"בניגוד להרבה מאוד דברים שמעמיסים על המשיח – ואפשר להעמיס עליו, יש לו כוח לשאת – ההגדרה הלשונית היא עניין פשוט ובסיסי", אומר יהודה עציון. "המילה משיח זהה למילה משוח. ואת מי מושחים? מלכים. שמואל הנביא משח למלוכה את שאול ואז את דוד, שהוא האב־טיפוס, האידאל של המלכות בישראל עד ימינו. כך שמשיח הוא מלך ישראל. זה הבסיס, ומכאן הכול מסתעף".
ועוד איך מסתעף. המושגים משיחיות וגאולה נשזרים זה בזה ומתפרסים מהוויה אפוקליפטית שמחריבה את ההווה לטובת עתיד טוב יותר, דרך מציאות שמעל לטבע, ועד אקטואליזציה שרואה משיחיות בעצם העליות לארץ ולריבונות הישראלית. תפיסת המשיח נעה מהכתרת אדם שינהיג את העם כולו מתוך הסכמה לאומית, ועד תפיסות שלפיהן המשיח הוא עם ישראל, או הקב"ה בכבודו ובעצמו. לכל גישה פסוקי מקרא תומכים משלה, מדרשים ואגדות ותילי־תילים של פרשנויות.
אז לְמה אנחנו בדיוק מחכים, אני שואלת את עציון. "אנחנו מחכים שמדינת ישראל תדע להפוך למלכות ישראל היעודה, ואולי גם תעשה משהו בנידון", הוא עונה. "המשיחיות היא המגמה. יש ציפייה מתמשכת, אבל ציפייה היא דבר פסיבי על פי רוב. היא סוג של תפילה, ואני חושב שהתפילה והמעשה חייבים להיות שזורים זו בזה: כל מה שלא קצרה ידנו מלעשות – אנחנו צריכים לעשות; ומה שקצרה ידנו מלעשות, אנחנו מתפללים שיבוא יום ונהיה מסוגלים לעשות. כי ידו של הקב"ה ודאי לא תקצר. הוא יכול להאריך את ידנו או לנסוך בנו כוח כדי שנקום ונעשה. זו המשיחיות".
מה היא "מלכות ישראל היעודה"?
"מדינת ישראל צריכה לעבור מטמורפוזה למלכות ישראל, וממילא לשלמות של חיים לאומיים ולהחייאה מחודשת של מערכת ערכים - שתהיה כמובן רלוונטית, ולא העתק־הדבק ממלכותו של דוד. יש כאלה שרצו לדלג מהתנ"ך היישר לפלמ"ח. אני חושב שכל הוגה נאמן שאינו מתרפס בפני עצמו ובפני שומעיו חייב להודות שהגלות, אף שהייתה מצב שלילי מובהק ולא יצרה כלים מעשיים, בהחלט יצרה נכסי רוח, כלי התמודדות וכלי חשיבה".
אתה מתקומם נגד הזלזול בגלות.
"בהחלט. אני רואה בחיי עם ישראל רצף, שרשרת חוליות שבונה מורשת. אני לא ממחייבי הגלות בשום צורה, חלילה, ויש ביקורת עצומה שצריכה להיאמר על שנות הגלות הארוכות. אבל יש גם צד שני: בניין הרוח שנבנה בגלות, בשיח מסוים ובזיקה לגאולה הצפויה, המסתתרת מעבר לקו הרכס שעוד לא הגענו אליו. בתקופות שהפסיביות הייתה מוצדקת, לכאורה, כי עמדנו מול המגף הדורסני של מעצמות שדרכו עלינו ולא השאירו יכולת תנועה - אפשר לומר אולי שידנו קצרה. אבל הייתה שאיפה, ואותה לא דרסו. זה להבדיל מתקופות שאפשר להגיע בהן לציון, ואז מתגנב לגלותיות הזאת זיוף או שקר. זה מה שרבי יהודה הלוי מכנה 'צפצוף הזרזיר'. למה אתה מתפלל 'ותחזינה עינינו בשובך לציון'? קח אונייה וסע לציון! והוא אמר את הדברים כשעוד היה קשה. היום לא צריך אפילו כרטיס מנייר, אפשר לקנות כרטיס דיגיטלי ולטוס ישר לכאן".
תאר לי את תמונת הגאולה כפי שאתה מבין אותה.
"גאולה במקרא היא חזרה למצב ראשוני. בית שנרכש בידי זרים, או ממושכן בגלל חוב, נגאל ברכישתו מחדש או בפריעת החוב והשבתו למשפחה. כך שגאולה, מיסודה, היא חזרה למצב הראוי. המשיח, כפי שכותב הרמב"ם בהלכות מלכים, הוא מלך ישראל שנלחם מלחמות ישראל, בונה מקדש במקומו, מכנס נידחי ישראל ועוד. כלומר, הוא זה שמוליך את העם למצב של גאולה, של תיקון, של חזרה למה שראוי להיות החיים של עם ישראל. גם במסגרת, שהיא המשטר, וגם פנימה, במערכת הערכים של העם.
