הטלפון המקליט הונח על השולחן בינינו בפינה שקטה בלובי של מלון ירושלמי, אבל עוד לפני שהשלמתי את השאלה הראשונה, ירחמיאל ביגון מבקש לעצור. מתברר שפספסתי צעד בסיסי כבר בתחילת הריאיון. הוא רוכן לעבר המכשיר ומבקש שנעשה בדיקת סאונד.
אני מעיר שהאינסטינקט שלו הגיוני, כמי שבמשך עשורים בדק את טיבן של הקלטות מוזיקה. קרוב לחמישים שנה ביגון עוסק בפרויקט שקשור כולו לסאונד, וגם לניהול: מקהלת נערים שהיא מהמוסדות המוזיקליים המזוהים ביותר של יהדות ארה"ב. ״פרחי מיאמי״ הם חלק קבוע מהנוף מאז שלהי שנות השבעים: הופעות, קלטות, ולאחרונה אף נסיקה לגובהי הוויראליות ברשת. דורות שלמים של ילדים אמריקאים דתיים גדלו על השירים שלהם. חברי המקהלה אומנם התחלפו בכל שנתיים־שלוש כשקולם החל להישבר, וכ־500 מהם עברו במקהלה לאורך השנים. אך דבר אחד נותר יציב: ירחמיאל ביגון – המייסד, המנצח, המלחין והאמרגן, מהיום הראשון ועד היום.
שמה של המקהלה מטעה. היא אומנם נוסדה במיאמי ב־1977, אבל ב־1980 עברה לברוקלין ובהמשך לניו־ג'רזי, מתחקה אחר צעדיו של ביגון עצמו. מייסד המקהלה גדל בברוקלין, ואת המקהלה הראשונה שלו הקים בכלל בטורונטו. השם הוא תוצר המקרה, ולמרות הדייקנות שלו בכל פרטי ההפקה, את השם הוא מעולם לא שינה. בכל זאת, מותג.
הקב"ה דחף את השיר". המייסד, המנצח והמלחין ירחמיאל ביגון | צילום: אריק סולטן
לאחר עשורים רבים של המקהלה, המוזיקה הייחודית הזאת דלפה מבעד לקירותיה של היהדות האורתודוקסית.
סרטון שנחתך מתוך מופע שהתקיים בשנת 2008, שבו נראים ארבעה נערים בכיפות ובעניבות תואמות עם מיקרופונים מפזזים על הבמה ומבצעים את השיר "ירושלים הרים סביב לה", התפוצץ בטיקטוק. המילים הן פסוק מתהילים – "ירושלים הרים סביב לה, וה' סביב לעמו", והביצוע הוא פופ לכל דבר ועניין.
מורגן, יוצרת תוכן סקוטית לא יהודייה ולא דוברת עברית, העלתה לאחרונה סרטון של עצמה יושבת במכונית וצורחת את המילים ל"ירושלים" בהגייה מדויקת להפליא ובאנרגיה סקוטית מובהקת. הסרטון שעשה את דרכו מאינסטגרם לטיקטוק אומץ בהתלהבות בידי התקשורת הישראלית.
הגייה מדויקת ואנרגיה סקוטית. מורגן בביצוע ל"ירושלים הרים סביב לה" | צילום: צילום מסך
"איך היא יכולה לשיר את השיר הזה?" שואל ביגון בהשתאות. "אני לא יודע איפה היא מצאה אותו. היא שמעה את השיר והזדהתה איתו מספיק כדי לשיר אותו. אז התשובה מוכרחה להיות שהייתה שם איזו נקודה שהיא הזדהתה איתה, שהיא הרגישה משהו אמיתי".
למעשה זו הפעם השנייה בשנים האחרונות שהשיר כובש את הרשת. הפעם הקודמת הייתה בסתיו 2022. אמריקאים ואירופים, צעירים ומבוגרים, יהודים וגויים, שיתפו את הסרטון באקסטזה ושרו מילים בעברית שלא הבינו. בתוך שבועות ספורים צבר הקליפ מיליוני צפיות, וגופי חדשות כמו CNN, הטיים ו־NBC סיקרו את התופעה.
ביגון לא ידע מאין זה הגיע. למעשה, ארבע שנים אחר כך, וכששם המקהלה כבר נסק מאז לגבהים חדשים, הוא עדיין מנסה להבין מה בדיוק קרה שם.
