"אפשר אולי לומר שעכשיו יצאנו סופית מקרב סולטן־יעקוב, אבל דבר אחד ברור: הקרב הזה לא ייצא מאיתנו לעולם, ואם לומר את האמת, אני גם לא רוצה שייצא", אומר איש החינוך והתקשורת אבי רט, חברו לפלוגה של יהודה כץ ז"ל, שהשבוע התבשרנו כי שרידיו אותרו במבצע חשאי והובאו לישראל.
סולטן־יעקוב הפך לטראומה שסיפורה לא הסתיים בשדה הקרב אלא המשיך ללוות את ישראל 44 שנים ארוכות כצלקת עמוקה ותעלומה בלתי פתורה. בשנתיים האחרונות שירת רט במילואים במחנה שורה, ונחשף למראות הנוראים של טבח שמחת תורה והמלחמה שבאה בעקבותיו. כל הזמן הזה, הקרב ההוא בלבנון ריחף מעליו כעננה.
עוד כתבות בנושא
"ידענו כל הזמן שנעשים מאמצים למצוא את הנעדרים, ומדי פעם באו לשאול אותנו שאלות כדי לקבל עוד אינדיקציות, אבל בבוקר יום שלישי הופתעתי. חזרתי מהתפילה, לקחתי כוס קפה, ופתאום טלפון".
הכי מעניין
לאן זה לקח אותך?
"לפני שנה, כשהחזירו את גופתו של צבי פלדמן, הייתי באמצע הדרכה של משלחת בפולין בשער הכניסה למחנה בירקנאו. אני עומד תחת השער, הקבוצה מסביבי, ולפני שאני פותח את הפה הטלפון מצלצל. בדרך כלל אני לא עונה באמצע הדרכה, אבל ראיתי מי מתקשר ועניתי. 'אבי, מצאו את פלדמן', אמרו לי. המחשבה הראשונה שחלפה בראשי הייתה 'וואו, אני פה באושוויץ, אבא של פלדמן היה ניצול שואה'. אמרתי לחבר'ה, תנו לי כמה דקות לנשום.
"ועכשיו יהודה. גם הוריו היו ניצולי שואה וגם הוריי. יהודה ואני נולדנו באותו יום באותה שנה, י"א בתמוז תשי"ט. בטירונות ישַנו מיטה ליד מיטה, וגם לאחר מכן. הוא למד בישיבת כרם ביבנה ואני בישיבת הכותל. נהגתי לבקר את ההורים שלו ברחוב הרא"ה 2 ברמת־גן, והשתתפנו יחד בשיעורים. נפשי קשורה בנפשו".
יהודה כץ ז"ל, הנעדר האחרון מקרב סולטאן יעקוב | צילום: דובר צה"ל
קרב סולטן־יעקוב התחולל בלילה שבין 10 ל־11 ביוני 1982, בימיה הראשונים של מלחמת לבנון הראשונה, בגזרה המזרחית של בקעת הלבנון. כוח שריון של צה"ל התקדם לעומק השטח במטרה להשתלט על ציר אסטרטגי, אך נקלע למתחם שבו כוחות סוריים המתינו מצוידים בטנקים, בנשק נ"ט ובארטילריה. כוחותינו מצאו את עצמם תחת אש כבדה מכמה כיוונים, וחלק מהמפקדים והלוחמים לא הבינו בזמן אמת את תמונת הקרב ואת עומק ההסתבכות. במשך שעות התנהל בחשכה קרב קשה וכאוטי. 20 חיילי צה"ל נהרגו, עשרות נפצעו, וכמה נפלו בשבי. שישה לוחמים הוגדרו נעדרים. גורלם של שלושה התברר בהמשך: זוהר ליפשיץ נהרג וגופתו הוחזרה, אריאל ליברמן נפל בשבי הסורי ושוחרר, חזי שי נפל בשבי ארגונו של אחמד ג'יבריל ושוחרר בעסקה ב־1985. גורלם של שלושה – זכריה באומל, יהודה כץ וצבי פלדמן – נשאר לא ידוע.