צילום: ראובן קסטרו
"בכל השיח על המשיח אני לא מוצא מענה ברור לשאלה מהו משיח בישראל. נוח לברוח מזה למחוזות הציונות, לבחון את התנועה של מד הטמפרטורה בין דתיות למשיחיות, אבל כל אלה השלכות משניות ושלישיות של המושג משיח. לי ברור שפסגת דברי הימים שלנו, אמונית ואידאולוגית, היא מופת השראת השכינה בתוכנו בצורת בית מקדש, שנקרא גם בית המנוחה. דוד רצה לבנות מקדש, אבל זה נמנע ממנו כי ישראל היו עדיין בתהליך מלחמות, ולא בשלב המנוחה. תנאי מהותי לבניית המקדש הוא שהשם יניח לנו מכל אויבינו. המשיח הוא 'איש מנוחה' שבימיו לא נותקף בידי אויבים, ונוכל להתמסר למקדש ולהיות ראויים לירידת הענן, שהוא סמל היות השכינה בתוכנו.
"זה לב העניין. 'משיחיות' היא שאיפה למצב הזה, אולי אפילו במישור הפוליטי, אבל במובן הגבוה ביותר. אנחנו צריכים לברר מה תפקידנו בעולם במצב שבו אנחנו מממשים את שיא שאיפותינו. יש היום שינוי רוחני גדול. אין ספק שמשהו רוחני זז, גם בעקבות דברים טובים וגם בגלל דברים איומים שקרו לעם ישראל, כמו שמיני עצרת תשפ"ד. אני אומר תמיד שהרקע הנדרש למהפכה משתפר כל הזמן, אבל המהפכה עוד לא כאן".
לשיטתך זה מתבקש - אנחנו הרי עדיין בשלב דוד המלך, שלב המלחמות.
"נכון. משהו זז, אבל זה עדיין סטיכי – זעזוע לא מכוון ולא מאורגן. וככל שמנסים לארגן אותו הוא מצטמצם למועמדים לכנסת או שרים או מינויים לבית המשפט העליון. זה מה שמכתיבה המציאות הנוכחית, המנוכרת. האתגר של תנועת הגאולה הוא לגדול ברמה הלאומית: לעצב מחדש את המנהיגות של עם ישראל, בהתאם למערכת מוסכמות חדשה. מנהיגות שתעצב את מלכות ישראל לפי אמות מידה של אמונה שלמה ונאמנות שלמה. צריך לצקת את המסגרות בהתאם לתכנים הראויים. כל מה שאין עכשיו".
יש איזו ציפייה שהמשיח יישב כל מחלוקת. אפילו בעולם הלימוד המעמיק אומרים "תשבי יתרץ קושיות ובעיות". עם ישראל, המסתכסך והמתפלפל עד דקויות, יתיישר פתאום סביב מנהיג אחד?
"הרמב"ם ממשיך ואומר שם: 'מיישר לב כל ישראל לילך בדרך התורה'".
גם ההולכים בדרך התורה לא מצליחים להסכים על רב ראשי. איך יהיה פה מלך בלי אופוזיציה?
"סביר להניח שאת צודקת. סביב המשלים והנבואות על העתיד, כמו 'וגר זאב עם כבש', התבשלו תבשילים רבים, עד כדי כך שיש מי שסוברים שאסור אפילו לחשוב על הגאולה, או שאם תחשוב עליה זה לא מעלה ולא מוריד, כי הרמב"ם ממילא אמר שהדברים האלה 'לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו'. למעשה ההפך הוא הנכון: אנחנו חייבים לבנות את הדברים ולעצב אותם. זה תפקידנו, לעשות אקטואליזציה של היסודות הקדומים שאנו שואבים מתוך תקופת המופת ואנשי המופת. לא שהם לא חטאו, אלא שהם ידעו לחזור בתשובה, והיה ברור מה חטא ומה לא.
"האם תהיה מחלוקת? האם יהיו סיעות שונות? גם לדוד המלך קמו מתנגדים ומורדים עד יום מותו. גם אצל שלמה, למרות שמו, השלמות לא הייתה מלאה. דור אחד אחריו כבר נחלקה המלוכה, שזה ההפך מהראוי והרצוי. יש נבואות שלמות על חזרת המלכות לאחדות אחת. כך שכל מלאכתנו היא לזקק את המופת, את הראוי, את האידאל שאפשר ללמוד ולשאוב ממנו, ולהתאים אותו לימינו. זה מפעל אדיר שאפשר לומר שעוד לא התחלנו בו".