קשה להמחיש כמה לא צפויה הייתה הדליפה הזו מלב היהדות התורנית האמריקאית אל ליבה הפועם של המערביות החילונית. בישראל, הגבול בין דתי לחילוני נזיל למדי. אמנים כמו שולי רנד וישי ריבו ממלאים אצטדיונים; ושירים על א־לוהים ואמונה מתנגנים בגלגלצ. בארה"ב אין דבר כזה. המוזיקה היהודית הדתית שם היא תעשייה סגורה כמעט הרמטית: היא מופקת בתוך המגזר, מופצת בסוּפּרים הכשרים, מושמעת במחנות הקיץ הדתיים ואינה דולפת החוצה. אפילו דתיים בישראל לרוב מכירים רק את האמנים והשירים הבולטים ביותר שיוצאים מתוך הקהילה הזו – אברהם פריד, מרדכי בן־דוד ויעקב שוואקי, שבעצמו שר בפרחי מיאמי במשך כשנה בשנות השמונים המאוחרות, לצד אחיו יוסף חיים.
אז איך זה קרה?
"לא ידעתי מה זה טיקטוק, לא ידעתי מהן רשתות חברתיות". הרעיון הגיע מבנו, חנניה, שהיה משוכנע שהשירים הללו יכולים לא רק להגיע לציבור הכללי, אלא לכבוש פסגות פרסום חדשות.
הבן, חנניה ביגון | צילום: שחר עזרן
"הוא קורא לזה 'אמעס'", אומר ביגון, בהגייה האשכנזית של המילה אמת. "יש לו תיאוריה שלמה על כך שכיהודים אנחנו צריכים להציג את עצמנו בצורה חיובית, ובאמת, עם 'אמעס'. הוא חשב שאנשים בעולם יוכלו להזדהות עם המוזיקה הזאת".
חנניה העלה שיר אחרי שיר ללא הצלחה מיוחדת, ואז לפתע התיאוריה זכתה לאימות. הרשת נחשפה לנערים ששרו ורקדו בדבקות, למדה את המילים פונטית, העתיקה את הכוריאוגרפיה והתווכחה מי הכי טוב מהארבעה.
בפעם הראשונה שהשיר נהיה ויראלי הוא לא חשב שזה קשור למילים, אם כי לא הבין לְמה זה כן קשור. הפעם הוא משוכנע שהמשמעות היא העניין. "המילים עצמן אומרות שאנחנו שייכים לארץ ישראל", הוא אומר. "והמנגינה נושאת את התקווה וההשראה האלה, והילדים שרים אותה".
ויש נקודה נוספת בהבדלים בין המקרים. בפעם הראשונה, הוא אומר, השליח היה המקהלה עצמה. הפעם השליחה היא אישה סקוטית לא יהודייה, דווקא בתקופה שבה היהודים הם מושא לשנאה שלא חוו כבר שנים ארוכות. "אם לאישה הזו אין שום בעיה להתחבר לשיר הזה", הוא אומר, "למה שלנו תהיה?"
כמי שהלחין את השיר, מתבקש שביגון יתעכב על המנגינה הקליטה או שכמנהל המקהלה ייחס את ההצלחה למקצועיות של הילדים. אך ההסבר שלו תיאולוגי לחלוטין. "התחושה שלי הייתה שהקב"ה דחף את השיר כדי להזריק קצת חיוביות, כדי להקדים תרופה למכה", הוא אומר. גל עולמי של רצון טוב כלפי יהודים שהגיע שנה בדיוק לפני שהיו זקוקים לו כל כך.
בדבריו הוא מסתמך על הרמב"ן, שאומר שהקב"ה פועל דרך הטבע דווקא כדי להימנע מכפיית האמונה על האדם באמצעות ניסים גלויים. "הוא לא רוצה שזה יהיה כל כך ברור עד כדי כך שתהיה חייב להאמין", הוא אומר, "אז הוא משתמש בטבע".
"יכולתי לתת לך פשט", הוא אומר על ההצלחה המטורפת, "יכולתי לתת לך את דרך הטבע. אבל אני מאמין שזה חייב להיות השילוב של השניים, הקב"ה והטבע יחד".
כאמור, סיפורם של פרחי מיאמי מתחיל דווקא בטורונטו.
ב־1974, מיד לאחר שסיים את לימודי התיכון בניו־יורק, יצא ביגון ללמוד בישיבה בטורונטו, שם ניגש אליו אדם ששמע שיר שהקליט פעם והציע להקים סביבו מקהלה. כך נולדה מקהלת פרחי טורונטו, שהוציאה אלבום אחד ובו תשעה שירים. כעבור שנה חלה ביגון בדלקת ריאות, ובמצוות הרופא עבר לגור באקלים חם יותר – במיאמי.
