אפרת בוצר־הרון
ארכאולוגית
דוקטורנטית באוניברסיטת בר־אילן, ארכאולוגית של חניון גבעתי ומנהלת המרכז לחקר ירושלים הקדומה בעיר דוד. בת 43, נשואה לשחר, אמא לשלושה, תושבת רמת־רחל: "אני גרה באחד המקומות היפים בארץ, גם מבחינה ארכאולוגית. טוב לגור בקהילה, אבל גם מורכב"
אפרת, מה שלומך?
"זו תקופה מאתגרת ולא קלה, אין הרבה ודאות. בסופו של דבר אני מאוד שמחה בחלקי, ובאופן אישי לא כל כך מושפעת מהאתגרים. העבודה שלי ממשיכה, יש לי משפחה, וכשאתה גר בקיבוץ אתה פחות מרגיש את הקושי".
התפלאת על ההתרגשות סביב הגילוי האחרון בחפירות שלכם?
הכי מעניין
"כן. התפלאתי מהחשיפה ומהתגובות. אנשים שלא דיברתי איתם המון זמן ראו את זה ושלחו לי. התפלאתי גם כי כבר מצאנו ממצא דומה בעבר ופרסמנו אותו, וחשבתי שבתקופה הזאת ארכאולוגיה לא מעניינת אנשים. מתברר שאנשים צריכים את הבריחה, להתעסק במשהו אחר ולא במלחמה ובמציאות".
ואולי אנשים רוצים להתחבר לירושלים ולעבר של העם שלהם.
"כן, יש כאלה שלוקחים את זה לחיבור, למדינה. אני עושה את זה כארכאולוגיה, כמחקר, לא בקטע פוליטי או זהותי. אני לא נותנת לזה להשפיע על המחקר שלי, אבל אני מבינה למה זה מחזק אנשים".
תסבירי לי בשפה של אנשים רגילים, מה בעצם מצאת?
"מצאתי מבנה. כבר לפני כמה שנים חשפנו חלק מהמבנה הזה. גם שם היו קורות וממצאים מרשימים, והבנו שזה מבנה מפואר וחשוב, ומעבר לזה שהוא כנראה קשור גם למִנהל. יש שם טביעות חותם ודברים שלא נמצאים בבית פרטי, כמו שנהבים בכמויות. גם הארכיטקטורה מרשימה. את כל זה חפרתי בעבר, ועכשיו חפרנו את הצד הצפוני של המבנה, וגם שם מצאנו דברים מאוד יפים, כולל רצפות מפוארות יחסית למבנים שאנחנו מכירים מתקופת בית ראשון, תקופת הברזל, וגם מרזב - שזה משהו ייחודי שלא מכירים אותו מהתקופה הזאת".
עוד כתבות בנושא
איך את יודעת שהמבנה נחרב בחורבן בית ראשון?
"זו שאלה שכל הזמן שואלים. חפרתי בעבר מפולת של החורבן. כשאתה חופר מפולת של אבנים גדולות עם המון שרפה, והממצא בפנים כולל ראשי חיצים שמעידים על הלחימה שהייתה שם, אתה יודע בתוך מה אתה נמצא. אני גם יודעת לזהות שהקרמיקה היא מהתקופה הזאת. כשהסרנו את כל הדברים האלה, הגענו לקורות שעל הרצפה, והן הממצא המיוחד. מרגע החשיפה, צלצלתי מהר לכולם, כי ברגע שחופרים קורות, בתוך זמן קצר הן מתייבשות ונהרסות. לממצא אורגני אין המון זמן באוויר הפתוח. באופן כללי, בארכאולוגיה אנחנו בעצם הורסים חלק מהממצאים. אז הזמנתי מהר דגימה של פחמן 14, ולקחנו דגימות לזיהוי העצים באוניברסיטת תל־אביב. מאוד רציתי לשמר את העצים בשטח, אבל בכך התקשינו כי זה יקר.
"אני רואה אנשים שמגיעים לחניון גבעתי ומסתכלים על מה שחפרנו בעבר, וכשהם רואים את הקורות השרופות הם מתרגשים מאוד. זה מפתיע אותי בכל פעם מחדש".
למה? בטח גם את התרגשת כשפגשת בזה בפעם הראשונה.
"אני מתרגשת כי זה מוסיף לי מידע. החפירה בחניון גבעתי מרגשת בכל יום, בכל יום יש הפתעה. את פותחת שטח כדי לענות על שאלת מחקר אחת ועולות לך עוד מלא שאלות אחרות. זה שטח שכל התקופות נמצאות שם זו בתוך זו. בכל צעד, בכל ריבוע חפירה קטן, מגלים משהו מפתיע. אבל אני גם מתרגשת מכל קיר חדש שאני רואה ומכל תובנה על התרבות החומרית של האנשים שגרו שם. גם מציאת הקורות מרגשת. זה יחידאי, לא פוגשים קורות שהשתמרו ככה. ובעיקר התרגשנו כשקראתי לד"ר יוהנה רגב, כדי שתיקח את הדגימות לפחמן 14, והיא אמרה לי 'וואי, אפרת, יש פה עץ מחטני'. זה משהו שעוד לא היה. זה אומר שיש לו טבעות, והוא יעזור לדייק הרבה יותר בתארוך".
יודעים איזה עץ זה?
