שרלוט הרצברג, ילדונת בת שמונה עם פנים מנומשות וחיוך מפיץ אור, רכבה על אופניים לא רחוק מבית משפחתה בעיירה מונסי שבמדינת ניו־יורק. זה היה יום אביבי בתחילת יוני, לפני חודשיים. חריקת בלמים צורמת קטעה ברגע אחד את תמונת הילדות השלווה: מכונית שהגיעה מעבר לפינה פגעה בילדונת הרוכבת. הנהג הדורס מיהר להזעיק אמבולנס של "הצלה", הארגון שבו התנדב בעצמו. הוא הכיר היטב את הילדה שנדרסה: אביה, יודי, היה החבר הטוב ביותר שלו, והחברותא שלו ללימוד יומיומי.

הפגיעה שספגה שרלוט הייתה קטלנית, והרופאים לא יכלו להציל את חייה. בדרך חזרה מבית החולים עצרו בני הזוג הרצברג בבית החבר, הנהג הפוגע. האב ביקש ממנו שיבוא ללוויה. "זו לא הייתה אשמתה ולא אשמתך", אמר לו. בהספד לבתו דיבר יודי הרצברג על איוב ועל הניסיונות שהושתו עליו. אמר שהוא עצמו נחוש לעמוד בניסיון שלו, ולהישאר שכן אוהב. "אני אומר כאן בפומבי: אני סולח. אני אוהב. ואני רוצה שכולנו נתחייב למצוא מישהו שפגע בנו, ולסלוח לו". דברי האב הפכו למיזם ויראלי שנקרא "שלום לשרלוט". אל אתר האינטרנט שלו נאספו עד כה אלפי סיפורים על פיוס וסליחה שהתרחשו בעקבות בקשת המשפחה השכולה.

"בחרנו לדבר על ממדאני בפומבי, לאחר שהוציא סרטון על כוונתו לעצור את ראש ממשלת ישראל, והשתמש בשקרים כדי להסית. למחרת הייתה תקיפה של יהודי בידי מישהו שצעק 'אללהו אכבר'. ההתנהלות של ממדאני היא מעבר לחוסר הבנה של העובדות. זו גישה זדונית, מכוונת"

את הסיפור הזה מספר לי הרב ד"ר ג'וש ג'וזף, כשאני תוהה על האופטימיות העמוקה שהוא מתעקש לדבוק בה. "הייתי שותף בהפצה של 'שלום לשרלוט', ואני מדבר על זה הרבה. בעיניי, ההזדמנות הגדולה ביותר שיש לנו היא להכיר במה שמשותף לנו כעם יהודי. להמשיך לחזק קשרים, גם אם יש דברים שאנחנו לא מסכימים עליהם. להביא יהודים־אמריקנים לישראל, להביא ישראלים לאמריקה, ולראות אחד את האחר במקומו הטבעי. 'משחק בית' מול 'משחק בית'. ככל שניצור יותר קשרים אנושיים כאלה, כך הם יהיו חזקים יותר".

אנחנו נפגשים השבוע בירושלים במשרדי ה־Orthodox Union ,OU. הארגון היהודי האורתודוקסי הגדול מוכר בישראל בעיקר בשל מערך הכשרות הענף שלו, שמעניק הכשר לכ־1.5 מיליון מוצרי מזון. אבל ה־OU הוא הרבה יותר מכך: כארגון ללא כוונת רווח, הכנסותיו ממערך הכשרות משמשות אותו לתפעול מיזמי חינוך יהודי בלתי פורמליים בארה"ב ובישראל, וכן להפעלת לובי מדיני למען ישראל בוושינגטון. בהושענא רבה השנה, היום המרגש שבו אחרוני החטופים החיים שבו מעזה, איבד הארגון את המנכ"ל המוערך שלו - הרב משה האוור, שנפטר במפתיע מהתקף לב. הרב ג'וזף, סגן נשיא בכיר ומנהל תפעול ראשי ב־OU, ממלא מאז בפועל את תפקיד המנכ"ל, אך הוא שב ומדגיש שאינו ממלא את החלל הגדול שהותיר הרב האוור. "הוא היה 'בחוץ', מדבר עם אנשים חשובים בממשלות ובארגונים ישראליים ואמריקניים, מתראיין לתקשורת ומגן על ישראל. האחריות שלי הייתה להצמיח את ה־OU מבפנים. כל מה שעשינו, עשינו יחד. זה עבד נהדר. בעשרת החודשים מאז פטירתו אני מנסה לעשות כמה שאפשר מהתפקיד שלו ומהתפקיד שלי בו זמנית, אבל אני לא ברמה שלו מלכתחילה, ושני תפקידים יחד זה לא קל".

