תמונה מוכרת של פסיפס ישראלי מעבר לים: סביב שולחן ארוך יושבים כתף אל כתף תרמילאי אחרי צבא, גבר בחליפה בין פגישות בסבב עסקים דחוס, וסטודנטית שמנסה להתרגל לחיים החדשים שלה באוניברסיטה הזרה. על השולחן ארוחה חמה, וברקע נשמע בליל של עברית, אנגלית ושפה מקומית. בגיחה קצרה לנופש, בטרם יציאה לטרק מאתגר או במעבר זמני לחו"ל לטובת לימודים וקריירה, התחנה הזו בבית חב"ד או במרכז הקהילתי המקומי היא הרבה מעבר לפתרון טכני. שם אוספים עצות, שואלים ציוד, מוצאים מניין, נהנים מאירועי תרבות ובעיקר מוצאים עוגן מוכר ומחבק במקום אחר ובעיר זרה.
הקרדיט למקלט הזה, שפועל כמעט בכל נקודה על הגלובוס, שייך לחסידות חב"ד. בתוך כשבעים שנה בלבד הקימה החסידות רשת עצומה של כ־7,000 מוקדים ביותר מ־1,400 ערים בעולם. מפעל השליחות הזה הוא הישג רוחני, דתי וקהילתי, אבל מה קורה כשבוחנים את אימפריית בתי חב"ד דרך משקפיים של תכנון ערים? זה בדיוק מה שעשו ויקה ליבמן וגידי בן־עמי: פרויקט הגמר המשותף שלהם, כבוגרי התואר השני בעיצוב אורבני בבית הספר לארכיטקטורה בבצלאל בראשות פרופ' אלס ורבקל, מנתח את חב״ד מזווית שטרם נחקרה, כתופעה מרחבית ועירונית. המחקר שלהם ממפה את המנגנונים שמאפשרים לרשת המבוזרת הזו לייצר תחושת בית ושייכות אצל "אוכלוסיות בתנועה", ומציע לראשונה כלי עבודה אדריכלי חדש, שמבקש ללמוד מבתי חב"ד כיצד לסייע לקהילות המבוזרות והאקראיות שאוכלוסיות כאלה יוצרות.
"הרבי מלובביץ' הוא האדריכל של המהלך הזה". בן־עמי וליבמן מחוץ למבנה 770 בכפר חב"ד | צילום: אריק סולטן
"פרויקט קודם שלי עסק בשיח המסורתי על רילוקיישן, שמפספס משהו עמוק בזהות הישראלית בחו"ל", מספרת ליבמן על הדרך אל העיסוק בחב"ד. בפרויקט הגמר ההוא הם ביקשו להבין כיצד מתנהלים ישראלים אחרי רילוקיישן - האם הם מייצרים מובלעות? איך נראית התשתית הקהילתית שלהם? – וחיפשו יעד קרוב ונגיש שיהיה קל להגיע אליו לצורכי מחקר. הם בחרו בקפריסין, ובמהלך עבודת השטח פגשו את שגריר ישראל שם, אורן אנוליק. "הוא הסתכל עלינו ואמר: 'אם אתם רוצים להבין את הסעד הקהילתי האמיתי של הישראלים פה, אתם חייבים לדבר עם חב"ד'", אומרת ליבמן. "שם נפל לנו האסימון: בית חב"ד הוא לא רק מקום למניין או לארוחת שבת, הוא מתפקד בפועל כ'שגרירות בלתי רשמית', עוגן פיזי ורוחני במרחב הזר. הבנו שבית חב"ד הוא הכתובת הראשונה של הישראלי בחו"ל, ולא משנה אם הוא תרמילאי שקפץ לשבוע או משפחה ברילוקיישן".
הם נפגשו עם הרב הראשי של קפריסין, הרב אריה רסקין, שפועל באי כבר 22 שנה, וסיירו בין בתי חב"ד באי. "זה היה רק פרק קטן בפרויקט הראשון. הסתכלנו על זה כתשתית חלקית, דרך גני הילדים ובתי הספר שמייצרים לא רק קהילה אלא גם נוכחות אדריכלית".
