הרפובליקנים שינסו למלא את החלל שהשאיר לינדזי גרהאם

מותו הפתאומי של הסנאטור הרפובליקני לינדזי גרהאם בתחילת השבוע חולל גלי הלם לא רק בדרום קרוליינה, המדינה שייצג, ובארה"ב בכלל, אלא גם ברחבי העולם. עמדתו כנץ מוביל שדחף את ארצו למלא תפקיד מרכזי על הבמה הבינלאומית, קנתה לו אויבים מרים לצד חברים טובים. כך, בזמן שבאיראן חגגו את מותו של מי שהתעקש על כיבוש קרקעי של חלקים מהמדינה ועל כתישה יסודית של תשתיותיה – בישראל, באוקראינה ובמדינות נוספות שתלויות בתמיכה הביטחונית האמריקנית, ביכו את לכתו של השגריר הגאופוליטי הטוב ביותר שיכלו לבקש.

עיתוי מותו של גרהאם מציב כמה אתגרים בפני צמרת מפלגתו. לאחרונה זכה גרהאם בקלות בפריימריז הרפובליקניים לקראת הבחירות ב־2026, שהיו בוודאי משאירות אותו בסנאט לשש שנים נוספות. כעת נדרשת המפלגה לארגן בחירות מקדימות חדשות, כבר באוגוסט, כדי להכריע מי יחליף אותו במושב שמוחזק שנים רבות בידיים רפובליקניות. מי שתמלא את מקומו של גרהאם עד הבחירות, שיתקיימו בנובמבר, תהיה אחותו, דרלין גרהאם נורדון. את ההחלטה הזו קיבל מושל דרום־קרוליינה הנרי מקמאסטר, בהשפעת דונלד טראמפ. נורדון הייתה מקורבת מאוד לאחיה לאורך הקריירה הפוליטית שלו, ואף נאמה באירועי בחירות והופיעה בתשדירים שלו. היא תקבל זמנית את המושב שפינה, אך השאלה מי יחליף אותו באופן קבוע נותרה פתוחה.

גרהאם מילא תפקיד נדיר במפלגה הרפובליקנית הנוכחית: הוא היה נץ מהסוג הישן והממלכתי, שהצליח לשמש גם כאיש סודו הקרוב ביותר של דונלד טראמפ, ייעץ לו בענייני מדיניות חוץ וסייע לעצב את עמדותיו. גרהאם גם היה השותף האחרון בברית האגדית שכונתה "שלושת האמיגוס", לצד הסנאטור הרפובליקני ג'ון מקיין והדמוקרט ג'ו ליברמן – שלושתם מדינאים ותיקים וניצים שביקשו לקדם את עמדותיהם בקונצנזוס רחב ככל האפשר.

במפלגה רפובליקנית שפוזלת לבדלנות ומגלה ספקנות עמוקה כלפי סיוע חוץ והתערבות צבאית, גרהאם הלך והתבלט כיוצא דופן. חרף העצב הגדול על מותו כאן בישראל, ייתכן שהחלל שהותיר יורגש בעיקר בקייב. גרהאם ביקר באוקראינה עשר פעמים מאז הפלישה הרוסית ב־2022, ושימש ערוץ תקשורת חיוני בין זלנסקי לטראמפ כשהשניים הללו לא ממש הסתדרו. שעות ספורות לפני מותו עוד הספיק גרהאם לסלול את הדרך לקידום חבילת עיצומים חדשה נגד רוסיה – מהלך חקיקתי עדין שעתידו לוט בערפל כעת. זלנסקי כינה את גרהאם "מגן אמיתי של החירות", ופרשנים אוקראינים חוששים כעת שבלי השפעתו על טראמפ, הפלג הבדלני במפלגה יצליח לבלום סיוע צבאי עתידי.

בעבור בעלות בריתה של ארצות הברית, גרהאם היה הסכר שעצר את הגל הבדלני; עם מותו יצטרכו הניצים במפלגה הרפובליקנית למצוא מנהיג חדש, ולקוות שהוא יהיה ראוי להיכנס לנעליים של גרהאם.