אוצר בשולחן הכתיבה
יהודה עציון (74) מתגורר ביישוב עפרה, שהוא ממקימיו. הוא נשוי לחיה, אב לשבעה וסב לנכדים ולנכדות. בשנות השמונים התפרסם כאחד ממובילי "המחתרת היהודית", שעוד נדבר עליה, ובמשך שנים עסק בגאולת כתביו של מורו ורבו, הוגה הדעות שבתי בן־דב (שב"ד). עציון לקח את הטקסטים הללו, שנשמרו ברובם במכתבתו של בן־דב, וכינס אותם בארבעה ספרים עבי־כרס תחת הכותר "סולם למלכות ישראל היעודה". הוא חיבר וערך ספרים נוספים, וגאל גם מאמרים ודברים שנשא הרב חנן פורת; אלה אוגדו בספר המרתק "לעץ אחד - משיח בן יוסף, משיח בן דוד וסוד הרכבתם".
לדמותו של שב"ד הייתה השפעה דרמטית על עציון. "יש בינינו קרבת משפחה רחוקה, כך שנחשפתי אליו כבר בילדותי. בזיכרון הראשון שלי ממנו אני רואה אותו יושב בחדר עבודה מלא ספרים, מאחורי מכתבה כבדה. כשלמדתי בישיבה התיכונית בכפר־הרא"ה הוא נתן לי במתנה את ספרו היחיד שראה אור, 'גאולת ישראל במשבר המדינה'. התייחסתי לזה ברצינות רבה, ניסיתי לקרוא, הלכתי אחורה וקדימה שוב ושוב, ולא הבנתי שום דבר.
"ההתוודעות האמיתית שלי לדמותו המבריקה הייתה סמוך למותו. שב"ד נפטר ממחלת לב ב־79', בגיל 54. כשהקמנו את עפרה, ארבע שנים קודם לכן, היו אנשים שבאו לסייע לנו בשמירות, ובהם קבוצה של יוצאי לח"י שגרו בבניין אחד בבית־חנינה. שב"ד היה אחד מהם. שוחחנו קצת, וכשהתאשפז בבית חולים הגעתי לבקר אותו, ואז דיברנו רבות. אולם ההיחשפות המלאה אליו הייתה אחרי מותו, כשקיבלתי רשות מאלמנתו יעל 'לשבת' על שולחן הכתיבה שלו. פתחתי מגירות, והייתי בהלם ממה שמצאתי שם – אוצר בלום של כתבים ומאמרים, כמות עצומה, והכול מסודר בקפידה. החלטתי שתפקידי לטפל בזה. המשימה הושלמה בשנת 2007, כשכל הכתבים יצאו לאור, אחרי שני עשורים של עמל".
מה סוד הקסם שלו בעיניך?
"בן־דב העמיד הגות משולבת בתוכנית של הגאולה השלמה כפי שהיא צריכה להיראות, תוך ניתוח הפגמים במה שקיים כיום – ברמה התפיסתית, ברמה המדינית ולמעשה בכל רמה אפשרית. אני לא מכיר בדורותינו עוד אדם שעשה זאת. הוא הציב חזון במובן המלא של המילה. מעבר לגאונות שלו הוא היה אדם אנליטי, וצורת המחשבה והכתיבה שלו בנויה תמיד על שורשים: קודם הצבת היסודות, אחר כך ניתוח המצב הקיים או 'המשבר' בשפתו, ולבסוף המוצא. והמוצא הוא אותו החזון.
"הוא התייחס לכל תחום – מדיני, היסטורי, הגותי, אמנותי, תרבותי. כל דבר הוא בחן לפי תורת ישראל, גם את המהלכים בעולם. היה לו ידע מדהים. כל הפילוסופיה וההוגים היו נהירים לו, והוא קרא הכול בלשון המקור".
היה לו רב או מורה דרך משלו?
"בכלל לא, הוא למד הכול בעצמו. שב"ד גדל בבית חילוני לגמרי, משפחה שאכלה חמץ בפסח, אבל זה היה בית לאומי, של בית"ר. בילדותו בווילנה הוא התחבר לסבתו, שסיפרה לו את אגדות החורבן, ובעקבותיה החליט שהוא דתי. כשהיה בן 11 נפטר אביו, ואמו עלתה ארצה איתו ועם אחיו. כאן הוא התפקר לגמרי והחליט שלתורת ישראל אין רלוונטיות, אבל נשאר בקו הלאומי. בתחילה התגייס לאצ"ל, ואז היה עם הפורשים בהקמת הלח"י".
בעקבות הלשנה נעצר שב"ד בן ה־18 בידי הבריטים. במשך שש שנים הוחזק בבתי כלא בארץ ובאפריקה. הוא שוחרר עם הקמת המדינה ובמלחמת העצמאות לחם במסגרת גדוד שרובו יוצאי לח"י. במהלך אחד הקרבות ספג הזחל"ם שלו פגיעה ישירה, אך הוא שרד. בהמשך למד משפטים ופילוסופיה באוניברסיטה העברית. "הוא התעצבן על ההוגים האירופים, וכתב את חיבורו הראשון, 'הקדמות לחירות המחשבה העברית', שדיבר על הפילוסופיה הכללית לעומת אמונת ישראל", מספר עציון. "בנקודה זו הוא החליט לחזור פנימה. כשגילה שלתורת ישראל יש הרבה מה לומר בנושאים משפטיים, הוא פנה ללמוד את הנושא לעומק".
