התמונות שהגיעו מיישובי העוטף לא הרפו מנעמי ודוד אברג'ל, חרדים תושבי רמת בית־שמש. מצפונם ייסר אותם עד כדי נדודי שינה. "עברו עלינו שבועיים של אטרף", מספרת נעמי. "דוד יצא מעצמו, היה באמוק קיצוני של רצון להיות חלק. הוא אמר לי, 'לא יכול להיות ששורפים את האחים שלי, ואני יושב פה'. זה אדם שרוב שנות חייו למד תורה, הוא היה עושה 'מבחני סיכה' על מאות דפים, אבל כמי שהיום עובד לפרנסתו, הוא אמר שלא יכול להיות שלא ישתתף במלחמה להצלת אחינו ואחיותינו. כל הזמן הוא הסיע חיילים לצפון ולדרום, חיפש מי צריך להגיע לבסיס. בשלב מסוים אמרתי לו שהוא יתמוטט, אבל דוד אמר שזה לא מעניין אותו, הוא לא יכול להרשות לעצמו לעמוד מהצד. הוא עשה גם הכשרה מקצועית קצרה והתנדב להתקין מצלמות בטנקים בתוך עזה.

"יום אחד הוא הגיע הביתה ושאל מה דעתי שיתגייס לשלב ב'. אמרתי לו שגם עכשיו הוא תורם את חלקו, שיעזוב את זה. הוא התעקש ושאל למה לא. התווכחתי איתו, אמרתי 'למה דווקא אנחנו, למה אתה צריך להשאיר אותי בבית עם ארבעה ילדים, ורגע אחרי לידה'. אבל לבסוף הבנתי שזה הזמן להפוך את הדיבורים שלנו למעשים".

השאיפה של דוד להתגייס, מספרת נעמי, עוררה גם אצלה חשבון נפש. היא הסתכלה על חברותיה ממגזרים אחרים, והבינה שלהגשמת האידאל של חיים יהודיים בארץ ישראל יש מחיר, ושהוא נוגע לכל מי שבוחר לחיות כאן. זו מלחמת מצווה, אמרה לעצמה, והסכימה שדוד יתגייס. אלא שבניגוד למשפחות מילואימניקים במגזרים אחרים, שזוכות להערכה ולחיבוק מהסביבה, משפחת אברג'ל מצאה את עצמה לבד בחזית העורף. "לא זרקו עליי אבנים, לא קיללו אותי ולא קראו לנו חרד"קים, אבל יש שקט סביב הנושא הזה. לחברות דתיות־לאומיות שהבעלים שלהן מגויסים יש מעטפת תומכת של משפחה, חברים ואזרחים אחרים, ואילו לי לא הייתה תמיכה משפחתית או שכונתית.

"לאורך רוב השנים הללו הייתי אשת מילואימניק שמגדלת את ילדיה לבד. בלי שכנה שתגיד 'הכנתי פסטה לילדים שלי, קחי גם בשבילכם'. חשוב לי להדגיש שיש כאן בשכונה אנשים מדהימים, והשכנות שלי מקסימות. אם הן היו שומעות שמישהו אצלנו חולה, הן היו עושות כל מה שצריך, בלי שום ציוץ. אבל צבא ומילואים הם פשוט לא חלק מצורת החשיבה ומהחינוך בחברה הזאת".

היא מספרת גם על תגובות עוינות, שהיו להן השלכות לא קלות על הילדים. "דוד הוא אבא נוכח, והיציאה שלו למילואים מותירה את הילדים בחסר. בן התשע שלנו קשור אליו מאוד, וכשדוד חזר פעם מהמילואים לכמה שעות, הוא לקח אותו למרכז המסחרי. אחר כך הילד בא אליי עם דמעות בעיניים, וסיפר שכשאבא הלך לשלם, ניגש אליו איזה בחור עם פאות ולחש לו לא להיות כמו אבא. הוא אמר לו: 'אבא שלך עושה דברים גרועים, הוא פועל נגד השם ונגד הרבנים'. שאלתי את דוד איך הוא הגיב כשראה את הילד בוכה. הוא סיפר שהיה חשוב לו לא לפעול מתוך רגש, ולכן הוא עיקר את האירוע ממשמעות. אבל הדבר הזה טלטל אותנו - ילד בן תשע שמפסיד את השלמות המשפחתית, שהולך לישון בלי אבא, ושומע פתאום 'אל תהיה כמוהו'".

