"אבא אמר שזה היה הורס את התמונות אם היה יושב בחופה מישהו בכיסא גלגלים"

מאיר, מה שלומך בתום השבעה?

"קודם כול המום. אין גיל שבו אדם מאבד הורה ומרגיש שזה טבעי. מהרבה בחינות אני אולי מבין את העולם טוב יותר. ניחמתי עשרות פעמים מכרים שישבו שבעה, אולי יותר, אבל אף פעם לא ישבתי שבעה. זו תחושה מאוד מיוחדת להיות בצד השני. אתה מרגיש קצת כמו ילד: מאכילים אותך, דואגים שתשתה, מספרים לך סיפורים. אתה לא הולך לבד לשום מקום".

השאלה הראשונה שעולה כששומעים שאתה הבן של הרב פתחיה נריה היא: למה שמות המשפחה שלכם שונים?

"אבא של אמא שלי, מאיר רובין, עלה לארץ לפני השואה. הוא נישא לניצולת שואה ונולדו להם שתי בנות. כל משפחתו נספתה באירופה. אם לא הייתי מחליף שם משפחה, שם המשפחה הזה היה נכחד. מהצד השני, את שם המשפחה נריה נושאים מאות אם לא אלפי צאצאים. באגף הזה אין חשש להיעלמות".

איך אבא קיבל את זה?

"הוא שאל כמה שאלות כדי לוודא שאין בליבי שום דבר כלפי המורשת או השיוך לבית נריה. אחר כך ביקש את רשותי שאמשיך להיות שמור באנשי הקשר שלו 'מאיר נריה', וכשיבקשו ממנו את הטלפון שלי, הוא יישלח ככה. הסכמתי".

איך זה להיות חלק משבט נריה הגדול?

"איך אומרים הילדים? במילה אחת כיף ובכמה מילים ממש־ממש כיף. ראשית, כל הדודים והדודות שלי מיוחדים, וגם סבא וסבתא היו כאלה. אומרים שלא כדאי לאדם לפגוש את הגיבורים שלו, אבל לפגוש אותם זו הייתה ברכה מאוד גדולה. לראות איך הם מתייחסים זה לזה, לאנשים אחרים, ואיך הם מדברים כשהם לבד עם נכד. זו תחושה של רשת ביטחון מבחינה חינוכית, רגשית, פיזית ומעשית. אנחנו מטיילים ולומדים יחד ומקיימים מפגשים.כשנער מהמשפחה יוצא לפנימייה תמיד גר שם בסביבה דוד או בן דוד, והם הופכים לו לבית שני".

במה אביך עסק לאורך השנים?

"כשהיה בן 16 עבד ב'גשר' במפגשים בין תלמידים חילונים לדתיים, ושם גם הכיר את אמא. לאחר נישואיו היה אברך ולמד כעשור במכון 'הלכה ברורה ובירור הלכה' של מרכז הרב. בתקופה הזאת הוא כתב עבודה הלכתית שזכתה בפרס לחיבורים תורניים. אחר כך ההורים עברו לימית, מתוך תחושה שהאתגר הלאומי הוא יישוב ארץ ישראל. בסיני היה להם בית פתוח. אמא שלי הייתה מעמידה סירים של פנימייה על הגז בכל מוצאי שבת, מכניסה ירקות וכל טוב, מדליקה את האש, וזה היה בוער עד יום שישי הבא. כל הזמן היו מוסיפים מים או ירקות. בסעודות השבת, הפרצופים היחידים שהייתה מזהה היו של בעלה והבנות. שאר עשרים האורחים היו מתנדבים או בחורי ישיבה.

"אחרי פינוי ימית ההורים שלי הצטרפו להקמת נווה־דקלים, ושם גרתי עד גיל שש. אבא שלי הקים כולל בנווה־דקלים וסייע להקים את מוסדות 'תורת החיים' ולאורך כל התקופה הוא אִרגן הרבה שיעורים וסמינרים תורניים. זה היה מגוון - מקבוצת תיירים שחיפשה מדריך לאתרים תנ"כיים ועד מישהו שחיפש הרצאה משובבת נפש לנופש. אחר כך הוא נקרא עם הרב מאיר צוקרמן לשמש כסגן ראש ישיבת כפר־הרא"ה תחת הרב אברהם צוקרמן. הם עבדו בשיתוף פעולה מושלם ובתקופתם הישיבה הייתה בשיא תפארתה. למדו שם כאלף תלמידים".