נסיעה שגרתית באוטובוס הפכה לאירוע מכונן בחייו של בן־דב. לידו ישב ילד מתלמוד תורה, מחזיק בידיו כרך גדול של גמרא. שב"ד ביקש להציץ בספר, וכשקיבל את מבוקשו, גילה שאינו מבין מילה. הבושה הביאה אותו להחלטה "להשיג את הילד", והוא החל ללמוד את סדר נזיקין. "שנתיים אחרי כן כבר כתב עבודה אקדמית מפולפלת על 'דינא דמלכותא דינא', כאילו ישב בבית המדרש כל חייו. מאז הוא צלל לתורת ישראל, בגישה ייחודית של 'נאמנות ומהפכה' ובהצבת החזון של בית המקדש השלישי. משם העלה את זה לקומה הבאה, והתחיל לבנות את חיבוריו כשהוא בוחן מה נכון ומה לא, ואיך מתקנים את מה שסטה מהדרך. כך כתב כ־2,800 עמודים שקובצו ל'סולם למלכות ישראל היעודה'".
ואיפה בתוך זה המשיח?
"בהכול. שב"ד לא התבלבל לרגע ולא ראה שום גנאי במשיחיות, להפך. בחיבורו 'נבואה ומסורת בגאולה' הכול פרוש תוך ניתוח של פילוסופים, נבואות, חזון ושליחות, דרכי הגשמה, המהפכה העברית, הטקטיקה המהפכנית של כל מהפכה בעולם, והמעבר מהזמן הזה לימות המשיח. הוא כותב גם 'דבר לגויים', מה שיש לנו לומר לעולם. הוא מנתח את דברי רס"ג והרמב"ם, ומבאר את תפילת העמידה על כל ברכותיה כשלבים של גאולה, על בסיס חז"ל. אף ששאב מהרב קוק את עיקרי תורתו, יש לו גם ביקורת עליו וביקורת חריפה על הקבלה".
לבנות את הלא־נודע
חלק מהפחד ממשיחיות, אומר עציון, נוגע לבלבול מושגים וערבוב מוטיבים אפוקליפטיים מהנצרות, כמו למשל קרב ארמגדון. "גם בספרות החיצונית שלנו מדובר על מלחמת בני האור ובני החושך, והיא מתוארת בצבעים עזים של הרג וחורבן. לכן המשיחיות נתפסת כרצון לשרוף את העולם הזה והבליו כדי לבנות את העתיד הראוי, ומשיחיים נתפסים כמי שלא בדיוק מודעים למציאות. אף אחד לא נותן להם את הקרדיט שהם באמת יודעים לבנות משהו חדש. מכאן קצרה הדרך לכינויי גנאי כמו 'פירומנים' ו'אוכלי מוות', והאשמות בדבר העדפת האדמה על האדם, בתוך סל האשמות נוספות".
גם בימין משתמשים במילה "משיחיות" כתואר גנאי לתהליך אוסלו.
"אני דן את אנשי אוסלו בחומרה, אבל לא דרך המושג הזה. למה אני צריך לומר עליהם משיחיים? האם הם חותרים למלכות ישראל? להפך. אבל נכון שיש ליהודים תכונה כזאת, לתת אופי דתי־אמוני למהפכות שהם משתתפים בהן, גם בלי קשר למלכות. כך היה גם במהפכה הסוציאליסטית־קומוניסטית - שיעור היהודים שם היה מדהים, כי הם האמינו במהפכה, האמינו שהם הולכים לתקן עולם במלכות שדי. האמונה הזאת לובשת אופי של טוטליות ומסירות נפש שאין כדוגמתה. כך קרה גם אצל חלק מאנשי אוסלו. אני נותן להם קרדיט שהם חשבו שהם עושים טוב לעם ישראל, והאמינו שהחיים עם הפלסטינים יובילו אותנו לגן עדן. בסדר, אבל זאת לא משיחיות".
אתה מדבר על מלכות ישראל לפי תורת ישראל, ובכך מאיים על תפיסת העולם של החילוני ועל החירות שלו.
"מדובר כאן על תהליכים היסטוריים, על תנועה שצריכה להתגבש. בן־דב הקים את התנועה הזאת, במובנים רבים, על שולחן הכתיבה שלו. הוא כינה אותה 'שבט לוי', כי אלה אנשים שצריכים להתנתק מהאינטרסים האישיים ולהורות לעם את הדרך ואת התורה. זו אליטה שלא ניזונה מן הממלכה, אלא מן העם ישירות, בתרומות ומעשרות. קבוצה שנאמנה אך ורק לעם, להווה ולעתיד שלו, והיא השכבה המחנכת".
צילום: דוד פזואלו - פלאש 90
החרדים טוענים כיום לכתר הלוויים.