בהמשך, כשהיא ובן־עמי חשבו על נושא המחקר המשותף, הם החליטו לקחת את פעילותם של שליחי חב"ד ולהציב אותה בהקשר בינלאומי רחב הרבה יותר. "אנחנו חיים בעולם בתנועה מתמדת", אומר בן־עמי. "המפתח להבנת המחקר שלנו טמון במושג 'קהילתיות בתנועה'. אנחנו עדים לצמיחה דרמטית של קהילות שאינן מאורגנות סביב מדינות הלאום, וחילקנו את התופעה הזו לחמש קטגוריות מרכזיות של אנשים בתנועה — החל בהגירת עבודה וחיפוש אחר השכלה, עבור בנוודות דיגיטלית וכלה באנשים שאורח החיים שלהם מבוסס על ניוד מתמיד. כשאורבניסט או מתכנן ערים ניגש לתכנן שכונה או עיר, הוא בודק כמה תושבים רשומים באזור, מה גודל משק הבית הממוצע, ובונה פרוגרמה לאוכלוסייה קבועה. אבל המודל הזה פחות ופחות רלוונטי. בשיחה שקיימנו עם ד"ר חיים פיאלקוף, מומחה לפרוגרמות תכנוניות, עמדנו על כך שהתכנון העירוני המסורתי פשוט מפספס מסה קריטית של אנשים. במחקר שלנו ראינו למשל שבכל רגע נתון בתל־אביב, כ־20 אחוז מהאנשים במרחב אינם תושבי העיר. הם מגיעים לעבוד, לבלות או לשהות בה באופן זמני, וכלי התכנון הקלאסיים מתעלמים מהם.
"חב"ד היא תופעה ייחודית משום שהיא נותנת מענה מובנה לאוכלוסיות ניידות. היא מצליחה לייצר תחושת שייכות, בית וקהילתיות דווקא לאוכלוסייה שנמצאת בתנועה. אמרנו: בואו נלמד מהם. מתוך התובנה הזו פיתחנו כלי תכנוני חדש, מחווה לספר האדריכלי האייקוני 'ללמוד מלאס־וגאס', רק שהפעם אנחנו מציעים 'ללמוד מחב"ד'".
בפושקאר | צילום: נתי שוחט, פלאש 90
האדריכל של "ופרצת"
שני העומדים מאחורי המחקר מגיעים מעולמות שונים לחלוטין, ודווקא הפער ביניהם הפך למנוע המחקרי של הפרויקט. ויקה ליבמן, בת 28, גדלה בירושלים להורים חילונים, יוצאי ברית המועצות. היא סיימה לימודי תואר ראשון ושני בארכיטקטורה, והמשיכה לתואר שני נוסף בעיצוב אורבני. לארכיטקטורה נחשפה בשירותה הצבאי ביחידת המודיעין 9900: "עבדתי שם עם אדריכלים, ופתאום זה נראה לי כיוון מעניין. זה לא היה חלום ילדות שלי. הלכתי לראיונות בתקופת הקורונה, והתלבטתי אם להתחיל לימודים של חמש שנים בעולם של אי ודאות. אחרי שהתחלתי גיליתי שזה לגמרי הדבר שלי. אני מרגישה שמצאתי את המקצוע שלי, והיום אני משמשת גם כאדריכלית הבית של בצלאל בקמפוס החדש. זו דרך מרגשת לסגור מעגל".
גידי בן־עמי, בן 47, נולד בצפת למשפחה חב"דית ובגיל 16 עבר לירושלים. הוא למד במוסדות חב"ד, אך בגיל הנעורים הבין שהמסגרת פחות מתאימה לו, ועבר ללמוד במכינה כדי להשלים 12 שנות לימוד. "הצלחתי חלקית - נער בן 16 שנחשף לראשונה לעולם הגדול ולחיים עצמאיים", הוא אומר. "התגייסתי לצבא, ובמהלך השירות עזבתי את אורח החיים הדתי. כיום יש לי בית מסורתי־פלוס, אני לא מנותק מהיהדות והקשר עם המשפחה מצוין".
היום הוא סגן מתכנן מחוז ירושלים במנהל התכנון. עבודתו כוללת תכנון סטטוטורי, קביעת מדיניות ציבורית ותיאום בין משרדי הממשלה, הרשויות המקומיות וגורמי המקצוע. הוא למד באוניברסיטה העברית, ויש לו תואר ראשון ושני בגיאוגרפיה, בהתמחות בלימודים עירוניים ואזוריים. בשנים האחרונות, בתוך העבודה המאומצת, חיפש אוורור והחליט ללמוד עיצוב אורבני: "רציתי לעשות תואר שמתמקד יותר בעיצוב ופחות בתכנון ערים סטטוטורי. חשבתי שזה מעניק עומק רחב יותר ויכול לשפר את העבודה המקצועית שלי, ואלו באמת היו שנתיים מדהימות".
