | צילום: צילום מסך
הם לא ידעו איך מפיקים פסטיבל של יומיים, אבל גם כאן הם קפצו למים. "פרסמנו שזו התוכנית, ואז התחלנו לפחד שהגזמנו עם 1,500 איש כל יום. אבל היו איתנו אומנים מופלאים באותה שנה – פול טראנק, יושי, איפה הילד, עלמה גוב, מיכה שטרית וקרולינה. אנשים באו בהמוניהם".
לא רק קשיים טכניים עומדים בפני השניים. פסטיבל האינדי דזרט זוכה לביקורות מכל הכיוונים האפשריים: "יש כמובן את השמאל, שזוכר כל שנה לעשות עלינו כתבת נאצה בעיתון הארץ. מקנאים מאוד בזה שביהודה ושומרון יש רוקנרול אמיתי. יש גם ימין קיצוני שלא אוהב שאנחנו נותנים במה לאומנים שמאלנים. יש דוסים שמשתגעים מזה שנשים מופיעות כאן מול גברים. ויש ביקורת על סוג האומנים והמוזיקה, למרות שאנחנו מביאים גם מיינסטרים, אבל גם אם נגה ארז, שמוכרת בכל העולם, הייתה באה – הלוואי שתבוא – זה מה שהם היו אומרים".
עשרות אומנים מופיעים ביהודה ושומרון, נדיר למצוא ביקורות עליהם. למה נתפסו דווקא עליכם?
זוארץ: "יש עדת מאמינים קטנה ששמה את הפסטיבל שלנו בפרונט. כמה ארגונים וכעשרה פעילים ברשתות שאנחנו מאוד מעצבנים אותם. הם כתבו עלינו דברים קשים, נכנסו בנו אישית על שאנחנו 'לוחמי מילואים שבעזה הורגים אנשים ובבית מנרמלים בהתנדבות את הכיבוש'. כתבתי לאחד מהם שאין לי בעיה עם ביקורת אבל הוא עצבן אותי בנקודה הזאת, השארתי לו את מספר הטלפון שלי וביקשתי שייצור קשר. הוא אמר לי: 'אם היית עושה פסטיבל פופ לא הייתי מתעסק בזה, ברגע שאתה נוגע ברוקנרול, אני אילחם בך עד הסוף'".
שיחה של שעה וחצי הסתיימה בשלום ואפילו בחברות, אבל אותו פעיל עמד בהבטחתו להילחם עד הסוף, ובכל שנה הוא יוצר קשר עם האומנים ומשדל אותם לבטל את ההשתתפות. "נגענו להם בקודש הקודשים. רוקנרול מסמל שלום ואהבה אינסופית. הם לא מאמינים שאנחנו עושים את זה, ומתישים אותנו בכל שנה מחדש. זה לא נעים".
בן־שמעון: "באנו לזה מהמקום הכי טהור של מוזיקה, ויש פה גם הרבה אומנים מקומיים. כל העיסוק הפוליטי רחוק מאיתנו מאוד. הרגשתי שהאירוע יצא משליטה, הפכתי לכלי ניגוח בין ימין לשמאל ושאלתי את עצמי למה אני צריך את זה. לא העליתי בדעתי שהזמנה של אביב גפן תגרור דיון חירום בגוש עציון אם זה ראוי".
ולפעמים המתנגדים גם מצליחים. בשנה שעברה, יום לפני הפסטיבל, החליט דודו טסה שלא להגיע. "הודענו לציבור שהוא ביטל מסיבות אישיות, וזה נכון", אומר זוארץ. "גם שנה קודם הוא היה אמור להופיע, ולצערנו אבא שלו נפטר שעה לפני הבאלאנס. בביטול בשנה שעברה כעסנו ונעלבנו, וזה פגע באמון של הקהל בפסטיבל. אבל אנחנו לא שופטים, וגם נשמח אם הוא יחליט בעתיד לבוא להתארח".
אין פה עניין משפטי?
בן־שמעון: "אנחנו אנשי שלום, בהפקה גדולה כזאת קל להישאב לקרב אגו, ללכלוכים ובוץ, אבל באנו בשביל המוזיקה". "אין לנו מטרות פוליטיות", מצטרף זוארץ, "זה לא מעניין אותנו. אני איש חינוך והוא איש עסקים, והפסטיבל לא עוסק בפוליטיקה. הכי קל לשרוף מישהו שהיה לך איתו קונפליקט, אבל זאת לא הדרך שלנו".