"סופר גם את הלילות"
עם השנים הפך הקרב לסמל של כשלים ומחדלים: מודיעין שלא תורגם כראוי לתמונת מצב מבצעית, הערכה שגויה של היערכות הסורים, התקדמות ללא ידיעה מספקת היכן נמצאים כוחות האויב, בעיות שליטה ותיאום, ופערים בין הדרגים השונים. לצד הביקורת על ניהול הקרב, בלטה גבורתם של הלוחמים והמפקדים בשטח, שנאבקו במשך שעות תחת אש כבדה, חילצו נפגעים והמשיכו להילחם גם כשהתברר שהם נמצאים בעומק המערך הסורי. בשנת 2019 הוחזרו לישראל שרידיו של זכריה באומל והוא הובא לקבורה 37 שנים לאחר הקרב. בשנה שעברה הובא כאמור צבי פלדמן לקבר ישראל.
במשך השנים סירבו להשלים בני משפחות הנעדרים עם ההוכחות שהתקבלו על מות יקיריהם, טענו כי המידע איננו חד־משמעי, ופעלו במישור הישראלי והבינלאומי ללא לאות. פרחיה היימן, אחותו של יהודה כץ, הרבתה להתראיין והשמיעה את המסר הזה שוב ושוב.
"הייתי בבית כנסת שבו ביקשו לומר תפילה לשלום השבויים והנעדרים ומישהו התנגד ואמר 'הרי הם מתים'. אמרתי לו, אם זה משמח את המשפחות, מה אכפת לך?"
"הקפדנו מאוד לא לקרוא לו חלל", אומר אבי רט. "אביו יוסף, איש יקר מאוד, היה פעיל מאוד בדרכים שלו. אספר לך אנקדוטה. שבע שנים אחרי הקרב נולד לי בן, והזמנתי את יוסף לברית בגבעת־שמואל. כיבדתי אותו להחזיק את התינוק, והתפללנו על יהודה. ואז הוא אומר לי: אבי, עברו כבר 14 שנים מהקרב ויהוד'לה עוד לא חזר. חשבתי שהוא התבלבל בספירה ואמרתי לו 'מר כץ, עברו שבע שנים'. אני לא אשכח בחיים איך הוא הסתכל עליי אמר לי במבטא ההונגרי שלו: אבי, אתם סופרים את הימים, אני סופר גם את הלילות, ועברו 14 שנים. זה היה מטלטל. ואז הוא הוסיף: נו, גם לפי הספירה שלך, שבע שנים, הגיעה שנת שמיטה, אולי הגיע הזמן לשמוט אותו פה מהכלא? הרי פודים אסירים בשנת השמיטה, לא?"
מה גרם להם להאמין כל השנים שהוא חי?
"לפני כעשרים שנה הקים הרב הראשי לצה"ל, הרב ישראל וייס, בית דין, והוא חקר ובדק והגיע למסקנה שהם חללים, ורצה להכריז עליהם כחללים שמקום קבורתם לא נודע. המשפחות עתרו לבג"ץ נגד הצבא ונגד המדינה, שיאסור עליהם להכריז עליהם כחללים, והן זכו. אמרתי לרב וייס, עזוב אותם, תן להם חיות ותקווה. וכך זה נשאר. הם הקפידו מאוד לא להזכיר אותם ביום הזיכרון עם החללים. אבא של יהודה תמיד אמר שהשיעור הוא לא לזכרו של יהודה אלא לזכותו, והוא יבוא וישמח איתכם. אנחנו היינו עם המשפחה. אם יש בדל של תקווה, כל זמן שאין ראיות הפוכות, אז הוא בחזקת חי".
במה אתה האמנת? הרי במשך השנים פורסמו כל מיני עדויות וצילומים של טנק שבויים מובל בדמשק ודברים נוספים.
