"סינדרלה לא תלך לשום מקום": הנעליים שלנו ואנחנו

העיניים שלי נודדות באופן טבעי לנעליים של המרואיינת אורנה גרנות, אוצרת התערוכה "סיפורי נעליים" במוזיאון ישראל. אכן, בניגוד לסניקרס המשעממות והנוחות שלי, הנעליים שלה לא מאכזבות: מדובר בנעליים פרוותיות חומות שעליהן מתנוססים לבבות אופטימיים. "אלו הנעליים האחרונות שקניתי ממש לפני סגר הקורונה", היא מחייכת. "חיכיתי וחיכיתי הרבה זמן לנעול אותן, כך שהן תמיד משמחות אותי כשאני הולכת איתן".

כמעט מאה נעליים שונות מוצגות בתערוכה המתקיימת באגף הנוער והחינוך במוזיאון. במוצגים יוצאי הדופן בתערוכה, המבקרים יפגשו סנדלים עתיקים בני לא פחות מאלפי שנים, לצד נעליו הטקסיות של מלך יורובה מניגריה. הגילויים ההיסטוריים הללו מוצגים לצד פסגות של עיצוב עכשווי ומעורר השראה: נעלי ה". והפלמינגו המפורסמות של המעצב קובי לוי, ויצירותיה האיקוניות של המעצבת שלי סתת. כל אלו, לצד עבודות עיצוב מודרניות נוספות, מזמינים את הקהל להביט על החפץ הכי יומיומי שלנו, הנעליים שאנו נועלים בכל בוקר, בעיניים חדשות לחלוטין. לאורך המסע בחלל, נחשף פסיפס מרתק שנע בין דמיון למציאות: נעליים שיצאו היישר מהאגדות, דגמים מרהיבים שנוצרו במטרה להרשים ולהפתיע, ונעליים עתיקות שמגשרות על פני אלפי שנים ומחברות עבר והווה. התערוכה כמובן לא פוסחת על הזהות המקומית, ומציגה נעליים ישראליות שהפכו לחלק בלתי נפרד מהסיפור של כולנו פה, מנעלי גולדה ועד סנדלי שורש. אחת האטרקציות המשעשעות והאהובות ביותר היא גרסה מוגדלת לממדי ענק של נעל המשבצות המיתולוגית של קיפי מהתוכנית רחוב סומסום המיתולוגית, שיוצרה במיוחד לתערוכה. "כל נעל היא קפסולה של אינפורמציה על היסטוריה, על זהות, על מגדר, על מקום, על מי שנעל אותה", אומרת גרנות. "זוג נעליים יכול לספר סיפור שלם. סיפור על מקום, תקופה, חלום, מסע". אנחנו כאן כדי כדי לעבור במסע הזה.

גרנות, 53, עובדת במוזיאון משנת 1998. היא גדלה בתל־אביב, בתיכון בכלל למדה ביולוגיה וכימיה, אך הרצאה שנתנה אחת האימהות בבית הספר שלה - פרופ' מירי ברוך, מומחית לספרות ילדים - על ברונו בטלהיים ועל קסמן של אגדות, שינתה את חייה. "פשוט נגנבתי מזה שמבוגרים יכולים להתעסק בזה", היא נזכרת. "והנה, הקסם של האגדות הפך לקסם של נעליים". הרקע האקדמי שלה משלב תואר ראשון בתולדות האומנות וחינוך, ותואר שני בספרות ילדים שסיימה בארה"ב.

היא החלה את דרכה במוזיאון כמדריכה באגף הנוער, ועם השנים פיתחה מומחיות ייחודית. למשל, במסגרת עבודתה היא האחראית על אוסף "ספריית האיור". לא מדובר בספריית השאלה רגילה, אלא בספרייה בתוך המוזיאון המאורגנת באופן יוצא דופן לפי שם המאייר, ולא לפי שם הספר או המחבר.

נקודת המוצא של תערוכת הנעליים נולדה מתוך הסיפורים הגדולים שכולנו מכירים: "בסינדרלה יש נעל מזכוכית, בקוסם מארץ עוץ יש לדורותי נעליים שכשמקליקים בהן הן מחזירות אותך הביתה, ובמיתולוגיה היוונית להרמס יש נעליים עם כנפיים", גרנות מסבירה. "אנחנו מכירים נעליים שיש להן תפקיד מרכזי בסיפורים, וזה היה הטריגר המקורי. לצד זה, בתוך האוספים של מוזיאון ישראל יש המון נעליים בכל מיני צורות, גם ייצוגים אמנותיים וגם נעליים פיזיות. זו תערוכה שפותחת צוהר לקהל רחב מאוד, לאו דווקא חובבי אמנות מושבעים".

