כאשר דוד דניאלי בן ה־94 נכנס השבוע לבית הנשיא בירושלים, הוא לא בא בידיים ריקות. מלוּוה בבתו אורית, בחתנו בועז ובנכדיו עודד וגיא, הוא נשא איתו עותק משוחזר של יומן הרישום של "ילדי הרב הרצוג" מבית הילדים בשטרסבורג בשנת 1947. היומן המקורי, שהיה ברשותו במשך שנים, נמסר למוזיאון בית לוחמי הגטאות. העותק המשוחזר של היומן עבר כעת מידיו של אחד הילדים היהודים שנאספו בפולין החרבה לאחר השואה, לידי נכדו של האיש שמפעל ההצלה שלו החזיר אותם אל העם היהודי - הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג.
המפגש המרגש נערך לציון 80 שנה ל"טרנספורט 750", רכבת הילדים העקורים מפולין, המזוהה עם מי שהיה אז הרב הראשי לארץ ישראל. בקיץ 1946 נאספו לאותה רכבת כ־500 ילדים ובני נוער יהודים שנותרו בפולין. אחד מהם היה דוד דניאלסקי, לימים דוד דניאלי. "מאז אני קשור לשם הרצוג ולהשפעה שלו עליי במשך כל חיי", אמר לנשיא במפגש. "כל חיי התגלגלו כתוצאה מהרכבת הזו".
דניאלי עם הנשיא הרצוג | צילום: עמוס בן גרשום, לע"מ
לאסוף את הילדים
דניאלי נולד ב־1932 בפשצ'ינה שבחבל שלזיה בפולין; בהמשך עברה משפחתו לריבניק. אביו, מקס־מקסימיליאן, היה אופה־קונדיטור ובעל מאפייה מצליחה; אמו, חנה, ניהלה משק בית מוקפד. ילדותו כבן יחיד (אחיו הבכור מת עוד לפני שהוא עצמו נולד) נקטעה ב־1 בספטמבר 1939, עם פלישת גרמניה לפולין. שלטונות הכיבוש הגרמניים הפקיעו מידי אביו את הבעלות על המאפייה והפכו אותו לאחד הפועלים בה, והמשפחה נדחקה לדירה קטנה. אמו החלה להחליף חפצי ערך במזון, וכך התיידדה עם אחת השכנות, מרתה קַפִּיצָה.
הכי מעניין
כאשר גברה הסכנה נשלח דניאלי לבדו אל הכפר שהמשפחה נהגה לשהות בו בימי הקיץ. הוריו גורשו למחנה ההשמדה אושוויץ, ודניאלי לא ידע מה עלה בגורלם. בפברואר 1942, כשהיה בן תשע, חזר לעירו, הגיע אל הדירה ומצא דלת חתומה בצו הגסטפו. "כשנכנסתי למשפחת קפיצה לשאול מה קרה, הם אמרו לי שלקחו את היהודים", הוא משחזר. "הם שאלו אותי אם יש לי לאן ללכת, ומשהשבתי בשלילה הם אמרו לי 'בינתיים תישאר אצלנו'. ה'בינתיים' הזה נמשך ארבע שנים".
בלילה שלאחר בואו לעיר פרץ דניאלי אל בית הוריו ונטל משם חפצים בעלי ערך בעיניו; בהם תמונות שעד היום נמצאות בחזקתו, וגם מערכת כלי קריסטל כחול. "חשבתי שזו מציאה גדולה והבאתי את זה איתי למשפחת קפיצה". כעבור שישים שנה, כשנסע לבקר את בני המשפחה, שהוכרו כחסידי אומות העולם, הם העניקו לו שתי כוסיות ששרדו מאותו הסט.
כדי להסוות את מוצאו היהודי ולהציל את חייו נשלח דניאלי לבית ספר נוצרי, מצויד בתעודת לידה שזייף כומר מקומי בתמורה להטבלתו של דניאלי לנצרות. בתקופה מסוימת השתייך, כמו שאר ילדי הסביבה, לנוער ההיטלראי. הוא ידע שהוא יהודי, אבל הקשר שלו ליהדות הלך ונחלש.
אחרי המלחמה הוצפה אירופה בעקורים ובהם ילדים יהודים שנמסרו למנזרים, לבתי יתומים ולמשפחות נוצריות, ורבים מהוריהם נרצחו. חלק מן הילדים היו צעירים עד כדי כך שלא זכרו את שמם ואת עמם; אחרים ידעו אבל העדיפו שלא לשוב ליהדות - הם נקשרו למשפחות שהצילו אותם, אימצו את האמונה הנוצרית או חששו מכל מי שבא לשנות שוב את עולמם. השבתם של הילדים הללו לחיק היהדות הייתה אתגר מורכב.
