במשך ריאיון קבלה שלם הרגישה שרה ב״ק שהיא עומדת למשפט. היא הגישה מועמדות לתוכנית מנהיגות של ארגון מוכר, אבל במקום לשאול אותה על מיזמי התרבות היהודית שהקימה, על עבודתה החברתית או על הדרך הארוכה שעשתה בעולם התקשורת, המראיינים התעניינו בעיקר בשאלה אחת: איך היא מתכוונת לשנות את ערוץ 14, שבו היא עובדת.
״הרגשתי שבמקום לדבר עליי, כל השיחה הייתי צריכה להתנצל על עצם קיומי״, היא מספרת. "לא עניין אותם בכלל מה אני עושה בתחום התרבות היהודית. מבחינתם הייתי פשוט נציגה של 'הדבר הבזוי והמאוס הזה'". לתוכנית היא לא התקבלה. "ואז הלכתי לסופרמרקט, ואנשים חיבקו אותי ואמרו 'כל הכבוד לכם'. עמדתי שם וחשבתי לעצמי איזה פער עצום יש בין האדנותיות של חברי ועדת הקבלה לחיים עצמם".
במידה רבה ב״ק חיה כבר שנים בתוך הפער הזה. היא מזוהה עם ערוץ 14, אבל אינה שותפה לוויכוחים קולניים. היא שייכת לימין, אך עדיין מדברת על הצורך לשמור על הקשר עם המחנה האחר.
ב"ק, 50, גרה בכפר עציון, גדלה בקריית־ארבע ובירושלים ולמדה קולנוע בבית הספר "מעלה". במשך כמעט עשור הייתה כתבת החינוך של חדשות 2, ולאחר מכן הגישה את "ערב חדש" בחינוכית. היא עשתה תואר ראשון במשפטים ותואר שני במדיניות ציבורית, ופיתחה גם קריירה מוזיקלית, בין השאר במופע משותף עם אריאל הורוביץ. בין לבין גידלה ביחד עם בעלה, הרב אפרים ב"ק, שישה ילדים. בשנים האחרונות הזיהוי התקשורתי שלה הוא עם ערוץ 14, שם היא מגישה את תוכנית הלילה ומשתתפת בפאנלים וכמגישה מחליפה בתוכניות שונות.
"אמת חזקה ובועטת". אולפן הפטריוטים של ערוץ 14 | צילום: לירון מולדובן
לפני שש שנים הייתה לה גם אפיזודה פוליטית קצרה: לקראת הבחירות לכנסת ה־23 שהתקיימו במרץ 2020 היא שוריינה במקום השני ברשימת מפלגת הבית היהודי המאוחד, אך לבסוף הוצבה במקום השמיני בלבד ברשימת "ימינה" המאוחדת. הרשימה קיבלה שישה מנדטים, והיא נותרה בחוץ.
"ביום הבחירות", היא משחזרת, "הלכתי להתפלל בקבר רחל כדי שהבחירות יעברו בהצלחה. למחרת, כשנודע שלא נכנסתי לכנסת, פגשתי מישהו שאמר לי: 'רחל התפללה עלייך ממש טוב'. הרגשתי שזה מאוד נכון. מצד אחד, היה בתקופת הקמפיין קסם של מפגש בלתי אמצעי עם המון אנשים בחוגי בית ובקהילות ברחבי הארץ, פנים אל פנים ולא דרך מסכים, ואת זה מאוד אהבתי. אבל להגיד לך שאני חושבת שהכנסת היא המקום הנכון עבורי להשפיע על המציאות? התשובה היא חד־משמעית לא.
"לאחרונה פנו אליי שתי מפלגות והציעו לי להצטרף אליהן", היא מגלה, "מפלגה אחת מהמרכז ומפלגה אחת מהימין. היה לי קל מאוד להגיד להן - לא תודה. הבנתי שפוליטיקה היא לא האות שלי בספר התורה".
