חסד של אמת פואטי נרשם השבוע במהלך הלווייתו של אדוארד אטלר ז"ל – בעל הטור המיתולוגי "המפתחות בפנים", שכיכב במשך שנים ארוכות במוסף זה. רגע אחרי ההספדים, כשגופתו העטופה של אטלר נחה על קלנועית, איש החברה קדישא נתן גז ועלה בדהירה יחסית לחלקת הקבר שבקומה השלישית בבית העלמין ירקון, בעוד המלווים מתקדמים לאיטם לכיוון המעליות. אטלר ודאי היה מעריך את המחווה הלא מודעת הזאת של נהג השודים הצעיר. יהיו שיטענו שרוחו השובבה של המנוח היא שלחצה על הדוושה.
כזה היה אדוארד, שהלך לעולמו לפני שבוע, והוא בן 94. עוף מוזר בנוף התקשורתי שלנו: פרחח תל־אביבי גם בשנות השבעים והשמונים לחייו, מוקף אוהדים שצעירים ממנו בעשרות שנים. מדי שבוע היה נכנס למערכת מצויד בג'ינס, נעלי ספורט כתומות, מקטרת וכמות בלתי נדלית של הומור וסרקזם. כל שיחה איתו לוותה בשורה של בדיחות (רובן למבוגרים בלבד), ובאבחנות שרק לניצול שואה מותר להשמיע בלי לעורר קול מחאה. הוא וחגית זוגתו, שערכה את המדור, היו מגיעים יחד עם הכלב שייקה, מתיישבים לצד הגרפיקאים ומשגיחים מקרוב על הטיפול בכפולת העמודים – מילה אחרי מילה, כל כיתוב, כל כותרת. בין לבין הסתובב אטלר במסדרונות ובמשרדים, ניהל שיחות חולין עם כולנו, ריגש אותנו עד דמעות וגלגל אותנו מצחוק בהיותו המבוגר הבלתי אחראי של המערכת.
עוד כתבות בנושא
אף שרוב שנותיו עסק באמנות הקולנוע והטלוויזיה, אהבתו הגדולה באמת הייתה שמורה למכוניות, וכמו כל מאהב קנאי הוא שנא את כל המחזרים האחרים שלהן: כתבי רכב, יבואני רכב, חברות הליסינג וגם רוב הנהגים. מדור הרכב יוצא הדופן שלו כיכב במגזין דיוקן של מקור ראשון כמעט מאז ראשיתו של העיתון. הוא שיתף בו זיכרונות מימיו הגדולים כקולנוען בפולין ומשנותיו הראשונות בארץ, שהיו מלוות תסכול רב מתעשיית הטלוויזיה בערוץ הישראלי היחיד שהיה אז. בניגוד לרבים אחרים משורדי השואה, הוא לא חסך סיפורים על שנות התופת בגטו ורשה, על יתמותו הצעירה ועל גלגוליו קורעי הלב. היו גם סיפורי מרוצים, חוות דעת על דגמי מכוניות וטיפים שימושיים לנהגים, אבל אף טור שלו לא היה מיועד לחובבי רכב בלבד. זה היה הקסם שמגנט אליו המוני קוראים. זה מה שהביא רבים מהם להמשיך ולעקוב אחריו באמצעות הבלוג "מכונית הנפש", גם אחרי שהמדור חדל להתפרסם בעיתון.
הכי מעניין
בראשית שנת 2011, בהתקרב גיליון 700 של מקור ראשון, הצעתי לאטלר בן ה־79 להתראיין לכתבה של ממש; כזו שתעשה סדר בסיפור חייו שניתן לנו עד אז טיפין־טיפין בערבוביית מדורים. הוא נענה בשמחה. נדרשו לנו שני מפגשים ארוכים מאוד, שיחד היו לשבע שעות מרתקות של סיפור חיים שקצרה היריעה מלהכיל. נדרשו לי דקות ספורות בלבד כדי להבין מדוע קולנוען עטור פרסים כמוהו שומר אובססיה ושורת חֲנָיוֹת אינסופית דווקא לעולם הרכב.
*
הוא נולד בשם אדוארד גרוסבאום, בן למשפחה אמידה שהתגוררה לסירוגין בוורשה ובעיירה סמוכה. אמו פליציה העדיפה את העיירה בגלל בעיות בריאות שסבלה מהן; האב, אדם מויזס, חילק את ימיו בין משכנם שם ובין הבית בעיר הגדולה, שבה הפעיל ארבע חנויות לכפפות. אדם נהג ללכת לבית הכנסת בשבתות, פליציה הקפידה להדליק נרות בערב שבת אבל לא התחברה לעניין היהודי הרבה מעבר לזה, כך לדברי בנה.
בגיל שמונה ראה אדוארד גרמנים לראשונה בחייו. "הם רכבו על סוסים, ולגרמנים הרי בכלל לא היה חיל פרשים", סיפר לי בריאיון. "זו הייתה הפעם היחידה שראיתי גרמני על סוס. ראינו אותם נכנסים לעיירה שלנו, ואבא אמר: 'או־קיי, הם כבר פה'. כשהם הגיעו לפולין, רוב השכנים במעמדנו קנו מכונית והסתלקו מהמקום. אבא קנה עוד חנות".