מה המטרה שמציב לעצמו הארגון כיום?

"לראות יותר יהודים מתקרבים להשם. זה מה שאנחנו מנסים לעשות. אלה יכולים להיות בני נוער, סטודנטים בקולג' או אפילו אדם שרוכש מוצר עם כשרות בסופר. בנוסף, הרבה מהעבודה החשובה שלנו נעשית בישראל", אומר הרב ג'וזף, ומתכוון ליוזמות חברתיות כמו "הזולה של חצרוני" ופרויקטים המיועדים לעולים ולמבקרים דוברי אנגלית.

הייתה לי הזכות לראיין את הרב האוור ז"ל כחצי שנה לאחר שבעה באוקטובר. לצד הדאגה מהאנטישמיות שהרימה ראש, הוא סיפר שיש מחויבות גדולה מצד הגורמים הרשמיים בארה"ב להתמודד עם התופעה. היום, כשבראש עיריית ניו־יורק עומד זוהרן ממדאני, אנחנו עדיין נמצאים באותו מקום?

"הנשיא לשעבר ביל קלינטון אמר פעם ש'כל מה ששבור באמריקה יכול להיות מתוקן באמצעות הדברים הטובים שיש באמריקה'. הרעיונות והערכים שעומדים בבסיס הקמתה של ארצות הברית ובבסיס המוסדות שלה, עדיין חזקים. יש להם כוח, והם עדיין מקרינים טוב. ויש גם הרבה מאוד אנשים טובים. את יודעת, כולנו לוקים קצת ב'תסמונת האריח השבור'. כאשר נכנסים לבניין גדול והכול סביבנו יפה ומרשים, ופתאום רואים אריח אחד שלא נמצא במקום – "

ממדאני הוא בעיניך אריח שבור? זה הכול?

"אם להיות הוגן, את צודקת", הוא משיב להזדעקות שלי. "הסוציאליסטים הדמוקרטים צוברים כוח. זה לא רק בניו־יורק, אלא גם במישיגן, בקולורדו ובמקומות נוספים. ובכל זאת אני אומר שקל הרבה יותר להסתכל על מה שלא בסדר באמריקה, מאשר להישאר ממוקדים בדברים הטובים שקיימים בה".

ארגונים יהודיים בארה"ב חלוקים היום בשאלה אם להיפגש עם ממדאני. מה עמדתכם בנושא הזה?

"אנחנו עדיין לא נפגשנו איתו. יש כמה ארגונים יהודיים שעשו זאת, חלקם בשקט וחלקם בגלוי. אנחנו בחרנו לדבר על ממדאני בפומבי, לאחר שבערב תשעה באב הוא הוציא סרטון על כוונתו לעצור את ראש ממשלת ישראל אם יגיע לניו־יורק, והשתמש בשקרים או לפחות במידע מוטעה כדי להסית. למחרת הייתה תקיפה של יהודי בידי מישהו שצעק 'אללהו אכבר'. אנחנו אמרנו שהרטוריקה האלימה של ממדאני תוביל לאלימות פיזית, וזה קרה. אני לא בטוח שראש העיר לקח אחריות על כך", הוא מתנסח בזהירות. "ההתנהלות של ממדאני היא מעבר לרשלנות או חוסר הבנה של העובדות. זו גישה זדונית, מכוונת, וזה אכן מפחיד. אבל מיד אחרי שראש העירייה אמר את מה שאמר, הנשיא טראמפ הבהיר שאף אחד לא יכול לעצור את נתניהו בארצות הברית. וזה חשוב".