כבר בשנות המלחמה פעל הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, הרב הראשי האשכנזי לארץ ישראל, להצלת יהודים. בתום המלחמה הוא יצא למסע בן כחצי שנה באירופה החרבה, כאשר המטרה הדחופה שעמדה לנגד עיניו היא איתור ילדים יהודים והשבתם אל עמם. הוא נפגש עם מנהיגי מדינות וארגוני סיוע, עבר בין קהילות, מחנות עקורים ובתי ילדים, גייס כסף ואסף מסמכים. ברומא נפגש עם האפיפיור פיוס השנים־עשר, הודה לכנסייה על הצלת ילדים בזמן המלחמה ודרש את עזרתה בהשבתם. במקרים רבים, המאמץ פתח דלתות.
קרא "שמע ישראל". הרב הרצוג | צילום: הנס פין, לע"מ
לצד הרב הרצוג פעל "ועד ההצלה", רשת שייסדו רבנים אורתודוקסים בארצות הברית בימי המלחמה כדי להציל בני ישיבות ורבנים, ובהמשך הרחיבה את פעילותה לשארית הפליטה וליתומים. באירופה פעלו שליחים, רבנים, אנשי סעד וקציני קישור, ובהם הרב שלמה־סולומון וולגלרנטר, איש הקשר עם מִנהל הסעד והשיקום של האו"ם (אונרר"א; אין לבלבל עם אונר"א). למהלך היו שותפים גם הג'וינט, הסוכנות היהודית, מוסדות הקהילות וארגונים מקומיים. הם איתרו ילדים באמצעות רשימות ועדויות, ופדו אותם ממשפחות, ממנזרים ומבתי יתומים ברחבי מזרח אירופה, לעיתים תמורת תשלום סמלי למשפחות המאמצות.
השבוע, במפגש עם דניאלי, חזר הנשיא יצחק הרצוג על סיפור מוכר: סבו נהג להיכנס למוסדות ולקרוא "שמע ישראל", בתקווה שילדים יגיבו למילים ששמעו בילדותם. עבודת האיתור הייתה מתישה: שמות הוחלפו, מסמכים חסרו, ילדים נעלמו במערכות הרווחה החדשות, ומשפחות סירבו למסור ילדים. "אנשי ועד ההצלה אספו את הילדים בזכות שמועות מפה לאוזן, מישהו מהעיר ידע או שמע. זה לקח שנים, והיו גם המון מקרים של היעלמויות", אמר הנשיא הרצוג.
דניאלי עצמו לא אותר בידי הוועד, אלא בידי יהודי אחד שפגש בעיר הולדתו, שהציע שיצטרף אליו ואל משפחתו ויהגר לארצות הברית. קודם לכן הוא סבר שעל הילד ללמוד קצת יהדות, שלא יהיה "שייגעץ", כדברי דניאלי, ובעקבות זאת הוא הגיע לבית יתומים יהודי בזאבז'ה, ושם התעורר בו הרגש הציוני. כאשר הגיעה אליו השמועה שהרב הרצוג עומד לקחת ילדים לארץ ישראל, הוא לקח עמו זוג תפילין שקיבל כשהגיע לבית היתומים.
יציאת אירופה
"טרנספורט 750" כלל רכבת בת 44 קרונות, שיצאה באמצע אוגוסט 1946 מהעיר לודז', ועברה בקטוביץ' בדרכה לצרפת. דניאלי, כבן 13, עלה לרכבת בקטוביץ' עם קבוצת בית הילדים מזאבז'ה. זמן־מה קודם לכן סגרה צ'כוסלובקיה את גבולותיה בפני פליטים יהודים, על רקע חובות כספיים של סוכנות הסעד של האו"ם, ולחץ בריטי לצמצם את תנועת העקורים בדרכם לארץ ישראל. הרב הרצוג ניהל משא ומתן עם בכירי הממשל הצ'כוסלובקי ועם ראש אונרר"א, פיורלו לה־גוארדיה, עד שלבסוף הושגו האישורים.
ועדיין, העיכובים היו ממושכים. בגבול נדרשה בדיקה, ובקרונות התגלו נוסעים שלא נכללו ברשימות. שעות חלפו עד שהותר לרכבת להמשיך. ביום שישי, 23 באוגוסט, הגיעה הרכבת באיחור לאוסטרבה בצ'כוסלובקיה. אם הייתה ממשיכה מיד, הייתה נוסעת בשבת. הרב הרצוג הורה לכל הילדים והמלווים לרדת מהרכבת, אף שלא היה ברור היכן ילונו בעיר פגועה ובימים של מחסור. הקהילה היהודית המקומית הקטנה ואנשי הסיוע גייסו חדרים ומזון, ורוב הנוסעים שוכנו במלון. השבוע סיפר דניאלי לנשיא שהוא זוכר כיצד ראה על הרכבת את הרב הרצוג וכן שני אנשים במדים שדיברו בשפה שלא הבין אז – עברית. אחד מהם היה הרב וולגלרנטר.
