"טיפול זה לא ספא, זה חדר כושר": הפסיכולוגית שמחזירה לעולם את האומץ

באיזה גיל אדם מגלה את ייעוד חייו? יש כאלה שבצבא או בשירות, יש כאלה שבלימודים, יש כאלה שאף פעם לא מפסיקים לחפש. אבל עבור ד"ר אנאבלה שקד, מומחית לפסיכולוגיה אדלריאנית ומובילה בתחום, ההשתייכות לעולם הטיפול הייתה מובנת מאליה מגיל צעיר. "אימא שלי חלתה בדיכאון", היא מספרת. "אני זוכרת את עצמי מגיל צעיר מאוד רואה את הסבל שהיא נמצאת בו, סבל שאין לו סוף. כבר מהגיל הזה הייתה לי ודאות שהמשימה שלי בחיים היא להקטין את הסבל הנפשי בעולם. היה לי ברור מאז ומעולם שאני אעסוק בטיפול".

כמה עשורים אחר כך אני נפגשת עם שקד בת ה־62, מספר שעות אחרי שנחתה מהשתלמות שהעבירה בסלובקיה. היא גרה בכפר־סבא, נשואה לעומר, אם לשלושה וסבתא לנכדות. מאחוריה קריירה מרשימה בתחום הטיפול והכשרת המטפלים: היא הקימה את בית הספר לפסיכותרפיה במכון אדלר, הקימה את "מרכז אנאבלה שקד לאפקטיביות טיפולית", טיפלה במאות מטופלים והפכה גם לבעלת עסק ויזמית. אנחנו משוחחות לרגל צאתו לאור של ספרה השני, שעוסק בנושא לא פשוט בכלל: אומץ. בשנים האחרונות העבירה קורס תחת הכותרת "להחזיר את האומץ", וכעת איגדה את תכניו לספר לקהל הרחב, הנושא את אותו השם. זהו ספרה השני של שקד, שהספר הראשון שלה "לקפוץ למים" עסק בהשלכות ההימנעות ובדרכים לפתור אותה. בספרה הנוכחי שקד נוגעת בנושא האומץ בצורה מקיפה: מהגדרתו וההסבר על הדרכים שבהן הוא יכול להיעלם ולחזור, ועד אמנות העידוד כדי שהאחר יאזור אומץ למען משימות חייו.

המסע של שקד לטיפול ולסוגיות כמו אומץ והימנעות היה מסע חוצה יבשות. היא נולדה וגדלה בארגנטינה, ובגיל 15 החליטה לעלות לארץ עם אחותה. הוריה, לנוכח השלטון הצבאי במדינה ותוצאותיו, החליטו לעלות יחד איתן. היא שמרה על חלום הילדות לטפל, והחלה בלימודי פסיכודרמה וטיפול באמנויות. "זו הייתה חוויה מדהימה". אל הגישה האדלריאנית הגיעה כמעט בטעות, כשלמדה הנחיית הורים. "מצאתי גישה ששינתה את כל מה שחשבתי על טיפול עד אז. אהבתי שזו פסיכולוגיה שמאוד מחוברת למציאות".

אלפרד אדלר, מייסד השיטה הפסיכולוגית שנושאת את שמו, טען שהבחירה החופשית של אדם היא זו שמנווטת את חייו, ומה שחשוב הוא לא מה שהיה בעברו אלא מה שהוא בוחר לעשות עם עתידו. אחת מהביקורות על התיאוריה היא על הרדיקליות שלה – היא שונה משמעותית מהפסיכולוגיה ה"קלאסית", שנותנת משקל רב יותר לחוויות העבר ולתת המודע. שקד לא מתרגשת מהביקורות: "הפסיכולוגיה האדלריאנית מטילה על הכתפיים של האדם אחריות למעשיו. אם עשיתי משהו, זה כי החלטתי לעשות אותו. אני לא יכולה להאשים בבחירות שלי את הלא מודע, הדחפים, ה'איד' או הנסיבות. האם זה רדיקלי? כן, וטוב שכך. אני לא שולטת בכל מה שקורה לי, אבל אני שולטת במה שאני עושה. אם אני מוצאת לעצמי תירוצים אני מקטינה את הכוח שלי. הנחמה שאנשים מוצאים בחוסר שליטה באה על חשבון החוללות (אמונתו של אדם ביכולתו, י"א), האייג'נסי שלהם".