הם צלחו את המשבר הזה, ושולי רנד הופיע במקומו. למחרת, בבוקר הפסטיבל, מחבל שהגיע למתחם הקניות בצומת גוש עציון רצח את המאבטח שליו זבולוני ז"ל. זה היה בוקר קשה באזור, וכוחות הביטחון הורו לבן־שמעון להקפיא את ההכנות. "לא אמרתי לאיתי, האמנתי שזה יהיה בסדר, אבל אז חצי מהלהקה של אביב הודיעה שהיא לא מגיעה כי מסוכן פה מדי. הייתה שנה קשה מאוד גם מבחינה הפקתית, וגם האנרגיה הייתה לא קלה. בשלוש בצהריים הפסטיבל עוד היה על כרעי תרנגולת. התקשרתי למח"ט ואמרתי לו: 'אחרי 7 באוקטובר גדלנו ליומיים, אנחנו צומחים ממשברים, לא להפך'. בשעה ארבע אחר הצהריים אישרו לי את האירוע".
זוארץ: "היה מתח גדול סביב השאלות איך הפסטיבל ייראה והאם אנשים יגיעו ולא יפחדו. גם תוך כדי הערב עוד היו אינסוף בלת"מים. היינו בסטרס ברמה שראינו את הפסטיבל בסרטונים חודשיים אחרי. הרמנו טלפונים לכל העולם, הכול מתוך אמונה שאנחנו עושים משהו פשוט וטוב, שזה רצון לחיים. האמת? התפרקתי, כי ציפיתי שכל עולם התרבות יעמוד מאחוריי, שכולם יגידו: אף אחד לא יפגע בתרבות! ולא שמעתי שום קול. כל אלה שצעקו בקורונה או במלחמה שהתרבות נפגעה - פתאום שתקו, למרות שהיה כאן תקציב של מיליון שקל שהלך רק לאומנים ואנשי במה שכמעט איבדו פרנסה".
"בנינו מוסד תרבותי". במת האינדי דזרט | צילום: צילום מסף
אחרי הביטול של טסה וכשסימן שאלה ריחף מעל ההרכב של גפן, בן־שמעון דיבר עם אחד מאנשי הצוות הטכני. "הם לא רצו לעבוד לחינם אם הכול מתבטל, אז עצרו את הבאלאנס. כבר הייתי בקצה שלי ואמרתי לו: 'אני מרגיש שאני מספיק טוב למות בקרב, אבל לא מספיק כדי לשמוע מוזיקה, עד פה'. בסוף הפסטיבל הוא בא לתת לי חיבוק ולהתנצל. לא פעם אומנים שהופיעו פה יצאו להגנתנו כי הם רואים שזה נקי, אין כאן מישהו שגוזר קופון ואין אג'נדה".
השנה הביקורת הגיעה מוקדם מהצפוי: כבר לפני חודשיים זעקה כותרת בעיתון הארץ נגד הגעתו של ברי סחרוף לפסטיבל. "המנהל של ברי ניהל את זה בגדלות נפש", מספר בן־שמעון, "הם ביקשו שלא נלבה את האירוע. מבחינתנו זה היה ברור. התגובות עלו מאליהן. למשל, הגיטריסט של הבלקן ביט בוקס שהופיע פה לפני שלוש שנים עם מיכה שטרית, כתב מיוזמתו פוסט נגד הביקורת. הוא קיבל המון תגובות. אני מקווה שהשנה יהיה כל כך טוב, שבשנה הבאה כבר לא נצטרך לעסוק בשאלה הזאת בכלל ושאף אומן לא יגיד לי שהוא בחו"ל כשהוא בסלון שלו. אני רוצה קונצנזוס".
עכשיו, שבוע לפני הפסטיבל, החלום שלהם הוא להצליח להסתובב בפסטיבל עם כוס יין וליהנות מהמוזיקה. "השנה זה יקרה", זוארץ מבטיח. "באנו לייצר חיים, אור, תנועה", מוסיף בן־שמעון, "ואנשים נמשכים לזה, בפשטות. בטח בשלוש השנים האחרונות, כשאנחנו בפוסט־טראומה. המוזיקה בפסטיבל פותחת מגירות בציפור הנפש, ואתה פתאום נוגע בדברים שלא נגעת בהם קודם. זאת סיטואציה עם הרבה לב, לכן אנחנו חייבים שכל השותפים יהיו מכוונים, מאנשי הבינוי והסאונד עד האומנים".
