"הרבה שנים היה לי קשה לקרוא לעצמי 'צייר'. הרגשתי שזה יומרני"

הכניסה לתערוכה החדשה של מנחם הלברשטט, המוצגת במרכז האמנים בתקוע, מורגשת לרגעים כמו כניסה למערה אפלולית. אלה לא רק הקירות שנצבעו בגוונים כהים לכבוד התערוכה, בולעים את אור הקיץ המדברי המבקש להציץ מהחלונות; גם מרבית היצירות המונחות סביבנו מבקשות בדרכן לקחת את המבקרים לאזור דמדומים נפשי שבו העין מחפשת אור, ומנסה לאחוז בו בטרם ילך.

בסיום הביקור אני אומר להלברשטט שיש משהו כואב בתערוכה הזו. "זו תערוכה לילית, וזה בסדר להרגיש בה כאב", הוא משיב. "והיא ממש לא מנותקת ממה שקורה עכשיו, ממה שעובר עלינו, ממה שעבר עליי. אין בה עיסוק ישיר בפוליטיקה או במלחמה, אלא מין הצפה של עולמות ביניים, של זיכרונות, פרידות, של עולם החיים ושל העולם של אלו שאינם חיים, של שינה ושל חלום".

יצירותיו של הלברשטט (45) מוכרות היטב לקוראי מוסף זה, בעיקר מטור פרשת השבוע שהוא מאייר זה כעשור. הלברשטט אייר במהלך השנים גם ספרי ילדים רבים, ובשנת 2021 זכה בפרס שר התרבות לעיצוב, בתחום האיור. הוא גדל בבית־אל, למד בישיבת ההסדר במעלות ולאחר מכן, מתוך חיפוש עולם רוחני אחר, נחשף לתורתו של הרב שג"ר ועבר ללמוד בישיבת שיח יצחק באפרת. כיום הוא מתגורר בתקוע עם אשתו מיכל וחמשת ילדיהם.

האיור, לדבריו, מלווה אותו מילדות. בבגרותו למד אצל הציירים ליאוניד בלקלב, ארם גרשוני ומארק ינאי. בהמשך למד בבצלאל ובמסגרות שונות, אך הוא רואה את עצמו כמי שאין לו הכשרה אקדמית מסודרת; החיים והיצירה הם שלימדו אותו אמנות.

כעת מציג הלברשטט תערוכת יחיד הנושאת את השם "האר עיני פן אישן". המילה מוות, המופיעה בפסוק המקורי ("האר עיני פן אישן המוות"), נשמטה מכותרת התערוכה, ואף שמוטיב המוות מרחף בחלל ונוגע־לא־נוגע ביצירות, הוא לא הנושא המרכזי. ההשמטה המכוונת מאירה באור חדש את מושג השינה, זו הממשית וזו שאנחנו עלולים ליפול אליה בעודנו ערים, ומזמינה אותנו להביט בה ובעצמנו.

זוהי תערוכת היחיד השנייה של הלברשטט, לאחר "קו פרשה" שהוצגה בירושלים לפני כשמונה שנים. לצד עבודות שהלברשטט יצר לעצמו, התערוכה הנוכחית משלבת גם כאלה שהוא אייר בהזמנה עבור גופים שונים – כמו הציור המרשים של עקיבא שטיסל מהסדרה המוכרת והאהובה, או איורי פרשת השבוע.

ההצבה של כל העבודות הללו יחד בתערוכה, אומרת בעצם שמבחינתך אין הבדל בין עבודות עצמאיות לעבודות שיצרת בהזמנה עבור מישהו אחר. אתה עומד מאחורי האמירה הזו?

"לא מזמן קראתי בביוגרפיה על רמברנדט, שהוא השאיר אחריו רק שניים־שלושה מכתבים שהוא כתב בעצמו. ומה כתוב במכתבים האלה? 'סליחה, אני מתעכב עם הדד־ליין, תעבירו לי את הכסף בבקשה בכל זאת', 'הנה אני כבר שולח' – דברים מהסוג הזה. אפילו האמן הגדול הזה התעסק בדד־ליינים ובעבודות מוזמנות. ההפרדה בין אמנות מוזמנת לאמנות לא מוזמנת מבטאת תפיסה קצת רומנטית של אמנות, אבל אמנות היא אף פעם לא ממד יחיד בטהרתו. אמנות מוזמנת היא כמו לכתוב ספר בידיעה ובמחשבה שיקראו אותו. זה לא הופך אותו לפחות אמנות.