"הצילום שהראו לנו מיד אחרי המלחמה היה של עיתונאי אמריקני שהיה על מרפסת מלון בדמשק, שמע המולה מתחת לחלון וראה תהלוכה וטנק, וצילם מלמעלה. רואים שם ראשים וקסדות, אבל לא פרצופים. התחיל דיון על זהות האנשים עם הקסדות – כן חיילים, לא חיילים, סורים, ישראלים.
"והיה עוד משהו, שזכה לפחות כותרות. כמה שבועות אחרי המלחמה קראו הסורים לרב אברהם חמרה, שהיה הרב של דמשק, ונתנו לו ארבעה ארונות לקבור בבית הקברות, ובהם 'חללי סולטן יעקוב'. אחרי כמה שנים פגשתי את הרב חמרה, שבינתיים עלה ארצה. הוא סיפר שנתנו לו ארבעה שמות, אבל התברר שמדובר בשמות של חיילים חיים שאת מסמכיהם מצאו באחד הטנקים שנפגעו. רק אחד מהם היה החייל זוהר ליפשיץ ז"ל, שגופתו הוחזרה. בהמשך היו אירועים נוספים כמו החזרת הדסקית של באומל דרך יאסר ערפאת. ראינו שהמשפחות מאמינות ושזה נותן להן תקווה ומחזק אותן, והבנו שאנחנו לא צריכים להשבית את תקוותן. הייתי בבית כנסת שבו ביקשו לומר תפילה לשלום השבויים והנעדרים, ומישהו התנגד ואמר 'הרי הם מתים'. אמרתי לו, 'אם זה משמח את המשפחות לעשות מי שבירך, מה אכפת לך?"
"איפה כולם?"
קח אותי חזרה אל אותו הלילה.
"היינו גדוד של הסדרניקים משלוש ישיבות – הכותל, שעלבים וכרם ביבנה, וחיילים מסמינר הדרום. כל אנשי הצוות היו דתיים והסדרניקים, ורוב הסגל היה חילוני. הם לא כל־כך ידעו איך לאכול אותנו. נכנסנו ללבנון ביום שלישי. אחרי יומיים של לחימה שבהם הסתערנו וכבשנו כפרים, בחמישי בלילה כבר היינו בלי הרבה תחמושת ודלק ובלי הרבה כוח, ואז ניתנה הפקודה לעלות לכלים ולנסוע. חושך, לא רואים כלום, אין לנו מושג איפה אנחנו ומה קורה בשטח. שמענו את אלוף יאנוש בן־גל, שהיה מפקד הגזרה, צועק אלינו בקשר: זוזו כבר, למה אתם עוד פה? וזה נדיר שהאלוף נכנס לקשר הפלוגתי.
"המשכנו בנסיעה בלי אורות ושמרנו על שקט בקשר. אחרי כשעתיים, פתאום חטפנו ים של אש. השמיים הפכו אדומים מכדורים נותבים, פגזים, טנקים, מטוסים. התחלנו לשמוע צעקות של פצועים. שני הטנקים הראשונים נפגעו מאש כוחותינו, שזה סיפור עצוב בפני עצמו. הסורים פגעו בטנק שהיה באמצע השיירה. כל מי שהיה לפניו, המשיך קדימה עם המג"ד. לקח לנו הרבה זמן להבין שהגדוד חצוי לשניים. לדעתי יהודה היה במרחק 200 מטר ממני, כך ראיתי בצילומי האוויר. באומל ופלדמן היו בטנקים הראשונים, מה שגרם להם ללכת לאיבוד ולא לחזור. היו הרבה פצועים, טנקים שנפגעו, ואנשים שקפצו לחלץ אותם. הבלגן נמשך עד שעות הבוקר. היינו במצב נואש, אנשים דיברו על התאבדות, על כדור אחרון, על כניעה.
זכריה באומל ז"ל | צילום: דובר צה"ל
"הסורים סגרו עלינו מקרוב, והגענו למצב שבו ניהלנו נגדם קרבות אגרופים על הצריח. אתה נלחם וכמעט אין לך תחמושת, ומדברים על לשמור פגז אחרון, לשמור כדור אחרון. בשלב זה נוצר קשר עם מפקד סוללת תותחנים שהיה במרחק 25 קילומטר מאיתנו. ביקשנו ממנו שיטווח אותנו למרות הסכנה, וייצור מסך עשן מתגלגל. זה אִפשר לנו לצאת בדהירה מהמקום, קראנו לזה המרוץ לחיים. בשלב הזה פלדמן ובאומל היו מנותקים. יהודה נפגע כנראה עוד קודם.