ישראל גשייד, חסיד גור מבני־ברק, שירת במילואים עוד לפני 7 באוקטובר, אך גם במקרה שלו השירות הצבאי קיבל משמעות שונה לגמרי בעקבות היום ההוא. כאיש הרבנות הצבאית הוא הוצב במחנה שורה, וטיפל באינספור גופות שהובאו לשם היישר מזירות הטבח. החוויה הקשה שעבר חלחלה לכל נימי המשפחה. "הכרנו היטב את ריח המוות - באוטו, בבית, על המדים", מתארת נאוה אשתו. "גם את השינוי שחל בישראל היה אפשר לראות באופן ברור. בעלי פשוט לא חזר משם עד היום".

נעמי אברג'ל: "ללבוש מדי ירוק־זית בנוף השכונה שלנו, בעיניי זו שליחות. דוד סיפר לי שיש לו עניין לעלות דווקא לאוטובוס שעובר בשכונה קיצונית מסוימת בבית־שמש ולשבת בנסיעה עם הגמרא שלו, כדי שיראו שגמרא ומדים יכולים ללכת יחד"

אבל חברותיה של נאוה לא פנויות להאזין לקושי שלה: הן טרודות בבעיות אחרות. "נפגשתי עם חברות ילדוּת שלי שיש להן בנים בגיל גיוס. הן התחילו לדבר על הגזרות החדשות, וכמה זה קשוח. אחת מהן סיפרה שהיא מכינה את הבן שלה נפשית לאפשרות שהוא ילך יום אחד ברחוב ויעצרו אותו. אני מבינה אותן לגמרי, אני מסכימה שגם להן קשה, אבל תעשו טובה - בתור אחת שבעלה עשה כבר אלף ימי מילואים, אין לי סבלנות לשמוע כמה קשה לכן. עזבו אותי, אל תדברו איתי על זה. אני יכולה להזדהות עם הקושי שלהן, ומצד שני אף אחת לא תזדהה איתי".

תאוריית הקשר

ברחוב החרדי סוערות הרוחות סביב מהלכי הגיוס, צמתים נחסמים וההנהגה הרבנית מכריזה מלחמת חורמה נגד כל יוזמה של השתלבות בצבא. אולם בלא מעט בתים חרדיים מתחוללת דרמה שקטה ומורכבת, שמשקיפה על כל המהומה הזאת מזווית אחרת לחלוטין. מספר הולך וגדל של נשים חרדיות, שמאמינות בכל ליבן בחשיבות לימוד התורה ובתפיסת העולם החרדית, ממלאות גם את התפקיד הלא פשוט של נשות מילואימניקים. הן נושאות לבדן בנטל המשפחתי, דואגות לבן הזוג שעלול להיפגע בגוף או בנפש, ומסבירות לילדים כמה חשוב שאבא לובש מדים. גם כשהחברה הסובבת אותן מתייחסת לגיוס לצה"ל כאיום קיומי, הן מובילות עמדה עצמאית ואמיצה, ונאבקות להשתייך בו זמנית לשני העולמות, כאידאל ולא כפשרה.

"הגיוס ומה שמסביבו - זה רק הפצע החיצוני. מתחתיו יש מוגלה פנימית עמוקה, אבל היא לא מקבלת שום יחס", קובעת נעמי אברג'ל (41), פסיכותרפיסטית ואם לארבעה. "כולם מתעסקים רק בשאלה אם ייקחו אותם לצבא או לא. רגע, בואו נדבר קודם על חיבור עמוק יותר".

סיור באתרי מורשת קרב בגוש עציון הוא שגרם לה לשנות את ההסתכלות שלה על חייה כאן במדינת ישראל. "באמצע החיזיון האור־קולי הוצאתי את הטלפון וכתבתי לדוד: 'באוגוסט אנחנו מגיעים לכאן עם כל הילדים'. הרגשתי שהם חייבים לדעת את מה שאף פעם לא קיבלנו: מה החיבור שלנו למקום הזה, איך אנחנו חלק מהסיפור שלו. לא עוזר לי שגדלנו על סיסמאות כמו 'כל ישראל אחים' או 'אהבת חינם'. הגיע הזמן לשאול איך הסיסמאות האלה באות לידי ביטוי במציאות".