אתם אנשי פסטיבלים?
"אני מסתובב בפסטיבלים מאז שאני זוכר את עצמי", מודה זוארץ. "מוזיקה מובילה ומלווה אותי. אני טס להופעות בחו"ל וגם מזמין אומנים בכל שנה לפה. הם לא עונים לי למיילים וזה בסדר, אבל בכל שנה אני כותב לניל יאנג ודני הריסון, הבן של ג'ורג'. המוזיקה הייתה בכל צומת חשוב בחיי, ואני חושב שכל אחד שמגיע לכאן מרגיש שמשהו זז בו. לראות ולשמוע שבע שעות מוזיקה טובה זו חוויה מטורפת. הילדים שלי שואלים אותי פתאום על מוזיקה ועל אומנים ומבקשים ללמוד לנגן. הבת שלי כבר ביקשה לעלות לבמה בשנה הבאה".
הכול בפסטיבל קורה בעשרים האצבעות שלהם, ללא חברת הפקה חיצונית. בן־שמעון מסביר שהיות שבחייו הוא עסוק הרבה בחוויית לקוח, מבחינתו השאיפה היא ליצור אטמוספירה שלמה שאליה נכנסים המבלים. "בן אדם אמור לחוות משהו שלם: אוכל, יצירה לילדים. יצרנו גבעה מוגבהת עם מזרנים, שעליהם הילדים יכולים לישון וההורים יכולים לשבת לידם ולצפות בהופעה בלי שמסתירים להם. בצד השני יש שני ברים ורחבה מלאה בחבר'ה".
שניהם גדלו במרכז, ולפני כמעט עשור התגלגלו עם משפחותיהם די במקרה ליישוב שהיה אז יישוב קטנטן ומדברי בתנופת צמיחה. "הצטרפנו לוועדת התרבות כי רצינו שיהיו פה קהילה, חיים וחיבורים", נזכר בן־שמעון, "היישוב צמח וצמח, אבל היה חסר מרקם. למרות שוועדת תרבות נחשבת לטריטוריה של נשים, איתי ואני החלטנו להיכנס לעניינים. היה חסר לנו התיבול הזה שמחבר את האנשים וניסינו להכניס אותו ברמה המקומית, עד שאיתי הגיע עם הרעיון הזה. מיד אמרתי לו: יפה, מאיפה הכסף? הוא אמר שהוא יביא שלושה אומנים והלכנו לראש המועצה, שהיה אז שלמה נאמן. הוא אהב את הרעיון ואמר שיתחייב לתת עד עשרת אלפים שקל".
זוארץ עוצר אותו ומדייק: "התרגשנו מאוד שהוא האמין בנו, אבל ההמשך לא היה קל: עברנו את כל מי שקשור לתרבות בגוש עציון ואף אחד לא חשב שיש לנו סיכוי. הם הסבירו שפסטיבל זה לא דבר רווחי ואין להם תקציב לכסות אותו, וגם ככה האומנים לא ירצו לבוא. בניתי תקציב של 70 אלף שקל שכלל אומנים והגברה".
בתקציב הדל הם הקימו במה מפלטות וברזלים שהם מצאו, וגייסו את כל החברים. הם לא האמינו שיגיעו 500 איש, אבל עבדו במרץ כדי להגיע ליעד. "לא ידענו כלום, מה זה רישוי? מה זה האישורים האלה? הכול היה מבוסס חברים: אוכל שחבר מכין, מחצלות שאספנו מהשכנים, תלמיד שלי הכין תפאורה בגירי שמן".
חבר הציע להם את השם אינדי דזרט, אבל לזוארץ זה נשמע דומה מדי לאינדינגב. "הייתי אומר אפילו יומרני, אז התקשרתי למארגנים של האינדינגב לבקש רשות. הם נתנו את ברכתם ואני התרגשתי מאוד. אני כל שנה מגיע לפסטיבל שלהם".