המגן הנלהב של ישראל

השפעתו של גרהאם על הבית הלבן התאפשרה רק לאחר תפנית דרמטית חדה שהוא ביצע. מי שהפך לאיש סודו של טראמפ, היה בעבר ממבקריו החריפים. במהלך הפריימריז הרפובליקניים ב־2016 כינה גרהאם את הנשיא לעתיד "חמור", "גזען, שונא זרים וקנאי דתי", ו"תימהוני שאינו כשיר לתפקיד". אחד הדברים שעוררו את זעמו של גרהאם היה זלזולו הבוטה של טראמפ בעברו הצבאי של חברו הטוב ג'ון מקיין, שהיה שבוי מלחמה בווייטנאם. בתגובה על האמירות הללו פרסם טראמפ את מספר הטלפון האישי של גרהאם, והציע שתומכיו יביעו את מחאתם על דבריו.

אך כאשר התברר שטראמפ ניצח בבחירות, גרהאם חישב מסלול מחדש. הוא הבין שטראמפ לכד באופן מוחלט את נאמנותו של הבייס הרפובליקני, ופנה מעוינות גלויה להשפעה רכה מאחורי הקלעים. לאחר סולחה שהתקיימה בארוחת צהריים עם הנשיא הטרי במרץ 2017, ציין גרהאם בהומור שנתן לטראמפ את מספר הטלפון החדש שלו, ואמר שמחויבותו של טראמפ לשיקום הצבא הייתה "מוזיקה ערבה לאוזניו".

עד מהרה הפך גרהאם לשותף תדיר למשחקי הגולף של הנשיא ולבן בריתו הקרוב ברשות המחוקקת בנושאי מדיניות חוץ. ערכו הייחודי נבע מיכולתו לשלב מטרות ניציות מסורתיות באג'נדה הפופוליסטית של טראמפ, מבלי שהדברים ייראו מוזרים או סותרים. עמיתיו לסנאט ראו בגרהאם את "הלוחש לטראמפ" – דמות שאפשר לגשת אליה כדי להבין את מחשבותיו של הנשיא או לנסות להשפיע עליו. בעקבות מותו השבוע נשמעה שוב ושוב האמירה כי הקונגרס איבד את הגשר היציב ביותר בין הרשות המחוקקת לרשות המבצעת בעידן טראמפ.

חזונו הגאופוליטי של גרהאם התממש בשנים האחרונות בשתי החזיתות הבוערות ביותר בעולם: מזרח אירופה והמזרח התיכון. בתקופה זו העמיק גרהאם את מעמדו כמגינה הנלהב ביותר של ישראל בגבעת הקפיטול. בעקבות מתקפת 7 באוקטובר הוא העניק לצה"ל רוח גבית מוחלטת. במאי 2024, כשממשל ביידן הקפיא זמנית משלוחי נשק בטענה שהם עלולים לשמש לפגיעה לא פרופורציונלית בחפים מפשע, גרהאם השווה את האיום על ישראל ל"הירושימה ונגסאקי על סטרואידים". לא פעם עוררו התבטאויותיו סערה בארצות הברית. כך קרה למשל לאחר שכתב שהפלסטינים בעזה הם "האוכלוסייה הקיצונית ביותר ביקום, היונקת שנאת יהודים מלידה".

פעילותו של גרהאם הגיעה לשיאה עם פרוץ המערכה האמריקנית הישירה נגד טהרן. מבצע "זעם אפי" היה פרי שתדלנותו הבלתי פוסקת בבית הלבן. למעשה הוא דחף לעימות ישיר עם טהרן זה יותר מעשור, ומאחורי הקלעים סיפר לעמיתיו שהשקיע חודשים בשכנוע טראמפ שהפלת המשטר האיראני תהיה הישג היסטורי בסדר גודל של נפילת חומת ברלין. גם כשהעימות הסתבך ואיראן הגיבה במצור על מצר הורמוז, גרהאם לא מצמץ. הוא דחף להסלמה נוספת וקרא לשלוח כוחות של נחתים אמריקנים להשתלט על האי ח'ארג.