כאן נכנס לתמונה צירוף המקרים שקבע את שמו של מוסד שלם. אחד מאנשי הקהילה במיאמי פגש אותו בתפילת ערבית ולא הרפה: אם הצלחת לעשות אלבום עם ילדים מטורונטו, אמר, אתה יכול להפיק אלבום גם עם הילדים שלנו כאן. אחרי המילים באו המעשים: הוא אסף עשרים ילדים מהקהילה, וביגון הודה שלחלקם יש קולות טובים. אך איך מקהלת ילדים הופכת לביזנס? בעקבות עונת החורף, כמובן.
כאן אולי נדרש הסבר על יהודי ארה״ב: כשניו־יורק מתחילה להתקרר הם נודדים דרומה לפלורידה, בעיקר למיאמי. משפחות דתיות שמגיעות לחופשת חורף בפלורידה זקוקות לבידור כשר ומוצלח.
ואולם ביגון מספר שהייתה סיבה נוספת יותר לכך שהשתקע בתחילה דווקא במיאמי. בשלב הזה הוא כבר החלים וחזר לניו־יורק כדי ללמוד בישיבה, ולא התאים שיופיע שם. "לא התכוונתי להקים מקהלה בניו־יורק ולעלות שם על במה". בפלורידה, אלף קילומטרים מרוב משפחתו וחבריו, זה היה אפשרי. הוא הקים שם מקהלה, הקליט אלבום והחל להופיע.
מבוגרי המקהלה. יעקב שוואקי | צילום: יעקב כהן, פלאש 90
אך המקהלה מפלורידה פעלה שנים ספורות בלבד. הילדים התבגרו, הוא כבר לא היה בחור ישיבה, והצעד הבא שלו היה טכני לחלוטין. "החלטתי להשתמש באותו שם ולעשות אותו הדבר בניו־יורק". וכך יצא שפרחי מיאמי עברו לברוקלין ולא חזרו דרומה פרט להופעות. ביגון שמר על השם המטעה הזה במשך כמעט חמישים שנה.
השם, אם כן, נשמע מקרי. אבל המוזיקה לא. המוזיקה היהודית של שנות השבעים בארה"ב נעה בשני מסלולים, מספר ביגון. מצד אחד התחייה הניאו־חסידית – הרב שלמה קרליבך, גיטרה אקוסטית, מוזיקת פולק ואינטימיות רוחנית. מצד שני היו החצרות החסידיות, שהפיקו ניגונים קודרים ורציניים. ביגון לא הרגיש שייך לשום צד.
הוא גדל בברוקלין בשנות השישים והשבעים. אביו היה בדרן: קומיקאי, זמר וחקיין שהופיע לפני חיילים במלחמת העולם השנייה. "כל הכישרון המוזיקלי שלי בא ממנו", מספר ביגון. היה תנאי משפחתי נוסף להצלחתו, לא פחות חשוב מכך: הוריו נולדו באמריקה.
למה זה משנה?
"הרבה אנשים בגילי, ההורים שלהם היו ניצולי שואה", הוא מספר. לעובדה שנולד לילידי ארה"ב הייתה משמעות מוזיקלית עצומה מבחינתו: הוא לא ירש את הכובד התרבותי שהיה לאחרים. "הייתי בחור ישיבה אמריקאי", הוא אומר. "לא היה לי הדבר הזה שבא מהעולם החסידי, שנוטה להיות יותר רציני ועצוב. היו לי מקורות השראה אחרים".
הוא לא ישכח, למשל, כמה הושפע מכך שהוריו לקחו אותו לראות את "צלילי המוזיקה". "מצד שני", הוא אומר, "הקשבתי לזמירות שבת, והושפעתי מאוד מהמנגינות. אז שניהם ביחד הגיעו לסינתזה, ובגלל זה המוזיקה שלי הייתה שונה מאחרות".
הוא עשה זאת ללא הכשרה מוזיקלית. ביגון מעיד על עצמו שלא ידע לנגן בפסנתר עד גיל 21, אחרי שכבר הוציא שלושה אלבומים. הוא לא ידע לעבד, לנצח או לביים תנועה, ולא היה לו היכן ללמוד, "בעולם היהודי לא הייתה שום אסכולה קודמת לשאוב ממנה". הוא שר מנגינות לטייפ ביתי כדי שלא ישכח אותן, ואת השאר למד תוך כדי תנועה.