עם חיג'אב במועדון היהודי

הרב ג'וזף מזכיר גם את ההצעה שהגיש חבר הקונגרס הרפובליקני הבדלן תומס מאסי לביטול הסיוע הביטחוני לישראל. בהצבעה שהתקיימה בחודש שעבר, 314 חברי קונגרס התנגדו להצעה, ו־104 תמכו – מהם 103 דמוקרטים. "כל הרפובליקנים הצביעו נגד, אבל עמיתי נתן דיאמנט, שמנהל את פעילות הלובי שלנו בוושינגטון, הצביע על עובדה חשובה: היו גם 98 דמוקרטים שהצביעו נגד", אומר הרב ג'וזף. "האחריות שלנו היא לפנות אל אותם 98 חברי קונגרס, להודות להם ולתת להם חיזוק. לעזור להם להחזיר את המפלגה שלהם לכיוון אחר. זה חלק מהשליחות שלנו ומהפעילות שאנחנו חייבים לעשות". הוא מעדיף גם כאן להתמקד בחיובי, ולא בעשרות שהצביעו בעד ההצעה הקיצונית.

אני מספרת לו ששאלתי בזמנו את הרב האוור אם אוניברסיטאות העילית בארה"ב ישובו להיות מקום בטוח לסטודנטים יהודים.

הוא אמר לי בכנות שאינו יודע להשיב על כך, ומבחינתי זו הייתה תשובה מטלטלת. האם מאז המצב השתנה?

"אני חושב שיש שינוי, בין אם זה כתוצאה מהתגובה הציבורית למה שהתחולל באותה תקופה, ובין אם זה מגיע מצד האוניברסיטאות", אומר הרב ג'וזף. "אנחנו כארגון נמצאים ב־24 קמפוסים בארצות הברית. כבר אין הפגנות גדולות ומאיימות שאנשים צריכים לעבור דרכן כדי להגיע לכיתות שלהם, כפי שהיה אז. האם עדיין יש קבוצות בעייתיות בקמפוסים? האם יש קשיים? האם יש אנטישמיות? התשובה לכל השאלות הללו היא כן. יותר מאשר לפני 7 באוקטובר, אבל הרבה פחות ממה שהיה בשנים 2023־2025. אני חושב שכל סטודנט צריך לשקול את היתרונות והחסרונות של המקום שהוא בוחר ללמוד בו. אבל אנחנו כבר לא נמצאים באותה רמה של שנאה ציבורית, פחד ציבורי ובושה ציבורית שהכרנו בשנים האחרונות".

"ראינו את היקף הנרשמים לביקור בישראל, והחלטנו שגם אם יצטרכו לשבת קצת במקלט, אנחנו מביאים אותם. היום, ברוך השם, יש רשימות המתנה. נפגשתי אתמול עם קבוצה של 120 סטודנטים שנמצאת עכשיו בארץ, וכששאלתי כמה מהם חושבים על עלייה,לא מעט ידיים הורמו. כי יש חיבור, ויש רצון להמשיך אותו"