היא בת לעולים מצרפת ש"'נפלו' על שכונה חרדית מאוד בבני־ברק. שם עוצבה התפיסה הדתית שלנו. גדלתי בבית שלא נחשב קיצוני, ועם זאת לאומיות הייתה עבורנו מילה גסה. אסור היה להזכיר את המושג 'יום העצמאות' - אצלנו קראו לזה 'יום העצמות', ואוי ואבוי אם מישהו אמר יום העצמאות. בטח לא חוגגים או שמחים ביום הזה. הצבא כמובן היה ביג נוֹ־נוּ. היינו בעולם חרדי שמחלק הכול ל'הם' ו'אנחנו'. עד שהתחתנתי, לא היה לי שום מגע עם ה'הם'".

דוד הגיע ממשפחה ציונית מאשקלון. "אבא שלו שירת בצבא. הוא עצמו למד בהתחלה בתלמוד תורה פתוח יחסית, אחר כך התקבל לישיבה בירושלים, ושם 'שרפו' אותו. הוא סיפר לי בפגישות על היום שבו החליט שהוא לא מתגייס, אלא ממשיך לשבת באוהלה של תורה. הוא הרגיש באותו רגע שהוא זוכה בעולם הבא, והיה שלם עם הבחירה הזאת".

הטבח ביישובי העוטף גרם כאמור לדוד לשקול את דרכו מחדש, והיום הוא שלם לא פחות עם הבחירה ללבוש את מדי צה"ל. "יש חיילים חרדים שהעבודה שלהם אפורה מאוד ולא הרואית בכלל. כזאת היא העבודה הצבאית של בעלי, אבל יש לו גם עבודה תודעתית. ללבוש מדי ירוק־זית בנוף השכונה שלנו, בעיניי זו שליחות. דוד סיפר לי שיש לו עניין לעלות דווקא לאוטובוס שעובר בשכונה קיצונית מסוימת בבית־שמש ולשבת בנסיעה עם הגמרא שלו, כדי שיראו שגמרא ומדים יכולים ללכת יחד. אני רוצה שידעו שאפשר להיות מתוקים כמו דוד, יראי שמיים כמו דוד, ועדיין לשרת בצבא. היום הציבור שלנו פחות 'שם'".

איך המשפחה שלך מתייחסת לנושא הגיוס בכלל, ולגיוס של בעלך בפרט?

"במשפחה שלי כולם אוהבים אותנו, וזו לא משפחה של מריבות, אבל אין התייחסות לכך שאנחנו מגויסים. בנושא הזה יש שקט. כשאבא שלי היה חולה והיו תורנויות בין האחים, אף אחד לא קם ואמר שאני לא צריכה לעשות תורנות כי אני לבד עם הילדים ודוד במילואים. זה בכלל לא העולם שלהם. אנחנו מצידנו לא מייצרים את השיח הזה, כי אני מבינה שהם חיים בתוך האמונה שלהם. גם אם נפתח את זה, אף אחד לא ישתכנע. הם יישארו בשלהם ואנחנו בשלנו. אני מבינה את הקושי שלהם, כבודו במקומו מונח. אי אפשר לקחת בחור כזה בגיל 18 ולהגיד 'מעכשיו אתה מגויס לצבא'. יש שם ערכים מסוג אחר, ויש בעיות שצריך לשבת סביב שולחן אחד ולפתור אותן, ערכית ומהותית".

החיבור שלה למרקם החיים הישראלי אינו סותר את זהותה החרדית, אלא משלים אותה. "ההסבר פשוט: במרחק חצי שעה נסיעה מהבית שלי, אנשים במדים נלחמו כדי שלי יהיה מקום בטוח לחיות בו. והם עשו את זה לא כי אני חרדית, חילונית או דתית־לאומית", היא אומרת. "הבעיה אצלנו היא שאין לנו הבנה שאנחנו חלק ממשהו גדול יותר. שאנחנו דומים ליהודים ממגזרים אחרים. אחרי 7 באוקטובר היה לי קשה מאוד לראות את הניתוק. הלכתי עם מטען על הלב, כל הזמן חשבתי - איך אתם מסוגלים להמשיך כרגיל ולא להיות חלק ממה שקורה. זה ניתוק ששורף מבפנים, והוא חלק מהפצע שאנחנו כחרדים סוחבים. מישהו אמר לי למשל, 'זו בעיה שלהם שהלכו לגור שם'. אחרים הודו שמה שקרה בעוטף הוא שואה שנייה, ובכל זאת התחושה בסביבה החרדית הייתה שעולם כמנהגו נוהג, גם כשנפלו הרבה חיילים שלנו. הניתוק הזה לא נובע מרוע, אלא ממחסור בקשר, בהסברה ובהבנה".