"זו אחיזה של ראש בזנב. אפשר היה להתפקע מצחוק, אבל זה גורם בכי. מי שהכי מתנכרים לאומת ישראל ולתפקידה, הנאחזים בבועה גלותית, הם שבט לוי? העלאת חוק יסוד 'לימוד התורה', במקום שיהיה 'קיום התורה', מלמדת אחרת. הקיום מהם והלאה. אם הקיום היה העיקר, הם היו מגיעים מיד לתכנים של משיח וסנהדרין, של השראת שכינה ושל מצוות ההגשמה של כל הדברים שהם לא מדברים עליהם בכלל, כי הם אינם שייכים ל'זמן הזה' כביכול. הם אולי לומדים מסכת זבחים, אבל בלי שום היבט מעשי.
"מובילי האומה צריכים להישאר נקיים מאינטרסים כלכליים, פוליטיים ואחרים, ולהיות כל כולם קודש לחתירה לאידאל. בתרגום של אידאל למציאות יש תמיד פחת, זו גזרת הבריאה. אנחנו נשלים עם הפחת, אבל לא נשלים עם פיחות האידאל. אם יש דבקות באידאל, יש יכולת לשפוט בין טוב לרע, בין מצווה לעבירה, בין הקטבים השונים שמושכים אותנו הצידה. הבעיה היא שבדרך כלל מוותרים קודם כול על האידאל. כמו הבדיחה על היהודי שנקלע לסערה בים, וזורק מיד את הטלית והתפילין, שלא להכביד על האונייה".
על התנועה המובילה קדימה נגזר להיות מיעוט, "חבורה מצומצמת שתצמח באיזשהו בית מדרש מהפכני", לדברי עציון. "אך תפקידה לגדול עד שהיא תקיף שדרות רחבות מאוד, כך שאי אפשר לומר שהיא מיעוט שרוצה לכפות את אמונתו על הרוב. אפשר לקרוא לה 'תנועת גאולה' או 'תנועת אמונה'. גוש אמונים מתלבש כמעט כמו כפפה על התיאור הזה, אך הוא עצר באמצע, בהתיישבות ועלייה, ולא העמיד חזון כולל ומחייב. לכן הוא לא היה נקי מביקורתו של בן־דב: 'זה מקסימום אצ"ל, לא לח"י', הוא אמר על גוש אמונים. הוא חתר למשהו גדול הרבה יותר".
עציון עצמו הקים בעבר את תנועת "חי וקיים", אך מאבקיה נסחפו לנושא של תפילות יהודים בהר הבית, והתרכזו פחות בסוגיות אחרות. כמה משותפיו לדרך קידמו פעילויות ברוח שב"ד: מוטי קרפל משלב בספרו "המהפכה האמונית" רעיונות משבתי בן־דב, הרב קוק והרבי מלובביץ', ומשה פייגלין הקים את מפלגת "זהות". "אולי יש אנשים שיוכלו לקדם את הרעיונות האלה לכדי תנועה מעשית, אבל מוקדם לומר אם זה רציני. אפילו החשיפה לכתבי בן־דב עדיין בראשיתה, וזה בסדר. כמה זמן לקח לכתבי הרב קוק להתגלות? עשרות שנים. אלה תהליכים ארוכים. האם זה ימצא חן בעיני כולם? האם כולם יגידו אמן? התשובה היא לא".
גם בתוך החוגים האמוניים לא יגידו אמן.
"נכון. אני הקטן יכול לומר שעשיתי עבודה ארוכת שנים כדי שכל כתביו של בן־דב יפורסמו בעריכה ראויה. כל אחד יכול לקרוא ולשפוט. אכן, דמותו העתידית של העם ודמותה העתידית של ארץ ישראל צבועים עדיין בצבעים כלליים מאוד, ואנשים מפחדים מהלא נודע. גם אני אומר שהוא לא נודע. המשימה שלנו היא לבנות את זה, כדי שיהיה ברור יותר ויותר. וכאן אנחנו מגיעים לסיפור הידוע על היהודי שהכריז באוזני הרבי שהוא לא מאמין בא־לוהים, והרבי ענה לו: 'תירגע, בא־לוהים שאתה לא מאמין בו גם אני לא מאמין'. אז אני אומר: במשיח המפחיד שהם לא מאמינים בו גם אני לא מאמין. ואת זה שאני מאמין בו צריך לבנות כך שלא יפחדו ממנו".