"הרבה שנים היה לי קשה לקרוא לעצמי 'צייר', זה היה נראה לי יומרני. רק בשנים האחרונות אני מרגיש בנוח עם ההגדרה הזו, מתוך מקום של לקחת את המקצוע ברצינות"

"מה שכן, כשאני נדרש ליצור משהו משלי יש פה חשיפה של ממד פנימי, ועיסוק בדימוי העצמי שלי כאמן. פתאום אני נדרש להבין מה מעסיק אותי, מה אני רוצה להגיד. יש בתערוכה עבודות מאוד אישיות, דיוקן עצמי שלי, ציורים של סבא וסבתא שלי ועוד. זה סיכון הרבה יותר גדול. זה קצת כמו לפתוח יומן ולהזמין את הציבור לקרוא.

"כשנכנסים לסטודיו בלי שמישהו משלם על זה או הציב דד־ליין, פתאום פוגשים את השדים הפנימיים – את התסכול, הבלבול, השעמום, חוסר התוחלת. אתה עומד לבדך מול דף לבן, ויש אובדן אוריינטציה. המעבר בתוך המקום הקשה הזה הוא מסע. מכיוון שאני מלמד אמנות בעצמי, אני רואה איך אנשים עוברים את התהליכים האלה. כמורה, נוח לי מאוד להיות בעמדה של 'יודע', ולראות מהצד את התלמידים סובלים ועובדים קשה, אבל התהליכים הללו לא זרים לי. ביצירה אנשים נמצאים במקום הכי חשוף ופגיע שלהם, גם אם הם רק מציירים ספל או חפץ שמונח על שולחן".

סלפי עם ואן גוך

אחד הדברים המפתיעים בתערוכה הוא מקבץ שירים שכתב הלברשטט. דמות המאייר יוצאת לפתע מגבולותיה ומניחה בפנינו מילים, שחור על גבי לבן, המספרות משהו על התבוננותו במרחב. כך למשל הוא כותב באחד השירים: "בתוך הרכב, בדומיית מנוע, אפשר לשמוע את כל הקולות משעת הלידה ועד עולם / נביחת כלבים גדולים, קריאת מואזין. יריות מול מגרש הכדורסל / תעלות בהן זורמות מחשבות ודעות / בבית אל יש עצים שחורים".

מלבד הציורים, שהם הצד המוכר שלך, התערוכה משלבת מוזיקה, וידאו, פיסול, ואפילו שירים שכתבת. כאילו אתה מכניס את המבקרים אל העולם שלך ורוצה להבהיר להם שאתה לא רק צייר.

"נכון. הטקסטים שהנחתי בתערוכה הם מלפני הרבה זמן, ועכשיו שלפתי אותם. אני לא כותב כל הזמן, רק בתקופות מסוימות, אבל כן מצייר כל הזמן, כי זו העבודה שלי. הרבה שנים היה לי קשה לקרוא לעצמי 'צייר', זה היה נראה לי יומרני. רק בשנים האחרונות אני מרגיש בנוח עם ההגדרה הזו, מתוך מקום של לקחת את המקצוע ברצינות ולכבד אותו. מצד שני, עדיין יש לי צורך לעשות דברים שונים. למשל אני גם מנגן בגיטרה בבית. בנגינה מותר לי לא להיות מושלם וזה נותן לי שמחה והנאה, בלי כל השדים והעומסים של המקצוע.

"באופן עקבי", מוסיף הלברשטט, "אנשים יוצרים הם אנשים יוצרים. אם תבדוק, תגלה שהמוזיקאי הוא לפעמים גם סופר או פסל, ושהמשורר הוא לפעמים גם צייר. כשדלת אחת סגורה לך כאמן, אתה בא מדלת אחרת. אגב, לגבי עבודות הווידאו – למדתי בעבר בבצלאל אנימציה וסצנוגרפיה (עיצוב תפאורה ובמה) , כך שעולם הווידאו והתלת־ממד לא זר לי. אני מאוד רוצה לפסל, ושואף שזה יקרה בעתיד. יש אנרגיה יצירתית, וצריך לנתב ולהרחיב אותה. כשאתה עובר למדיום חדש אתה מרגיש קצת עילג בהתחלה, כי חסרה לך המיומנות הטכנית שיש לך בציור. לבנות את המיטה הזו, למשל, היה מסורבל עבורי. אני לא נגר".

המיטה שהלברשטט מתייחס אליה מונחת כמיצב במרכז התערוכה, ועליה מצעים לבנים בוהקים. הנוכחות התלת־ממדית שלה עומדת כהתרסה או כהשלמה לציורים הדו־ממדיים שעל הקירות.

