השיר שהפך את בתאל צברי למוכרת בקרב ילדי ישראל התחיל דווקא ברגעי האימה שחוותה ב־7 באוקטובר. צברי, תושבת שדרות מזה עשרים שנה, מצאה את עצמה מסתתרת במרתף הבית, בחברת שכנתה ו־11 ילדים מבוהלים. "כששמענו 'צבע אדום', הילדים היו בהתחלה מאוד שמחים", היא מספרת. "הם רגילים לזה, והם שמחו שלא יהיה בית ספר ביום ראשון. כמעט עשינו מסיבת ריקודים. ואז פתאום אנחנו שומעים יריות וכולם משתתקים מרוב חרדה. אחד השכנים בא וסיפר שיש כאן אירוע אחר לגמרי, והורה לנו להסתגר בבית. אף אחד לא לימד אותי מה אני אמורה לעשות עכשיו.
"בעלי מתנדב במד"א, והחבר הכי טוב שלו נפצע בכניסה לאחד המוצבים. אחרי שהוא הלך, הבית היה מלא ילדים מגיל שנתיים ועד בני נוער. הקטנים שלא הבינו כלום היו באורות, שיחקו יחד במשחקי גיבורי־על, צעקו ורקדו. החברה שלי ואני קלטנו באיזשהו שלב שאו שנמות מפחד, כי באמת אין לנו שום כלים להתמודד עם האירוע הזה, או שאנחנו מיישרות קו עם הקטנים ונכנסות לשמחה. הכנסתי את כולם לאולפן שלי, שהוא יחסית אטום לרעשים, והסתגרנו שם. הילדים שרו 'אריאל הגיבור' לילד שהיה לו קשה, והבנתי איך במצב ההישרדותי הזה המנגנון שלהם היה לשמוח ולהתגבר. מזה נולדה השורה 'אלופה, הצלחת להתגבר, עכשיו את חזקה הרבה הרבה יותר'. זה מה שחווינו באותו יום".
את צברי פגשתי לראשונה כשנכנסה אל אולפן ההסכתים של מקור ראשון לפני כשנתיים. זה היה כבר אחרי שזכתה להצלחה יחסית, ובכל זאת לא היה מי שיזהה אותה במסדרון. אבל אי־הזיהוי לא ריגש אותה אפילו קצת – כזמרת ויוצרת ששרה לילדים, היא לא מצפה שיכירו אותה אנשים מעל גיל שמונה. היא סיפרה אז, נלהבת, על פרויקט חדש שהתחילה ששמו "שירים וצעדים" – סדרת סרטונים המיועדים לילדים, אבל אם נהיה כנים, גם למבוגרים.
חודשים ספורים לאחר מכן, השיר שלה "אלופה, הצלחת להתגבר" הפך ללהיט וחרך את הרשתות החברתיות. ביוטיוב הוא הספיק לצבור מאז קרוב לחצי מיליון צפיות. צברי הפכה לפנים מוכרות בהרבה מאוד בתים בישראל, מכל קצוות החברה. השיר זכה לבמה גם בתוכנית "ארץ נהדרת", ובמכשיר הטלפון שלה הצטברה ערמה עצומה של הזמנות להופעות. למעשה נראה שהכל בחייה המקצועיים השתנה – חוץ ממנה.
"באופי שלי אני אדם מאוד מופנם", היא מודה, "כשהתחלתי לקבל מבול של הודעות על כך שהשיר 'מתפוצץ', אפילו לא הבנתי מה זה בדיוק אומר. התקשרו אליי בלי סוף והייתי בהלם. אני בן אדם מאוד מאמין, אז כן התלהבתי – הרגשתי שהקדוש ברוך הוא מקדם אותי לאיזו מטרה. לא התלהבתי מזה שהתפרסמתי, אלא מזה שהערכים שאני רוצה להביא קיבלו עוד חשיפה".