החיבור בין העיניים החיצוניות של ליבמן להיכרות הפנימית של בן־עמי הוליד ניתוח מרחבי מקיף. כשהם בוחנים את פריסת התנועה, הם מזהים כי חב"ד פועלת במקביל בקני מידה רבים. "יש מודל גמיש שמחלק את תפקידי השליחים: חלקם מתמחים בקהילה המקומית, חלקם בשירות לתיירים, וחלקם בחינוך. כך הם מייצרים מענה מדויק לכל צורך". קנה המידה הביתי מעניק תחושת שייכות וחמימות למטייל או לנווד, קנה המידה העירוני מתפקד כנקודת שירות ועוגן מרחבי לעוברי אורח, וקנה המידה השכונתי־מוסדי כולל הקמה של בתי ספר, גני ילדים ומערכות קהילתיות. המבנה המודולרי הזה מאפשר לחב"ד לפעול בכמה חזיתות במקביל ולתת מענה לקהילה מתפתחת במטרופולין גדול, לתייר המזדמן במוקד תיירות אקזוטי או לקומץ תושבים יהודים אחרונים בעיר במזרח אירופה או בעיירה במערב התיכון.
"הרבי מלובביץ' הוא האדריכל של המהלך הזה", אומר בן־עמי. "הוא טבע עיקרון תכנוני ורעיוני יסודי של גמישות והתאמה מלאה למקום, כשכלל האצבע אומר להיות כתובת לכל עניין יהודי אך לעולם לא לייבא שבלונה קשיחה מבחוץ. אם המקום הוא יעד גלישה, הבית יספק ציוד גלישה ועל הדרך יציע תפילין; אם הקהילה מורכבת מאוכלוסייה מבוגרת, השליחות תתמקד בבתי אבות. יש יכולת דינמית להתאים את המבנה לצרכים הפיזיים והאנושיים בשטח".
בית חב"ד באמסטרדם | צילום: דור פזואלו, פלאש 90
כאן, הוא מוסיף, נחשף פרדוקס חברתי ואדריכלי. בניגוד לחצר החסידית הקלאסית, המתקבצת פיזית סביב המרכז והרבי, אצל חב"ד המנגנון עובד הפוך: זהו מנגנון של פיזור. "הסלוגן 'ופרצת' אינו רק סיסמה רוחנית, אלא אסטרטגיה מרחבית. לצד הפיזור הקהילתי קיים גם שכפול אדריכלי: החצר של הרבי מעתיקה את עצמה פיזית, ואחד הדימויים הבולטים לכך הוא מבנה 770 בברוקלין, המשוכפל במיקומים רבים ברחבי העולם".
זהות מרחבית
עבור בן־עמי, הניתוח המרחבי של החסידות שבה גדל דרש התמודדות מורכבת עם עברו. החזרה לשורשים מבעד לעדשה האקדמית לוותה בתחילת הדרך בלא מעט היסוסים. "שאלתי את עצמי איך אני ניגש לעסוק בחב"ד במישור האינטלקטואלי והמקצועי, בלי שזה יתערבב עם הפן האישי והמשפחתי", הוא אומר. "כשהתעמקנו במחקר בהדרכתו המצוינת של פרופ' צבי אפרת, הוא שיקף לנו את העובדה שחב"ד הקימו מודל של מנגנון מרחבי וקהילתי לאוכלוסייה בתנועה, תופעה שמתפקדת מעבר לגאוגרפיה או למדינת הלאום. הבנתי שזה יכול להיות תרגיל מחשבתי מרתק בשבילי, לצאת ממה שחב"ד מייצגת לי באופן אישי, ולנסות להביט על המערכת הזו בעיניים מקצועיות של מעצב ואדריכל, כדי לגלות דברים שמעולם לא שייכתי לדיסציפלינה התכנונית.
"בסיורים הרבים שערכנו, בניו־יורק למשל, הכול נראה לי מובן מאליו וטבעי, ואז ויקה, שלא גדלה בעולם הזה, עצרה אותי ואמרה: 'תסתכל איך הם משתמשים בסאונד, תראה איזה שימוש נעשה בווידאו, בסמלים ובלוגואים, איך האלמנטים הפיזיים והחזותיים מייצרים נוכחות במרחב'. הדברים שהיו שקופים לי קיבלו פתאום משמעות תכנונית חדשה דרך המבט המקצועי המשותף".