הוא חילץ נשים מכפרים ערביים, נכון?

"כן. אחרי עשור אבי עבר לעבוד ב'יד לאחים' ובארגונים נוספים ועסק בעיקר בהצלה של נשים מכפרים ערביים. הוא אפילו חילץ אישה מירדן. אבא היה דואג להן לדירה ולפרנסה ולחינוך של הילדים. הוא היה אומר מדי פעם: 'אני בדרך לאיזה יישוב נידח, אחת מהילדות שלי שם', ככה הוא היה קורא להן. והוא היה ממשיך: 'יש לה כמה ילדים והרב שמנהל את מוסדות החינוך לא מוכן לקבל אותם כי הם גדלו בכפר ערבי. אני נוסע לפגוש אותו ולהתחנן בפניו'. כשסיים לעבוד בזה הוא המשיך לדאוג להן וגם לטפל במקרים חדשים, ועשה זאת במסירות כאילו קיבל על זה תשלום. הוא גם עבד עם נוער בסיכון ונוער על הספקטרום.

"הוא אהב מאוד את הר מירון, וכשהגיע לגיל פנסיה חיפש דרך לבלות בהר. לצורך כך הוא נהיה אזרח עובד צה"ל בתור משגיח כשרות, וכל הזמן ביקש לעבוד בבסיס בהר מירון. בערך פעם בשבועיים היו מזמינים אותו להעביר שם שבת, עם חיילים, בשקט ומול נוף מדהים. הוא השיג את מה שרצה".

יש לך משפחה מגוונת כי אביך נישא והתגרש כמה פעמים. איך זה?

"אבא שלי אהב להיות בתנועה והוא עבר המון דירות במהלך חייו. בשלב מסוים היו לנו האחים ארבע דירות בו זמנית. שלוש אצל אבא ואחד אצל אמא. אבא גר בנווה־דקלים כי הוא מאוד אהב את המקום, בתל־אביב כי אשתו השנייה גרה שם, בכפר־הרא"ה כי הוא היה סגן ראש הישיבה, ובירושלים היה בית כי אמא שלי גרה שם. הייתי יוצא מהפנימייה ויכולתי לבחור לאיזה בית ללכת בשבת. בצבא, לא משנה איפה הייתי, בצפון, בדרום או במרכז, תמיד יכולתי להגיע 'הביתה' בזמן סביר.

"אבא שלי חי את חייו כפי שרצה. הוא התחתן מתוך אהבה אמיתית, בשני הנישואים הראשונים גם נולדו ילדים שהוא מאוד אהב ואני חושב שהוא גם נפרד בטוב. זו לפחות הייתה החוויה שלי. אבא הקים משפחה לתפארת. אנחנו שישה ילדים שמאוד אוהבים זה את זה. אגב, השחקנית והזמרת דאנה איבגי היא הבת של עירית שלג מלפני נישואיה עם אבי, ואנחנו בקשר מצוין. היא אדם מקסים ואנחנו שמחים בה מאוד".

הקשרים שורדים בסערות הפוליטיות?

"חד־משמעית. אנחנו אחים שונים מאוד. אבא נתן לנו לצמוח באופן שטוב ומתאים לאופי שלנו, לערכים ולרצונות שלנו. הוא הכיר בזה שלא הכול צריך להגיע ממנו ושהוא לא מפעל לתבניות פלסטיק. אני מאוד שמח באחים שלי, כל אחד בדרכו".

בתחילת המלחמה אחיך נפצע קשה.

"אחי הקטן משה צבי היה מפקד עורב גבעתי בסדיר, ונפצע קשה בקרב בחאן־יונס. הוא הסתער לקרב כשהוא יודע שהוא חשוף לירי האויב, ובעת שחיסל מחבל אחד, מחבל אחר ירה בו ופצע אותו קשה. הוא כותב על זה ספר שיצא בקרוב. אחי היה מורדם ומונשם במשך חודשיים, והיו דילמות שאמו השחקנית עירית שלג ואבא שלי היו צריכים להתמודד איתן ולהחליט בהן במקומו. זה היה קשה. כמה שבועות אחר כך התברר לנו שאבי חולה. היה לו סרטן מסוג שיכול להיות בגוף הרבה שנים והוא מתפרץ כשיש לו הזדמנות, כשאדם נחלש".