הארגון שלו מביא מדי שנה סטודנטים יהודים רבים לביקור בישראל - "יש לנו כרגע 2,300–2,500 משתתפים שנמצאים פה בארץ". גם בתחום הזה חלו שינויים מאז שבעה באוקטובר. בתחילה המספרים פחתו, הן מסיבות טכניות כמו צמצום הטיסות והתייקרות ביטוח הנסיעות, והן מתוך החשש להגיע לאזור לחימה. אולם לאחר מכן המגמה התהפכה ומספרי המשתתפים רק עלו וצמחו, "כי אנשים מחפשים זהות. ראינו את היקף הנרשמים והחלטנו שגם אם יצטרכו לשבת קצת במקלט, אנחנו מביאים אותם לישראל. כי אנחנו ארגון שמבוסס על ציונות ועל אמונה. היום, ברוך השם, לא רק שהקבוצות שלנו לביקור בישראל מלאות, יש רשימות המתנה. ואומר עוד משהו: נפגשתי אתמול בערב עם קבוצה של 120 סטודנטים שנמצאת עכשיו בארץ. שאלתי כמה מהם חושבים על עלייה, ולא מעט ידיים הורמו. זו התוצאה. כי יש חיבור, ויש רצון להמשיך אותו".

החיבור הזה של הדור הצעיר, הוא מודה, מורגש בעיקר בקרב האורתודוקסים. "אבל אספר לך ש־NCSY (תנועת הנוער של ה־OU) עובדת היום עם 40 אלף מתוך 400־500 אלף בני נוער יהודים בגיל תיכון באמריקה. התופעה שמכונה 'יְהוּדֵי 8 באוקטובר' הורגשה אצל הצעירים בהיקפים עצומים. בני נוער וסטודנטים רוצים לדעת מה המשמעות של הזהות הזאת שבגללה הם חוטפים צעקות והפגנות.

"אנחנו מפעילים מועדונים בבתי ספר ציבוריים בארצות הברית ובקנדה - לא נכנסים לבתי הספר עצמם באופן רשמי, אלא דרך איגודי תלמידים יהודיים (JSU). ב־6 באוקטובר 23' היו לנו 304 מועדונים כאלה. חצי שנה אחר כך היו 515. לא בגלל גיוס, לא בגלל שיווק, אלא בגלל צעירים שאמרו – אני רוצה לדעת מה זה. הם לא ביקשו שניתן להם הכשרה נגד אנטישמיות, הם אמרו: למדו אותי מה המשמעות של להיות יהודי, להיות 'ייד'. מה המשמעות של גאווה יהודית. זה מה שהם רצו מאיתנו".

וזה עדיין קורה?

"כן, בהחלט. יותר ויותר ילדים מגיעים. השאיפה שלנו היא לצמוח בתוך חמש שנים מ־40 אלף בני נוער שמשתתפים בפעילויות של NCSY ל־100 אלף. אם אכן יהיו לנו 100 אלף בשנה, המשמעות היא שבארבע שנים אנחנו מגיעים ל־400 אלף בני נוער. אני מודה שזה לא מספר מדויק, כי חלק מהילדים חוזרים כל שנה, אבל זו בהחלט התחלה של כיסוי רחב ונגיעה בחייהם של חלק גדול מאוד מבני הנוער היהודים בארה"ב".

ואתה חושב שזה ישנה את החיים שלהם? ההשתתפות בפעילות תשפיע למשל על ההחלטה העתידית אם להינשא ליהודי, או על הקשר שלהם לישראל?

"במאה אחוז. אתה מגיע למועדון לשעה, אולי יש פיצה, אולי פלאפל, אולי למדת בשעה הזאת משהו שלא ידעת על ישראל. ואולי בפעם הבאה תביא איתך את כל קבוצת הכדורסל שלך, כי זה נחמד ומעניין. אספר אנקדוטה: הגעתי פעם למועדון שלנו באפר וסט־סייד במנהטן, והיו שם שתי בנות עם חיג'אב. זה היה לפני 7 באוקטובר. שאלתי אותן מה מביא אותן לכאן, והתשובה הייתה שקודם כול, הן יודעות שהן יכולות לאכול את האוכל (מזון כשר הוא לרוב גם "חלאל" – הכ"ח). ודבר שני, הן לומדות כאן דברים על ישראל ועל יהודים שלא ידעו קודם. זה היה מעניין מאוד. אחרי 7 באוקטובר לא ראיתי מקרים כאלו".