עם קצת מאמץ הכול אפשרי. מתוך הסרטון | צילום: צילום מסך מיוטיוב
זה די מדהים: כל כוכב ילדים רק מחפש את הפריצה הגדולה.
"מאז ומתמיד הייתי שונה מכוכבי ילדים סטנדרטיים. אני לא רואה בעצמי כוכבת ילדים. ניסו למשוך אותי לאיזו תבנית, אבל אני לא שם. אני באה ממקום אחר, בוגר יותר. אני בכלל רואה בעצמי סוג של משוררת. מהרגע שיצאתי למסכים הבטחתי לעצמי שאני לא משתנה, לא משנה מה קורה, כדי שהנתינה שלי תהיה אמיתית. למשל, אני לא עושה עבודה שיווקית, לא משקיעה מאמץ מעבר להקלטת שירים ופרסום שלהם. אני יודעת מה אני מביאה, יודעת שזה טוב, וזה מספק אותי. החלום שלי מהרגע הראשון היה שהשירים שאני מוציאה פשוט יגיעו לאוזניים שצריכות אותם. שישמשו סוג של תרופה, שייתנו לילדים כוח".
התרופה הזו בהחלט עובדת, אפילו רק דמותה החיובית של צברי, שנראית בתחילת הסרטון מצביעה אל המצלמה ומכריזה: "אתם רואים את הילדה הזאת? כן־כן, זאת! שתדעו לכם שהיא גיבורה!" – פועלת פלאים על הקטנטנים.
צברי, 42, נשואה ולה חמישה ילדים. במשך 15 שנה הופיעה כריתמיקאית בגני ילדים ובמוסדות חינוך, וגם העבירה השתלמויות למורות למוזיקה. העבודה עם הגיל הרך היא מה שהנחתה אותה לאורך כל הדרך, וגם עכשיו היא מעדיפה להתייחס להופעות שהיא עושה כ'במה הפוכה', כשאור הזרקורים על הילדים עצמם.
"הילדים הם הסיפור האמיתי של המופע. אני רק מכוונת אותם, מראה להם את התנועות, את המילים לשיר. הם המרכז מבחינתי. בגלל זה אני משתדלת גם להעלות כמה שפחות ילדים לבמה, כדי לא לבחור 'אחד מיוחד'. הם כולם מיוחדים, אז אני יורדת אליהם. את רואה למה אני יצור מוזר בתעשייה הזו?"
למה?
"כי כולם רגילים לחפש את מרכז הבמה, ואני דווקא ההפך. בהתחלה אמרו לי שאני צריכה להמציא לעצמי תלבושת צבעונית כזו, חליפה, וגם כינוי במה: 'בתאלי מצלצלי', או משהו כזה. פשוט לא. בפורים האחרון פנתה אליי איזו אימא ושאלה באיזו חנות תחפושות אפשר למצוא את המטפחת מהסרטון של 'אלופה'. מחפשים איך לזהות אותי. אבל אני לא רוצה שתזהו אותי, אני לא הסיפור. פשוט תהיו שמחים. הדור של הילדים שאני מדברת אליו הוא דור של אמונה, דור שצריך כוחות. כל מה שאני רוצה זה לתת לו אותם".
זה אחרת כשפתאום מזהים אותך ברחוב?
"אני לא מתרגלת לזה", היא מודה, "לא מצליחה. לפני אחת ההופעות שעשיתי, מישהי אמרה לי: 'את לא מודעת לרמת ההתרגשות שיש בקרב הילדים בקהל'. אמרתי לה שאני מעדיפה ככה. זה גדול עליי. אני שומעת סיפורים מדהימים ולא מצליחה לעכל בכלל. למשל, ילדה עם שיתוק, שמדברת רק דרך העיניים, וביקשה לפגוש אותי. היא ציירה אותי והראתה לי, זה ריגש אותי עד דמעות. קיבלתי גם סרטון ממישהי שעמדה ליד הקבר של בעלה עם הילד שלה והם שמו את השיר 'אלופה' ברקע. היא כתבה לי 'תודה על רגעים של כוח'. אלה מסרים קטנים שהקדוש ברוך הוא שולח לי כדי להראות עד לאן מגיעה ההשפעה שלי, וזה כל מה שאני רוצה".