"רק כשיצאנו החוצה ראינו את גודל האסון. התחלנו להוציא גופות, להוציא פצועים, לסדר אותם, ואז המג"ד צועק להסתדר לפי צוותים. נעמדים, אתה רואה אחד פה, אחד שם, שניים פה, ואז המג"ד צועק, אבל איפה כולם? אמרו לו, זה כולם. אז הבנו את גודל השבר".
"יהודה היה בחור מאוד מעמיק, שקט, רציני, לא שטותניק. אוהב תורה ומתמיד גדול, גם בישיבה בנחלים וגם בכרם ביבנה. ראש הישיבה היה אומר: 'אם יש לכם שאלות, לכו ליהודה'"
רט מספר שעוד בזמן הקרב החלו מלחמות הקצינים. "המלחמות האלה פיצלו את הגדוד בין נאמני המג"ד לנאמני הקמב"ץ, והמלחמות הללו נמשכות עד היום".
עד כדי כך?
"כן, ואנשים כבר בני שבעים. יש לנו קבוצת וואטסאפ של הגדוד. אם תיכנס אליה תחשוב שהקרב היה הבוקר, עם אמוציות ותגובות. מספיק שמישהו יכתוב 'אתם זוכרים שעליתי לעמדה ויריתי ועקפתי את העץ מימין?', ומיד תגיע תגובה 'מה פתאום, אני הייתי לפניך, אני עקפתי, אני יריתי, אתה לא היית כי אני הייתי'".
אכזבת המשפחות
ספר לי על יהודה. איזה חבר הוא היה?
"יהודה היה בחור מעמיק מאוד, שקט, רציני, לא שטותניק. אוהב תורה. היה מתמיד גדול מאז הישיבה בנחלים, ואחר כך בכרם ביבנה. הוא היה ברמה כזו שכאשר ראש הישיבה הרב גולדוויכט חיפש מישהו שיחליף אותו בשיעור, היה פונה אליו. 'אם יש לכם שאלות, לכו ליהודה'. מסוג האנשים שאתה רוצה שיהיה חבר שלך.
"כשהיינו בג'וליס עבדנו קשה לטפל בטנקים. היינו מלוכלכים, עם גריז ושמן על הידיים, לא ישנים בלילה, טירונים של שריון. באחד הימים אחר הצהריים, אחרי שלא ישַנו בלילה, שמנו את הראש לחצי שעה בין טיפול לטיפול, ואז הגיעה הודעה שהרב גולדוויכט מגיע לתת שיעור. ראיתי את יהודה קם, פותח את הקיטבג ומוציא מדי א', מצחצח נעליים, רוחץ ידיים, מכפתר את החולצה. שאלתי אותו אם הוא יוצא הביתה, והוא ענה 'לא, הרב מגיע. אם היה מגיע קצין בכיר היינו עולים על מדי א', נכון? אז כשראש הישיבה מגיע ראוי לקבל את פניו במדי א''. מבחינתי זה היה שיעור. זה יהודה. למדתי ממנו אהבת תורה, כבוד לתלמידי חכמים, מסירות. כל אחד רוצה שיהיה לו חבר כמו יהודה, כל אחד רוצה שיהיה לו חייל כמו יהודה".
רט מספר שלפני שיצא לקרב נהג יהודה ללמוד עם הרב מרדכי גרינברג, לימים ראש הישיבה. כשיצא אמר לו שישלימו את מסכת ערכין כשיחזור. "הרב גרינברג מספר שכל השנים הוא החזיק את המסכת פתוחה, בהמתנה לשובו".
אתה זוכר את הפעם האחרונה שראית אותו?