לעומת זאת, שמעתי לפני כמה חודשים תיאור מפחיד למדי מרב צעיר שמעביר שעה שבועית של יהדות במועדון בבית ספר ציבורי בניו־יורק. הוא סיפר שהתלמידים חששו שהוא יביא עמו דגל ישראל, ולו למפגש אחד לקראת יום העצמאות. אמרו שזה יגרום ל"קינסול" שלהם או חרם עליהם מצד שאר התלמידים. אתה חושב שזו תופעה נפוצה?

"אני לא יודע. אני חושב שהרבה מאוד מהתלמידים האלו יענדו בגאווה שרשרת מגן דוד, ובמקומות מסוימים הם גאים בכך שיש דגל ישראל. אבל במקומות אחרים אנחנו באמת מיעוט, ולא רק בניו־יורק. כך הקדוש ברוך הוא מזכיר לנו שהמקום שבו אנחנו יכולים באמת להשתייך באופן מלא, הוא מדינת ישראל. והייתי אומר, כאן גם אפשר להתחבר לקדושה".

אנחנו שומעים הרבה על כך שהדור הצעיר בארה"ב מאבד עניין בישראל ולא רוצה קשר אליה. אתה מצייר תמונה אחרת. אופטימית יותר.

"אולי אני פשוט אופטימיסט. מישהו אמר פעם שאופטימיסטים ופסימיסטים טועים באותה מידה, אבל האופטימיסטים מאושרים יותר. אז אולי אני כזה. אבל תסתכלי על המספרים של בני הנוער והסטודנטים שמגיעים לתוכניות שלנו. רואים שהם הולכים וגדלים".

לא מכבים את האור

הרב ג'וש ג'וזף, 54, גדל במונטריאול, קנדה, בן להורים אקדמאים, מרצים באוניברסיטה. אביו כיהן גם כרב בית הכנסת הספרדי־פורטוגזי בעיר. "זה היה בית רחב אופקים, בעיר בינלאומית באופייה". היום הוא מתגורר בלורנס, ניו־יורק, נשוי ואב לשלושה. יש לו תואר דוקטור בחינוך, תואר שני בפילוסופיה יהודית והסמכה לרבנות מהישיבה יוניברסיטי. בנוסף למד ארבע שנים בישיבת הר־עציון ("אני גושניק", הוא מחייך). את דרכו המקצועית החל בתחום הפיננסים דווקא, אבל בוול־סטריט פגש את ריצ'רד ג'ואל, מי שלימים יהיה נשיא הישיבה יוניברסיטי, ועבר בעקבותיו לעולם החינוך. לפני תפקידו הנוכחי כיהן כסגן נשיא בכיר בישיבה יוניברסיטי. ל־OU הגיע לפני שש שנים, ובמסגרת תפקידו שם הוא אחראי על כלל התוכניות והפעילויות של הארגון, למעט תחום הכשרות.

כמנהיג יהודי־אמריקני, ממה אתה יותר חושש כיום - מאנטישמיות או מהתבוללות?

"זו שאלה טובה. שתי התופעות מעוררות חשש, והתשובה שלנו לשתיהן זהה. זה אפילו מופיע בתוכנית האסטרטגית שלנו. אנחנו מדברים על פרו־שמיות (Pro־Semitism), כלומר זהות יהודית וגאווה יהודית. שני הדברים שציינת מושפעים מזה. כי כשיש לך תחושת 'עצמי' חזקה, פוחתים הסיכויים שתאבד את הזהות שלך, גם אם אתה בקשר עם בני דתות אחרות. וגם כאשר מישהו צועק עליך, מנסה להפחיד אותך או מפיץ שקרים ומידע מוטעה, אתה יודע מה האמת ונשאר נאמן אליה".