במסיבה שהתקיימה בשגרירות בריטניה בוושינגטון זמן קצר לאחר פרוץ המלחמה, גרהאם אף העריך בחיוך שלאחר ההתערבויות בוונצואלה ובאיראן, היעד הבא של הממשל יהיה קובה. אלא שהמלחמה באיראן גבתה מחיר כבד מבית ועוררה התנגדות ציבורית גוברת. בעקבות התגברות הלחץ הכלכלי והפוליטי, פנה ממשל טראמפ לערוץ דיפלומטי הפכפך. לאחר שבאפריל הושגה הפסקת אש זמנית, וביוני נחתם מזכר ההבנות שהציע להפשיר נכסים איראניים בתמורה לפתיחה מחדש של מצר הורמוז, גרהאם לא התווכח אלא התייצב לצד טראמפ והגן על התפנית. "אני מעדיף לנסות דיפלומטיה מאשר להוריד אותה מהפרק", הצהיר. גם כאן הוא שיחק בסבלנות ובשקט, והצליח: בשבוע האחרון לפני מותו קרס מזכר ההבנות בעקבות תקיפות איראניות על כלי שיט מסחריים, וטראמפ הכריז על סיום הפסקת האש וחידוש המצור הימי. מותו של גרהאם התרחש בדיוק כשהמלחמה שהוא דחף אליה כל כך, ניצתה מחדש. ואולם מה יקרה כעת, כשהוא כבר לא בתמונה כדי להשפיע על הנשיא? השאלה הזו נשמעת כעת במסדרונות הכוח ברחבי העולם.

מי הכי מצחיק בעיר

הוואקום שנפער בסנאט עם לכתו של גרהאם מזמין כעת את אחד מעמיתיו לתפוס את מקומו כנץ המסוגל לתווך בין מדיניות מסורתית לפופוליזם הטראמפיסטי, ולהיאבק בבדלנים שמנסים להסיט את המדינה למסלול אחר לחלוטין.

בסנאט כבר מסמנים כמה יורשים פוטנציאליים, אך נראה שלכל אחד מהם חסר המרכיב הסודי שהפך את גרהאם לאפקטיבי כל כך. הנה השמות החמים.

טום קוטון, ארקנסו. על הנייר, קוטון הוא היורש הטבעי. נץ רהוט ובלתי מתפשר ששירת בעבר כקצין חי"ר, ובעל רקע עשיר בוועדות השירותים המזוינים והמודיעין בסנאט. ואולם סוד ההצלחה של גרהאם לא היה רק דעותיו האיתנות אלא היותו אחד הפוליטיקאים המשעשעים והשנונים בסנאט. כאשר אל פרנקן, סנאטור לשעבר ממינסוטה ויריב אידאולוגי מר, שהיה קומיקאי לפני שהגיע לפוליטיקה, נשאל מי הפוליטיקאי המצחיק ביותר בוושינגטון, הוא בחר בגרהאם. גרהאם כבש את ליבו של טראמפ בזכות שילוב של הומור עצמי, חנופה מתוחכמת ואינספור שעות משותפות במגרשי הגולף. קוטון, לעומת זאת, ניחן באישיות אקדמית, רצינית ויבשה להחריד, וספק אם יצליח לייצר את הכימיה האישית הנחוצה כדי להשפיע על החלטותיו של הנשיא ברגעי משבר.

טד קרוז, טקסס. גם בחייו של גרהאם ניסה קרוז למצב את עצמו כנושא הלפיד של הברית עם ישראל, והיה בין המבקרים החריפים ביותר של מזכר ההבנות עם איראן. אך ההיסטוריה האישית הטעונה והעכורה שלו עם טראמפ מאז ימי הפריימריז של 2016, מעלה ספקות אם הוא יוכל לשמש מתווך נאמן בין הסנאט לטראמפ, או להשפיע על טראמפ בנושאי מדיניות חוץ.

רוג'ר ויקר, מיסיסיפי; ג'ים ריש, איידהו. השניים מחזיקים בכוח רב כראשי ועדות ההגנה ויחסי החוץ, בהתאמה. שניהם תומכים מובהקים בהגדלת תקציב הביטחון ובתמיכה איתנה בבעלות בריתה של ארה"ב, אך שניהם אינם מצוידים בכריזמה הציבורית או בקרבה האישית לטראמפ כדי לשמש השופר הגאו־פוליטי של הממשל.

