״אם היו אומרים לי שהשם שלי הולך להופיע על הקירות של ארמון ורסאי, הייתי צוחק בקול״, אומר אבישי אדלר (34) בעיניים חצי מאמינות חצי משתאות. ״זה בכלל לא היה ברשימת היעדים שלי. אבל כמה שזה נשמע כמו חלום רחוק, תוך חצי שנה של עבודה מטורפת זה פשוט קרה. אני עדיין לא לגמרי תופס את זה״.
ההפתעה של אדלר מוצדקת. לא בכל יום צמד יזמים ישראלים, האחד מעצב הייטק ירושלמי והשני, שלמה בלס, מפיק תוכן ותיק מתקוע - מוזמנים על ידי ממשלת צרפת להקים לתחייה את ההיסטוריה של אחד מאתרי המורשת החשובים באירופה. באמצעות משקפי מציאות רבודה (AR) וקוד מורכב שהם פיתחו, המבקרים בארמון לואי ה־16 לא רק מביטים בחדרים המשופצים, אלא חוזרים בזמן 250 שנה לאחור ומפתחים שכבה חדשה לגמרי של מציאות.
הפרויקט הצרפתי־אמריקאי זכה לשם הסימבולי "Light of Liberty" (אור החירות). בליבו עומד סיפור היסטורי מרתק: המרקיז דה לה פאייט, אציל צרפתי צעיר, מחליט לעזוב את חיי הנוחות המפנקים בחצר המלך לואי ה־16, חוצה את האוקיינוס ומצטרף לג'ורג' וושינגטון במלחמה על עצמאות ארצות הברית. במקביל, בנג'מין פרנקלין פועל בארמון ורסאי ומצליח לשכנע את הצרפתים לשלוח את הצי שלהם לעזרה. "הם נלחמו כתף אל כתף מתוך שותפות אידיאולוגית ורעיונות של חירות שצמחו בתנועת ההשכלה", מסביר שלמה בלס את הרקע, "בזכות החיבור הזה, ארצות הברית הפכה לעובדה קיימת". השניים בנו תסריט קולנועי על בסיס הסיפור ההיסטורי ותרגמו אותו למציאות רבודה בתוך מרחב פיזי.
ארמון ורסאי בצרפת, המושך אליו יותר מעשרה מיליון תיירים בשנה ונחשב לאחד האתרים המתוירים והיוקרתיים ביותר בעולם, מוסיף אלמנטים חדשניים לחוויית המבקרים. תוך שימוש בטכנולוגיות מתקדמות, מושק בימים אלה מיזם הדגל הדיגיטלי של הארמון שהוא פרי שיתוף פעולה ייחודי בין חברת Firstep Productions הצרפתית (מפיקת "אמילי בפריז"), חברת Yaturu הירושלמית וחברת האם שלה Yalla Digital.
הפרויקט, שהושק לציון 250 להכרזת העצמאות האמריקאית ולברית הצרפתית־אמריקאית, מציג פריצת דרך עולמית בתחום ה־XR (מציאות מורחבת). בעבר הסתפק עולם התרבות והמוזיאונים בחוויות VR (מציאות מדומה) המנתקות את המשתמש מסביבתו, ואילו המיזם החדש לקח את האתגר צעד ענק קדימה. באמצעות שילוב של טכנולוגיית pass-through מתקדמת ואלמנטים עמוקים של גיימינג ואינטראקציה, המבקרים הופכים לחלק אקטיבי מהעלילה. הם לא רק מביטים במוצגים או קוראים שלטים, הם פוסעים פיזית לצד דמויות כמו בנג'מין פרנקלין והגנרל דה לה פאייט, חוזים מקרוב בג'ורג' וושינגטון, וחווים את הקרבות הימיים ואת הדיפלומטיה החשאית שעיצבו את לידתה של ארצות הברית.