איך נראה טיפול אדלריאני?

"המטרה היא שהמטפל יאתגר את המטופל ככל שניתן, בלי לפגוע בתחושת הערך שלו. לא מתחמקים עם תירוצים, סידורים או הצדקות. זה טיפול ישיר, מזיז, אבל עם המון אמפתיה. סטודנטים בהתחלה נחרדים כשאני מלמדת אותם מה אפשר לעשות בכל פגישה, כי זה כל כך שונה מהגישות הקלאסיות, שנופלות לעיתים למה שאני מכנה 'מלכודת ההכלה'. הכלה שמורה למצבי קיצון של אובדן ואבל. במקומות כאלה צריך להיות עם המטופל כי אי אפשר לעשות דבר אחר, אבל בסופו של דבר אדם צריך תנועה. תוכנית א' היא טרנספורמציה, שינוי. אם היא בלתי אפשרית, תוכנית ב' היא הכלה. טיפול זה לא ספא, זה חדר כושר. באים לעבוד".

אחרי הלימודים החלה שקד לעבוד כמתמחה לבריאות הנפש בבית חולים, והרגישה שמשהו חסר לה. "התחלתי לטפל באנשים ולא הבנתי למה הם לא עושים כלום עם מה שהם למדו על עצמם בטיפול", היא מספרת. "הבנתי שהנטיות הפרקטיות שלי לא כל כך מסתדרות עם המקצוע. המקצוע מבוסס על חקירת עומק ותהליך, ואני מבינה את זה, אבל אני לא רואה שהתהליך עצמו עוזר לחיים להשתנות".

"אימא שלי חלתה בדיכאון. אני זוכרת את עצמי מגיל צעיר מאוד רואה את הסבל שהיא נמצאת בו, סבל שאין לו סוף. כבר מהגיל הזה הייתה לי ודאות שהמשימה שלי בחיים היא להקטין את הסבל הנפשי בעולם"

הפער בין מה שאדם יודע שהוא צריך לעשות לבין מה שהוא עושה בפועל התחדד אצלה דווקא בהקשר של בריאות גופנית. בתחילת דרכה חבר בקבוצת הנחיית הורים שהעבירה, שהיה גם פרופסור לרפואה, ביקש ממנה לכתוב טקסט שיעזור להסביר לאנשים שסובלים מבעיות לבביות את החשיבות בביצוע תרגילי התעמלות שיועילו להם. "אני זוכרת איך ישבתי לכתוב וראיתי, מתוך ההתבוננות שלי, שמה שעומד בין רצון לעשייה הוא מעל הכול אובדן האומץ". האינטואיציה הזו התפתחה למחקר איכותני, שהוביל לפיתוח מודל עבודה אותו כינתה שקד wishful doing, שמתאר את שמונת המכשולים שמפרידים בין הרצונות שלנו לבין הפיכתם למציאות.

צעד נוסף במסע של שקד היה ההיכרות עם עולם הקואוצ'ינג. "שמתי לב בקליניקה שזה לא טריוויאלי להזיז אנשים לפעולה, וניסיתי להבין מדוע אנשים נמנעים ואיך אני יכולה לעזור להם. בפעם הראשונה ששמעתי על קואוצ'ינג אמרתי לעצמי: הנה החוליה החסרה. מקצוע שהתפקיד שלו לגשר בין רצונות לבין פעולה". בלימודי הדוקטורט שלה באוניברסיטת לסלי בקיימברידג' חקרה את הסיבות להימנעות וכן את הדרכים לתקן אותה. ספרה "לקפוץ למים" הוא עיבוד של המחקר הזה מהשפה האקדמית "לשפת בני האדם", היא צוחקת.

מה הוביל אותך לכתוב ספר על אומץ?

"העברתי קורס בנושא אומץ הרבה שנים, ואחרי 7 באוקטובר חשבתי שאלה תכנים שלא יכולים להיות רק לאנשים שבאים לקורס, כולם צריכים לדעת איך להחזיר את האומץ. אומץ הפך להיות משימה לאומית".

הרבה אנשים גילו אומץ רב דווקא בתוך האסון.