התהליך שהוביל לפתיחת התערוכה הנוכחית היה ארוך ומפותל. הכול התחיל מאפרת אסף שפירא, אוצרת הלבוש מהאגף לאמנות ותרבות יהודית. אסף שפירא עבדה על תערוכה שהציגה את ארון הבגדים היהודי, ובעקבותיה, ובגלל שבמוזיאון יש נעליים בתצוגות שונות, הציע פורום האוצרים להציג תערוכה שתעסוק בנעליים. שם גם נולד החיבור לסינדרלה ודורותי, ונוצר שיתוף הפעולה בין האוצרות. העבודה התפרשׂה על פני שבע שנים לא פשוטות, רצופות דחיות ושינויים. בשלב מסוים אסף שפירא החליטה לפרוש מהפרויקט לטובת תערוכה אחרת, אך הרצון להמשיך לחקור את הנושא המשיך לבעור בגרנות. התערוכה עברה גלגולים רבים עד שהגיעה לבסוף לאגף הנוער.

קריצה לילדים היא מיטת הנעל של שרית שני־חי, נעל ענקית שהפכה למיטה דמיונית. לצידה מופיע כיתוב על הקיר האוסר על טיפוס, "אומנם כולנו היינו רוצים לישון בה, אבל אנחנו נדרשים פה לדמיין"

"מאוד שמחתי", אומרת גרנות, "כי העבודה המשותפת הובילה למחקר מרתק שעושה אינטגרציה בין גופי ידע שונים. אפרת הביאה את המחקר האנתרופולוגי, וכשהרחבנו את היריעה גילינו ייצוגים של נעליים בעוד הרבה מחלקות ואוספים במוזיאון. זה מוזיאון אדיר עם אוסף אנציקלופדי בכל תחום שתגעי בו. אפשר היה לעשות עוד המון תערוכות נעליים. התערוכה הולכת כל הזמן בשני צירים: ציר אחד של סיפורים שבהם יש נעליים, וציר שני שבו כל נעל מספרת את הסיפור של עצמה. כל נעל היא קפסולה של אינפורמציה על היסטוריה, זהות, מגדר, מקום ועל מי שנעל אותה".

במהלך הסיור באגף, רעש של צחוק וריצות ילדים ממלא את החלל. "את שומעת את הרעש הזה?" היא שואלת ומחייכת, "בדרך כלל חושבים שמוזיאון צריך להיות מקום שקט, אבל לא בתערוכות של אגף הנוער. הרעש הזה הוא סימן שהתערוכה עובדת. ילדים מרגישים בנוח לחקור בתנאים שלהם. זו חוויה הוליסטית של כל הגוף וכל החושים. היא מעוצבת בצורה שמיועדת לאנשים שמסתכלים על העולם מזווית נמוכה יותר, אבל היא מתוחכמת ועמוקה מאוד מבחינה קוגניטיבית ואוצרותית".

בתערוכה מוצגים קרוב למאה זוגות נעליים (חלקם מוצגים כמפורקים), לצד עבודות שהוזמנו במיוחד מיוצרים מקומיים בתחומי הווידאו, הסאונד, התיאטרון והעיצוב התעשייתי. "יש כאן אתגר. כשמבוגרים באים לחוויית למידה קוגניטיבית, הם קוראים ומתבוננים. ילדים, לעומת זאת, לומדים מתוך סקרנות ומשחק. כשאנחנו נועלים נעליים של מישהו אחר, זו למידה אחרת לגמרי. נעל היא חפץ קטן ומרוכז מאוד, כמו ממתק של לבוש".