אז מי יתפוס את מקומו הבלתי רשמי אך החיוני של גרהאם? רבים מהמרים על קוטון, אך סביר גם שאיש לא ימלא את התפקיד הזה באמת, ושהפלג הניצי במפלגה ייאלץ לחשוב על דרכים אלטרנטיביות לקדם את האג'נדה שלו בקונגרס, שהולך ונעשה עוין אליה משנה לשנה. גובר החשש שהפלג הבדלני במפלגה יצליח לנתק לחלוטין את צינור החמצן הצבאי לאוקראינה, דווקא כאשר המלחמה הולכת ונוטה לכיוון קייב. גורם אסטרטגי במפלגה הרפובליקנית צוטט השבוע אומר כי "עם לכתו של גרהאם, ועם עזיבתו הצפויה של מיץ' מקונל (מנהיג הרוב הרפובליקני לשעבר בן ה־84; א"ש) בשנה הבאה, הבדלנים עלולים להשתלט על המפלגה".

הקרב על המושב

בזמן שבוושינגטון דנים בירושה הבלתי רשמית, בדרום־קרוליינה מתפתח קרב ירושה יצרי ומלוכלך. חוקי המדינה כופים לוח זמנים צפוף מאוד: הגשת המועמדויות להחלפת גרהאם תיסגר ב־28 ביולי, והפריימריז הרפובליקניים המיוחדים ייערכו כבר ב־11 באוגוסט.

מושל המדינה הנרי מקמאסטר מינה אומנם את אחותו של גרהאם לממלאת מקום זמנית כדי לייצר יציבות ולכבד את זכרו, אך נורדון בת ה־64, המשמשת כנציבת הוועדה למען העיוור במדינה, הבהירה שאין לה כוונות לרוץ לקדנציה מלאה. שאלת החלפתו של גרהאם חיונית לא רק משום שהסנאט קטן ולרפובליקנים יש בו רוב זעום (שעשוי להיעלם בנובמבר), אלא גם משום שבדרום־קרוליינה מושב בסנאט דומה יותר לנחלה פיאודלית מאשר לתפקיד נבחר. המדינה הזו מתעבת החלפות תכופות. כאשר גרהאם ירש את המושב ב־2003, הוא נכנס לנעליו של סטרום ת'ורמונד האגדי, ששירת בסנאט במשך 47 שנים (למעשה הוא זכה במושב שלו בסנאט ב־1954 – שנה לפני שגרהאם נולד!). המשמעות היא שהקרב שמתחולל כעת בדרום־קרוליינה הוא על האפשרות לתקוע יתד בגבעת הקפיטול למשך העשורים הבאים. מי שיצלח את אוגוסט הקרוב וינצח בנובמבר, יירש מניה פוליטית יציבה מהסוג שפוליטיקאים חולמים עליה. הנה מבט מהיר על המועמדים המסתמנים ועמדותיהם.

מארק לינץ'. מנהל חברת מכשירי חשמל שגרף 28.9 אחוזים מהקולות מול גרהאם בפריימריז שהתקיימו בחודש שעבר. לינץ' הוא ההפך הגמור מגרהאם; הוא מייצג את הזעם הגואה בבייס נגד "הרפתקאות צבאיות מעבר לים" בזמן שהתשתיות והכלכלה המקומית קורסות לכאורה. כעת לינץ' ינסה להוכיח שהתמיכה שקיבל לא הייתה רק הצבעת מחאה נגד הוותק של גרהאם, אלא דרישה אמיתית לשינוי כיוון.