"כשיש משהו שגדול מאיתנו התוצאה המיידית היא שהאגו מפסיק להיות חשוב ואנחנו ממוקדים במשימה. אנשים שנותנים להם צל"ש אומרים שעשו מה שהיה צריך לעשות. באותו רגע אנשים התעלו מעל שיקולי התועלת, כל מי שיכול היה לעזור - עזר. זו הייתה הזדמנות להתחבר. ככה אנחנו משיגים שייכות. באמצעות חיבור, תרומה, נתינה".

ההשפעה של 7 באוקטובר על שאלת האומץ לא הסתיימה. "אני לא חושבת שמישהו יחזור להיות מה שהיה לפני כן. הטראומה תמיד מעלה שאלה: עד כמה מה שקרה יגדיר אותי ויגביל אותי בחיים שלי? כאן אני רוצה לגייס מרדנות ולהגיד: אותם אנשים שפלים שפגעו בי, בנו, יחליטו שאלה הם חיי? מה שקרה – כואב. אבל בכל מה שתלוי בנו, אני מאמינה שיש צורך לקבל טיפול, להתעקש על מקסימום הרווחה שאפשר להשיג עם הכאב. התשובה לטראומה היא תקומה. הכאב אף פעם לא נעלם, אבל גדל משהו שמצליח לשאת אותו".

כפי שאת רואה אותה, החברה הישראלית מעודדת אומץ?

"החברה המערבית באופן כללי מעודדת את ההפך מהאומץ, בגלל היחס הלא סביר שלה לכישלון. היינו יכולים לקבל הרבה יותר מאנשים אם הם היו פחות עסוקים בשמירה אובססיבית על תחושת הערך העצמי שלהם, ויותר במשימות החיים. כשאדלר הגה את התיאוריה שלו, הוא הסתכל על האתגרים של האדם במפגש עם שלוש השאלות העיקריות שהחיים בכדור הארץ מציבים בפניו: אהבה, עבודה וחברה. הוא חשב שמשמעות החיים של אדם היא התשובה הפרטית שלו למשימות החיים. הנפש חייבת להיות מותאמת למה שתורם להמשכיות ולשגשוג. וכן, בדרך יהיו גם טעויות".

מה צריך להיות היחס אליהן?

"כשמישהו עושה טעות, וזה בלתי נמנע, במקום להשפיל אותו כדאי לעודד אותו או ללמד אותו, וכך התיקון יהיה הרבה יותר מהיר. בחברה שבה אנשים מרגישים מאוימים מחוסר שלמות או מנפילה, נדרש אומץ רב מאוד כדי לבטא דעה שונה או להציע רעיונות חדשים. החברה לא מבינה שאנחנו מאבדים הרבה אנרגיות של יצירתיות ויזמות בגלל הפחד מהשפלה ומדחייה. חברות שיוצרות סביבה כזו מפספסות. צריך להתנהג כמו וייז. אם טועים – פשוט לחשב מסלול מחדש. הטעות היא לא העניין. העניין הוא מה לומדים ממנה".

בספרך הקודם עסקת בהימנעות, עכשיו את עוסקת באומץ. אלה לא שני צדדים של אותו המטבע?

"אפשר לראות את זה כספר המשך. 'לקפוץ למים' הוא ספר שמיועד לנמנעים. בשש השנים שעברו מאז שיצא לאור קיבלתי מאות מכתבי קוראים עם סיפורים מרגשים על אנשים שקפצו למים. 'להחזיר את האומץ' פחות עוסק בשאלה איך האדם הפרטי מחזיר לעצמו את האומץ, אם כי יש התייחסות גם לזה. אבל זה בעיקר ספר שעוסק בשאלות של סביבה: איך אנחנו משפיעים על תחושת האומץ של הסובבים אותנו. אני מקווה שהקריאה בספר תשפיע על אנשים להפסיק לעשות את הדברים שפוגעים בתחושת הערך של האחר וכך מצמצמים את מידת האומץ שלו, ויוכלו לעזור לכל מי שזקוק לעידוד.