אתם מקשרים בין הדברים?

"הקשר ברור. אין לי ספק בכלל. בן דודי דוד מאיר נפל בקרב בבארי וכמה חודשים לאחר מכן נפטר אביו יאיר מאיר זצ"ל. לא כותבים בתעודת הפטירה 'לב שבור', אבל זה זה".

לפני כמה שבועות משה צבי התחתן, ואבא שלך זכה להיות בחתונה.

"כן. בבוקר החתונה הוא לא ידע אם יצליח להגיע כי הוא היה חלש מאוד. לבסוף הוא הגיע, וכשראה את משה צבי וכלתו, אבא קם מכיסא הגלגלים שלו, וליווה את משה צבי לכיסא הכלה ומשם לחופה. במשך כל החופה, תשעים דקות, הוא עמד, נשא דברים ואפילו רקד. היהודי לא הרים רגליים מהרצפה חצי שנה, אבל הוא רקד ממש. זה היה מאוד מרגש. אחרי החופה אחי אביאל, שעמד מאחוריו לאורך כל הטקס כדי לתפוס אותו אם ייפול, שאל אותו אם יש מנהג או מצווה לא לשבת בחופה. אז אבא אמר 'לא, אבל זה היה הורס את התמונות אם היה יושב שם מישהו בכיסא גלגלים'".

אין כמו הומור.

"אבא הפגין חוש הומור מרשים ולנו זה מאוד עזר. יש לי אפילו חשד קל שבקלים שלאבא עצמו לא היה כל כך מצב רוח לבדיחות, אבל הוא השקיע בזה כי הרגיש שזה עוזר לנו ולסביבה להתמודד עם המצב. חוץ מזה תמיד הייתה לאבא מידה גדושה של הכרת הטוב. זאת אולי התכונה שהוא הכי העריך. הכרת הטוב והתרחקות מכפיות טובה. בשנתיים האחרונות זה הרקיע לשיאים חדשים. כל רופא או איש צוות שטיפל בו קיבל ממנו משהו. אחרי שהוא נפטר הלכתי להוספיס והבאתי למטפלים שם שוקולד, בשם אבא.

"אבא נלחם במחלה כמו אריה. הוא עשה כל מה שהרופאים המליצו והלך עד הקצה, עד שהרופאים אמרו שכבר אין לרפואה מה להציע. בה בעת בשנתיים האחרונות הוא יצר קשר עם אנשים רבים מהעבר שלו, לוודא שהם סולחים לו, ולוודא שהם מבינים שהוא סולח להם. הוא טיפל בכל הבירוקרטיות והשאיר שולחן נקי".

מה היית רוצה שניקח ממנו הלאה?

"היו חשובים לו תורת ישראל, עם ישראל וארץ ישראל, בסדר הזה. והייתה לו מודעות עצמית גבוהה ליכולות ולכישורים שלו. בכל שלב בחייו ניסה למקסם את הערך היחסי שלו ביחס למצב הלאומי. כשהאתגרים הגדולים היו בתורה הוא היה אברך, כשהאתגרים הגדולים היו בהתיישבות הוא היה חלוץ, כשהאתגרים היו בחינוך הוא היה שם. היו לו הרבה כישרונות, אבל כשמישהו היה יכול לעשות את הדברים במקומו, הוא הקפיד לפנות לו את המקום והלך לעשות משהו שקשה לאחרים לעשות.  

"ועוד משהו. אמא של אבי, הרבנית נריה, חייתה לאורך ימים ושנים והוא כיבד אותה בצורה יוצאת מן הכלל. הוא היה מגיע במיוחד לכפר־הרא"ה לראות מה שלומה, וכשהתגורר שם ביקר אותה פעם או פעמיים ביום כדי לראות מה שלומה ולעזור לה. הזיכרון איך אבא הקפיד בכיבוד הורים גם כשכבר בעצמו היה סבא נחקק עמוק מאוד".