נאוה גשייד: "חברות שלי שיש להן בנים בגיל גיוס התחילו לדבר על הגזרות החדשות. תעשו טובה - בתור אחת שבעלה עשה כבר אלף ימי מילואים, אין לי סבלנות לשמוע כמה קשה לכן. עזבו אותי, אל תדברו איתי על זה. אני יכולה להזדהות עם הקושי שלהן, ומצד שני אף אחת לא תזדהה איתי"

המפתח לשינוי, היא מאמינה, נמצא ביצירת חיבור בין "ישראלי" ל"יהודי". "הניתוק בין שני המושגים הוא הסיבה לכל מה שאנחנו חווים היום. אני גדלתי ככה, חיינו מתוך ודאות שהדרך שלנו היא האמת היחידה. אין שום אפשרות לקחת צעיר שגדל על זה, ולנסות להכריח אותו לעשות דברים שהם אנטיתזה לכל מה שהוא מאמין בו. הילדים שלי, בעזרת השם, כבר יגדלו אחרת. הם יבינו שיהודים נלחמו על הארץ, ושאם אין נתיב־הל"ה, גם אין בית־שמש ואין ירושלים. ההבנה הזאת חסרה היום, ויש צורך בגשרים יציבים שיגשרו על הפערים הלא־נורמליים האלה. זה לא יבוא מהרבנים או מהעסקנים".

ומצד שני, היא מזהירה, הגישה של הציבור הכללי כלפי החרדים עלולה לגרום קרע שאינו ניתן לאיחוי. "תפסיקו להתעסק עם הפצע, טפלו בשורש שלו. השיח המפלג פוגע בכולנו. כשאנחנו לא מבינים זה את זה, כולנו חוזרים שוב ושוב על אותה טעות. לא משנה כמה זה מעצבן ש'הם לא מגויסים', בשורה התחתונה אנחנו פשוט לא ביחד. מצד שני שמעתי דיבורים כמו – 'ראית, לקחו בשבי את השמאלנית הזאת שעזרה להם'. איך הגעתם לדבר על שמאלנים? יש פה סיפור של אנשים יהודים שנלקחו בשבי. למילים 'כוחנו באחדותנו' יש פרקטיקה פשוטה: אנחנו חייבים לפעול יחד למען אותה המטרה, אחרת זה פשוט לא יקרה".

חרד"ק שיצא מגיהינום

הסיור בגוש עציון שהשפיע באופן עמוק כל כך על נעמי אברג'ל התקיים במסגרת פרויקט משותף למרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי ולעמותת "עושות חיל", שמספקת רשת תמיכה לנשים חרדיות שבעליהן או בניהן משרתים בצה"ל. שני הגופים מוציאים יחד סדרה של טיולי מורשת והיסטוריה יהודית וישראלית, מתוך רצון להעניק למשתתפות חוויה של חיבור, שייכות ומשמעות. "המטרה הראשונה היא לצמצם את פערי הידע וההיכרות עם מורשת מלחמות ישראל", אומר לנו אהד זימרן, מנכ"ל מרכז שזר. "המגויסים לצבא נחשפים למורשת הזאת בסדרות חינוך, אך בנות הזוג לא מכירות אותה, ונוצר פער בחיבור ובתחושת השליחות. מטרת הסיורים היא להכיר יותר את מלחמות ישראל ואת הנחיצות והערך של השירות הצבאי. מטרה נוספת היא לייצר קבוצת שייכות לנשים האלה. על פי רוב, הסביבה שלהן אינה תומכת ואינה רואה בעין חיובית את השירות הצבאי. בסיורים הן נפגשות עם הדומות להן בהתמודדות, ויוצרות מעגל השתייכות ותמיכה".