״המבקרים לא רק לומדים על הברית בין צרפת לאמריקה, הם מרגישים אותה בכל הגוף ובכל תנועה. חוויית ה־XR שפיתחנו מאפשרת לאנשים להישאר מחוברים למרחב הפיזי של הארמון המפואר, אך בו־זמנית להטמיע בו שכבה אינטראקטיבית שנותנת חיים להיסטוריה. יש עבודה עמוקה של פירוק הסיפור לאלמנטים חווייתיים", מסביר אדלר, "כדי שהמבקר ירגיש את הקרבה המיוחדת בין דה לה פאייט לוושינגטון, הוא לא סתם שומע על זה, הוא מחזיק ביד רפליקה מדויקת של האקדח שהעניק לו במתנה לה פאייט. ברגע אחר, המבקר נחשף לחוויה מוזיקלית של מארש צבאי שהלחינה מלחינה צרפתייה וליווה את הלוחמים האמריקאים".
ארמון ורסאי | צילום: שאטרסטוק
החוויה הזו מוקמת לתחייה באמצעות כעשר דמויות היסטוריות מרכזיות, אבל האתגר האמיתי היה הוויזואליה, וכאן נכנסה לתמונה הבינה המלאכותית ככלי עבודה מרכזי, בקצב מהיר ממה שמישהו דמיין.
"כדי לדחוף את הטכנולוגיה לקצה, היינו צריכים להתאים את עצמנו לכלים הכי חדישים שיש, לפעמים מהיום למחר", מספר אדלר על העבודה מאחורי הקלעים. "המודלים של ה־AI משתנים בקצב מטורף. יום אחד אתה עובד על מודל מסוים כדי ליצור דמות או לטשטש אלמנט ברקע, וביום למחרת כבר יוצא מודל מתקדם יותר שמאלץ אותך לחשב מסלול מחדש ולשפר את התוצאה. זו הייתה ריצה קבועה אחרי הטכנולוגיה כדי להביא את התוצאה המושלמת ביותר לחדרים של ורסאי".
ההישג מרשים עוד יותר לנוכח המורכבות הלוגיסטית, שכן צוותי הפיתוח השלימו את יצירת התוכן, הגיימינג וההפקה כולה תוך כשישה חודשים בלבד. מעבר לפיתוח התוכן והצדדים הטכנולוגיים, הוקם מערך מבצעי ולוגיסטי גדול שהכרחי לניהול זרם המבקרים העצום, לתפעול ותחזוקה של צי המשקפות, ניהול צוות העובדים ועוד - והדבר מתאפשר הודות לשותפות הפעולה ההדוק עם חברת Firstep Productions הצרפתית.
"הפקה של חוויית XR בארמון ורסאי היא אתגר מסוג אחר: מדובר באתר חי, יוקרתי ורגיש, שבו כל פרט נבחן בסטנדרטים בינלאומיים גבוהים במיוחד״, אומר בלס, ״הפרויקט חיבר בין פיתוח טכנולוגי, גיימינג, בימוי, אנימציה, סאונד, כלי בינה מלאכותית, תכנון המרחב הפיזי ותפעול מערך משקפות XR בשטח. מבחינה יצירתית, spatial storytelling זה עולם סיפורי חדש שמחייב אותנו לצאת מהפריים: לבנות סיפור שמתרחש במרחב, שבו המבקר נע, בוחר ומגלה את החוויה בעצמו. זה לספר סיפור באמצעות הקירות, התקרה, הרצפה, והמקום הפיזי שאתה עומד בו".
לפני שהשניים כבשו את צרפת, המסע שלהם התחיל בכלל בסמטאות האבן של ירושלים, בחיבור כמעט בלתי אפשרי בין סאטירה פוליטית, דיאטות בטיקטוק, ארכיאולוגיה מקומית ומשבר רפואי אחד ששינה את הכול.
אם יצא לכם לצחוק מסרטון סאטירה ויראלי של "לאטמה" בימי המשטים, להתרגש מאנימציה של "הסיפור היהודי" או להיחשף לחומרי הסברה של משרד החוץ, רוב הסיכויים שפגשתם את העבודה של שלמה בלס (52), גם בלי לדעת את שמו. בלס, נשוי ואב לחמישה, תושב היישוב תקוע, מתעסק כבר שנים מאחורי הקלעים בעולמות התוכן וההפקה. הוא למד היסטוריה ותקשורת, שילוב כמעט מתבקש למי שמגדיר את המומחיות שלו כמנגיש ידע מסובך לקהל רחב. אבל הוא לא נשאר רק בגבולות הווידאו הקלאסי.