ויש ממה לפחד, מודה עציון. "לא אגיד שבמהלך הזה אין סכנות, ואין מהמורות שאפשר ליפול בהן. בהחלט יש. זו יציאה לדרך חדשה, ויש שיגדירו אותה הרפתקנית או נועזת עד כדי טיפשית. יש סכנה שאנשים ייחשפו ויקלטו את הדברים, אבל לא ידעו להלביש, להגיש ולנווט את זה בצורה נכונה. ואז יעלו כל מיני פתרונות חלקיים שיעבדו נגד עצמם, כמו מחלה אוטואימונית. אני לא יכול להתעלם מהסכנה הזאת, היא רובצת לפתחו של כל מהפכן בשלב הביניים בין מה שיש ובין מה שראוי שיהיה. במצב כזה יש תקופת כאוס לא מגובשת – וזה בהחלט מסוכן. אבל הסכנה תפחת ככל שנבנה את המהפכה על בסיס רחב יותר, הגותית ועקרונית; נכשיר מנהיגות נכונה ונפיץ את הדברים החוצה בדרכים שהמציאות מאפשרת. בן־דב דיבר על עיתון - מאז העיתון התחלף ברשתות חברתיות ובאינספור כלים שפועלים ביעילות רבה יותר, אז אולי התהליכים יהיו מהירים יותר".
מהפכנים נוטים לא לשים לב כשהעם לא הולך אחריהם.
"תפקידם של המהפכנים הוא להוביל את הדברים מתוך אחריות והתבוננות, כדי שיוליכו לתיקון ולא לקלקול, לשלמות הממלכה ולא לפיצולה. מדינת ישראל היא לא הבית השלישי, אבל היא ראש גשר למלכות ישראל השלמה. אנחנו לא שואפים לבנות על חורבותיה, אלא מכוחה. זה שלב ביניים באבולוציה, ועדיין נדרשת רבולוציה – בניית מערכת ערכים חדשה, נאמנה לתורת ישראל. כידוע, תורת ישראל אינה נוכחת במפת המשטר ובסל הערכים של מדינת ישראל היום, היא אפילו לא מוכרת מספיק בדרגים הקובעים. הכול בנוי על 'סמכות העם', כולל הערבים. זה הפוך ממה שביקש הקב"ה מאיתנו. שאול המלך הרי הודח משום ששמע בקול העם, ולא בקול הנביא המדבר בשם השם. אז השאלה היא מה מקור הסמכות. רוב ההצבעות של האזרחים הן מקור הסמכות? לא ולא".
ודמוקרטיה מה יהא עליה?
"אכן, יש פה ביקורת על הדמוקרטיה. יגידו הכופרים: 'לנו אין א־לוהים, אז מה נעשה?'. ויש חרדה ממדינת הלכה, אך קשה להבין שמלכות ישראל היא עמוקה ומקיפה פי אלף ממדינת הלכה. אין לי תשובות קלות לזה".
מה התשובות הלא קלות?
"אני מקווה שתבוא התפכחות. מאשימים אותנו שאנחנו חותרים למדינה כמו איראן, אבל האסלאם הוא עיוות של היהדות. ביהדות יש בחירה ויש נשיאה באחריות, אישית וכללית. יש נאמנות לקב"ה, שהוא יוצר הכול, והוא לא נע בנתיב צר. כמו שלא נגיד שהחיים הם רק חוקה, כך היהדות היא הרבה יותר מאשר רק הלכה. יש בחיים וביהדות אלף ואחד רבדים - גם הלכה וגם אגדה, גם חיי עולם וגם חיי שעה, יש קודש ויש חול, והכול נמזג לשלמות ולהרמוניה אחת. כשמקצינים את זה לצד אחד, מקבלים מסכה מפחידה. מסכה בהגדרה היא תמונת פנים אחת שלא זזה. פנים אמיתיות, לעומת זאת, מלאות במגוון הבעות. האסלאם הוא כולו דין. אנחנו ממזגים בין אהבה לדין, בין חסד לגבורה, והמזיגה הזאת היא היהדות הקלאסית".
עציון מודע לכך שחלק מרעיונותיו קשים לעיכול, אבל הוא מאמין שגם כשאין הסכמות, אפשר לנהל שיח. "כשיש הערכה הדדית והבנה שהאדם שמולך רוצה בטובת עם ישראל ופועל לכך בדרכו, המחלוקות יכולות – שומו שמיים – להיות אפילו לשם שמיים. הן לא יוצרות קרע, הן יוצרות הבדלי גוונים. זה התרחיש האופטימי. יש כמובן גם תרחיש של קרע, ואיתו צריך להתמודד בצורה הרצינית והאחראית ביותר. אני לא יודע לתאר את זה במדויק, אבל אני כן יודע לומר: אם הדרך לגאולת ישראל קורעת את עם ישראל, זו אינה גאולה. אנחנו מחפשים גאולה של איחוי ותיקון, לא גאולה של חורבן. זה מובן מאליו".
כשהבלמים חזקים מהמנוע
ב־1984 היה עציון, כאמור, מעצורי המחתרת שפעלה נגד ערבים בחברון ונגד ראשי רשויות ערבים שעודדו וארגנו פיגועי טרור. הוא הורשע בקשירת קשר לביצוע פשע, בגרימת חבלה חמורה, בהחזקת נשק ובפעילות בארגון טרור. שלא כמו חלק מחברי המחתרת, שטענו כי מעשיהם היו תגובה לפיגועים קשים מצד ערבים, עציון הציג מניע שונה. "בהיחלצותנו לפעולה זו, מתוך כוונה להמשיך את המהלך הרוחני שיתחיל בה, רואה אני את הדרך היחידה להיותה של מדינת ישראל בסופו של דבר מלכות ישראל התקנית, הראויה והמובטחת", אמר אז.