"אני קוראת לאומץ 'המשפיען של הנפש', כי זו תכונה אחת שעושה את ההבדל המשמעותי ביותר. הנה דוגמה מחיי היום־יום: בהשתלמות שהעברתי בסלובקיה פגשתי צעיר שנוסע לעשות תואר שני בצ'כיה, שסיפר שהוא די ביישן וחושש מהבדידות שם. אמרתי לו: אם תציע למישהו ללכת לשתות איתך בירה והוא יגיד כן, זו תהיה התחלה של חברות. אם הוא יגיד לא, תהיה גאה בעצמך שניסית. שתי האפשרויות טובות יותר מלא לשאול בכלל. זה האומץ".

את בעצם רוצה לשנות את הגישה מ־win or lose ל־win־win. בכל מקרה ניצחת.

"אולי הייתי מתרגמת win אחרת: לא 'ניצחת' אלא 'הרווחת'. הרווחת את ההזדמנות להיות במגרש, לשחק, להשתתף, ללמוד ולתקן. ברור שיהיו כישלונות. כל הזמן, כל יום. זו לא בעיה, כך בנויים החיים. אני מאוד רוצה שאנשים יבינו שהדרמה הגדולה היא לא כישלון אלא החמצה. כשמבינים את זה, כישלון הופך להיות פחות דרמטי. השאלה היא לא 'האם נצליח?', אלא 'האם שווה לנסות?'. כדי לשאול אם משהו שווה ניסוי, יש בספרדית ביטוי שהתרגום שלו לעברית הוא: 'האם זה שווה את הצער?' בעיניי זה ביטוי יפה, כי הוא מקבל את הצער הכרוך בשינוי כעובדת בסיס. ברור שיש קושי, כאב, מאמץ, אי־נוחות, אי־ודאות – כל אלה תמיד קשורים בלעשות צעד כלשהו. השאלה היא האם בכל זאת כדאי לצעוד".

מבוגרים מתמודדים עם שאלת האומץ באופן יומיומי, אבל הם לא התחילו את חייהם כך. ״אם פגשתם לאחרונה תינוק, בטח שמתם לב לתחביב השנוי במחלוקת שלהם להעמיד את עצמם בסכנת מוות ממשית במגוון הזדמנויות, בלי שום פחד״ .

ילדים מטבעם בודקים גבולות. מתי בעצם מתחיל אובדן האומץ?

"כשתינוקות מגיעים לעולם הם מקבלים חיוך ועידוד על כל ניסיון שהם עושים. סביב גיל שנתיים הורים מתחילים להגיב בצורה מאוד קשה לכישלונות. אם ילד רץ ונופל, הם יכולים לומר באכזבה: 'אמרתי לך לא לרוץ!' התגובה הקשה של החברה לכישלון גורמת לשינוי בחיווט: נוצר חיבור עמוק בנפש בין כישלון לאובדן אהבה. כשאני נכשלת, אני מאבדת שייכות. בשביל פעוט שייכות היא עניין של חיים ומוות, כי הוא תלוי באופן מוחלט באחרים. כך פחד המוות מכישלון מופנם אצלנו מגיל צעיר, וממשיך איתנו אחר כך לכל החיים. אחד הקוראים של 'לקפוץ למים' סיפר לי על שינוי שעשה: הוא הפסיק להגיד לעצמו 'איזה אידיוט!' כשהוא עושה טעות, אלא במקום זה אומר 'איזו טעות!'. זה ההבדל. זה מה שחשוב לי ללמד ולהעביר הלאה".

"החברה המערבית מעודדת את ההפך מאומץ, בגלל היחס הלא סביר שלה לכישלון. היינו יכולים לקבל הרבה יותר מאנשים אם הם היו פחות עסוקים בשמירה אובססיבית על תחושת הערך העצמי שלהם, ויותר במשימות החיים"

עם יומן מלא ומתפקע בשלל עסקיה ויוזמותיה, שקד הפסיקה לאחרונה לטפל באופן פרטני. "זה קצת מצחיק שאני מומחית עולמית להימנעות, כשאני אחד האנשים הכי אקטיביים בכדור הארץ. אבל למרות שאני נמנעת מדברים, מה שמאוד חשוב לי אני עושה".

ממה את נמנעת?

"לייצר פנאי", היא צוחקת. "בשנייה שיש לי פנאי, מיד עולה לי עוד רעיון ואני עושה אותו על המקום. זה קשור גם לכמה אני אוהבת את העבודה שלי. אני מונעת מהפחד מהחמצה, וזה מה שהפך אותי להיות מומחית בהגשמה".