הסיור מתחיל בחלק שמציג את הנעל כיצירת אמנות, שם הדגש הוא על הצורה שדוחקת את הפונקציונליות הצידה. אפשר למצוא שם וריאציית נעלי קיפי של שלי סתת: מגפיים בעיצוב אופנתי המבוססים על נעלי הבית המיתולוגיות של קיבוץ דפנה שהיו פעם סמל סטטוס ישראלי. שלי, שהייתה ראש מחלקת צורפות ואופנה בבצלאל, מייצגת בתערוכה דורות של יוצרים מהאקדמיה הירושלמית. קריצה לילדים היא מיטת הנעל של שרית שני־ חי, נעל ענקית שהפכה למיטה דמיונית. לצדה מופיע כיתוב על הקיר האוסר על טיפוס, "למרות שכולנו היינו רוצים לישון בה, אנחנו נדרשים פה לדמיין", אומרת גרנות בחיוך.

"כשמדברים על אופנה וזהות מחפשים סגנון. אני חושבת שאין באמת סגנון ישראלי מובהק, יש פשוט העדפה גורפת לנוחות. זה בא לידי ביטוי בכך שישראלים משתמשים בנעליים ליותר ממטרה אחת"

בחלל הראשון ניצבת ויטרינה שלמה המוקדשת לקובי לוי, מעצב ישראלי בעל שם עולמי, שהפך את עולם ההנעלה למגרש משחקים סוריאליסטי ומלא הומור. לוי, בוגר בצלאל, לא מעצב נעליים - הוא מפסל אותן. היצירות שלו הופכות חפצים מוכרים, חיות ואיקונות תרבותיות לעקבים מעוצבים, כאשר נעל אחת נראית כמו ". שנפתחת, אחרת כמו ציפור פלמינגו ורודה, ואחרת כקליפת ".. העיצובים הייחודיים והאקסצנטריים שלו תפסו במהירות את עיניהם של סטייליסטים ברחבי העולם, וזכו לחשיפה מטורפת כשהכוכבת הבינלאומית ליידי גאגא בחרה לנעול את "נעל המולטי־מדיה" בעיצובו בקליפ המפורסם שלה לשיר Born This Way. הנוכחות של דגמיו בתערוכה היא חגיגה ויזואלית שממחישה לילדים ולמבוגרים כאחד שעיצוב יכול להיות פרוע, יצירתי וחסר גבולות.

לצד הוויטרינה שלו מוצגות עבודות וידאו ארט ואינסטגרם: עבודות וידאו של דניאלה מרוז (עבור המותג שופרא) וחשבון האינסטגרם הפופולרי של טל שפיגל (Desserted in Paris), המשלב בין נעליים צבעוניות לקינוחי גורמה. שניהם בוגרי המחלקה לתקשורת חזותית, המשתמשים בשפה חזותית מרתקת.

הסיור שלנו ממשיך לתוך ספריית הילדים, הבייבי של גרנות, שם מוצבת סדרת איורים בשחור־לבן של המאיירת מירב סלומון, המעניקה פרשנות חדשה ומפתיעה לאגדות המוכרות. אצל סלומון, בניגוד למקובל, הנעל של סינדרלה אינה קטנה וזניחה אלא גדולה ובולטת, והמאייר הופך כאן לפרשן ספרותי המעורר מחשבה מורכבת גם אצל המבוגרים.

"תערוכה טובה חייבת להכיל עומק ומורכבות. העבודה הזו לא מאכילה בכפית, היא מפעילה את הדמיון שלנו. אנחנו רואים את הנעליים של הרמס ומדמיינים לבד לאילו פרשיות מיתולוגיות הוא מתעופף. זהו בדיוק ההיפוך של התערוכה: מבחוץ הצורה היא העיקר, ומבפנים, התוכן הוא המלך".

ילדי 2026 מוצפים בחשיפה מוגזמת לדיגיטל וחיים בקצב היפר־אקטיבי. כיוצרת, את לא מרגישה שלפעמים ילדי ישראל עוברים סוג של "השטחה"? קשה יותר להביא אותם למוזיאון, ואולי צריך לייצר עבורם תכנים פשוטים יותר. כשאת יוצרת את התערוכה, על איזה קהל את חושבת?

"הילדים של היום מסוגלים להכיל מורכבות רגשית, בדידות לצד שמחה, עצב לצד חברות. יש כל מיני רגעים שהם צריכים לפגוש, ואין שום סיבה להגיש להם משהו לעוס. בדיוק כמו שאנחנו מאמנים את החך של הילדים לטעום כל מיני טעמים ומרקמים, אנחנו צריכים לאמן את הרגש שלהם. בסופו של דבר, כל דבר שאנחנו עושים עבור ילדים תלוי בתיווך של המבוגרים. המבוגרים הם שומרי הסף, ואנחנו צריכים אותם איתנו.