ישראל ונאווה גשייד מגדלים יחד שישה ילדים - ארבעה משותפים, וכן בת שלו ובת שלה מנישואין קודמים. משפחתה של נאוה (39) משתייכת לחסידות גור, אך ספוגה גם בערכים של פטריוטיות, לאומיות ואהבת הארץ. אביה שירת בחיל האוויר, וגם סבה שירת בצבא. משפחתו של בעלה, ישראל, אוחזת בהשקפה אחרת; לדברי נאוה, הם לא אנטי־צבא, אך בהחלט לא מאלה שמתרפקים על צה"ל או תולים בו תקוות. ובכל זאת, ישראל התגייס כבר לפני 16 שנים לאחד המסלולים הייעודיים שהוקמו לחרדים. לפני כארבע שנים הוא נפצע, ואף שהיה אמור להשתחרר משירות, התעקש להישאר במערך המילואים. כך הגיע בקיץ 2023 לקורס של הרבנות הצבאית במחנה שורה. "היו שם 17 חדרי מתים, וישראל שאל מדוע צריך כל כך הרבה", מספרת נאוה. "אמרו לו שהם שם כדי לתת מענה למקרה שיתרחש אסון גדול, חלילה".

האסון התרחש חודשיים אחרי סיומו של הקורס. "ב־7 באוקטובר ישראל התגייס מיד והגיע לשם. זו הייתה מציאות שאיש לא דמיין: בחוץ עמדו מכולות על גבי מכולות, מלאות גופות וחלקי גופות".

הפער בין הזוועות בשורה למציאות היומיום של הרחוב הבני־ברקי היה בלתי נסבל. "כשישראל חזר הביתה בפעם הראשונה, שבוע אחרי 7 באוקטובר, מישהו צעק לו 'חרד"ק'. בעלי לא הצליח אפילו לקלוט מה קורה סביבו באותו רגע, כי המוח עוד לא היה מסוגל להכיל את מה שהוא ראה שם, במחנה. הוא פשוט התפרק מזה. הגיע הביתה ובכה את נשמתו".

נאוה ניסתה למצוא את המילים שיעזרו לבעלה לעבד את סערת הרגשות. "אמרתי לו שבעיניי הוא כמו רבי שמעון בר יוחאי, להבדיל כמובן, שיוצא מהמערה אחרי 13 שנה. רשב"י ראה אנשים מתעסקים בעבודת יומם הפשוטה, ולא היה מסוגל להבין את זה. ישראל יצא מגיהינום שאי אפשר לתאר, ולכן הוא לא הצליח לתפוס את העובדה שאנשים ממשיכים לחיות את חייהם כאילו דבר לא השתנה. יום שישי, כולם פה עושים קניות לשבת, ומישהו צועק לו 'חרד"ק'.

"היום ישראל לא לובש מדים בבני־ברק. במבצעים צבאיים בעבר הוא היה על מדים, ו־99 אחוז מהתגובות היו חמות ומחבקות. אנשים היו עוצרים אותו, שואלים מה קורה, מבקשים שישמור על עצמו. אבל הספיק אדם אחד כדי לגדוע לחלוטין את ההרגל לחזור הביתה במדים".

איך מתייחסים בחסידות גור לשירות הצבאי?

"תלוי מי ותלוי באיזה גיל", היא מסבירה את המורכבות. "יחד איתו בצבא יש חבורה שהתגייסה לשלב ב' - הרבה מבוגרים, אין צעירים כמעט. להגיד 'החברה החרדית מתנגדת' זו כותרת. בישיבה של בעלי כולם יודעים שהוא בצבא, ואף אחד לא מעלה את זה לשיח. גם השכנים שלנו יודעים שהוא במילואים, ולא עושים לנו פרצופים בגלל זה.

"הקושי האמיתי הוא שאין שום הבנה של המצב. הבת הגדולה שלי הייתה מאחרת לפעמים לבית הספר, והמורות היו מתקשרות אליי להתלונן. לכי תסבירי להן שבעלך בצבא ואת בבית עם תינוק קטן ועוד תינוקת שרק נולדה; מבחינתן, אם התלמידה לא בבית הספר בשמונה־אפס־אפס, מת העולם. לעובדה שאבא של הילדה נמצא במילואים לא הייתה שום משמעות בעיניהן".