המבקרים המתנסים בחוויית הסיור החדשה בארמון ורסאי | צילום: באדיבות המרואיינים
"אני אוהב להשתמש בכל הכלים שקיימים", הוא מסביר, "בין שזה סרטון קצר ברשת, ובין שזה טכנולוגיות של מציאות מדומה ומציאות רבודה". הוא עבד כעיתונאי בכלי תקשורת מקומיים וגם עם כלי תקשורת זרה. הוריו עלו מארצות הברית מתוך תפיסה ציונית, היו מגרעין המייסדים של היישוב עפרה, ובלס מחזיק בתואר התינוק הראשון שהגיע למקום. בהמשך עברה המשפחה לבית אל, שם שימש אביו כרב. הילדות בהתיישבות של אותם ימים עיצבה במידה רבה את המשך דרכו. "גדלתי שם בשנים לא פשוטות", הוא משחזר, "היו לנו שכנים שנרצחו בפיגועים, ואני זוכר תקופות שהנסיעה הביתה כללה עצירה במחסום כדי לאסוף שכפ"ץ, לנסוע איתו עד שער היישוב, ולהשאיר אותו שם למי שיוצא".
הרקע האידיאליסטי הזה הוביל אותו אחרי המסלול של ישיבה וצבא ללמוד באוניברסיטה ולעסוק בחינוך ובהסברה.
אבישי אדלר גדל בגבעתיים ובעשור האחרון הוא ירושלמי. הוא מחזיק בשני תארים ראשונים במקביל, מדעי המחשב מהאוניברסיטה העברית ותקשורת חזותית מבצלאל. שילוב בין ריאליות קשיחה לאמנות.
צילום: נעמה שטרן
"מאז שאני זוכר את עצמי אהבתי את החיבור בין טכנולוגיה לאמנות", הוא מספר, "המחשבים בנו לי דרך חשיבה של פירוק בעיות, מה שמאוד עוזר לי היום להבין איך בינה מלאכותית עובדת, אבל תמיד חיפשתי למתוח את היצירה למקומות חדשים". הנטייה לעיצוב הגיעה מהבית, אימו מעצבת גרפית, וכבר כילד קטן הוא זוכר את עצמו מזהה אותיות וצורות ברחוב. בזמן שילדים אחרים החליפו תחביבים, אדלר נשאר עם הציור והפסנתר, ובנערותו הפך לזה שמפיק את סרטוני החתונות והאירועים של החבר'ה. הבחירה במדעי המחשב הגיעה כמעט כהפתעה, מתוך רצון "לעשות משהו רציני".
״צלם בהיכל", פרויקט הגמר שלו בבצלאל, היה מיצב אינטראקטיבי שזכה בפרסים והעביר את הקונפליקט הזהותי שלו כהומו דתי. בהמשך ניהל קריאטיבית את קמפיין הפריימריז של ניר ברקת בליכוד, ומשם המשיך לעבודה בלייטריקס, מחברות ההייטק הירושלמיות המצליחות בעולם.
"זה היה סוג של חלום, אבל הרגשתי שאני צריך לפרוש כנפיים", הוא נזכר. הוא יצא לעצמאות, ארז מזוודה, נסע למזרח הרחוק, חי בווייטנאם וביפן והפך לנווד דיגיטלי, אלא שאז המציאות תפסה אותו בעיצומו של החלום מעבר לים. בעת שהותו במזרח התגלה אצלו גידול, מה שגרם לו לעצור הכול, לארוז שוב ולחזור לישראל לתהליך החלמה. דווקא מתוך נקודת השבר הזו נולד החיבור לפרויקט הנוכחי. "חזרתי לארץ, הייתי בשלבי החלמה, ופתאום שלמה פנה אליי ואמר: 'יש לנו פרויקט בקארדו בירושלים, בוא תעשה את זה איתנו'. התחלתי לעבוד על זה תוך כדי שאני מחלים, וזה פשוט תפס אותי מיד".
עוד לפני כן הוא הספיק להפוך לאושיית רשת שמתחזקת כיום עשרות אלפי עוקבים באינסטגרם ובטיקטוק. הכול התחיל בכלל מהרצון להשיל כמה קילוגרמים. "זה היה בתקופה שעבדתי בלייטריקס", הוא משחזר בחיוך. "אפליקציית טיקטוק בדיוק נכנסה חזק לזירה, והייתי צריך ללמוד אותה לצורכי עבודה. אמרתי לעצמי – טוב, אני רוצה לרזות ויש פה פלטפורמה חדשה, בוא נראה אם אני יכול לקחת את מה שלמדתי במרקטינג על איך בונים פרסומת טובה, וליישם את זה על עצמי".