"אנשים מדור ה־Z שמקשיבים עדיין לקרלסון לא מקשיבים בהכרח לדבריו על ישראל. אצל קבוצה גדולה יש כבר 'עייפות פלסטין'. הם אומרים: 'אני לא רוצה לשמוע על פלסטין וגם לא על ישראל. אני באמריקה, יש לי בעיות משלי. די, זה שלכם, לכו טפלו בזה בעצמכם'"

אתה חושב שיש דרך להילחם בשקרים המופצים נגד ישראל – ובכלל זה הרעבה מכוונת של תושבי עזה, רצח עם ואולי גם "אלימות המתנחלים"?

"תלוי במי מדובר. עשרה עד עשרים אחוזים מהאוכלוסייה האמריקנית - אני לא חושב שמישהו יודע את המספר המדויק - ישנאו את ישראל בכל מקרה. הם לא מקשיבים. ויש עשרה־עשרים אחוזים שאוהבים את ישראל, לא משנה מה יקרה. ויש אלו שבאמצע".

עדיין יש עשרה אחוזים שאוהבים אותנו בכל מקרה?

"יותר מעשרה".

גם בעידן טאקר קרלסון, כשהביקורת החריפה על ישראל נשמעת כבר משולי המחנה הרפובליקני?

"למדתי לאחרונה משהו מעניין: אנשים מדור ה־Z שמקשיבים עדיין לפודקאסט של קרלסון, לא מקשיבים בהכרח לדברים שלו על ישראל. אצל קבוצה גדולה יש כבר מה שנקרא Palestine fatigue, 'עייפות פלסטין'. הם פשוט מחליקים הלאה כשהנושא עולה. כשהם מקשיבים להוגים שמרניים, הם עושים זאת בגלל נושאים של חשיבה שמרנית, למשל התנגדות למדיניות הסוציאליסטית של ממדאני. לצד זאת הם אומרים: 'אני לא רוצה לשמוע על פלסטין וגם לא על ישראל. אני באמריקה, אני לא מצליח לשלם את החשבונות שלי, יש לי בעיות משלי ואני צריך להתמקד בצרכים שלי כאן. די, זה שלכם, לכו טפלו בזה בעצמכם'".

להערכתו, רבים מהאמריקנים מבינים כבר שישראל היא לא רק "הסכסוך". "אין לי נתונים, אבל אני יודע שקבוצות לא־יהודיות מגיעות לביקורים בישראל, ומארגני הטיולים לא לוקחים אותן רק ליד ושם או לנובה; לוקחים את המבקרים לעמק האלה, מראים איפה עמד גוליית ואיפה עמד דוד הקטן עם הקלע שלו. כי זה קרה כאן, בארץ הקודש, ואנשים מתחברים לזה.

"אספר לך עוד משהו. לפני כמה ימים יצאתי לריצה בירושלים, וראיתי שלטים גדולים שמכריזים 'ההיסטוריה פוגשת את העתיד'. אני חושב שזה משפט מצוין. לא העבר, ההיסטוריה. זו ארץ של היסטוריה, ויש כאן עתיד. כשאתה מגיע לישראל, יש לך הזדמנות להיות החיבור הזה בין מה שהיה ומה שעוד יגיע. אני פשוט אוהב את התיאור הזה".

בעוד עשר שנים מהיום, מה יהיו לדעתך האתגרים של ה־OU ושל הקהילה היהודית בארצות הברית?