הוויכוח הציבורי על הגיוס מכניס אותה לקונפליקט פנימי עמוק. "אני בין הפטיש לסדן. מבינה גם את הצד שאומר 'למה אנחנו מתגייסים ואתם לא', וגם את הצד שמרגיש שרודפים אותו. אני נמצאת שם באמצע. לפי תפיסתי האישית, אין שום התנגשות בין הערכים החרדיים שלי לבין הערכים הישראליים, אבל כל השיח בחברה הישראלית על הגיוס הוא מקולקל מיסודו. זו פוליטיקה נטו. העובדות לא מבלבלות אף אחד, כי יש פה מטרה ברורה: לפלג ולסכסך את הגוש הדתי".

החברה החרדית, היא מאמינה, נמצאת בעיצומו של תהליך שינוי, אך הרחוב הישראלי לא תמיד מוכן לגלות את הסבלנות הנדרשת. "לצד החרדי יש עוד הרבה־הרבה עבודה לעשות, אבל אני חושבת שהוא בדרך הנכונה, התהליכים מתרחשים. צריך לזכור שיש כאן נתק של שנים, ויש חינוך והשקפת עולם שצריך לשנות. לעשות 'קאט' אחד לא יעזור. הבעיה היא שהמציאות הנוכחית גורמת דווקא לנסיגה בתהליך. מה שקורה עכשיו ברחוב, עם המעצרים של בני הישיבות, זה פשוט מטורף".

את גאה בבחירה של בעלך לשרת בצבא?

"אני גאה בו מאוד. הוא עושה תפקיד סופר־משמעותי, עבודת קודש. בתחילת המלחמה הצלחתי לדבר איתו רק פעם ביום או אפילו פעם ביומיים. כשהייתי אומרת לו ללכת לישון, הוא היה עונה: איך אני יכול לישון כשיש מתים שמחכים לקבורה ומשפחות שמחכות לתשובות.

"אני יודעת שאני בשוליים, אבל אם תשאלי את ישראל, הוא בכלל במיינסטרים. אין לו התנגשות ערכים, הוא חי את מה שהוא מאמין בו. התנגשות בין ערכים מתרחשת כשיש בתוכך דילמה אם זה בסדר או לא, אם זה עושה טוב או לא. אצלנו אין שום דילמה".

ביקשנו ברכה, לא אישור

נועה בנימין (35), תושבת מעלה־אדומים, שירתה בצבא בתפקיד שקיבל לימים משמעות הרת גורל - תצפיתנית בנחל־עוז. גם בעלה שירת בצה"ל בצעירותו. כשהכירו הוא היה בן 28 והיא בת 24, ועוד לפני החתונה הם חזרו בתשובה והחלו לצעוד יחד אל עומק העולם החרדי. "שם מצאנו את המקום שלנו", משחזרת נועה. "בעלי הפך לאברך כולל, אני הייתי מורה וסטודנטית. משנה לשנה רק החמרנו והתחזקנו, ובמקביל הלכנו והסתגרנו. התרחקנו מהמשפחות שלנו, התנתקנו מחברים, נכנסנו לזה הכי עמוק שאפשר. שינינו לחלוטין את אורח החיים שהכרנו. וכשהגיעו צווי מילואים, בעלי פשוט לא הלך".

7 באוקטובר ניפץ באחת את חומות ההתבדלות שבנו סביבם. "כבר בשבת בבוקר בעלי קיבל צו 8. הסתכלנו זה על זו, והוא אמר: 'אין פה שאלה, אני מכין תיק'. הרגשנו צורך לפנות לאחד מגדולי ישראל - לא כדי לשאול אם ללכת, אלא פשוט כדי לקבל ברכה. הילדים שלנו לא הבינו בכלל מה קורה. הם מעולם לא שמעו שלאבא יש עבר צבאי, כי מבחינתנו הפרק החילוני של חיינו היה קבור עמוק".

בזמן שבעלה נסע אל תוך תופת הלחימה, נועה נשארה מאחור עם ההתמודדות הפרטית שלה. "הפכתי לחרדתית ברמות מטורפות. יש לי גינה שמקיפה את כל הבית, ולא העזתי לצאת ולדרוך בה. כתצפיתנית לשעבר בבסיס נחל־עוז, הרגשתי דחף בלתי נשלט לראות ולקרוא הכול. פתחתי את כל החסימות בטלפון הכשר שלי וצרכתי באובססיביות כל פיסת מידע ותוכן על זוועות הטבח. בהמשך בעלי נכנס לעזה, אבל לא שיתף בכלום. הוא לא התקשר, לא ידעתי איפה הוא ומה הוא עושה. רק שנה אחר כך גיליתי שבמסגרת התפקיד שלו כמפקד בהנדסה קרבית, הוא עבד בכל הכפרים באזור ג'באליה וחשף אינספור מנהרות".