למה דווקא מיטה?

"משהו במיטה מטריד ותופס את העין. היא קשורה לשינה, אבל היא יכולה להיראות גם כמיטה בחדר טהרה או בחדר ניתוח. אני אוהב שיש דברים קצת מוזרים ומטרידים. אני לא רוצה שאנשים יסתובבו רק בהרגשה נעימה. אומנם אני לא אוהב שרק בועטים לי בבטן, צריך שזה יהיה שלם ועגול ואסתטי, אבל משהו אחד שמציק או מעיק – כמו חומרים מוזיקליים או אובייקט מטריד – זה חומר טוב לעבוד איתו".

בכלל, אומר הלברשטט, "הצבה של אובייקט תלת־ממדי במרכז החלל מונעת את הריחוק הסטנדרטי של 'העבודות שם ואני פה, במרחק סביר'. פתאום אתה ממש בתוך החוויה, אתה יכול לגעת בה. באופן כללי אני מרגיש שהאמנות הפלסטית נמצאת היום במצוקה, והיא צריכה עזרה כדי לתקשר עם אנשים וכדי לפתוח אותם. פעם, לפני 300 שנה, אדם היה יכול להעביר חיים שלמים בלי לראות אימג' אחד, אולי רק ויטראז' בכנסייה. היום, כמות האימג'ים שהתודעה שלנו צריכה לעבד ביום היא מטורפת, ויש מסך שיורד על היכולת להתבונן פנימה. אפילו כיוצר, אתה נכנס ל'פינטרסט' (רשת חברתית המבוססת על תמונות; צ"ב) ומיד רואה 3,000 דברים טובים יותר ממה שתעשה אי־פעם. זה מסרס.

"ההפרדה בין אמנות מוזמנת לאמנות לא מוזמנת מבטאת תפיסה קצת רומנטית של אמנות, אבל אמנות היא אף פעם לא ממד יחיד בטהרתו. גם רמברנדט עסק בדד־ליינים ובתשלומים"

"יצא לי לעשות מופעים משותפים שבהם מוזיקאי מנגן ואני מצייר דיגיטלית בלייב, וראיתי איך המוזיקה מאפשרת לאנשים להיפתח לוויזואליה. במוזיאונים, למשל, יש יראת קודש, שלפעמים היא עובדת אבל היא יכולה גם לייצר כובד ומועקה שגורמים לך רק לחפש את הקפטריה כי כואבות לך כבר הרגליים. היראה גם הופכת את האמנות לחוויה סלבריטאית סטרילית. אנשים אומרים 'הנה תמונה של ואן גוך, בוא נעשה סלפי'. צריך לשנות את הסטייט־אוף־מיינד של הצופה. בשלהי הקורונה, כשבאתי לראשונה למוזיאון אחרי תקופה ארוכה שהכול היה סגור, ראיתי עבודות וכמעט בכיתי, כי הייתי פתוח לחלוטין לממד הבלתי־ורבלי. זה דבר שלא קל לאנשים ביומיום, כי אנחנו תמיד מחפשים מילים והסברים. במוזיקה, לעומת זאת, אנשים רגילים להתמסר לרובד הלא ורבלי. לכן הסאונד והאובייקט התלת־ממדי המוזר עוזרים להזיז משהו בתודעה של הצופה".

עיניים עצומות לרווחה

"כשעוסקים באיסוף של יצירות לתוך חלל אחד, קשה לעבוד לבד", אומר הלברשטט ומציין את האוצרת של התערוכה, אביטל וכסלר. "היא ידעה מה להכניס פנימה ובעיקר מה לא, והביאה את היכולת לאסוף את כל זה למשהו שמתחבר. אביטל הזמינה אותי לעשות דברים שעדיין לא עשיתי, להכניס אנשים לתוך העולם שלי מעוד זוויות. זה כולל גם את השירים שנמצאים כאן ומגבירים את החשיפה, וגם את את עבודת הסאונד המיוחדת שמלווה את התערוכה, שאותה עשה ישי פיציון, חבר יקר".

אחד הציורים הראשונים שניבטים לעין כשנכנסים לתערוכה, הוא של אדם מבוגר שמניח את כף ידו על עיניו. בהתבוננות ראשונית, הצופה לא יודע האם האיש מכסה את עיניו כדי לא לראות, האם הוא נרעש משמועה קשה שהגיעה לאוזניו, או שאולי הוא קורא קריאת שמע. "בדיעבד הבנו שנושא השינה ו'קריאת שמע שעל המיטה' הוא תמה שחורזת את הכול. השינה היא מפגש עם אזורי הסף, 'אחד משישים במיתה'. יש בה חלומות, סכנות, התמסרות, וגם עליית הנשמה".