צילום: לירון מולדובן
בן־שמעון: "לאיתי יש 51 אחוז בסיפור הזה כי הוא זה שכל שנה דוחף אותי פנימה. אני תמיד מתחיל בלהגיד שצריך להפסיק עם הפנטזיות, ובסוף איכשהו הוא חולם, אני מנסה לדחוף את העגלה ביחד איתו, וזה קורה. צריך אנשים חולמים, ואיתי יודע לחלום. בשנה הראשונה 70 אלף שקל נראה לי המון, אבל בסוף הגענו לסכום. הבמה הרעועה הצליחה לעמוד, אנשים באו והגופים שפנינו אליהם כבר פחות פקפקו. ירון רוזנטל, ראש המועצה היום, רואה שאנחנו רצים ונותן לנו דחיפה רצינית, בלעדיו לא היינו קופצים ליומיים. הוא מאמין מאוד בפסטיבל ורואה שיש כאן אנשי ביצוע. גם היום אנחנו רצים ותולים שלטים בשתיים בלילה בצמתים כי אין כאן עמותות או גופים שמעורבים וישפכו כסף על פרסום. יש כאן אנשים שאכפת להם ומוכנים לעבוד קשה".
בן־שמעון מסביר שכיוון שהפסטיבל גדל משנה לשנה, גדלו גם האחריות, הלוגיסטיקה, המתח והבעיות שעולות בעבודה עם אנשים. "יש ניסים. פתאום מגיעים אליי מהכיבוי, שעתיים לפני תחילת הפסטיבל, ואומרים לי שאין אישור לאוהל אומנים. מה עושים? בסוף זה הסתדר. צריך להגדיל את השטח? נותני החסויות שלנו, שהם חברות בנייה, נתנו לנו באגרים ושופלים. שזה מטורף, כי אין בתקציב סעיף כלים כבדים, אבל אנחנו צריכים אותם! ועבודה שלהם שווה ערך לארגז של כסף".
בשנה שעברה אביב גפן אמר על הבמה שאינדי זה אומנים שלא הצליחו, והוא שמח שעוד יש לו מקום בקטגוריה.
"נכון, אנחנו מביאים אומנים מוכרים. זה מטורף שאביב היה בפסטיבל", אומר זוארץ. "הגיעה לתוך החלום ההזוי שלנו ביישוב סוללת אומנים מרשימה, והם איתנו. כל שנה אנחנו מכנסים את כל האומנים בבית הזה להרמת כוסית וארוחה, מרימים 'לחיים' וקורה רגע מיוחד שכולם מנגנים יחד באיזה ג'אם. זה מרגש. בשנים הראשונות היינו צריכים לשכנע, והיום הם כבר מעצמם רוצים להגיע. פתחנו קול קורא לבמה משנית, ופנו אלינו 282 אומנים. זה גם שם אותנו במקום שלא הכרנו – וואלה, אני מחליט מי טוב? הייתי צריך רגע להרגיע את הגאווה. היום יש פה פסטיבל ענקי עם 3,000 איש כל יום, אבל הוא עוד לא בקונצנזוס. אני רוצה שהוא יהיה חשוב לתרבות הישראלית כי הוא חשוב ומיוחד, יש בו תמימות ופשטות.
"כמפיק אומנותי הייתי בצומת שבו צריך להחליט מיהם הזמרים שאני מביא, ואני מקבל ביקורת על זה שאני מחנך את הקהל. אני רוצה רוקנרול, אמיתי. רציתי שהפסטיבל יגדל ויצליח, וכולם אמרו לי שאני צריך בשביל זה להביא פופ". זוארץ היה אבוד והחליט לשלוח הודעה לדמות שהוא מעריך במיוחד. "כתבתי לאסף ליברמן. בעיניי הוא אדם מעורר השראה. הוא ענה והזמין אותי לקפה. הייתי בשוק שהוא מכיר את הפסטיבל, ועוד אמר לי שאנחנו עושים דבר מדהים ושנמשיך עם זה. הוא אמר לי: 'אל תתמסחר, לך עם האמת שלך'. עם האישור הזה חזרתי לעידן ואמרתי לו שממשיכים בשיטה הישנה והסיזיפית גם אם קשה למכור כרטיסים. אגב, אם לא נצליח השנה, הפסטיבל ייסגר".
למה קשה למכור?
זוארץ: "הסיבה הראשונה היא שמי שפותח גוגל מפות כדי להבין איפה זה חושב שהיישוב הוא מובלעת מוקפת כפרים ערביים, ומפחיד שם. בנוסף, מבחינה פוליטית לאומנים קשה לפרסם שהם משתתפים בפסטיבל. לא כולם מוסיפים אותו ללוח ההופעות שלהם, אז לא תמיד הקהל שלהם יודע לבוא. אבל מה שבאמת מפתיע אותנו זה שדווקא הקהל מהסביבה, מגוש עציון ובכלל מיהודה ושומרון, לא איתנו. היינו רוצים שיותר מהם יבואו".