בצעדיה הראשוניים בתחום, המנהל של צברי היה בעלה אבירם. "מהרגע הראשון הוא ראה שאני טובה בזה, שזה מה שאני אוהבת לעשות. בשתי ידיו הוא בנה לי אולפן, קידם אותי, עשה הכול בבית. היום כשיש לי פרויקט חשוב, אני יורדת לאולפן ועובדת קשה, והוא בינתיים על הבגדים, הכביסות, הניקיונות והאוכל. לפעמים אני מגלה בדיעבד שיש לנו אורחים לשבת והכול כבר מוכן לקראתם. זה מדהים. אני בן אדם מאוד חרדתי, אז אני יודעת שאם לא התמיכה שלו, אין אותי".
צברי נעשתה מוכרת גם מחוץ לבועה הדתית, ומקבלת הצעות רבות להופעות. אבל הדרך לא פשוטה: היא מספרת בלב כבד על הדלתות שנטרקות בפניה כשהיא מסרבת לבקשות כמו להוריד את המטפחת או להושיט יד לגבר במסגרת מופע. "מצער אותי לשמוע על הופעות שנפלו בגלל הנראות שלי. מבקשים ממני להיפטר מהמטפחת ולחבוש כובע, שלא איראה דתייה. ואני אומרת לעצמי: באיזה עולם? למה במדינה יהודית אני צריכה להסתיר את הסממן היהודי שלי? היו גם הזמנות להופעות מאוד גדולות שנפלו על שמירת נגיעה. שאלו אותי אם יעשו מעגל וייתנו ידיים, האם אשתתף גם. עניתי שלא, אז בחרו שלא להזמין אותי. היח"צ שלי יודעים שאני בן אדם רגיש, אז הם מספרים לי על המקרים האלה בעדינות".
הייתה מחשבה בכל זאת להתגמש, לנסות לשנות מה שאפשר?
"להפך. כשאומרים לי בואי, תתגמשי קצת, זה מיד מרחיק אותי. כי אני קולטת שהם מפספסים אותי, שמה שתופס אותם זו רק הנראות שלי. אני מסתכלת על המבוגר שלא רוצה להזמין אותי, ובראש חושבת: 'איזה באסה לילדים'. לילד לא אכפת מה יש לי על הראש. והילד הפסיד מופע מטורף, מופע שהוא היה יוצא ממנו שמח, נלהב ומחוזק. איפה קבלת השונה?"
דווקא נראה בשנים האחרונות שהתעשייה החילונית מתחילה לקבל זמרים דתיים.
"יכול להיות שאם הייתי שייכת למגדר אחר, זה היה מתקבל טוב יותר. אולי הסממנים היו פחות בולטים. זה מצער אותי: אנחנו חיים בעולם שבו כולנו לומדים לקבל כל אדם. גם במשפחה שלנו, למרות שאנחנו מאוד דתיים, אנחנו מקבלים את מי שמגיע לארוחות שישי ברכב. אני חושבת שלמדנו את זה דווקא מהחברה החילונית, שכל הזמן נופפה בדגל של קבלת האחר. אז עכשיו אתם מבקשים ש'אתאים את עצמי' לקהל או שלא תזמינו אותי? עכשיו אתם סוגרים לי את הדלת?" אבל צברי לא נבהלת מהדלתות שנסגרות ומאמינה באלה שייפתחו. "הקהל מצביע ברגליים", היא אומרת.