יש רגע אחד שהוא מצביע עליו כנקודת ההתחלה. בשנות השישים, כשהיה נער, איש בעולם היהודי שסביבו לא חיבר שירים. "אולי שלמה קרליבך היה מלחין", הוא מסייג. שנה אחת הגיעו חברי המשפחה לביקור בחול המועד סוכות, ובנם נכנס עם גיטרה וסיפר שחיבר שיר ולימד אותו את חבריו. ביגון היה המום מעצם הרעיון שמישהו יכול פשוט לכתוב שיר בעצמו.
"שאלתי את אבא שלי איך מחברים שיר", הוא מספר. "אז הוא ניגש לפסנתר ואמר: הנה, אני אחבר עכשיו שיר, זה לא סיפור גדול", והתחיל לנגן. ביגון הצעיר שראה את אביו מחבר שיר במקום, הסיק שזה עניין פשוט, והתחיל להלחין בעצמו. רק כעבור שנים סיפר לו אביו את האמת: את השיר הוא כתב עשור קודם לכן ורק העמיד פנים שזה קל. וזה עבד.
ויש השפעה נוספת, היחידה שביגון חוזר אליה מיוזמתו. הוא מספר ש"לימוד התורה כילד השפיע על המוזיקה שלי". הוריו לא באו מעולם הישיבות אבל העריכו אותו, וסיפור אחד מלווה אותו: כשהיה בן חמש שכב על המיטה בחדר השינה של הוריו ולמד מהחומש, ולפתע שמע מישהו צועק "אש!" המשפחה גרה בקומה העליונה של בית שהיה שייך לדודו; הקומה התחתונה, שבה פרצה השרפה, נשרפה כליל, אך הקומה העליונה לא ניזוקה. הכבאים לא ידעו להסביר את התופעה, אך להוריו ההסבר היה פשוט: זה קרה משום שבנם הצעיר ישב ולמד תורה.
ביגון נזהר עם הסיפור. הוא לא מציג אותו כהוכחה, וכשהשיחה נוגעת במשמעות של סיפור כזה בימינו, על תורה שמגינה ומצילה לעומת עשייה בעולם הגשמי, הוא ממהר לסמן את הגבולות. "אני מאמין בזה", הוא אומר ברמז עדין למאבק על גיוס חרדים בישראל, "ואני גם מאמין גדול בכך שצריך לעשות מה שצריך לעשות". הבעיה, כפי שהוא רואה אותה, היא העמדה של "הכול או כלום", משני הצדדים. "איפה נקודת האמצע הנורמלית?"
זה, יותר מכל דבר אחר, התמהיל שבו גדל: אב שהעריך לימוד תורה והופיע מול חיילים במלחמה, בית שנע בין זמירות שבת לרוג'רס והמרשטיין, וילדות שקרתה זמן קצר אחרי השואה, אבל לא התקיימה בצילה.
ביגון בנה להקה, אבל בנה גם סטנדרט.התמונה המקובלת של מקהלת ילדים היא בלגן חינני – ילדים בוהים, מתבלבלים במילים או רוקדים לא בקצב. ביגון הכריז מלחמה על התדמית הזאת בשלב מוקדם. הוא רצה רמת הפקה שלא הייתה קיימת במוזיקה הדתית באותה תקופה, והוא דרש אותה מילדים.
ככל שטכנולוגיית ההקלטה נעשתה זולה יותר, כך הלך השדה דווקא לכיוון ההפוך: הקלטות של קומץ קולות טובים, שכפול שלהם כך שיישמעו כהמון, ועל הבמה קבוצת ילדים ששרה עם הפלייבק.
ביגון סירב לעשות את זה. "האימון שהילדים קיבלו היה אמיתי", הוא אומר. "איך שרים כמו שצריך, איך להציג את עצמם על הבמה". הוא מתאר את זה בלי פאתוס. "אני משתדל להיות מקצועי ככל האפשר, לעשות את הכול נכון". את הדרישה הזאת למצוינות הוא תולה באביו – לא את החוש האמנותי, אלא העיקרון שכל דבר שעושים צריך להיעשות על הצד הטוב ביותר.
ההחלטה ששינתה הכול התקבלה ב־2008, השנה שבה צולם הסרטון ששבר את הרשת. עד אז עבדה המקהלה בשיטה הישנה: כ־30 ילדים נדחסים סביב שורת מיקרופונים נייחים בקדמת הבמה. "ב־2008 לכל ילד כבר היה מיקרופון משלו", מספר ביגון. "זאת הייתה השנה הראשונה שמימשתי את הרעיון".