"במכלול הקודם שחפרתי, רוב העצים הם שקמה. ראינו גם ממש מעט ארז, ואולי גם זה ארז, אבל אנחנו עוד לא יודעים. יש הרבה עצים מחטניים בסביבה הארץ־ישראלית. האפשרות שזה ארז מרגשת את כולם בגלל הסיפור המקראי, אבל אני מנתקת את זה מהמקרא, ולא נותנת לזה להשפיע עליי. מה גם שהארזים בסיפור המקראי הם מימי שלמה, נניח, אבל זו לא התקופה שאני חופרת. אנחנו חופרים לקראת סוף ימי בית ראשון, זה הבדל של מאות שנים. צריך להיזהר לא לרוץ לשם".
בשטח החפירה שלך יש המון שכבות. איך מפרידים ביניהן ומזהים?
"הקירות חותכים זה את זה והשכבות נמצאות אחת על גבי השנייה, וזה כמו פאזל. אני מנסה להבין מה הולך עם מה, איזו שכבה הורסת את האחרת. אני בחניון גבעתי עשר שנים, אני חיה את האתר הזה ומכירה את השכבות. ההתמחות שלי היא גם בקרמיקה, אז אני יודעת לזהות את התקופה שאני נמצאת בה. כשאני רואה אבן אני כבר יודעת לאן היא מתאימה, ועדיין צריכה להיזהר לא להיות שבויה במה שאני מכירה. אבל אחרי עשור בגבעתי האתר הוא כבר חלק ממך, את חיה אותו".
את קמה בבוקר בשנת 2026 ואז צוללת למגוון של תקופות אחרות.
"כן. זה גם יומיומי. אין חפירות כאלה, שמתקיימות לאורך כל השנה. בדרך כלל חפירות של האוניברסיטה נערכות במשך חודשיים בקיץ, וחפירות הצלה מתקיימות בתקופה מוגדרת כדי לסיים מהר. אין הרבה חפירות כמו בעיר דוד, שנערכות יום־יום. יש הרבה דברים שאני חופרת ורק במקלחת נופלת לי איזו הבנה ואני מיד כותבת לארכאולוגים שאיתי בקבוצה. החפירה כל הזמן איתי, וחוץ ממנה אנחנו כל הזמן עוסקים במחקר - מפרסמים מאמרים ודו"חות, אנחנו כל הזמן על זה".
אז איך זה להיות כל הזמן בהיסטוריה ובהווה ביחד?
"יש בזה מין בריחה. אני שמחה ללכת לעבודה - חוץ מזה שבקיץ אני יוצאת עם מכת חום ובחורף יוצאת קפואה. אני נהנית מהעבודה, האתר הזה חשוב לי. חשוב לי שהעבודה הארכאולוגית תהיה הכי מקצועית שאפשר כי זאת האחריות שלנו. אחרי שנלך, כל מה שהוצאנו לא יישאר שם. גם אם יבואו ארכאולוגים אחרים הם לא יראו את מה שראינו. לכן מאוד חשוב שהדברים יהיו מתועדים ומסודרים ככל האפשר".
העיסוק בארכאולוגיה נותן לך פרופורציה לגבי החיים שלנו כאן?
"בימים אלה אני מסיימת תואר שלישי. כשהתחלתי תואר ראשון רציתי ללמוד היסטוריה של עם ישראל. זה מה שעניין אותי. הייתי קוראת בקצב ספרים על השואה ועל הציונות. חשבתי שזה יהיה הכיוון שלי בחיים. אמרו לי שכדאי לעשות עוד חוג לצד היסטוריה, והציעו לי ארכאולוגיה. באותה שנה התחילו חפירות בקיבוץ שלי, רמת־רחל. בתקופה ההיא לא גרתי שם, אבל הגעתי לחפירות. אמא שלי הגיעה אליי בכל בוקר עם עוגה. זה היה מאוד מיוחד לחפור במקום שגדלתי בו, כשבתור ילדה לא היה לי מושג שיש ממצאים בקיבוץ שלי. עד היום אני תוהה איך יכול להיות שאדם גר במקום ולא מכיר את הסיפור שלו. אבל אם נחזור לפרופורציות, החפירות מזכירות לי שלאורך כל ההיסטוריה יש תקופות קשות, עליות ומורדות, ואני כל הזמן אומרת לעצמי: אנחנו חייבים להיות לקראת עלייה".
אני שומעת מכל מיני אקדמאים שיש להם היום בעיה עם ממצאים, בטח בחפירות ביו"ש. אתם מצליחים לפרסם?
"יש מקומות שלא יפרסמו אותנו עכשיו, וגם לא יזמינו אותנו לכנסים. אבל יש לנו במות משלנו, שאנחנו יכולים לפרסם בהן והן מספיק טובות. אני גם חושבת שיצא לנו שם של יושרה מקצועית, שזה גם לטובתנו. אני עובדת באתר עם פרופ' יובל גדות מאוניברסיטת תל־אביב ועם ד"ר יפתח שליו מרשות העתיקות, ויודעים שהעבודה שלנו היא טובה".
מצאת הרבה דברים מיוחדים, גדולים וקטנים. קירות ומבנים וטבעות זהב. למה עוד את מקווה?
"הייתי רוצה למצוא ממצא יחידאי שישנה את ההבנה על תקופה או על אנשים, איזו כתובת שמקשרת אותנו בין הארכאולוגיה להיסטוריה. וגם הייתי מתרגשת למצוא פה מפעל מים שעוד לא מצאתי. אבל בכל יום אני באה ויודעת שאמצא כאן משהו, איזו הפתעה, אז זה בסדר".