שאלת הצניעות ליוותה אותה עוד מהשיר הראשון שהוציאה בפרויקט 'שירים וצעדים'. בפניה עמדו שני אתגרים: הראשון הוא "קול באישה", והשני הוא הריקוד שרצתה ללמד את הילדים שצופים בסרטון. אבל צברי לא הרימה ידיים, וגילתה שעם קצת מאמץ היא יכולה להופיע במסגרת ההלכה.
"מהרגע הראשון אני תמיד משתדלת שישירו איתי עוד גבר או ילדים, לפעמים גם זמרות", מספרת צברי, "אם אין איתי זמר נוסף, אני מוסיפה אפקטים קוליים. אני משתדלת כמה שאפשר".
וכשאת מופיעה?
"אני עושה בעיקר תנועות בסיסיות. מי שרואה את ההופעה רואה כמה אני משתדלת להצניע, כי בסוף אני אישה שומרת מצוות וזה חשוב לי. יפה לראות קהל דתי שמפרגן ונהנה מזה. אישה שעומדת על הבמה זה לא הכי מקובל בנוף הדתי. האינסטינקט הראשוני שלי הוא לא לעשות את זה. זה מולד אצלי. דווקא ההזמנות שמתבטלות והדלתות שנסגרות לי גרמו לי להבין שאני לא מתביישת במי שאני, ובטח שלא מתנצלת. אני גאה להיות דתייה, ואישאר כזו. גם התכנים שלי יישארו כאלה. זה מה שיש לי להציע".
שיתוף הפעולה עם העולם החילוני יכול דווקא לפרוח. לאחרונה צברי שילבה כוחות עם סדרה של כוכבי ילדים מהשורה הראשונה, אבן דרך משמעותית נוספת במסלול שלה. בהם מני ממטרה, רינת גבאי ואפילו טל מוסרי – לכל אחד מהם התאימה צברי שיר לפי דמותם, והם מצידם כיבדו אותה כמה שרק אפשר.
"היה מדהים לעבוד איתם, ולהתאים לכל אחד את הנושא של השיר. למני ממטרה, למשל, יש יכולות ווקאליות מדהימות, אז איתו עשיתי שיר על כעס שהצריך הרבה ורסטיליות קולית. מההתחלה הוא מאוד כיבד אותי ואת האמונה שלי. 90 אחוז מהסרטון צילמנו בנפרד, וחיברנו אחר כך בעריכה. לעשות תנועות לצד גבר זה מורכב לי. כשאני נמצאת לבד מול המצלמה או עם אישה, אני יותר משוחררת. עם רינת גבאי היו חיבוקים והרבה שחרור", היא מספרת, "מני היה אלוף. שאל כל הזמן מה נוח ומה לא נוח. היה כיף להרגיש שמכבדים אותי. זה הראה לי שאפשר לעבוד יחד, גם כשיש פערים, אם רק יודעים לכבד".
בימים אלה, בין פניות להופעות בחו"ל ופרויקטים בשלבים מתקדמים, צברי כבר עובדת על שיר ההמשך של 'אלופה', שלוקח את המסר צעד אחד קדימה. "השיר החדש, בניגוד לקודם, ידובר בגוף ראשון. הילד והילדה ידעו להגיד לעצמם שהם אלופים, ולא יזדקקו לאישור ממישהו אחר. קשה להגיד לעצמך שאתה אלוף. גם לי זה קשה".
שיר ההמשך נולד על רקע המציאות הביטחונית שמוסיפה להיות מורכבת. עם שקט מתוח מהצד השני של הגדר, וכשהעבודות לשיקום רצועת עזה כבר מתבצעות, צברי ומשפחתה מנסים להתרגל לעולם שונה מזה שהכירו. "אני יכולה להגיד לך שכולנו, גם הילדים, מטופלים כיום. זה אירוע קשה, והיינו מאוד לא מוכנים אליו. היום כל ניסיון לחדירה באזור העוטף שאנחנו שומעים עליו מפעיל את כולנו. בשנה האחרונה ההרגשה היא כאילו כל המדינה הצטרפה לחוויה שלנו, לשקט המתוח, לדריכות מרעש של אזעקה.