זה נשמע כמו הערה לוגיסטית, אך בפועל זאת בוודאי אחת הסיבות לכך שהסרטון הצליח כל כך. מיקרופון אישי אין פירושו רק צליל מלא וברור יותר, הוא הרבה יותר מזה – כבר לא מדובר במקהלה אלא ביחידים. הבמה נפתחה, הכוריאוגרפיה דויקה והנערים הובלטו. וזה מה שראה קהל שגדל על להקות בנים: ארבעה סולנים, כל אחד בתורו ולתוך המיקרופון שלו. הסגנון היה מוכר לחלוטין גם למי שלא הבין מילה.
ביגון מהסס רק מעט כשנשאל על מצבה של המוזיקה היהודית היום, ומבקש לדבר במונחים כלליים בלבד. "לפני הכול אני מלחין", הוא אומר. "יש לי חוש למנגינה מקורית, חוש למנגינה טובה. ואני חושב שזה לא קיים בעולם המוזיקה היהודית ב־15 השנים האחרונות. אני כבר לא שומע מנגינות טובות".
הוא לא מנסח את הטענה הזו כנוסטלגיה של אדם מתבגר, אלא כהבחנה כלכלית שתקפה לעולם המוזיקה בכלל. "בימינו היו הרבה מנגינות טובות, היום אם מישהו מוציא מנגינה אחת טובה, העולם משתגע: וואו, יש כאן שיר טוב". והסיבה, לדעתו, פשוטה: הסטרימינג הרג את האלבום, ועם האלבום מת גם התקציב.
היום אמנים כבר לא יכולים להתפרנס ממוזיקה?
"זה גרם לאנשים שמוציאים אלבומים להגיד: בסדר, אני צריך להוציא אלבום, אבל אני לא ארוויח ממנו כלום. אז אני לא אשלם למלחינים, אני לא אשלם לנגנים. הכול נעשה מדולל". בעולם הלא־יהודי, הוא מציין, עוד אפשר להרוויח מהופעות ומהצלחה ברשת, אך בעולם המוזיקה היהודית, בייחוד מחוץ לישראל, המצב לא מזהיר. מה שמחזיק את התעשייה האמריקאית על הרגליים, לדבריו, הוא עולם השמחות: הזמרים מקבלים סכומים גדולים מאוד כדי להופיע בחתונות, וזה מספק להם מקור מחיה. "אם לא היו חתונות", הוא קובע, "לא היה נותר דבר".
את המוזיקה הישראלית הוא שופט אחרת, ופה הסקרנות גוברת על הביקורת. כדוגמה למוזיקה יהודית־ישראלית פופולרית הוא מביא קודם כול את ישי ריבו. "תופעה שצריך לחקור אותה". את ההצלחה הוא לא תולה בלחן. "זה הוא", קובע ביגון. "איך שהוא שר, איך שהוא מגיש, איך שהמוזיקה שלו נוצרה. זה מין פופ, קאנטרי־פופ ישראלי מודרני שהוא עושה. וזה מדבר לאנשים בזכות המילים".
מבחינת ביגון ריבו לא נכנס לקטגוריית המוזיקה "התורנית", כהגדרתו. כשהוא חושב על "מוזיקה יהודית" הוא חושב על כנר על הגג, ומה שהוא עצמו עושה זה כבר משהו אחר. לדבריו גם ריבו יצר "משהו אחר, עם חידוש, רענן, יצירתי. זה מדבר לאנשים". יחד עם ריבו עולה גם שמו של יונתן רזאל, וביגון מציין שם נוסף, מפתיע: עומר אדם.
"כמה הם רחוקים זה מזה? לא כל כך. שלושתם שרים בלהט אמיתי", הוא אומר. "אנשים מזהים כנות ומזדהים איתה. זה לא סתם זמר שקם ושר". הרבה זמרים לא יהודים שרים ככה, הוא מוסיף, והרבה זמרים יהודים כבר לא. למה? זה כבר נושא אחר, שגם אותו, לדבריו, צריך לבדוק.
בלובי הירושלמי המכשיר עדיין מקליט, וביגון לא ממהר לשום מקום. חמישים שנה הוא בנה סאונד מסוים מאוד, ולרגע אחד, במקריות גמורה, העולם שר אותו איתו. בשנה הבאה יצוין יובל לאלבום הראשון, ובינתיים נדמה שפחות מעניין אותו לברר למה זה קרה - מעניין אותו יותר לוודא שבפעם הבאה זה יקרה כמו שצריך.