אדוארד אטלר עם הכלב ים | צילום: פנינה גפן
מאוחר יותר, כשהמשפחה מצאה עצמה תחת אימת הכיבוש הגרמני הרצחני, נהגה האם לחזור ולומר לבעלה בהתרסה: "אם היית קונה רכב במקום חנות, לא היינו פה עכשיו". "בשבילנו מכונית הייתה אז כנפיים, משהו קסום שיכול לקחת אותנו מהזוועה הזאת לפלנטה אחרת", הסביר לי אדוארד. "אמא השתכנעה שזה היה עושה את כל ההבדל. זה כמובן לא נכון. הרי האנשים שברחו מפולין התגלגלו באירופה, ולכי תדעי איפה תפסה אותם המלחמה. ובכל זאת, נראה ששם התחילה האהבה שלי למכוניות".
*
אדוארד הצעיר נמלט מגטו ורשה שבוע לפני שהמקום עלה בלהבות. אמו ואחותו מצאו גם הן מקום מסתור מחוץ לגטו. הוא הצטרף בזהות בדויה לחבורת פרחחים, ולמד מהם לעשן ולשתות יין. כן, גם את יין המיסה בכנסייה שבה עבדו, לפני שנתפסו וסולקו. בגיל 12 הוא הפך ל"ביזנס מן" וכלכל את האם והאחות, עד שתלאות השואה הכריעו את אמו החולה. יומיים אחרי מותה הגיע הצבא האדום לכפר שבו הסתתרו. רס"ר ניגש אל אדוארד ושאל אותו: "עמכו?" - כלומר עַמְּךָ, במשמעות של יהודי. "יא (כן)", ענה הנער.
"זו הייתה הפעם הראשונה אחרי שנים שהודיתי שאני יהודי", סיפר לי אדוארד. "עד היום אני שונא את המונח 'עמכו'. פולנים־יהודים זה לא גזע נחמד במיוחד. השאלה הזאת בעצם שואלת: 'האם גם אתה בן לעם הנרדף?', או לחילופין: 'האם גם אתה בעל תושייה יהודית?'. אני לא אוהב את זה". אבל את הגדוד הרוסי הוא דווקא אהב, ובעיקר את אדלר, לוחם יהודי שאימץ אותו אליו. אדוארד שיחק עם שם המשפחה של האיש, עד לקבלת תוצאה שחיבב – אטלר.
*
אדוארד של מדור הרכב, כמו גם במפגשים מתבקשים בינינו במסגרת העבודה, היה אחר מזה שישב וסיפר על הילד היהודי של ימי השואה. משהו בקליפת הסרקזם שלו נסדק כשדיבר על שנות המלחמה, ואיזו כנות עגומה תפסה את מקומו. בשיחתנו ההיא נראה היה שלראשונה אחרי שנות היכרות רבות, באמת דיברתי עם אדוארד. "המציאות הייתה איומה", הסביר. "הומור עוזר לחיות. זווית סרקסטית ואופטימית מאפשרת לך להסתכל על הכול מהצד ולא להתקפל. אגב, גם בנהיגה. את אלה שנוהגים בהקפדה 80־90 קמ"ש בצורה לחוצה, אני פוגש אחרי כן בבית החולים. בטור שלי, גם כשאני מספר על החוויות משנות הזוועה, אני צריך להתחשב בבריאות הנפש של הקורא".
"בזמן מרד גטו ורשה הייתי עם חברים גויים שלא ידעו שאני יהודי. ראינו עשן עולה מהגטו והמון נייר שרוף עף באוויר, והם אמרו: 'היהודים נלחמים ונשרפים'. כשאתה רואה את הגטו עולה בלהבות, ואתה יודע שאבא שלך שם, כנראה נשרף, אבל לא יכול להביע שום רגש כי זה יסגיר אותך - אתה יודע שכבר לא תבכה יותר לעולם"
אבל זו לא הייתה רק ההתחשבות בקורא. אחת ההחלטות המרכזיות של אדוארד הייתה לא להפוך ל"ניצול שואה אופייני", כהגדרתו. מישהו שלמעשה כבר הרגו אותו. פיזית הוא עדיין חי, אבל כל ימיו הוא בדרך לקברו. כאמור, יש דברים שרק לאדם כמו אדוארד מותר להשמיע. "אני שונא את פוזת המסכן, אף שכאן בארץ דווקא כשאתה מסכן יש לך זכויות נוספות. תראי מה קורה ב'אח הגדול'. יש אחת שמייללת שאין לה כסף כדי לאכול. מי שבאמת סובל מרעב, זה עסק אינטימי שלו. לא משהו שמספרים".