"אני חושב שאנחנו צריכים יותר חינוך, בין אם בלתי פורמלי ובין אם בכיתה. חינוך יהודי הוא חשוב ביותר. למשל, טראמפ חתם על צו נשיאותי בנושא זיכויי מס לחינוך, וכעת אנחנו עובדים יחד עם כל העולם היהודי, מימין ומשמאל, חילונים ודתיים, ליצור ארגון לאומי שיעניק מלגות וסיוע. המטרה היא להגדיל בבתי הספר היהודיים את מספר התלמידים שאינם אורתודוקסים ואינם דתיים. כרגע יש רק כ־5,000 תלמידים כאלה בבתי ספר תיכוניים יהודיים. אני גם חושב שנראה יותר ויותר יהודים־אמריקנים שמגיעים לישראל, לפחות לתקופה. ואני חוזר ואומר שצריך יותר מפגשים".

מה היית רוצה שישראלים ידעו ויבינו לגבי יהדות אמריקה?

"שיש בה יופי עצום ודברים נפלאים, והם לא כולם מוצגים ומהודהדים כאן בארץ. לקחתי לאחרונה כמה מהעמיתים הישראלים שלי לביקור ב'פייב טאונס', האזור שבו אני גר. הם הסתובבו שם וראו את דגלי ישראל, את המוצרים הישראליים בסופרים, את החיים היהודיים. צריך לראות את זה ולהבין שכאשר מישהו עולה ארצה מארה"ב, זה לא שהוא ברח ממקום נורא. הוא לא רק נמלט מראש עיר בעייתי, מאנטישמיות או מהתבוללות. יכול להיות שכל הדברים האלה נכונים, אבל צריך גם לשאול מה הוא השאיר מאחור. איך נראה בית הספר שבו הילדים שלו למדו, מהי התרבות שממנה הגיע. אנחנו מעודדים עלייה, אבל זה לא אומר שאנחנו עומדים לכבות את האורות באמריקה. יש בה עדיין חיים יהודיים יפהפיים ותוססים".

החיבוק החסר

הארגון של הרב ג'וזף מסייע גם ליהודים דוברי אנגלית שעשו כבר עלייה. "עוזרים להם בצד הדתי, בצד הרוחני, בקהילתיות. אנחנו עושים סקירה ממש עכשיו של כל הקהילות בישראל שיש בהן לפחות עשרים משפחות של דוברי אנגלית. עוד לא סיימנו, ויש לנו ברשימה כבר מעל 400 קהילות כאלה. זה הפתיע אותי. לאנשים האלה יש צרכים שונים".

מיזם אחר שה־OU מעורב בו הוא תוכנית "עולים למילואים", שצמחה מתוך פיילוט מצליח של JLICבתל־אביב, ועוברת כעת להרחבה ארצית. מטרת התוכנית היא לתת מעטפת הוליסטית למשפחות של עולים משרתי מילואים, המתמודדות עם המצב ללא עורף משפחתי בארץ. כעת נמצאת התוכנית בשלב מיפוי צרכים מקיף, כדי לבנות תשתית תומכת ומותאמת לכל אזור, ולהעניק סיוע פיזי יומיומי ומענה רגשי ונפשי ללוחם ולמשפחתו.

"אנחנו מפעילים את תנועת הנוער שלנו גם בישראל. למה? הרי יש בני עקיבא ועוד. כששאלתי חבר'ה כאן למה הם הולכים דווקא אליה, אחד סיפר, 'בארגון אחר אמרו לי - אתה בישראל, אתה חייב לדבר עברית'. אחר סיפר: 'אמרו לי להפסיק לדבר על בייסבול, כי כאן מדברים על כדורגל'"

"בנוסף אנחנו מביאים לישראל משהו שקיים כבר שנים בקמפוסים בארה"ב - 'בית חם' שמופעל על ידי רב ורבנית. יש לנו כבר 17 זוגות ב־11 מקומות בארץ. כאן זה לא רק בקמפוסים". הדרישה, הוא אומר, הגיעה מהשטח - "צעירים באו אלינו וביקשו את מה שהכירו מהקולג'. אז עכשיו יש לנו בתים כאלה בירושלים, בתל־אביב, בהרצליה, בגבעת־שמואל ובמקומות נוספים. הם מיועדים בעיקר לאמריקנים שעשו עלייה, או כאלה שנמצאים ועובדים כאן. יש גם בין 3,000 ל־4,000 סטודנטים שאנחנו בקשר איתם. הם באים לכאן ללמוד, ו־65 אחוזים מהם עושים עלייה בסופו של דבר. כמו הבת שלי".