אוצרת התערוכה, אביטל וכסלר, מצטרפת אל השיחה: "יש בתערוכה מהלך של מעברים בין יום ללילה. חלק מהנופים מסמנים התרוממות בתוך היום, וחלק מסמנים צלילה לתוך החושך. בהתחלה חשבתי לסדר את זה כמו 'יין ויאנג', שחור ולבן. בסוף הלכנו בכיוון אחר, אבל הדיאלוג בין האור לחושך נשאר.

האוצרת, אביטל וכסלר: "היה ברור שזו תהיה תערוכת אווירה ולא תערוכה שמראים בה כמה מנחם מצייר יפה. המטרה היא שאנשים יבואו ויקרה להם משהו מעבר להתפעלות האסתטית"

"למשל, הציור בפחם של 'שמע ישראל' עומד מול הדמות עם הכלים בציור שממול. רצינו שכשאנשים נכנסים הם יפגשו ישר את 'שמע ישראל' ואת הדמות שהדפסנו בגדול, וגם את המילים 'האר עיניי' – והשילוב הזה יזמין אותם לעצום עיניים ולהסתכל פנימה, לא החוצה. זו הצהרת כוונות. אם היינו מתחילים בציור נוף מואר זה היה קלאסי ושגרתי מדי, רצינו שאנשים יצללו פנימה. זה חוזר גם לשם של התערוכה, שקשור לפחד שהתודעה תירדם, שנקבל רק את מה שיש ולא נראה את מה שמעבר. הבקשה 'האר עיניי' מדגישה את הראייה ואת המבט של האמן, שמנסה לחלץ משהו מהמציאות ולהראות אותו גם לאחרים".

איך בעצם נולדה התערוכה הזו?

וכסלר: "התחלנו מההחלטה שתהיה למנחם תערוכת יחיד, עוד לפני שידענו מה הנושא. האינטואיציה הראשונית שלי הייתה תערוכת ציורים קלאסית, כי הכרתי בעיקר את ציורי הנוף שלו. אבל כשנפגשנו בסטודיו וראינו את העבודות, השיחה תפסה כיוון אחר לגמרי והלכה למקום של מצב תודעתי. אני אוהבת לשאול אמנים לפני תערוכות יחיד: 'מה היית רוצה שיקרה? איפה היית רוצה לגעת ועוד לא נגעת?'. מנחם דיבר על תחושות של 'עליית העולמות', על עצם ההתבוננות, על הרגעים שבהם המציאות נעשית שקופה יותר, על חוויה רוחנית שנוכחת בתוך החומר הממשי. ברגע שהסתכלתי ככה על העבודות, הן כבר לא היו רק ציורי נוף. זה התרחב גם לאיורים שלו שנעשו למקור ראשון ולעוד מקומות, כי זיהינו את טביעת העין ואת הלך הרוח שלו באזורים הלימינליים.

"לכן היה ברור שזו תהיה תערוכת אווירה ולא 'תערוכת ציורים' שבה מראים כמה מנחם מצייר יפה. המטרה היא שאנשים יבואו ויקרה להם משהו, שהם ייכנסו למוד תודעתי מסוים שהוא מעבר להתפעלות האסתטית. לכן צבענו את הקירות בכחול כהה, דבר שבדרך כלל לא עושים בגלריות, שבהן הקירות לבנים וסטריליים. רצינו שברגע שמישהו ייכנס בדלת הוא יבין שהוא במרחב שדורש ממנו להאט את הקצב.

"אנחנו בעידן מהיר, ובתערוכה הזו אי אפשר למהר. התערוכה הזו היא כמו רחם, מקום מחבק ועוטף שמזמין אותך להישאר. נכון, יש גם צער בתערוכה, פרידות או מעברים. הציור מ'שטיסל', למשל, הוא עבודה כואבת שמוצגת בה פרידה ואבל, אבל אני חושבת שמנחם חי בתודעה שזה לא הסוף, שזה רק מעבר למשהו אחר".

כלים ואורות

אחד הדברים הבולטים בתערוכה, ובעבודותיו של הלברשטט בכלל, הוא הפשטות שבה ציוריו מדברים עם הצופה. אתה מביט בציור ומרגיש אותו, במקום להיות עסוק בפענוח ובשאלה מה אתה רואה. הקווים משרטטים תמונה ברורה, והאסתטיקה היפה לא משאירה את המבט ברובד החיצוני. משהו רגשי קורה למרות, ואולי בגלל, החזות הבהירה.