באחד הפרקים האחרונים בחתונמי, אחת הכלות נתנה לחתן המיועד שלה את הספר 'לקפוץ למים'. לדעתך יש דבר כזה יותר מדי אומץ?

"לא צריך לערבב בין אומץ לחוסר שיקול דעת. אלה שני דברים שונים. אדם עם שיקול דעת לקוי - עדיף שלא יהיה לו אומץ. אומץ הוא לא לעשות דברים לא זהירים או לא מתאימים. ברור שכשעושים בחירה לוקחים צ'אנס, ולפעמים הסיכון גבוה. למשל, למרות שהסטטיסטיקה על מסעדות וסטארט־אפים שנסגרים גבוהה, אנשים פותחים מקומות. זה לא שיקול דעת לקוי. השאלה אם יש מוכנות לשאת באחריות על תוצאות הבחירה שעשית. יש אנשים שמתמודדים עם חוסר ודאות טוב יותר מאחרים. אני הייתי צריכה לאזור הרבה אומץ כדי לעשות את המעבר מעצמאית ליזמית. גיליתי שלא כזה מתאים לי אי־ודאות. זה הכניס אותי למתח גדול. עם הזמן יצרתי חוסן והבנתי שאני לא חוזרת אחורה. קפצתי למים בגדול".

כמטפלת ותיקה, מה את חושבת על ההרגל של אנשים לדבר עם בינה מלאכותית על נושאים נפשיים?

"זה בלתי נמנע. יש פה כלי שלא היה פה בעבר, ברור שאנשים ישתמשו בו. אבל אנחנו יצורים חברתיים, ובלי קשר אנושי עמוק, יהיה קשה מאוד לעשות שינוי משמעותי. אחת הבעיות הגדולות שיש בבינה מלאכותית בשימוש אישי היא שהיא מחווטת בדרך שנועדה לרצות. הצ'אט מחמיא יותר מדי. אבל מעבר לזה, השיחה הווירטואלית לא יכולה להחליף מבט עיניים, אכפתיות, אמפתיה".

"הטראומה תמיד מעלה שאלה: עד כמה מה שקרה יגדיר אותי ויגביל אותי בחיים שלי? כאן אני רוצה לגייס מרדנות ולהגיד: אותם אנשים שפלים שפגעו בי, בנו, יחליטו שאלה הם חיי? אני מאמינה שיש צורך להתעקש על מקסימום הרווחה שאפשר להשיג"

אילו עוד דרכים חוץ מטיפול אדם יכול למצוא בשביל להתחיל לצעוד קדימה?

"לספור את הדברים שהוא מרוצה מעצמו בהם, לקבל מחמאות במקום לדחות אותן. לעשות! תרומה תמיד מעלה את תחושת הערך. לקבל את האחר, להבין שהוא לא בעל האמת אבל יש לו נקודת מבט משלו. אחת ההתערבויות שהכי עוזרות זה לשאול על מישהו שאומר משהו למטופל: זה מישהו שאתה מעריך? אם לא, למה נראה לך שזה משפיע עליך כל כך?"

מה הטעות הכי נפוצה של אנשים בנוגע לשינוי?

"אנשים צריכים להבין שהדבר הראשון שקורה בתהליך שינוי הוא שאנחנו מפסידים את הרווחים של המצב הקיים, ומתחילים לשלם את המחירים של המצב החדש. זה חתיכת אירוע. כמו חילזון שיוצא מהבית הקטן שלו, ואז הוא חשוף לגמרי עד שהוא מגיע לבית הגדול שלו. ככה זה שינוי. משם נובע הפחד: אנחנו חייבים לאבד את היתרונות של המצב הקיים לפני שנקבל את אלה של המצב החדש".

את חושבת שאפשר להיות מאושר בלי להיות אמיץ?

"אענה כמו יהודייה טובה – לא לשאלה שלך. מטרת החיים היא לא להיות מאושר. אנחנו לא מחווטים להיות מאושרים. אושר הוא תוצר לוואי של אהבה ומשמעות, ואלה דורשים עשייה. דורשים להתקרב לאנשים, לדבר איתם, להיות איתם, לתת להם, לבקש מהם. וכן, האומץ הוא קריטי בצעדים האלה".