הניסוי הצליח מעל למצופה. הסרטון הראשון שפרסם הגיע מיד ל־130 אלף צפיות. "בסך הכול עשיתי 'הוק' טוב וקריאה לפעולה, כמו שלומדים, אבל השילוב של הידע השיווקי יחד עם בחור מלא שמדבר בגובה העיניים יצר המון הזדהות". אדלר השיל בסופו של דבר כ־30 קילוגרמים, והתחיל לבלות במסעדות. כשגילה שזה סעיף ההוצאות הגדול ביותר שלו, החליט למנף את הקהל שכבר צבר. "היו לי כבר איזה 40 אלף עוקבים. הבנתי שזה אותו קהל – מי שמתעניין בדיאטות, מתעניין גם באוכל ומסעדות טובות. אז העמוד שינה כיוון לפי צורכי החיים שלי באותו רגע".
הדמיה | צילום: באדיבות המראוינים
היכולת הזו לזהות פלטפורמות, לייצר מסרים קליטים ולגעת בבטן הרכה של הגולשים קיבלה תפנית דרמטית עם פרוץ המלחמה באוקטובר 2023. אדלר לא חיכה לצו 8 רשמי או לגוף ממשלתי שיגייס אותו – הוא פשוט הקים חמ"ל הסברה של איש אחד מהסלון בבית. בין השאר, הוא חתום על אחד הדימויים הוויזואליים החזקים והמוכרים ביותר באותם ימים ברחבי העולם: הלוגו המאחד בין חמאס לדאעש Hamas IS ISIS, שהודפס על שלטים בהפגנות תמיכה בישראל מאירופה ועד אסיה.
"התגייסתי לזה באופן מוחלט", הוא מספר על הימים ההם, שבהם הכישרון העיצובי שלו הפך לכלי נשק תודעתי. "לא היה שום גוף מעליי. הייתי יושב בבית ומעצב עד שלוש לפנות בוקר, קם בשש בבוקר וממשיך לעבוד. אלו היו שבועות אינטנסיביים בצורה מטורפת".
מי שיגיע היום למתחם הקארדו ברובע היהודי עשוי להיתקל במחזה משונה: קבוצות של מבקרים מסתובבות בין חורבות האבן העתיקות כשהן מרכיבות משקפי מציאות מדומה, מנידות את הראש לצדדים וממלמלות בהתפעלות.
הפרויקט שהשניים יצרו שם נקרא "מסע בזמן", חוויה בת כחצי שעה שמצליחה לעשות את מה שארכיאולוגים מנסים לעשות כבר דורות: להקים את האבנים לתחייה. הטריק כאן הוא החיבור המושלם בין הפיזי לדיגיטלי. ואז הגיעה צרפת. ההצלחה של הפיילוט המקומי בירושלים לא נשארה רק בין חומות העיר העתיקה. מאחורי המיזם עומדת חברת האם האמריקאית "יאללה דיגיטל", שפועלת תחת חסותו של קווין ברמייסטר, יזם סדרתי אוסטרלי ואחד המשקיעים הראשונים של סקייפ, שחלק גדול מליבו ומכספו מושקע כבר שנים בארכיאולוגיה הירושלמית ובעיר דוד.
מעבודותיו של בלס. מתוך ערוץ לאטמה | צילום: צחלום מסך
הקשר הבינלאומי הזה הוליד פתאום הזדמנות יוצאת דופן. ג'וש מאורר, תסריטאי ומפיק הוליוודי מוערך שזכה בפרסי אמי ועובד כחלק מצוות החברה בארצות הברית, ניהל מגעים ארוכים עם הנהלת ארמון ורסאי בצרפת לקראת פרויקט עתידי. אלא שאז הגיעה פנייה דחופה: הצרפתים חיפשו דרך חדשנית לציין את יובל ה־250 למהפכה האמריקאית, שחלק דרמטי ממנה התרחש בכלל בין כותלי הארמון הצרפתי – שם חתם המלך לואי ה־16 על הסכם הסיוע. הם שאלו אם אפשרי לייצר חוויית מציאות רבודה כזו בזמן קצר.