"הרבה פעמים עצם ההישענות על האסתטיקה, עצם זה שמשהו יפה במובן הפשוט, שהקומפוזיציה עובדת נכון – מחזיק עולם תוכן פנימי ורעיונות שלפעמים אפילו היוצר עצמו לא חשב עליהם", אומר הלברשטט. "ככה אני מבין ומפרש את האמירה החב"דית ש'שורש הכלים גבוה משורש האורות'. יש בכלים משהו רחב יותר שאפשר להישען עליו. לכן אני חושב שעבודת אמנות צריכה להיות, בנוסף לעומק שלה ולמה שהיא באה לומר, פשוט יפה. ההישענות על היפה מביאה איתה ערך מוסף".

מעבר לשילוב סוגים שונים של יצירות, בחרתם להציב את השירים על המיטה באופן מרושל וכמעט אגבי, ערימת דפים שמוצמדת לקלסר קשיח. למה?

"ניסיתי בהתחלה לכתוב אותם בכתב יד או על קנבס. ניסינו גם להדפיס אותם על דיקט. אבל זה הרגיש כמו 'טקסט הסבר' של מוזיאונים, וזה פגם באווירה".

וכסלר מהנהנת: "רצינו שזה יישאר עדין. האופן שבו הדפים כאילו 'נשכחו' על המיטה בטעות, גורם לזה להיות חבוי. רק מי שישים לב, ירים אותם וידפדף, ירוויח את זה. זו חוויה לאדם בודד, אי אפשר לקרוא את זה בקבוצה כי זה קטן, וכך זה נשאר אינטימי. הקהל שלנו מאוד אורייני, אם היינו תולים טקסטים על הקירות אנשים היו קוראים את הפרשנות ומסתכלים על הציור דרך הטקסט. אנחנו מנסים לפתוח את העיניים למרחבים לא־ורבליים. ברוב התערוכות אנשים קודם כול קוראים את ההסבר ורק אז מסתכלים על הציור. בתערוכה הזו אין הסברים ליד הציורים, הכול מרוכז בדף אחד שאתה לוקח בכניסה אם אתה רוצה. רצינו שקודם כול תראה, ואחר כך תבין".

אחת העבודות שמבטאת את הבקשה להעיר ולהאיר את העיניים בטרם חושך, היא עבודה אישית שבה מצויר הרב שג"ר בימיו האחרונים. גווני הציור הם כחולים וסגולים, והתמונה מוארת באופן רך וכמעט מסנוור וגם אפופת עלטה של סוף. דמותו של הרב שג"ר, עם תווי פניו המתכלים ומתקפלים לתוך עצמם, מונחת על המיטה כשלידו עומדת אשתו הסועדת אותו.

"בערוב ימיו, הרב שג"ר ואשתו עברו לגבעת ישעיהו", מספר הלברשטט. "אני חושב שהוא רצה להיות ליד הטבע. בשלב מסוים, כשהבינו שזה הסוף, קראו לתלמידים להגיע להיפרד ממנו. נכנסנו אליו אחד אחד, ממש לכמה שניות. כשנכנסתי, זה היה המראה שראיתי. זה רגע שקשה לי להיזכר בו בלי שירגיש לי מאוד חלומי כזה. היה אור בחדר בצורה שנראתה לי כבר אז לא הגיונית, ואני אפילו לא יודע להגיד אם היה שם חלון כמו בציור או לא. כלומר זה כבר לא שחזור ריאליסטי אלא שחזור של חוויה. אני זוכר את התחושה שהוא שוכב כאן אבל בעצם הוא כבר לא כאן".

ההצצה אל ההתבוננות של האמן ברגע החמקמק של הפרידה מרבו האהוב, דרך כל מה שהרגע ההוא מגלם, מחדדת את ההבנה שהתערוכה היפה הזו, המבקשת מהעין להישאר פקוחה פנימה, היא הזדמנות להתבונן בעולם דרך עיניו של האמן. להסתכל במרחב כפי שהוא מסתכל עליו ולהרגיש, קצת, מה שהוא מרגיש כשהוא ער וליבו ישן, וגם כשהוא ישן וליבו ער.

תערוכת היחיד של מנחם הלברשטט מוצגת במרכז האמנים בתקוע, ותיפתח בשנית ב־16 באוגוסט, עד 3 בספטמבר. שעות פתיחה בימים א'-ה: 9:30-14:00; יום ו': 13:00-10:00