ביום ראשון יצאו הילדים מאוסטרבה ברכבת מיוחדת לפראג. בתחנה נערכה לכבודם קבלת פנים גדולה, והרב הרצוג נשא דברים בפני נציגי הממשלה והעיתונות. הילדים הועברו למחנה דבליצה שבשולי העיר, שם המתינו שבועות לאשרות הכניסה לצרפת. דניאלי זוכר את ראש השנה של 1946 בפראג, סמוך לבית הכנסת אלטנוישול, ואת סיפור הגולם ששמע שם לראשונה. רק ב־18 בספטמבר עברו הילדים ומלוויהם ברכבת נוספת מפראג לשטרסבורג, דרך גרמניה.
גם בשטרסבורג המתינו הילדים. הצעירים שבהם הועברו לבתי יתומים, והנערים הבוגרים יותר חיו בצפיפות, למדו וניסו ליצור שגרה. אבל דניאלי וחבריו לא רצו להמתין עוד. "נמאס לי", סיפר לנשיא השבוע. הוא ארגן קבוצה של 17 נערים שביקשו לעלות לארץ, פנה למדריך שלו, ובאביב 1947 יצאה החבורה למרסיי. בפסח שהו במחנה מעבר, אחר כך עברו למחנה נוסף ואף נדרשו לנקות אותו לאחר שמעפילי האונייה "תיאודור הרצל" יצאו ממנו. ביולי עלו לאונייה "יציאת אירופה תש"ז", היא "אקסודוס". האונייה נשאה יותר מ־4,500 מעפילים, רובם ניצולי שואה, והפכה לאחד מסמלי ההעפלה. משחתות בריטיות השתלטו עליה סמוך לחופי הארץ לאחר עימות אלים. נוסעיה הועברו לשלוש אוניות גירוש, הוחזרו לאירופה ולבסוף הורדו בכוח בנמל המבורג ונשלחו למחנות עקורים בגרמניה.
"זה היה מסע מעניין ומרגש שנמשך 63 ימים", אמר דניאלי על פרשת אקסודוס. הנשיא הזכיר כי גירוש המעפילים בחזרה לגרמניה זעזע את דעת הקהל העולמית והפך את מצוקת ניצולי השואה לטיעון מוחשי במאבק על הקמת מדינה יהודית. "זה השפיע על העולם לקראת החלטת כ"ט בנובמבר, וזה גם חלק מהזכויות שלך", אמר הרצוג לדניאלי.
רק באוגוסט 1948, שנתיים אחרי שעלה לרכבת הילדים, דרכה כף רגלו של דניאלי על אדמת ארץ ישראל. הוא עבר דרך מחנה מעבר בכרכור והגיע למקווה־ישראל, שם למד במשך שנתיים שהוא מגדיר "היפות בחיי". משם הצטרף לגרעין נח"ל במשואות־יצחק, שהוקם מחדש אחרי נפילת גוש עציון ונקרא על שמו של הרב הרצוג. במשואות־יצחק הכיר את רות, ילידת וינה שעלתה לארץ עם הוריה ב־1934. השניים נישאו, ושם נולד בנם הבכור. "אמרתי לך שהשם הרצוג מלווה אותי בכל תחנות חיי", אמר דניאלי לנשיא.
במשך שש שנים היה דניאלי פלאח, טרקטוריסט ומסגר בקיבוץ, בהמשך עברו בני הזוג לבאר־שבע, ודניאלי ניהל שם מפעל של חברת סולל־בונה. אחרי 42 שנים בעיר עברו לבנימינה. כעת, הילד שעמד מול דלת שנאטמה בצו הגסטפו, מתהדר במשפחה יהודית ענפה בארץ ישראל, ובה ילדים, נכדים ונינים. "אני פוגש לא מעט ניצולי שואה בגיל הזה", אמר הנשיא הרצוג במפגש, לאחר שדניאלי נתן לו את עותק יומן הרישום של ילדי בית היתומים בשטרסבורג. "אתמול הייתה כאן אישה בת 99 עם החימשים שלה. מרגש לראות בסיפור האישי שלהם את נצח ישראל". הרצוג איחל לדניאלי בריאות טובה ואמר שזוהי זכות עצומה עבורו להיפגש עם אחד הילדים שיצאו מפולין ברכבת שארגן סבו.