"הראינו להם את מה שעשינו בארץ והם פשוט עפו על זה", משחזר בלס. "כמו ישראלים, אמרנו מיד כן והחלטנו לקפוץ למים העמוקים עם טכנולוגיה חדשה לגמרי, כשאנחנו ממש דוחפים אותה אל הקצה".
מה זה אומר בפועל?
"אחד המתכנתים שלנו נתקל באתגר מורכב בקוד ופנה ישירות למהנדס בחברת מטא (פייסבוק) העולמית. כשהמהנדס שמע מה אנחנו מנסים לעשות, הוא צחק ואמר: 'כשישבנו וכתבנו את הקוד למשקפת, העלינו כל מיני תרחישים משוגעים שאנשים ינסו לעשות. כשהגענו לתרחיש שאתה מתאר עכשיו, אמרנו לעצמנו – עזבו, מי כבר ינסה לעשות דבר כזה?'. מסתבר שאנחנו ניסינו".
בתוך חצי שנה בלבד של עבודה אינטנסיבית מסביב לשעון, הצליח הצוות הישראלי לפצח את המערכת ולהוכיח שוב שדווקא החוצפה והגמישות המקומית הן אלו שמצליחות להביא את ההיסטוריה העולמית לדור הבא של הטכנולוגיה.
מתברר שהשניים הביאו איתם להשקה בוורסאי גם את הטמפרטורות הישראליות. אירופה, כמנהגה בשנים האחרונות, קיבלה את פניהם בגל חום קיצוני. "נפלנו על גלי חום מטורפים", משחזר בלס. "סגרו בתי ספר, ובתוך ארמון ורסאי אין מזגנים. אתה עובד בתוך המרחב ההיסטורי הזה ופשוט מתבשל". ביום ההשקה שיחק להם המזל והשרב נשבר. הארמון נסגר לחלוטין לקהל הרחב ונפתח רק למוזמנים רשמיים: שר התרבות הצרפתי, אמנים, יוצרים, ומנהלי המוזיאונים הגדולים באירופה.
"בשבילי זו הייתה הגשמת חלום", אומר אדלר בעיניים נוצצות. "אחרי ירושלים, פריז היא העיר שאני הכי אוהב בעולם. תמיד חלמתי לעבוד בה, ופתאום לעשות את זה בוורסאי? הרגשתי על גג העולם. באותו ערב נתנו לנו להסתובב חופשי בכל חללי הארמון. נכנסתי לחדרים של לואי ה־16 ומארי אנטואנט, והגעתי לאולם המראות המפורסם. ביומיום דחוסים שם אלפי תיירים בו־זמנית, ופתאום אני צועד שם לבד. השעה הייתה שעת שקיעה, הם פתחו את הווילונות הענקיים, ורוח נעימה נכנסה פנימה. זה היה רגע הרמוני כזה, מין תחושה שאתה פוסע בתוך ההיסטוריה ממש".
צילום: באדיבות המראוינים
כשנגמר הסיור הפרטי, השניים יצאו אל קוקטייל ההשקה החגיגי על הטראסה של הארמון, שם מצאו את עצמם מתערבבים בטופ של עולם האמנות והאופנה העולמי. "עמדנו שם ודיברנו עם אנשים שעושים פרויקטים לשאנל, לדיור, עם זוכי פרס אמי. בכנס אחר פגשנו את הארט־דירקטור של הרמס – שסיפר לנו שהוא בכלל עושה עלייה בחודש הבא", מחייך אדלר. "הרגשתי שאנחנו מייצגים את ארץ הקודש בכבוד".
צרפת שוברת שיאים של אנטישמיות בשנים האחרונות, הרגשתם את זה?
"מבחינה מקצועית כולם היו נחמדים, אדיבים וקולגיאליים לחלוטין. בשום שלב לא הרגשנו שאנחנו צריכים להסתיר או להצניע את העובדה שאנחנו מגיעים מישראל. להפך, המפגשים הולידו רגעים מפתיעים".