ומה הישראלים יכולים לעשות כדי לגרום לעולים דוברי אנגלית להרגיש שייכים יותר?

"אענה בעדינות, כי אני באמת חושב שכעם וכמדינה 'הצלחת שלנו מלאה' - יש לנו הרבה משימות, ואני לא מתכוון להטיף מוסר לאף אחד. אבל לפעמים התחושה היא כאילו מסתכלים על עולים אמריקנים ואומרים: 'אה, הם יסתדרו. הם ידאגו לעצמם, ימצאו עבודה, ימצאו את הקהילה שלהם'. אין מספיק חיבוק חם והושטת יד.

"אנחנו מפעילים את NCSY גם בישראל. לכאורה, למה צריך פה את התנועה הזאת? הרי יש בני עקיבא, ויש ארגונים אחרים. לפני כמה שנים ישבנו עם עשרים חבר'ה ושאלנו למה הם הולכים דווקא ל־NCSY. התשובות שלהם דיברו על שייכות, על תחושת קהילה. אחד סיפר, 'כשהלכתי לארגון אחר, אמרו לי שם - אל תדבר באנגלית. אתה בישראל, אתה חייב לדבר עברית'. נער אחר סיפר: 'אמרו לי להפסיק לדבר על בייסבול, כי כאן אנחנו מדברים על כדורגל, הרגשתי שאני חייב לוותר על מי שהייתי כדי להיות כאן'. ו־'כן, אני ישראלי, אבל אני אמריקני־ישראלי'.

"אני מדבר הרבה על 'שלוש ה־B': הראשונה היא Belief – אמונה. השנייה היא Behavior, שזה כולל תורה, מצוות, חסד. והשלישית היא Belonging, שייכות, הקהילה שבה אתה מרגיש מחובר, בין אדם לחברו. גם זה חלק ממעורבות דתית. אנחנו רואים שכאשר אדם מרגיש שהוא שייך לקהילה בדרך מסוימת, ושיש אנשים שאכפת להם ממנו ולו אכפת מהם, זה מחבר אותו גם לקב"ה".

מהצד השני, הוא מוסיף, "יש המון כוח בקהילה האמריקנית־ישראלית. כוח אינטלקטואלי, כוח רגשי, כוח חברתי, כוח רוחני. אני חושב שיש הרבה מאוד דברים שהאנגלו־ישראלים יכולים לתת לחברה הישראלית, אפילו יותר ממה שכבר קיים". כפי שהארגון שלו מפעיל תוכנית השתלמות שמסייעת להשתלב במסדרונות הממשל בוושינגטון, כך לדבריו הם מעודדים גם השתלבות מנהיגותית בישראל: "שיהיו חברי כנסת, ראשי ערים. למה לא".

לסיום, כמעט שלוש שנים אחרי 7 באוקטובר, אתה יכול לומר שהאירוע הזה שינה את יהדות אמריקה?

"ללא ספק. הפסוק שקראנו בשבת האחרונה על ארץ ישראל, 'עיני ה' אלוקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה', אלו לא רק עיניו של הקב"ה. העיניים של יהודי ארה"ב נמצאות בישראל. אנחנו אומנם לא בקו החזית, אנחנו לא בעזה, אנחנו לא רצים באזעקות למקלט - אבל במידה שאנחנו יכולים להיות כאן איתכם, אנחנו כאן. אני מגיע לישראל כל חודשיים מאז 7 באוקטובר. כדי לתת חיזוק, כדי להיות עם האנשים, כדי ללכת לשוק, כדי לקנות כיפה. כדי פשוט להיות כאן".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il