יש הרבה דימיון בין בתי חב"ד בעולם. מה עומד מאחורי זה?
ליבמן: "מעבר לתפיסה הקהילתית, יש פה תשתית תפעולית משומנת. קיים מנגנון עולמי כמו 'המרכז לעזרי שליחות' וגופים מרכזיים בארה"ב שמנהלים את המערך הלוגיסטי. חלוקת המשאבים, אספקת מזון כשר, הכוונת שליחים חדשים - הכול מנוהל בהיררכיה חכמה. השליח הראשי של מדינה מזהה את הצרכים בשטח, בודק באיזו עיר חסרה נוכחות, ורק לאחר הגדרת התפקיד - חינוך, תיירות או קהילה - מופנה לשם שליח חדש, בהקפדה שלא לפגוע בטריטוריה של שליח קיים.
"בפרויקט שלנו אנחנו עוברים בין כל קני המידה של הפעילות, ומתוך הניתוח של חב"ד אנחנו מצביעים על אלמנטים מרחביים ספציפיים שמאפשרים לקרוא מחדש אוכלוסיות בתנועה באופן כללי. למשל, המערכת נשענת על תשתית ארגונית פנימית תומכת: בארץ קיימים צעירי אגודת חב"ד והמרכז לעזרי שליחות, ובזירה הבינלאומית פועלות הוצאות הספרים המרכזיות. ברמה המרחבית והעיצובית זה מרתק, כי בסופו של דבר תמצא בדיוק את אותם הספרים, אותה שפה חזותית ואותם אלמנטים בבית חב"ד בקפריסין, בתאילנד או בניו־יורק. הזהות המרחבית האחידה הזו היא בדיוק מה שיוצר את תחושת הבית המיידית לאדם שנמצא בתנועה".
מה השיקולים בבחירת המיקום של בתי חב"ד?
בן־עמי: "הנקודה הראשונית היא לעיתים אקראית. השליח מקבל מימון מינימלי, מגיע עם משפחתו, מתיישב בנקודה מסוימת, והמטרה הראשונה היא לאסוף מניין. הם יוצאים לרחוב, מתעניינים ופועלים כיזמים לכל דבר: כל שליח אחראי על ה'ביזנס' שלו, ולכן התכונות והמעשים שלהם מאופיינים בגישה יזמית מובהקת".
ליבמן: "בהמשך, רוב בתי חב"ד משתדלים שתהיה חצר קטנה שתוכל להכיל גן ילדים או לאפשר פיתוח עתידי. בלימסול, למשל, בית חב"ד פועל במבנה הנוכחי זה כ־22 שנה, והרב הראשי נמצא שם פרק זמן דומה. בחצר הם הקימו גן ילדים כדי לספק מענה לאוכלוסייה היהודית המקומית, שפתאום מגיעה בהמוניה בעונת הקיץ. עם השנים הם התרחבו ופתחו בתי ספר ומוסדות נוספים. זו פעילות נטולת יומרות או פוליטיקה; הם פונים לכולם. שבט הצופים בלימסול פועל בתוך בית הספר של חב"ד. בהתאם לצורך, השליח הראשי מדריך ומביא שליחים נוספים שמתפרסים ברחבי העיר, הכול על פי עבודת השטח והזיהוי של ריכוזי הישראלים או היהודים. יש אפילו בתי חב"ד עונתיים, שפעילים אך ורק בחודשי הקיץ, כשהעיר שוקקת מטיילים".
ההכלאה בין המטבח הביתי למרחב הציבורי מייצרת שייכות וחמימות". בית חב"ד בקטמנדו | צילום: נתי שוחט, פלאש 90
מה מאפיין את בית השליח?
"הרבה פעמים הוא משלב בין המרחב הפרטי למבנה הקהילתי. ההכלאה המעניינת בין המטבח הביתי למרחב הציבורי מייצרת בדיוק את תחושת השייכות והחמימות שכל כך הרבה אנשים מחפשים ומוצאים בחב"ד".
בן־עמי: "מה שמרתק בעיניי הוא לא דווקא מבנה ספציפי, אלא מגוון הקהילות וקני המידה. יש שליח שפועל במתכונת מצומצמת, מארגן שיעור תורה בערב בסלון הבית שלו עם צוות קטן, ולעומתו יש לי חבר בקולומביה הבריטית בקנדה שהתחיל ממניין בבית, עבר למבנה של בית כנסת, ולאחרונה גייס משאבים להקמת גן ילדים. כולם פועלים בתחושת שליחות, אך בהיקפים שונים.