השיחה איתה מתקיימת הפעם כשהיא בניו־ג׳רזי, הרחק מאולפני הטלוויזיה ומהוויכוחים הפוליטיים. היא נמצאת שם כדי לטפל בחמישה מתוך ששת ילדיהם של אחותה מירי וגיסה אלישע מדן, שנפצע בעזה, איבד את שתי רגליו ושב לארצות הברית לסבב טיפולים נוסף. ״המשפחה נמצאת כאן במסגרת תקופת השיקום של אלישע. כשהתברר לאחרונה שאלישע צריך לטוס לקולומבוס אוהיו לניתוח, מירי אחותי הגיבורה כמובן טסה איתו, ואני הוקפצתי מהארץ כדי להיות עם הילדים, בני החמש עד 16״. בין ארוחות, הסעות וטיפול בילדים, היא ממשיכה לנהל מרחוק גם את ההכנות לפסטיבל ״אגדה״, המיזם שבאמצעותו היא מנסה לעשות את מה שהיא מבקשת לעשות גם בשיח הישראלי: לא למחוק את ההבדלים, אלא לאפשר לסיפורים השונים לחיות זה לצד זה.
*
פעם אחת, באמצע התוועדות שערכו תלמידיו, נכנס פתאום הרבי מצאנז אל החדר ושאל: "אברכים יקרים, במה אתם עוסקים?" מגודל הפחד שנפל על התלמידים נאלמו כולם ולא השיבו דבר, אך הרבי חזר על שאלתו בשנית. "עוסקים אנו בסיפורי מעשיות, ומספרים על מעשי הצדיקים", ענו לו לבסוף. בפיו של הרבי הייתה מונחת מקטרתו המיוחדת והוא העלה בה טבעות עשן בזו אחר זו. ואז אמר הרב: "דעו, כי יש מין עוף הנקרא פָא. עוף זה, רגליו מצורעות וגלדי פצעיו מכסים זה את זה. כשמביט העוף הזה ברגליו הוא מצטער מאוד עד שמואס בחייו. והנה, בורא העולם, יוצר כל חי, ברא לעוף הזה גם כנפיים, ובהן נוצות יפות ומגוונות בכל מיני גוונים של נוי ויופי. ובשעה שאותו העוף מצטער על הצרעת שברגליו מיד מביט על כנפיו ורואה את יופי זריחת נוצותיו – יופי שאין כדוגמתו בעולם כולו - ומיד נפשו שבה אליו, וחייו נאחזים בו.
"כך אנחנו", המשיך הרבי מצאנז, "כשאנו מביטים על עצמנו, הנה כמעט שנפסקה החיוּת מקרבנו מרוב צער. אולם כשאנו מביטים על אבותינו ועל רבותינו הצדיקים הזכורים לטוב ומספרים על אודותיהם, אנו משיבים בזה את חיותנו. כשאנו דבקים בהם, אנו עצמנו עולים בכך אל על".
סיפורים יהודיים, כמו זה שב"ק מספרת על הרבי מצאנז, הם העיסוק העיקרי שלה בשנים האחרונות - לצד עיסוקיה התקשורתיים. לפני כשבע שנים היא הקימה את מיזם "זושא", שבמסגרתו ליקטה סיפורים חסידיים והנגישה אותם ברשת, זמן לא רב לאחר מכן נוסף מיזם דומה שמוקדש לסיפורי חכמי המזרח, "חכימא". משני המיזמים האלה קם האתר "אגדה – בית סיפורי העם היהודי", שבשבוע הבא בימים שני ושלישי (27־28 ביולי) יצא מהרשת אל גן הפעמון בירושלים בפסטיבל שבו יקומו הסיפורים לתחייה דרך יצירה, תיאטרון ומוזיקה.