"אגף הנוער והחינוך לאמנות הוא מצפן, יש לו דרך. כשאני יוצרת תערוכה אני לא חושבת על המצוי, אני חושבת על מה שראוי ועל מה שטוב שיהיה. במובן הזה, כל מי שעובד כאן הוא אופטימי חסר תקנה. כשהורים וילדים באים, הנוכחות שלהם בביקור הנוכחי היא חשובה, אבל יותר מכל קהל אחר, מה שבאמת חשוב זה הביקור הבא, שהם ירצו לבוא לכאן שוב. התערוכה מעוצבת כך שהיא מזמנת בחירה, השראה וחופש. זה לא שאין בה גירויים, אבל הם במינון אחר, ויש בהם משהו שמייצר נוכחות והאטה. למשל, החלל שנכנסים אליו, שיש בו ריצוף של כל המרקמים, ממש מאט אותך. אני רוצה שהמבקרים יישארו פה ויהיו נוכחים. אם יש לי טיפ להורים שמגיעים למוזיאון, הוא קשור לאג'נדה: תנו לילדים את הבחירה. אם המוזיאון יהיה עוד מקום שבו מחליטים עליהם, שלא נתפלא שהם לא ירצו לבוא איתנו. היום הצורך של ילדים בעצמאות מגיע מוקדם מאי פעם. כדי לגדול הם צריכים להתנגד, ככה הם מגלים את הגבולות של עצמם, וזה מבורך. התפקיד שלנו הוא לגונן עליהם, אבל אם לא נרשה להם לשוטט ולבחור את הנתיב שלהם בתערוכה, למה שהם ירצו לבוא? הפתרון הוא שיטוט עצמאי, כשההורה נמצא שם מאחור ומסתכל. בלי להעליב, למבוגרים יש המון מה ללמוד מאיך שילדים צורכים אמנות. ילדים צורכים אותה בלי שיפוטיות ובלי דעות קדומות, הם הרבה יותר פתוחים ויזואלית וחושית לחוויות לא מילוליות. מבוגרים תמיד רוצים את ההסבר, רוצים לדעת את הלמה. ילדים, לעומת זאת, פתוחים פשוט לחוויה".

מה למדת על הנעל הישראלית?

"בתערוכה מוצגים 14 זוגות נעליים ישראליות שמסכמות את כל מרחב ההנעלה המקומי. הרבה פעמים כשמדברים על אופנה וזהות מחפשים סגנון, ואני חושבת שאין באמת סגנון ישראלי מובהק - יש פשוט העדפה גורפת לנוחות. זה בא לידי ביטוי בכך שישראלים משתמשים בנעליים ליותר ממטרה אחת. בחוץ לארץ יש נעליים לאירועים, נעליים ליום־יום, לקיץ או לחורף. כאן, עם נעליים של מים הולכים ביבשה, עם נעלי בית יוצאים החוצה, ועם סנדלי שורש הולכים פשוט כל הזמן. זה קשור מאוד לאקלים הים־תיכוני, שבו רוב השנה הולכים עם סנדלים, אבל זה קשור גם לפשטות של העיצוב. הפטנט של שורש, למשל, הוא בסך הכול סוליה עם כמה רצועות, נעל מאוד לא מסובכת לייצור. לעומת זאת, סנדלי טבע מגיעים ממפעל ישראלי מרשים מאוד, ביקרנו שם, שבו כל חלק בנעל מיוצר במכונה אחרת עם בקרת איכות קפדנית. מעניין לראות איך בחפץ אחד נפגשים היסטוריה, עיצוב וחדשנות: לפעמים הפתרון העיצובי שלו קל, ולפעמים הוא מצריך מערך מורכב וכמות מחשבה עצומה".

"הילדים של היום מסוגלים להכיל מורכבות רגשית, בדידות לצד שמחה, עצב לצד חברות. יש כל מיני רגעים שהם צריכים לפגוש, ואין שום סיבה להגיש להם משהו לעוס. בדיוק כמו שאנחנו מאמנים את החך של הילדים לטעום כל מיני טעמים ומרקמים, אנחנו צריכים לאמן את הרגש שלהם"

בתערוכה מוצגים גם מגפי העבודה הקיבוציים האיקוניים. "המבקרים רואים אותן וישר מפליגים לסיפורים, לחלוציות, ואפילו למגפיים של ברוך של להקת כוורת. אי אפשר שלא לחשוב על זה".