"תופעה מרתקת נוספת היא 'חב"ד בקמפוס', שפועלת בעיקר בארצות הברית אך גם ברחבי העולם — רשת של כ־290 בתי חב"ד לסטודנטים, מאוניברסיטאות עילית כמו ייל וקולומביה ועד לקמפוסים בישראל. איך זה נראה בשטח? זה משתנה בהתאם ליכולת גיוס המשאבים של השליח. בייל, למשל, יש מבנה עצמאי ומרשים שנרכש לפעילות. במקומות אחרים זאת דירה סמוכה לקמפוס. הפעילות נעה בין שיעורים וארוחות שבת, ועד לארגון משלחות של סטודנטים לביקור בישראל. השליח הראשי באזור מגדיר את הטריטוריה, אך מעבר לכך הניהול עצמאי: היזמות, היכולת לגייס תרומות והאופי של המקום תלויים כמעט לחלוטין באנרגיה ובחזון של השליח המקומי. סטודנט שמרגיש אבוד יודע ששם ידאגו לו לאוכל כשר ולארוחת שבת".
ליבמן: "מעבר לבית חב"ד השכונתי או לבית חב"ד בקמפוס, קיימים סוגים נוספים של מרכזים. למשל בית חב"ד למטיילים במזרח, או בתי חב"ד בנמלי תעופה. יש כיום כ־17 כאלה ברחבי העולם".
בן־עמי: "אחד המנגנונים שזיהינו במחקר שלנו הוא מיפוי והתמקמות לפי פוטנציאל. חב"ד שואפת להתמקם בכל מקום שיש בו פוטנציאל לתנועה של יהודים. מעיירה קטנה באוקראינה ועד נמל התעופה הבינלאומי באדיס־אבבה, המטרה היא לייצר נקודת מפגש ולהעניק ערך מוסף ליהודים שעוברים במקום. בקצה השני של הסקאלה נמצאים המרכזים הגדולים - קהילות קבועות ומבוססות שנבנות בשכונות מגורים, עם מבנים נרחבים ופעילות קהילתית ענפה לאורך כל השנה".
במקומות כמו קפריסין, המרכז הוקם במקור כדי לתת שירות לתיירים, אך עם הזמן הפך לאבן שואבת לישראלים שירדו מהארץ. עד כמה הנוכחות של חב"ד מעודדת מעבר לחו"ל מעצם הידיעה שיש שם קהילה תומכת?
ליבמן: "זו שאלה שעלתה במחקר, והופנתה לרב רסקין בקפריסין. התשובה שלו הייתה חד־משמעית: הם נאמנים לארץ ואינם מעודדים אף אחד לעזוב, אבל 'אם כבר יש כאן יהודי - התפקיד שלי, כחלק משליחות חיי, הוא לספק לו את המענה הנדרש'".
איך משפיעים איומי אנטישמיות על בתי חב"ד? הם נגישים פחות, או אולי דווקא יותר?
בן־עמי: "חב"ד אינה מצמצמת את הפעילות או את הבולטות שלה בגלל איומים. המדיניות היא להסתמך על גורמי האכיפה והשלטון המקומי כדי לקבל מענה. במקומות שקיים איום, המשטרה המקומית מציבה אבטחה ודואגת לסדר הציבורי. הסתגרות או טשטוש הנוכחות פוגעים בעצם המטרה של בית חב"ד, ולכן הם מעדיפים לאמץ אמצעי מיגון בלי לוותר על המיקום המרכזי. השליחים גם מטפחים קשרים הדוקים עם השלטונות המקומיים. בבודפשט, למשל, נוצרו חיבורים ברמות הממשל הגבוהות ביותר. הקשרים הללו מאפשרים לחב"ד להבטיח את אבטחת הקהילה בעת הצורך".