"את זושא הקמתי עם ד"ר זאב קיציס בהשראת ביאליק, שאחרי שעשה עם רבניצקי את ספר האגדה פנה לש"י עגנון ולמרטין בובר כדי לעשות פרויקט דומה לחסידות. הוא קרא לזה קורפוס חסידיקום. הם עבדו על המיזם שנה שלמה, ואז פרצה שריפה בבית של עגנון, וכל העבודה שלהם - שהייתה כבר מוכנה לדפוס ככרך ראשון - עלתה באש. בספרייה הלאומית נמצאים כמה דפים בודדים שבובר שמר מהשריפה ההיא. הכוונה המקורית הייתה להמשיך, אבל עגנון אושפז אחר כך, והיוזמה לא יצאה לפועל במתכונתה המקורית. ביאליק אמר בזמנו שזה יהיה ספר לאלף שנים. בובר אומנם כתב בהמשך את 'אור הגנוז' ועגנון כתב סיפורים חסידיים משלו, אבל זה לא היה הקורפוס המלא והמאורגן. ואז אנחנו הקמנו את זושא".
מתי נבט בך הרעיון?
"רציתי לעשות את הדבר הזה כבר המון זמן. עוד כשלמדתי קולנוע עשיתי עיבודים לסיפורים חסידיים, כי זה משהו שאני אוהבת מאוד. מאוחר יותר הבנתי שאין ברשת מקום שבו הסיפורים האלה מקוטלגים בצורה נגישה לפי נושאים. יש המון על רבי כזה או אחר, אבל לא היה מקום שבו יכולתי פשוט לחפש סיפור על תשעת הימים או על נושא ספציפי אחר ולקבל תוצאות ממוקדות".
הגיס אלישע מדן (מימין) ואביו הרב יעקב | צילום: צילום מסך
אחרי שסיימו עם מלאכת ההקמה של זושא הם ערכו השקה חגיגית בבית הנשיא, שאליה הזמינה ב"ק גם את בני משפחתה. "סבתי האלג'יראית אמרה לי 'זה יפה מאוד, אבל מה עם הסיפורים שלנו?'. פתאום קלטתי כמה היא צודקת. ברור שיש סיפורים חסידיים, אבל איפה הסיפורים של חכמי המזרח? ממש איך שזושא עלה לאוויר, התחלתי לעבוד על חכימא. קיבלנו תמיכה מוועדת ביטון וממט"ח, וביחד עם הספרייה הלאומית וקרן אבי חי הקמנו, חכם ד"ר חזי כהן ואני, את המיזם לסיפור חכמי המזרח".
ובכל זאת הגיעו תלונות: למה אתרים נפרדים לאשכנזים ולספרדים? שאלו אותה אנשים. "חיפשתי דרך לשתף פעולה, לאחד את כל הסיפורים תחת קורת גג אחת וגם להגדיל את המאגר. הוספנו סיפורי חז"ל וסיפורי ימי הביניים - שזה ז'אנר שהיה צריך לחפור קשה מאוד כדי למצוא בו סיפורים - הוספנו גם קצת סיפורי זוהר, שהם מורכבים יותר אבל ארזנו אותם בקפסולות נגישות, וכן סיפורי התיישבות, עלייה וראשית הציונות. את המהלך הזה עשיתי יחד עם מרכז זלמן שזר. היופי עכשיו הוא שאם אתה מחפש סיפור לתשעה באב, לט"ו באב או בנושא הורים וילדים, אתה מוצא סיפורים מכל התקופות ומכל קצות ההיסטוריה היהודית".
אין איזו תחושה של "מיש־מש" - לקחת את סיפורי החסידים מאוקראינה ומרוסיה הלבנה, ולצידם סיפור על רב מתוניסיה ומשהו על נפתלי הרץ אימבר?
"יש שותפים שאומרים לי 'אני רוצה כל ירק בנפרד, לא רוצה סלט'. אבל אני מרגישה שזה בדיוק צורך השעה. לא יצרתי סיפורים בדיוניים שבהם רבי נחמן ואור החיים הקדוש נפגשים. לא המצאתי תכנים, אלא אפשרתי להם לחיות זה לצד זה".
בעולם החרדי הקלאסי מתייחסים לעיסוק בסיפורים כאל עיסוק בזוטות. הרעיון הוא ללמוד גמרא ופלפול, לא לברוח לאגדות. הגמרא עצמה מביאה אגדות לפעמים כדי לעורר את הלומדים בין סוגיה לסוגיה, ואת הופכת את זה לעיקר. יש בזה משהו קל ונוח, אולי נוח מדי?