חברת הקונגרס ננסי מייס. מכנה את עצמה "טראמפ על עקבים", וזה כמעט כל מה שצריך לדעת עליה. היא דמות בלתי צפויה שמחוללת שערוריות תכופות. מייס היא אומנם פרו־ישראלית שהצביעה בהתאם שוב ושוב בבית הנבחרים, אך הגישה שלה למזרח התיכון כאוטית ומבולבלת. רק לאחרונה היא עוררה את חמתם של הפנטגון ומחלקת המדינה כשניהלה "מבצעי חילוץ" פרטיים ועצמאיים לאמריקנים שתקועים באזור, מהלך שהסתבך והותיר אזרחים תקועים בירדן עד שהממשל התערב. מייס תקפה את גרהאם בחריפות על רצונו לשלוח כוחות קרקעיים לאיראן, והצהירה: "אני לא רוצה לשמוע מילה מאדם בלי ילדים, ששולח את הבנים והבנות שלנו להילחם על אדמת איראן".

חבר הקונגרס רלף נורמן. יורש אידאולוגי ישיר של גרהאם. נורמן תמך בלהט במלחמה באיראן, הצהיר ש"אסור לאפשר לאיראן להשיג נשק גרעיני", ואמר שהמלחמה היא עניין של "שכל ישר". בוחרים שרוצים להמשיך את הקו הניצי של גרהאם יפנו כנראה לנורמן. בישראל ישמחו אם הוא ייבחר.

חבר הקונגרס ראסל פריי. בעל ברית קרוב של טראמפ, שלאחרונה היה פעיל מאוד במאבק נגד איראן. פריי הוביל חקיקה שהטילה עיצומים על נמלים המעבדים נפט איראני, וטען ששליטה אמריקנית בשוק האנרגיה העולמי היא כלי הנשק היעיל ביותר.

טריי גאודי. חבר קונגרס פופולרי לשעבר, ודמות תקשורתית מוכרת. הוא נתמך בעיקר על ידי גורמים שמרנים מתונים שמחפשים מבוגר אחראי שיכול להרגיע את הרוחות, אך נתקל בהתנגדות עזה מצד אגף MAGA ברשתות החברתיות, שרואה בו שריד מהעידן שלפני טראמפ.

בלי מבוגר אחראי

בזמן שהמפלגה הרפובליקנית נערכת לקרב סכינים פוליטי, הדמוקרטים בדרום־קרוליינה נהנים מיתרון בלתי צפוי. מועמדת המפלגה, רופאת הילדים ד"ר אנני אנדרוז, צלחה בקלות את הפריימריז של מפלגתה ומחזיקה בקופת קמפיין תפוחה של יותר משמונה מיליון דולר. אנדרוז רצה עם מצע שהוא אנטיתזה מוחלטת למורשתו של גרהאם: היא תוקפת את "המלחמות הבלתי נגמרות" שמשרתות את תעשיית הביטחון במקום את אזרחי המדינה, וממקדת את הקמפיין שלה בנושאי פנים כמו בריאות, חינוך ומניעת אלימות. עוד לפני מותו של גרהאם הראו סקרים פנימיים שהפופולריות שלו בשפל וכי אנדרוז מפגרת אחריו בכ־5 אחוזים בלבד – אם כי הסקרים נוטים להעריך בחסר את כוחו במדינה.

דרום־קרוליינה היא עדיין מעוז שמרני מובהק, ובבחירות האחרונות לנשיאות טראמפ ניצח בה בהפרש גדול. ואולם הבחירות המיוחדות והמהירות הללו מעניקות לדמוקרטים הזדמנות פז: בזמן שהמועמד הרפובליקני ייצא חבול, מרוקן ממשאבים ומקוטב מהבחירות המקדימות המאוחרות באוגוסט, אנדרוז תגיע רעננה ומצוידת היטב.

מותו של לינדזי גרהאם, נציג בולט של הדור הישן, מסמן רגע חשוב בפוליטיקה האמריקנית ומבטא את השינויים שעוברת המפלגה הרפובליקנית. המצביעים יצטרכו לבחור בין התכנסות פנימה ובין המשך ביסוס כוחה של ארה"ב על הבמה העולמית. בינתיים בוושינגטון, ההשלכות כבר מורגשות: המלחמה באיראן נמשכת בלי מבוגר אחראי שידע להסביר אותה לציבור או לבית הלבן בעצמו, ואוקראינה וישראל נושאות עיניהן אל גבעת הקפיטול בתקווה שידיד חדש יקום ויירש את המושב שגרהאם הותיר.