לצד סנדלי השורש ומגפי העבודה הקיבוציים, התערוכה חוזרת לפריטים שהיו פעם חלק בלתי נפרד מנוף הילדות והבגרות הישראלי, כמו נעלי הספורט המיתולוגיות של המגפר. "אלו היו הנעליים בה"א הידיעה", נזכרת גרנות בחיוך, "איתן הלכו לשיעורי ספורט, אבל הן שימשו גם כנעליים החגיגיות ביותר לאירועים". גרנות ערכה מצוד אחר נעלי גולדה. הנעליים המסיביות הללו, שהיו בשימוש רחב בצה"ל ומחוצה לו, נקשרו לעד בשמה של ראש הממשלה לשעבר גולדה מאיר, אישה פרקטית להפליא שנעלה אותן באדיקות. אלא שדווקא בגלל שהיו כל כך נפוצות ויומיומיות, איש לא חשב לשמור אותן למזכרת. הן לא נתפסו כיצירת אמנות, והחיפוש אחריהן הפך למשימה בלשית כמעט בלתי אפשרית. "קשה מאוד למצוא אותן כיום", היא מספרת על מאחורי הקלעים של איסוף המוצגים. "לאספנים אין אותן, והרבה מלווים פשוט הרימו ידיים. עברתי מסע שלם בשביל זוג אחד. אפילו התקשרתי ללאורה ריבלין, ששיחקה את התפקיד הראשי בהצגה על גולדה מאיר, בתקווה שאולי היא שמרה את הנעליים שאיתן עלתה על הבמה, אבל הן לא היו בתאטרון הבימה ולא אצלה". בסופו של דבר, הנעליים המוצגות בתערוכה אותרו והושאלו במיוחד ממוזיאוני בתי האוסף של משרד הביטחון וצה"ל. לצד נעלי גולדה, מוצגות נעלי הכדורסל הרשמיות של כוכב ה־NBA הישראלי דני אבדיה, ודרכן יגלה הדור הצעיר שנעליים ישראליות יכולות להגיע הכי רחוק שיש, עד לפסגת הספורט העולמי.

אחד החללים המעניינים בתערוכה מוקדש למה שהאוצרת מכנה "נעליים בלתי אפשריות": פריטים שחותרים תחת התפקיד המקורי של הנעל, ובמקום לאפשר תנועה, הם כובלים ומצרים את הצעדים של הנועלת. רובם, באופן לא מקרי, יועדו לאורך ההיסטוריה לנשים.

"כשמסתכלים על נעליים שנועדו לרגליים כבולות מסין, זה פשוט בלתי יאומן כמה אכזריות נדרשו כדי להביא אותן למצב הזה", היא מסבירה. "המטרה הייתה לקשור את הרגליים של הבנות כדי לעצב כפות רגליים קטנות, כסמל ליופי, עדינות וצייתנות. אבל המשמעות האמיתית היא פשוטה: מי שהרגליים שלה כבולות בתוך הנעל הזו, לא יכולה להגיע רחוק בלי רשות".

סיפור דומה מספרות נעלי הצ'ופין, נעלי פלטפורמה עתיקות שהיו פופולריות מאוד בימי הביניים ובתקופת הרנסנס, במיוחד באירופה. במקור, הן נועדו במיוחד לנשים כדי להגביה אותן ולמנוע מהשמלות הארוכות להתלכלך בבוץ וברחובות המטונפים של התקופה, "נשים שנשאו אותן הורמו מעם, והן לא יכלו ללכת לבד, אלא נזקקו לפמליית משרתות שלמה שתתמוך בהן. הגובה הזה היה סמל סטטוס מוחלט, אבל הוא לא בדיוק אפשר לך לדלג, לרוץ או לברוח".