"נכון שזה קל ונוח, וזה בדיוק הקסם של סיפורים. סיפור לא דורש מהשומע ידע מקדים. כשאתה בא להרצות לפני קהל, מבוגרים או ילדים, אתה לא פותח מיד בסוגיה קשה במסכת חולין, אתה מביא סיפור כדי לפתוח את הלב. הדור שלנו הוא דור של לב, דור שצמא לשמוע. לסיפור יש כוח להעביר מסרים בצורה הכי ישירה, נטולת פילטרים או התנגדויות. מה אפשר להגיד נגד סיפור יפה? יכול להיות שאם הייתי לומדת בישיבה חרדית, הייתי רואה בזה רק פרפראות, אבל לא למדתי שם".
אני משער שכמות סיפורי החסידות האשכנזיים שיש בזושא גדולה בהרבה מאלו שבחכימא.
"כן, בערך פי שניים. כשהשקנו את חכימא, וראינו את זה בבירור גם בדפי הפייסבוק השונים שהיו למיזמים, הרגשנו שההתגייסות למיזם הזה הייתה ממש מעשה של הצלה. זו תופעה סוציולוגית של ציבור גדול שצמא ואומר: 'תחזירו לנו את האוצרות שלנו'. סבי, הרב אברהם חזן ז"ל, שהיה יליד אלג'יריה וכיהן בארץ כרב הראשי של המשטרה והשב"ס, כתב לקראת סוף ימיו חשבון נפש שבו אמר שהתורה של בני צפון אפריקה הוצנעה יתר על המידה בארץ. וזה עוד היה אנדרסטייטמנט. זה נכון לגבי התורה, הסיפורים וגם הפסיקה הספרדית. כשהוא עלה לארץ, אחרי שנים שבהן כיהן כרב הקהילה בשטרסבורג והיה תלמיד חכם עצום, שאלו אותו ברבנות כאן במעין זלזול: 'מי נתן לך סמיכה לרבנות?' הוא אמר להם: 'תבחנו אותי עכשיו'. הציעו לו להתכונן, אבל הוא התעקש להיבחן באותו הרגע, וכמובן עבר את הבחינות בהצטיינות. אבל התחושה הזו, שאתה תמיד צריך להוכיח את עצמך כי לא מכירים את המקורות שלך, צורבת ודורשת תיקון. לכן המאמץ שלנו בחכימא הוא מאמץ תרבותי קריטי כדי לתת מקום של כבוד לעולם הזה".
האתר המאוחד הושק לפני כמעט שנתיים, אבל המלאכה לא תמה וב"ק עדיין לא הגיעה אל המנוחה ואל הנחלה. "זה פרויקט מתמשך", היא אומרת. "עכשיו למשל אני עובדת על איסוף של סיפורים מהשואה. הרעיון הוא לא להביא סיפורים היסטוריים יבשים, אלא סיפורים שיש בהם לקח ומסר, מתנה לדרך. החלק השני של העבודה הוא להוציא את זה החוצה. אנחנו רואים הצלחה באתר, יש המון כניסות, אבל צריך גם לייצר מפגש חי עם הציבור".
במסגרת המיזם, ב"ק בשיתוף מרכז שזר הוציאו הגדה לפסח, הפיקו את טישילולה - מופעים מוזיקליים שמחברים בין טיש והילולה, ויצרו סרטונים והסכתים לילדים. הם עובדים עם משרד החינוך על תוכנית מקראה, וכאמור: בשבוע הבא יתקיים פסטיבל אגדה. "אני מאוד מתרגשת לחזור לגן הפעמון, מקום יפהפה שבו הייתי מטיילת עם אחיותיי הקטנות. עבדנו בצורה מוקפדת כדי להנגיש את רוח הסיפורים בכל מיני דרכים והיה לנו חשוב לחלק את הפסטיבל למתחמים בצורה ברורה לפי ז'אנרים, כדי לשמור על הייחודיות של כל עולם ויחד עם זאת לשמור על המגוון. יהיו שם דמויות על קביים, ציורי פנים של נוצות, סדנת כתיבה, תיאטרון בובות, שחקן בדמות הבעל שם טוב יסתובב בין האנשים, ואפילו יהיו סוסים מעופפים וסדנת הולה־הופ או משחק ים־יבשה בהשראת הסיפור של חוני המעגל".