זמן יוצר מקום
כדי לתרגם את התצפיות האנקדוטליות למודל אדריכלי, השניים צללו לעבודת שטח נרחבת. במחקרם הם נפגשו עם בעלי תפקידים בתנועה בישראל ובמטה המרכזי בניו־יורק, ביקרו בכפר־חב״ד, סיירו בניו־יורק ובישראל, ושוחחו עם חוקרים מובילים, ובהם פרופ׳ רחל אליאור, פרופ׳ קימי קפלן, הרב נפתלי ליפסקר וזאב פרץ. במסגרת המחקר ניתנה להם גישה לשכבות מערכות המיפוי הגיאוגרפיות הפנימיות של חב"ד, שאפשרו לראות כיצד התנועה עצמה ממפה את העיר ומחלקת אותה למרחבי אחריות ופעילות. בנוסף נערך שאלון אינטרנטי אנונימי שמולא בידי 22 מפעילי עמדות תפילין, ובחן את דפוסי הפעילות והחזרתיות במרחב הציבורי.
הם זיהו עשרה מנגנונים מרחביים, ובהם רשת של מוקדים קטנים, תשתית עורפית, התמקמות לפי תנועה ופוטנציאל, כתובות זמניות, שפה חזותית מזוהה, נוכחות ברחוב, שימוש בבית כמרחב קהילתי, זמן וחזרתיות, ועיבוי הדרגתי של שירותים. את המנגנונים הללו הם בחנו בחמישה קני מידה, מהרשת הגלובלית, דרך המדינה והעיר, ועד הרחוב והבית. את המהלך כולו ריכזו בכלי תכנוני שכינו "ללמוד מחב"ד" (LFC).
בן־עמי וליבמן ניסו לחלץ מהמודל של חב"ד תובנות שישמשו גם קהילות אחרות, או לקחים לתכנון עירוני מודרני המשרת גם אנשים שאינם תושבי קבע. "אחת התובנות המרכזיות היא שזמן יכול לייצר מקום", אומרת ליבמן. "קהילה אינה חייבת להיות בעלת הקרקע כדי לפתח שייכות אליה. כאשר הפעילות חוזרת לאותה הנקודה באותו הזמן לאורך שנים, המקום נעשה צפוי ומוכר. זאת 'תשתית של זמניות מתמשכת'. מכאן גם התובנה שלכל קהילה יש למעשה מפה אחרת של העיר. בשביל חב״ד העיר אינה רק אוסף שכונות אלא רשת של קמפוסים, בתי חולים, מוקדי תיירות, מרכזי תנועה ובתי חב״ד. כלומר, כדי להבין קהילה בתנועה צריך לדעת לא רק היכן אנשים גרים, אלא היכן הם נמצאים, לאן הם נעים ומתי הם מתכנסים".
השניים ניסו להשתמש בכלים ששימשו אותם להבנת המנגנונים של חב"ד כדי לבחון גם קהילה ניידת אחרת - קהילת המטפלים הסיעודיים הזרים בתל־אביב. במהלך השבוע המטפלים מפוזרים בבתי המעסיקים, אבל ביום החופש מופיעה בעיר, לפתע, מפה קהילתית זמנית חדשה: כנסיות, פארקים, עסקים ומוקדי מפגש. גם כאן זיהו בן־עמי וליבמן התקבצות מחזורית ושימוש חוזר במקומות, שיוצרים קהילה גם ללא העורף הלוגיסטי של חסידות חב"ד. "אוכלוסיות בתנועה הן חלק קבוע מהעיר, אך אינן נקלטות היטב בכלי התכנון המסורתיים", אומר בן־עמי. "לכל קהילה יש מפה ומחזורי זמן ייחודיים משלה, וכאשר העיר אינה מספקת תשתית מתאימה, הקהילות מייצרות אותה בעצמן".
ליבמן: "הפרויקט מציע שני כיווני פעולה תכנוניים. אחד הוא נספח אוכלוסיות בתנועה, שיהיה חלק מהפרוגרמה לצורכי הציבור. זהו כלי שימפה גם אנשים שנוכחים בתחום התוכנית בלי להיות רשומים בעיר כתושבי קבע, ויביא אותם בחשבון בתכנון השירותים העירוניים. כיוון שני הוא שכבת אירוח עירונית: עוגנים קבועים מינימליים בכיכרות, בגינות ובמבני ציבור, שאפשר לחבר אליהם מתקנים זמניים לפעילות של קהילות שונות בזמנים שונים. במקום להקצות לכל קהילה מבנה נפרד, העיר מספקת תשתית משותפת וגמישה. במובן הזה, העיקרון שהמחקר מציע הוא פשוט: התכנון העירוני רגיל לשאול מי גר כאן; אנחנו מציעים לשאול גם מי 'נמצא' כאן, איפה בדיוק ומתי".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il