בספר "אחים יקרים" מגולל חגי סגל את סיפור ההיכרות בין עציון למקובל ישועה בן־שושן ז"ל, שהיה גם הוא חבר במחתרת. בן־שושן סבר שהגיעה העת "להסיר את השיקוץ" בהר הבית, כלומר את כיפת הסלע, הן כדי למנוע את מימוש הסכם השלום עם מצרים והן בשל החרפה שבעצם קיומו של אתר פולחן מוסלמי במקום הקדוש ביותר ליהדות. כשבן־דב שכב על ערש דווי, שאל אותו עציון בזהירות אם הסרת כיפת הסלע תביא לדינמיקה של גאולה. בן־דב ענה נחרצות, שלא כדרכו: "אם אתה רוצה לעשות מעשה שיפתור את כל הבעיות של עם ישראל – תעשה את זה". עציון לחש: "אבל זו פעולה קשה מאוד לביצוע", ושב"ד ענה: "קשה, אבל אפשרית". התוכנית הגיעה לידיעתם של גורמי האכיפה לפני מימושה, וברשותם של חברי הקבוצה נתפסו מטעני נפץ.
אתה מתחרט?
"איך אני יכול להתחרט? השליטה האסלאמית בהר הבית היא 180 מעלות ממה שצריך להיות. הר הבית הוא מקום קודשו של עם ישראל, מקום המפגש בינינו ובין הקב"ה. זה הבית המשותף לנו ולו. איך אפשר להשלים ולו לרגע עם הנוכחות והשליטה של המוסלמים שם? זה ממש שפחה שקמה על גבירתה. בקבלה יש מושג של 'לידה מאחור', לידה לא מכוונת שאי אפשר להתייחס אליה כאילו יש כאן ילד חוקי ונחמד שגדל להיות ילד טוב. האסלאם והנצרות נולדו מהיהדות וצמחו להיות אויבות החזון שלה. מלחמת האידאות בעזה ובאיראן היא למעשה מלחמת הר הבית. לטבח תשפ"ד הם קראו 'טופאן אל־אקצה'. אי אפשר להשלים עם העיוות הזה.
צילום: נעמה שטרן
"צריך להבין שפיצוץ כיפת הסלע היה רק במחשבה. היו כלי מעשה שהכנו, אבל הכול היה קבור באדמה ולא היה קרוב לביצוע. גם מבחינת כוח האדם הדרוש לכך, מדובר על 40־60 איש לפחות. האם היו ארבעה שהיו נכונים לבצע את המשימה? לא. האם היה אחד? כנראה גם זה לא. בן־שושן ואחרים חשבו שנלך לרבנים ולמורי דרך שייקחו על עצמם את האחריות הרוחנית ויתמכו בזה. אני ידעתי שזה הבל הבלים וזה לא יקרה, וזה באמת לא קרה. אז להתחרט על הכוונה? לא, אני לא מתחרט. יש מקום להתחרט על כך שקבוצה קטנה חשבה להכתיב מציאות חדשה באמצעות חומרי נפץ, אבל על העיקרון אני לא ממהר להתחרט. המקום תובע את עלבונו, ועם ישראל תובע את עלבונו, וגם הקב"ה תובע את עלבונו. אז מה לנו לומר שהכול בסדר? לא, הכול לא בסדר.
"כשמדברים על חלומות שייפול טיל בדיוק על כיפת הסלע, בלי שום נזק סביבתי, אני מרגיש שזו פריקת אחריות מאיתנו. לא שידו של הקב"ה תקצר, אבל הציפייה למשהו חיצוני שיקרה בדרך נס היא התנערות מחובתנו. מה גם שדברים שבאים בדרך נס, לא תמיד נשארים בצורה יציבה. אפילו מלחמת ששת הימים, שהייתה כמעט כולה נס - נותרנו מאז עם מעט מאוד, בחישוב גאוגרפי. הרבה מהשטחים שנכבשו במלחמה ההיא כבר לא בידינו, גם בלי לחשב את חצי האי סיני. חבלים גדולים ביהודה ושומרון נצבעו בשחור ומכונים היום שטחי A. ההישג לא היה שלם – לא בקרקע, לא בנשמה ולא במדיניות. ברוך השם, נס גדול קרה בתוכנו ונולדה תנועת ההתיישבות, תנועת ההצלה, גוש אמונים. אבל עדיין ההצלחה היא חלקית, וצריך ללמוד מזה".