"לפני הכניסה, כשכל הטנקים היו מוכנים, עמדנו להתפלל מנחה. מבחינתי, תפילת נעילה של יום כיפור לא מגיעה לקרסוליים של אותה מנחה של יום חול שהתפללנו בשדה מלא סלעים וקוצים לפני הכניסה ללבנון. ואז זאב רויטמן הי"ד, חבר ילדות שלי מרחובות וחברותא של יהודה, התחיל לדבר. 'חברים, הרמב"ם אומר שאסור להיכנס למלחמה עצובים וצריך להתגבר ולבטוח בה'. בואו נרים ראש, יש לנו הלכות מלחמה'. התחלנו לרקוד. נתַנו ידיים, 'כל העולם כולו גשר צר מאוד והעיקר לא לפחד כלל', אמרנו שלום זה לזה, ועלינו על הכלים. זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי את יהודה".
כעת, כשהגופה של הנעדר האחרון נמצאה, קרב סולטן־יעקוב הסתיים מבחינתך?
"לא, הוא לא הסתיים. סגרנו מעגל, ובו־זמנית פתחנו חדש. חייתי ונשמתי את סולטן־יעקוב, הבית כולו הכיר את הנעדרים וחש אותם. הילדים שלי גדלו על יהודה וזכריה וצביקה. לקחנו על עצמנו מטען קשה, הקרב עיצב את האישיות של כל מי שהיה בו. הייתי אז בן 23, נשוי עם תינוק בן שנה וחצי, אמור לסיים את ישיבת ההסדר ולהתחיל לימודי משפטים באוניברסיטה. זה היה חלומי. כשחזרתי מהקרב, מה עשיתי? נסעתי לבר־אילן ונרשמתי לעבודה סוציאלית, וזה מה שאני עושה עד היום. העובדה שהיום אני יכול לטפל באנשים ולעזור להם להשתקם ולהתקדם היא תולדה של הקרב, וזה אני לא רוצה שיצא ממני".
האם מדינת ישראל עשתה די, או שבשלב כלשהו היא ויתרה על המאבק?
"בערב ראש השנה לפני כמה שנים הגיע ראש אכ"א ליוסף כץ, ואמר לו 'אדון כץ, אנחנו עובדים 24 שעות כדי לדעת מה עלה בגורלו של יהודה'. כץ הסתכל עליהם ושאל: אם כך, אתם יכולים בבקשה להגיד לי מה עשיתם ב־24 השעות האחרונות? כולם עמדו שם ולא ידעו היכן לקבור את עצמם".
צבי פלדמן ז"ל | צילום: דובר צה"ל
בשלב מסוים, מספר רט, נואשו המשפחות מטיפול המדינה בנושא. התברר להם שבגלל מתחים בין אגפים שונים במודיעין לא היה שיתוף פעולה בין הגורמים, וההורים עלו על זה. "באומל אמר להם, "אני צריך להשתמש בדרכון האמריקני שלי כדי להגיד לכם שיש דיסקית בתוניסיה? היום כבר מותר לספר שהוא שמע על זה כשהגיע לחברה של אשתו של שגריר סוריה בבלגיה, ששיחקה עימה טניס כל שבוע. בשלב מסוים הם הסיקו שהמערכת עייפה, מסורבלת, בירוקרטית ומרימה ידיים, והחליטו לעבוד לבד".
היום אנחנו יודעים ממה נבע אותו כישלון פיקודי ומודיעיני, ואיך גדוד שריון ישראלי נכנס לתוך המתחם הסורי?
"בהקשר של הקרב שלנו, אין פשלה שלא נעשתה – בכל הרמות, בכל הדרגים, בכל החילות. במודיעין, בפיקוד בשטח, בהעברת הפקודות, בחיל האוויר, בקשר בין הגדודים, בטעות של ירי על כוחותינו. יש לנו פרוטוקולים של המטכ"ל הסורי שמוכיחים שהמארב היה מתוכנן, וכל מפקד היה מבין זאת מיד. הרי כדי להגיע לכביש דמשק־ביירות, שזה היה היעד, אתה חייב לעבור בצומת המשולש הזה".