אדלר נזכר בתקרית הפוכה שהתרחשה במהלך קוקטייל ההשקה החגיגי בתוך הארמון. "נכנסתי לקפלה (הכנסייה של הארמון) ופתאום קלטתי על אחד הקירות את שם השם המפורש כתוב באותיות עבריות. ראיתי שם מישהי שעומדת, מסתכלת על זה וחוקרת את המקום. ניגשתי אליה ואמרתי לה: 'את יודעת שזה כתוב בעברית, נכון?'. התפתחה שם שיחה שלמה ומדהימה על קבלה ועל ספירות, איתה ועם עוד מישהי – שתיהן בכלל לא יהודיות. כשאמרתי להן שאני מישראל, אחת מהן מיד אמרה: 'אני חייבת להגיע לבקר אצלכם'. ברגע הראשון, עם כל מה ששומעים בחדשות, לא ציפיתי לשמוע משפט כזה בלב ארמון ורסאי. אבל זה בדיוק העניין – המציאות בשטח לפעמים הרבה יותר מורכבת ומזמינה מהכותרות המפחידות שמגיעות לתקשורת".
מבחינתם, ורסאי הייתה רק קפיצת מדרגה קדימה מהקארדו הירושלמי, והעיניים שלהם כבר נשואות אל העתיד, בחזרה לארץ. "בישראל המטען ההיסטורי והעוצמות התנ"כיות גדולים מאוד, אבל פיזית – הרבה כבר לא קיים", אומר בלס. "החלום הוא לקחת מקומות כמו נבי סמואל, אתרים מתקופת החשמונאים, ולבנות להם את הקומה הנוספת הזו, שתגרום לאנשים להבין איפה הם עומדים".
ההוכחה לכך שהשיטה עובדת הגיעה בדמותו של בנקאי מזרח־אירופי אמיד, משקיע אמנות כבד, שהגיע לסיור בוורסאי יחד עם בנו בן ה־11, שסירב להרים את הראש מהסמארטפון. "הילד שם את המשקפת לסבב", מספר אדלר בחיוך. "כשניגשנו לאבא מאוחר יותר ושאלנו איך היה, הוא אמר בתדהמה: 'הילד שלי, שלא עוזב את הטלפון לרגע, ביקש ממני לעשות את החוויה הזו בפעם השלישית ברצף'. ברגע הזה הבנו שלא צריך לשכנע אף אחד. בתוך רבע שעה, הטכנולוגיה הזו מצליחה לעשות את מה שספרי ההיסטוריה מנסים לעשות כבר שנים: לגרום לדור הצעיר להתאהב בעבר".
ההצלחה בוורסאי פתחה להם שערים לעולם: על הפרק כבר נמצאים פרויקטים נוספים בצרפת, סין וארצות הברית, לצד עבודה מקומית ומרגשת בישראל סביב סיפורו של "האלון הבודד" בגוש עציון והסיפור של נבי סמואל. אבל מעבר לטכנולוגיה, יש כאן קרב עמוק על הנרטיב. "בסוף, מישהו צריך לשלוט בסיפור", אומר בלס. "ורסאי הוא מוסד לאומי צרפתי, והיה להם חשוב שיכירו את ההיסטוריה מהזווית שלהם. זה נכון לכל מקום. אנחנו מספרים את הסיפור שלנו לילדים שלנו, וההחלטה מה לא לספר חשובה לא פחות ממה שכן מספרים".
הם הבינו שצריך לשנות את חוקי המשחק של עולם התרבות כדי לנצח בקרב הזה. "ילדים היום צריכים לגעת, הם גדלים על סליים ועל אינטראקציה, הם לא יכולים להיות צופים פסיביים", מחייך אדלר.
"במשקפת שלנו אתה לא רק מביט בפורטרט משעמם של אציל על הקיר. אתה יושב איתו לשתות שוקו חם או מלטף את הכלב של המלכה שמסתובב לך בין הרגליים. המערכת מגיבה לתנועות הידיים שלך. אתה הופך לחלק מההיסטוריה, והרושם שזה משאיר עליך הוא אחר לגמרי. מוזיאונים ואתרי מורשת בכל העולם כבר מבינים את זה ורוצים לקפוץ על העגלה. הכלי הזה כל כך עוצמתי, שבעוד כמה שנים הוא כבר יהיה מובן מאליו. וכשכולם יגיעו לשם? אנחנו, בעזרת השם, כבר נהיה בדור הבא של הדבר הזה".