תוכנית המציאות "האח הגדול" ליוותה את שיחתנו, עלתה וצפה מפעם לפעם, הפוגה קלה בין הזיכרונות הקשים. למרות כל הביקורת שלו, אטלר אהב לצפות בישראלים, גם אם התרגז קשות למראה גברים בוכים. "מה זה? בגטו לא בכו! אני הייתי 'ילד הגדוד' בשנה האחרונה למלחמה. הייתי הקמע של גדוד בצבא האדום. חצי מהחיילים ביחידה שלנו נפלו בקרב, היו המון פצועים. היית צועד בשלג, בהפצצות, כשאתה סוחב על הכתפיים חבר ולא יודע אם הוא חי או מת. לפעמים לא אכלנו יום־יומיים רצוף. היה בלגן גדול והמון זוועות. ולא בכינו. מה זה?"
אדוארד אטלר | צילום: פנינה גפן
אתה אף פעם לא בוכה? שאלתי אותו. אטלר ענה שבכה רק כשהכלבה שלו מתה. נו, ברצינות, התעקשתי. "גם כשהתגרשתי מאשתי הראשונה כמעט בכיתי", הוא השיב, "לא מפני שהיא הלכה, אלא מפני שהיא כמעט לקחה את הכלבה שהייתה לנו". בסוף הוא נכנע. החיוך הסרקסטי נעלם, ואדוארד של שיחת העומק חזר. "כשהתרחש המרד בגטו ורשה, באביב 43', הייתי עם חברים גויים שלא ידעו שאני יהודי. ראינו עשן עולה מהגטו והמון נייר שרוף עף באוויר, והם אמרו: 'תראה, היהודים נלחמים ונשרפים'. כשאתה רואה את הגטו עולה בלהבות, ואתה יודע שאבא שלך שם, כנראה נשרף, אבל אתה לא יכול להביע שום רגש כי זה יסגיר אותך - אתה יודע שכבר לא תבכה יותר לעולם".
*
לפני 17 שנים סטודנטית צעירה לתסריטאות הרימה טלפון לאדוארד וביקשה ממנו להיפגש לצורך תרגיל דוקומנטרי. "אני לא זוכרת מה עלה בגורל התרגיל הדוקומנטרי ההוא, אבל אני יודעת שמאז ואילך זכיתי בידידות מופלאה וארוכת שנים", ספדה לו השבוע פנינה גפן, עיתונאית מקור ראשון. הידידות הזאת הפכה גם לשיתוף פעולה יוצא דופן, שעתיד להגיע לאקרנים תחת השם "הסרט האחרון של אדוארד אטלר". על התחקיר וכתיבת התסריט לסרט התיעודי הזה חתומה פנינה גפן עצמה, ועל הבימוי יוחאי רוזנברג. "היית סטוריטלר מחונן וכותב נפלא", הוסיפה פנינה. "דרך זיכרון חד כתער ולהטוטים מילוליים פגשתי את השואה שלך, עם שועל הכסף שהציל אותך, ועם אשת הגנרל שהעסיקה אותך כנהג, ועם הפרטיזנים ביער והחיילים הרוסים שלקחו אותך כנער הקמע שלהם. הכול היה סיפור. ותמיד היו שם מכוניות. 'הבנות שלי', כינית אותן, את האלפא רומיאו, ואת המוריס מיני קופר, ואת הג'ולייטה ספיידר ואת הרנו גורדיני".
הסרט המרתק הזה, שזכה לתמיכתן של הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה וקרן קולנוע שומרון, נמצא בשלבי עריכה אחרונים, אבל אדוארד כבר לא יצפה בו. "סליחה שלא הספקת לראות את הסרט שלנו. חמש שנים של צילומים יפים, קשוחים, מרהיבים ומושחזים. כמוך", סיכמה פנינה את התסכול המשותף לה ולרבים אחרים.
*
מה נדפק אצלך בעקבות השואה, שאלתי אותו לפני יותר מ־15 שנים. "כמו הדוסים, גם אני מאמין שבני אדם ממלאים תפקיד שקבעו להם משמיים", ענה. "התסריט כבר נכתב, אבל יש שוליים שא־לוהים לא ממלא, ואת זה האדם ממלא באישיותו ולפי מה שמתחשק לו. התחלתי עם מכוניות גם בגלל אותה מכונית שאבא לא קנה בראשית המלחמה, אבל אולי בכל מקרה הייתי מגיע לזה".
כן, הוא האמין בא־לוהים. לפחות בדרך כלל. "כמו חילוני תקני, פעם אני מאמין ופעם לא", אמר. "אם לא השואה, הייתי מאמין. אני מקנא באנשים מאמינים, כי להם הכול פשוט יותר. חוסר אמונה זה סוג של אנרכיה נפשית. האמונה כל כך עיוורת, שאתה לא צריך יותר שום אינפורמציה. זה פותר את כל השאלות".
שאלתי אם הוא חושב שקל יותר להיות חסיד שרואה את כל הקהילה שלו, שכביכול עשתה הכול לפי הספר, מובלת להשמדה. "ממש לא", ענה אדוארד. "אני לא מקנא באנשים פשוטים שמאמינים אמונה שעברה בירושה. אני מקנא באלה שהם גם אנשים חושבים וגם מלאי אמונה".
איזה טיפוס היית אלמלא השואה, שאלתי. "טיפוס משעמם. מן הסתם בעל חנות, כמו אבא".
נסעת דרך ארוכה ומפותלת, אדוארד יקר. נוח בשלום. מגיע לך.