אנחנו שנים בלופ הזה, וגם בשכבות הלא מודעות, אנחנו מאוד מתוחים ועייפים. תחשבי כמה פעמים חווינו סבבים של אזעקות כשבשאר האזורים הייתה שגרה. הייתי מתעוררת לארבע אזעקות בלילה, בבוקר הייתי נוסעת לעבוד במרכז, ושם הכול היה כרגיל. אז את צריכה לתפקד כרגיל, ויש הישגים להספיק, ויעדים, ואת מתנצלת על העייפות שלך ומתייסרת שאת לא מספיקה. הייתי צריכה להוציא השתלמויות לאנשי חינוך מכל העולם, וניסיתי לעבוד על זה, אבל לא הייתה לי השראה כי אני לא הצלחתי לישון בלילה".
כשהקושי הפך לרחב יותר, צברי הבינה כמה הרבה דרשה מעצמה. "בשנה האחרונה זו הרגשה שכולנו למדנו להכיר: שאי אפשר לישון בלילה, וקמים בבוקר הפוכים על הראש, לא מצליחים לתפקד. כל השנים האלה כל כך החמרתי עם עצמי, אבל אנחנו צריכים גם לאפשר לעצמנו קצת חמלה. היינו במצב של מתח, של הישרדות. זה בסדר גם שלא הצלחנו לתפקד. זה מסר שאני משתדלת להעביר עכשיו בשירים שלי, ולכן אני שמחה שהם מיועדים גם למבוגרים. בסוף הילד מדבר את המבוגר, ואם המבוגר משדר רוגע וחוזק, זה מגיע גם לילד".
הייתה לך מחשבה לעזוב את שדרות?
"בכלל לא. אני אדם מאוד מאמין, אני יודעת שיש כאן מסע שכל העם שלנו עובר. אני בחרתי לגור בשדרות, עם כל החבילה: עם כל מה שיפה פה, עם הקסאמים והאזעקות. אומנם לא בחרתי מחבלים", היא מוסיפה, "כל האחים שלי גרים בשומרון, הם תמיד שאלו אותי איך אנחנו לא מפחדים לגור בשדרות. אמרתי להם, 'אתם מדברים?'. לא הבנתי איך מתמודדים עם איום של מחבל. אבל הצלחנו להתגבר, עכשיו אנחנו חזקים, למדנו לחיות את המציאות הזו. הוצאתי רישיון לנשק, הבנתי שזו הדרך שלי להתמודד עם השגרה המתוחה הזו. אני יודעת שבעולם מתוקן מגיעים לנו חיים טובים יותר, אבל אם זה המצב, אנחנו מתמודדים איתו".
אבן דרך משמעותית. טל מוסרי | צילום: צילום מסך
הצורך להתגבר מופיע לפעמים באתגרים קטנים יותר, מקצועיים ולא ענייני חיים ומוות. למשל, האתגר בלשים את עצמך במרכז בשביל כתבה כמו זו. "לא נוח לי לדבר על עצמי, ולא נוח לי להיות באור הזרקורים. מה שעזר לי להתראיין זה להתייחס לעצמי כבתאל המוצר, לא האדם".
בכל זאת את מתקדמת ומפיצה עוד סרטונים.
"זה הכלי שמקדם את המטרה שלי – להעביר לילדים כוחות וכלים. זאת השליחות שלי: להביא את התרופה שיש לי בשירים, להוציא אותה לאור. אז גם אם לא נוח לי אני אומרת לעצמי: בתאל, תהיי חזקה. אי־הנוחות שלי שווה את זה אם עוד ארבעה ילדים יקבלו כוחות".
אני מתאפקת לא להגיד לך שהצלחת להתגבר.
צברי מחייכת. "מאז שיצא השיר זה מה שכל הזמן אומרים לי כשאני מתלוננת על משהו".