*
בתקופה הפוליטית שלך אמרת בריאיון לאמילי עמרוסי שאת רואה את עצמך כ"מקף המחבר" בין הדתיים הליברליים והתורניים. הסיפור האישי שלך הוא בעצמו סוג של מקף מחבר בין אשכנזים לספרדים. בתקופה שבה החברה הישראלית הולכת ומקצינה, התפקיד הזה הופך לקשה יותר?
"אני מאוד מודאגת מזה, וקשה לתת לכך תשובה חד־משמעית. מצד אחד, כשבאים מולך כוחות חזקים מאוד במטרה להשתיק אותך, לקשור לך את הידיים ולמנוע ממך להשפיע, את מרגישה שאת חייבת להשיב מלחמה. את לא יכולה פשוט לעמוד בצד ולהגיד 'זה לא נעים לי'".
מקום של כבוד לתורת יהודי צפון אפריקה. הסב, הרב אברהם חזן | צילום:
מי אלה הכוחות שמנסים להשתיק?
"אנשים כמו יאיר גולן או אהוד ברק, שהם דוגמה לגורמים הקיצוניים והכוחניים ביותר במחנה השני. הם היו רוצים להחזיר אותנו לימי אדיר זיק בספינה של ערוץ שבע מחוץ למים הטריטוריאליים. במקום הזה, אני מרגישה שאנחנו חייבים לעמוד על שלנו. יחד עם זאת, השפה שבה אנחנו משתמשים היא קריטית. לפעמים קל להיגרר ולהגיד 'הם נלחמים בנו, אז נחזיר מלחמה שערה'. בעיניי החשיבות הגדולה היא לא לקרוע את החבל. אני משתדלת מאוד לשמור על קשר ועל שיח. אתן לך דוגמה: אני רואה אנשי שמאל שעובדים בקרן רש"י או בארגונים דומים, שאכפת להם מאוד ממוביליות חברתית, מהפריפריה, מהעניים ומחיזוק קבוצות מוחלשות. אבל מבחינתם, כל העשייה הזו טובה ויפה כל עוד הם אלה שקובעים לאן הספינה שטה. ברגע שהאנשים מהפריפריה מרימים ראש ומתחילים להנהיג בעצמם ובדרכם שלהם – זה כבר לא מקובל עליהם. הצביעות הזו מפריעה לי מאוד.
"אני מאמינה בעשייה משותפת. יש לי חברה, לדוגמה, שאומרת לי שהיא רוצה שהבנים שלה יהגרו לגרמניה בגלל המצב הפוליטי בארץ. קשה לי לשכנע אותה בצורה רציונלית, כי הפחדים האלה הם לרוב חרדה קיומית לא לגמרי מוסברת. אבל עצם העובדה שאנחנו עובדות יחד ומדברות מייצרת קשר חברי עמוק שאני מאמינה בו".
את משלמת מחיר על הסגנון המתון שלך בערוץ 14?
"יכול להיות. בעולם התקשורת של היום, ככל שאתה קיצוני יותר, אתה מקבל יותר טראפיק וחשיפה. אם הייתי מוציאה ציוץ לוחמני בכל חמש דקות, כנראה הייתי פופולרית יותר במדדים האלה".
את לא משתתפת, למשל, בתוכנית הדגל של הערוץ, "הפטריוטים".