מה אמרת לילדים?

"השיח בבית היה שאבא הלך למלחמה כדי להציל את החטופים. אבל צריך להבין שבמעלה־אדומים יש רק גן חרדי אחד ורק בית ספר חרדי אחד, והם הילדים היחידים שם שאבא שלהם נלחם בעזה. בהתחלה בעלי התלבט מאוד אם לחשוף את זה לסביבה. הוא היה מחליף מדים ברכב, שהשכנים לא יראו. כך הוא עשה גם כשהגיע למסיבת הסידור של הבן שלנו. זה היה מגוחך. הוא נכנס לאולם בחליפה ומגבעת, אבל כל הפנים שלו היו מכוסים אבק לבן מהלחימה. באמצע המסיבה הגיעו לקחת אותו חזרה לחזית".

"קיבלנו חיבוק ותמיכה מהמשפחה ומהשכנים, ומצד שני הצוות החינוכי בבית הספר פנה אליי וביקש: תגידי לילדים להפסיק לדבר בכיתה על אבא. הבנתי שההסתרה הזאת לא יכולה להחזיק מעמד. הבנתי שאני צריכה להתגאות במי שאנחנו ולא להתבייש"

גם במקרה שלהם, היחס מצד מוסדות החינוך היה מתסכל ומכאיב. "הילדים סיפרו לחברים בהתלהבות ובפרטי פרטים על אבא הגיבור, על הרובה שיש לו, על השליחות שלו להביא את החטופים. ואז נתקלנו במציאות מפוצלת: מצד אחד קיבלנו חיבוק ותמיכה מהמשפחה ומהשכנים, ומצד שני הצוות החינוכי בבית הספר פנה אליי וביקש במפורש: תגידי לילדים להפסיק לדבר בכיתה על אבא שלהם.

"בשלב מסוים קרסתי. נכנסתי לדיכאון עמוק והתחלתי טיפולים ותרופות. בעקבות המשבר הבנתי שההסתרה הזאת לא יכולה להחזיק מעמד. למדתי להיות גמישה - למצב, לחיים, לילדים. למדתי לשחרר את נקודות הקיצון שחוזרים בתשובה לפעמים נאחזים בהן. הבנתי שהדרך הנכונה היא להיות אני, והקב"ה אוהב אותי כמו שאני. אם לא מדובר בענייני הלכה או צניעות, אני לא צריכה לשנות את עצמי, ואני יכולה להיות פתוחה ולדבר, ובעלי יכול ללכת למילואים ולהרגיש נוח. הבנתי שאני צריכה להתגאות במי שאנחנו ולא להתבייש".

תעודדו את ילדייך להתגייס לצבא?

"אני מגדלת אותם על ערך של לימוד תורה, ולא על התנגדות לגיוס. אשמח שרוב העיסוק שלהם יהיה בתורה, אבל הם אלה שיחליטו אם להתגייס או לא, ואני אכבד כל דרך שיבחרו. הילדים שלי לא חשופים לחדשות ולמה שקורה במדינה, כך שההתנגדות לגיוס לא נמצאת בשיח אצלנו בבית. כשהנושא עלה, אמרנו שעולם התורה נפגע וחשוב לשמור עליו, אבל חשוב גם לדעת שיש כל מיני מצבים. יש כאלה שלא מתגייסים בלי הצדקה, ויש גם כאלה שכן מתגייסים.

"היום המילואים הם נושא פתוח ומדובר אצלנו בבית, אנחנו מדברים על זה חופשי עם הילדים. בשלוש השנים האחרונות אני מרגישה הרבה יותר שייכות לעם ולמדינה. אני גאה בבעלי שעושה מילואים, ומרגישה שזה קירב אותנו להרבה אוכלוסיות. אני מאחלת לנו שנמצא את הדרך לשלב: לדעת לעבוד את השם, לשים את התורה כערך עליון, וגם לדעת לשרת את המדינה ולשמור עליה".