בעקבות שחרור ירושלים כתב שב"ד את החיבור "על תכנון ירושלים", ששולב גם הוא לימים במקבץ כתביו. "מדהים לראות איך בן־דב קולט מהר כל כך את עיוותי השעה והניצחון, דוגמת מה שכינה 'פולחן הכותל'", אומר עציון. "הוא הראשון שעתר לבג"ץ בנושא הר הבית - לא על תפילה, אלא על השמירה במקום. הוא טען שאם הווקף שומר, זו למעשה אמירה של היעדר ריבונות. מטעמים מעשיים הוא התמקד בנושא השמירה, ודרש שתיעשה על פי התורה – משמרות כוהנים ולוויים. השופט פרופ' משה זילברג, שהיה גם תלמיד חכם, הגיב ביידיש 'דריי נישט קיין קאָפּ', כלומר - אל תבלבל את המוח".
בחיבור הנזכר עוסק שב"ד בשיקום בית הבחירה ובחזרה לחיים כפריים ולתרבות של עבודת הקורבנות. במהלך עריכת הספר ובהשפעתו, החל עציון מהלך של תכנון אדריכלי לירושלים העתידית, עיר שתהיה ערוכה בין השאר לקלוט המוני עולים לרגל. "במשך כשבע שנים השקעתי המון זמן ואנרגיה בבניית תוכנית שתהיה רצינית ולא שרלטנית. בעזרת האדריכל יורם גינזבורג הכנו חוברת מפורטת, 'ירושלים הבנויה', שבה תכנון מחדש של הר הבית, כולל בית המקדש והעזרות, לצורך כניסת קהל חופשית ותנועה של מיליון איש בו זמנית. התוכנית לוקחת בחשבון את כל המרחב – הר הצופים, הר הזיתים, מרכז העיר, ארמון הנציב – כך שנוצרת פרסה שהיא אתר הליבה של העלייה לרגל. כללנו בתכנון דרכים היקפיות של תחבורה, כולל הקמת שדה תעופה בבקעת הורקניה שבמדבר יהודה, וחיברנו הכול לתוכנית התחבורה הארצית הקיימת. לצערי, הפרויקט מוקפא כבר קרוב לתשע שנים".
חזון הצמחונות הידוע של הרב קוק לא משכנע את עציון לוותר על קורבנות במקדש העתידי. "אני מתקומם נגד האפשרות שנכתוב מכתב תודה לטיטוס על שהחריב לנו את המקדש. לו רק בגלל זה, צריך לחזור קודם כול לבית שיש בו קורבנות מן החי, ומשם נתפתח. ההתעלות לקורבנות מן הצומח, לעולם הקטורת והמנחה, זו התפתחות שנחתור אליה. הרב קוק דיבר על זה הרבה, אבל הוא עצמו כותב שאין אפשרות להבין את עניין הקורבנות לפני שנבין מחדש את היסוד הלאומי שקם לתחייה. כך אמר גם בן־דב על האופי הכפרי שאיבדנו, והנה אנחנו רואים את זה מתעורר בעולם החוות. ציבור של רועים שיודעים להוביל עדר ולהחזיר אותו הביתה – זה דבר שמתפתח. זה עוד יגיע אל 'שניים ליום, עולה תמיד'.
"אני חושש שרבים יראים מעצם ההגשמה של חזון המשיח", הוא מוסיף. "המשיח התאורטי לא הולם מדינה חילונית שיש לה מכניקות משלה בכל מישור. אני מציע קואורדינציה שונה, מפת התמצאות שמשרטטת הכול מחדש. הדתיים והרבנים הם הראשונים לפחד, כי זה שומט את כל הדפוסים רבי השנים שהם התרגלו אליהם וחיים בתוכם. כל הממסד הדתי יונק ישירות מהעולם הגלותי, בהתאמות מסוימות שמדינת ישראל האצילה באופן מלאכותי לרבנות הראשית".
אתה לא פוחד?
"אין לי מה להפסיד", הוא מחייך. "אני מנסה לחנך את עצמי להתגבר על מהמורות שאכן קיימות. בראש ובראשונה הממסד הדתי הקיים, שאמור להיות מודע לתכנים האלה, והוא הכי רחוק מהם והכי מפחד. לשאר אין אפילו מודעות. משיחיסטים זה דמון מדומיין. אתה מצייר לעצמך איום, ובאותה נשימה מפחד ממנו. אני בא להציג תמונה אחרת. לאו דווקא מרגיעה, אבל אחרת".
גם אחרים מדברים על תהליך, אבל אצלך הוא מואץ ובסדר גודל עצום.
"גם אם החתירה לאידאל מוחלטת ובכל הכוח, עדיין יהיה תהליך איטי, כי שום גוף לא משנה אנרגיה בבת אחת. כשמדברים על תהליך וקמעא קמעא, זה כמו לייצר רכב שהבלמים שלו חזקים מהמנוע. אל דאגה, הקמעא קמעא יגיע מעצמו, הקצב יהיה איטי ממילא בגלל החיכוך עם המציאות. זו גזרת הטבע, ככה נולדים דברים. עלינו מוטל לחתור אל הייעוד, להבין את הכיוון ולשרטט את הווקטור, את האידאל".
נכון לשעת הורדת הגיליון לדפוס, המשיח טרם הגיע.