בתוך שלל הזוגות, בולטת נעל אחת בודדת, שאינה חלק מזוג. זוהי נעל החליצה, המשמשת בבית הדין הרבני בטקס הביום והחליצה המסורתי. "בגלל השנים האחרונות והמלחמה, לצערנו הרב הטקס הזה חזר להיות רלוונטי", משתפת האוצרת. "כחילונית, תמיד חשבתי שזה טקס משפיל לאישה, אבל הבנתי שזה בדיוק הפוך. זה טקס מעצים. לאורך היסטוריה ארוכה שבה לאישה לא היה חופש, הטקס הזה מעניק לה מקום ומשחרר אותה לדרכה".

התערוכה מדלגת בין תרבויות וחושפת אמונות עממיות משעשעות ומפתיעות. כך למשל מתברר שנעלי העקב המוכרות לנו, התחילו בכלל כפריט גברי מובהק עבור פרשים פרסים. העקב הקטן אפשר להם לתפוס את ארכובת הסוס בצורה יציבה יותר ונתן להם כוח ברכיבה, ורק מאוחר יותר התגלגל הרעיון לחצר המלוכה הצרפתית ומשם לנשים. בפינה אחרת מוצגות נעליים זעירות ומעוטרות של תינוקות המיועדות לטקס ברית מילה. "התינוק לא צריך נעליים, הוא לא הולך", מחייכת האוצרת, "אבל הנעליים האלה הן ברכת הדרך. הכוח שלהן מופשט. פעם האמינו שהרוחות הרעות שוכנות מתחת לאדמה והרגליים שלנו עלולות לקלוט אותן, לכן מילאו את נעלי המלכים והילדים בעיטורים וחרוזים שנועדו להבריח את הרוע".

לצד הנעליים העתיקות, מוצגות גם נעליים חדשניות. ביניהן Nike Go FlyEase, דגם מיוחד של היצרנית הפופולרית שמאפשר נעילה ללא מגע. הנעליים נבנו על פטנט מיוחד עבור בעלי מוגבלויות: הנעל מתקפלת לשניים, מחליקים את הרגל, דורכים והיא נסגרת, וכל זה מתוכנן מבלי לאבד דבר מהעיצוב האופנתי והיפה שלה. לצידה, נעליים שהודפסו במלואן במדפסת תלת־ממד דיגיטלית בטכנולוגיה המאפשרת למכונה אחת להדפיס צפיפויות ומרקמים שונים מאותו החומר.

"הסיפורים לא ישתנו. סינדרלה לא תלך לשום מקום. הנעליים תמיד ישקפו אותנו. גם בעוד עשר שנים, הנעליים שיהיו לנו יספרו עלינו משהו מאוד אנושי. והאנושי הוא לא רק מוחשי, הוא גם מטאפיזי, הוא מספר על המשאלות שלנו ועל מה שהיינו רוצים להיות. ואת זה, שום מכונה או טכניקה חדשנית לא תשנה"

כדי להבין את הקסם באמת, הוקמה בתערוכה עמדת פעילות מיוחדת שעיצב המעצב התעשייתי טל מור־סיני. על הקיר מוצגות נעליים שלמות, אך על השולחן הן מפורקות לחלקים כדי שילדים יוכלו לגעת, להתנסות בחומריות ולהבין את התחכום ההנדסי שבחיבורים. העמדה שואבת השראה מסיפור "הסנדלר והגמדים" ומלאה בכלי עבודה אמיתיים של סנדלרים, כלי צחצוח ואימומים ישנים. 

מה מחכה לנו בעוד עשר שנים, האם הטכנולוגיה תשנה לחלוטין את עולם הנעליים?

"הסיפורים לא ישתנו. סינדרלה לא תלך לשום מקום. הנעליים תמיד ישקפו אותנו. גם בעוד עשר שנים, הנעליים שיהיו לנו יספרו עלינו משהו מאוד אנושי. והאנושי הוא לא רק מוחשי, הוא גם מטאפיזי, הוא מספר על המשאלות שלנו ועל מה שהיינו רוצים להיות. את זה שום מכונה או טכניקה חדשנית לא תשנה. יש פה עבודת וידאו ארט שמאפשרת לכל אחד מהמבקרים לנעול־בכאילו נעליים של מישהו אחר. אני מתחברת לפתגם 'להיכנס לנעליו'. זה פתגם שמשקף רצון ושאיפה לאמפתיה, לחמלה אנושית. לא יזיק לאף אחד לדמיין את עצמו בנעליים של מישהו אחר".