מדוע בכל זאת נסעתם לשם?
"כי יד ימין לא ידעה מה יד שמאל עושה".
יש בך היום כעס על המפקדים?
"אני לא אדם כועס, אבל מאז אני הרבה יותר זהיר בשלומה של מלכות. יש לי עכשיו חמישה נכדים בצבא, חלקם בסיירות, וכשהם באו אליי לקבל ברכה אמרתי להם שיהיו חיילים טובים ומפקדים טובים, שיצייתו לפקודות ולא יסרבו, ושתמיד ישאירו ראש פתוח להיגיון שלהם ו־100 גרם של שיקול דעת ורצינות, כי מפקדים לא יודעים הכול וגם להם יש פוליטיקות. אני הייתי במקום שבו אנשים התבטלו, ולמפקדים עלה משהו לראש".
האם במאבק המשפחות סביב שחרור חטופי 7 באוקטובר היה משהו מהמאבק שלכם מאז?
"ידעתי שיבוא שלב שגם הן יאבדו אמון במערכת. אנחנו היינו פעילים בעמותות וגופים שנאבקו למען השבויים 'שלנו', בארץ ובחו"ל. כשרון ארד נשבה, ארבע שנים אחרי הקרב שלנו, הצענו לאימו בתיה ארד ז"ל להצטרף למאבק שלנו. היא סירבה והסבירה לנו שחיל האוויר זוכה לטיפול שונה מהשריון, וחוץ מזה, היא אמרה, כולנו יודעים היכן רון ומה קרה לו ואצלכם לא יודעים כלום. אז למה לערבב ספק בוודאי?
"אני הובלתי גישה שאומרת להוציא את הדברים לתקשורת, אחרת הפוליטיקאים יטייחו וימרחו אותנו. לפני ריאיון שנתתי לגלי צה"ל בסיום המלחמה קיבלתי שיחת טלפון מגיורא לב, האוגדונר דאז, שלימים היה ראש עיריית פתח־תקווה. הוא הזהיר אותי שאם הריאיון יתפרסם יציגו אותי כבלתי שפוי. אמרתי לו שאחרי הקרב ההוא, עליי כבר לא מאיימים. הוא אכן התקשר למערכות ואמר 'הבחור לא אפוי, הוא מדבר מדמיונו'. לימים בתיה ארד סיפרה שבחיל האוויר אמרו לה 'אם את רוצה שרון יחזור, תורידי פרופיל, תיעלמי, אנחנו מטפלים בזה, זה בסדר'. לפני שנפטרה היא אמרה לנו 'צדקתם, הצליחו להשתיק אותי'.
"לפני כשנתיים הייתי בפאנל עם צביקה גרינגליק, אבא של שאולי ז"ל שנפל בקרב בצפון רצועת עזה. הוא סיפר לי שהוא היה בין הקצינים שבאו לחלץ אותנו מהקרב. 'אתה לא יודע איזה כוח הענקת לי בשבעה על שאולי', הוא אמר. לא הבנתי על מה הוא מדבר. הוא סיפר שלפני המלחמה הוא עיין בגיליון פרשת השבוע שאני כותב בו, וראה הסבר שנתתי לביטוי 'תהא נשמתו צרורה בצרור החיים', שלפיו לכל אדם יש צרור חיים, סיפור חיים. כשאתה מנחם אבלים אתה אומר להם שנשמתו תהיה חלק מצרור החיים שלי. במילים אחרות, קח משהו מהנפטר ושים אותו בצרור החיים שלך. צביקה סיפר לי שהוא אמר למנחמים: אתם רוצים לנחם אותי? קחו משהו מהסיפורים ששמעתם על שאולי, ותצררו אותו בצרור החיים שלכם. כך אני אומר היום ליהודה: אני מקווה שבמהלך 44 השנים האחרונות, שבהן זכיתי להקים משפחה ולגדל נכדים ונינים, משהו ממך נמצא בצרור החיים שלי".
עוד כתבות בנושא