"התארחתי שם בעבר ואתארח שם בעתיד. הפורמט שם דורש שיח חד, נושך, וטוב שיש את זה. התוכנית הזו היא הצלחה מטורפת ולא לחינם; יש שם אמת חזקה ובועטת שמבטאת קול של ציבור ענק. בעוד שנים נבין עד כמה התוכנית הזו חוללה שינוי תודעתי מטורף ביכולת של הציבור הימני והשמרני לעמוד על שלו בגאווה. אני לא שותפה לביקורת המתייפייפת שאומרת 'אוי, תדברו יפה'. לי יש סגנון מסוים, והכול בסדר, אני חושבת שינון מגל הוא גאון תקשורת וטלוויזיה, וכך גם פליישמן וזמרי - הם אנשי אמת שעושים עבודה מעולה. לפעמים מול האבסורד שקורה בשמאל, הדרך היחידה להגיב היא באמצעות גיחוך, הומור וסאטירה, וזה מה שהם עושים בתוכנית".
האם יש לכך השלכות עבורך מאחר שאת עובדת בערוץ?
"חוץ מהסיפור בוועדת הקבלה לתוכנית המנהיגות, לא נתקלתי במשהו קיצוני מאוד, כי אני לא פנים חדשות בתקשורת. אנשים מכירים אותי והיה לי קרדיט מקצועי עוד לפני שהתחילה ההקצנה הגדולה של השנים האחרונות. רואים בי אשת תקשורת ותרבות לגיטימית".
את לא חשה לעיתים חוסר נוחות מכך שחלקים בערוץ מתגייסים כחומה בצורה להגן על המגזר החרדי ועל העסקנות החרדית בסוגיית הגיוס, רק כדי לשמור על שלמות "הגוש" הפוליטי?
"סוגיית גיוס החרדים היא נקודה כואבת ומורכבת מאוד, זה ברור לכולם. הרי ברור שאם השמאל ירצה להקים ממשלה בלי הערבים ועם החרדים, הוא יבטיח לחרדים את כל מה שהם ירצו בנושא הגיוס. יש כאן צביעות ענקית מצד השמאל, והתפקיד של התקשורת הוא גם לחשוף את הצביעות הזו. מצד שני, להגיד לך שאני לא רוצה שהחרדים יתגייסו ויישאו בנטל? ברור שאני רוצה, זה צורך קיומי ודחוף. ברור לי גם שהצבא כרגע לא תמיד ערוך לקלוט אותם בצורה שמתאימה לאורח חייהם, אבל החרדים חייבים להציע פתרונות משלהם. הם לא יכולים להגיד רק 'לא'. הם חייבים להגיד איך כן, כי אנחנו כולנו באותה הסירה. בנוסף, הוכח שיש כאן קמפיינים ממומנים בכספים זרים, במטרה לייצר סכסוך מכוון בתוך המחנה הדתי־לאומי כדי להפיל את הממשלה.
שרה ב"ק | צילום: תמר שמש
"אין שום תוחלת במלחמה הכוחנית בחרדים, והיא לא תוביל לגיוס. אין לי שום עניין לנסות לשנות את אורח החיים החרדי בכוח; יש להם דרך חיים ואני מכבדת ומעריכה מאוד תלמידי חכמים ואת עולם התורה שלהם. אני לא מאמינה שהמדינה תקרוס בגלל הציבור החרדי. אני רואה את התהליכים הפנימיים שקורים בתוך המגזר הזה, וכל פעולה כוחנית נגדם רק תשיג את התוצאה ההפוכה ותגרום להם להסתגר עוד יותר. אני אוהבת את החרדים ורוצה שהם יישארו חרדים".
חבל שלהם אין שום הערכת כבוד כלפי הרבנים שלך, כלפי תורת הציונות הדתית או כלפי התורה של הרב מדן למשל, חמיו של אחותך. זה יחס חד־צדדי לחלוטין.
"לא מפריע לי. בסופו של דבר אנחנו חייבים למצוא את הדרך לחיות כאן ביחד. מצד שני, אני לא מוכנה לקבל מצב שבו יעלו לשלטון שרים שיקפיאו את הבנייה ביהודה ושומרון מתוך תפיסה שהשטח הזה ממילא לא שייך לנו, או שייסגרו ערוצי תקשורת ימניים כי הם לא מוצאים חן בעיניהם. אני מעדיפה לשלם מחירים בנושאים אחרים, ובלבד שההנהגה של המדינה תהיה מחוברת לזהות הלאומית ולזכותנו על הארץ".