המחלקה לטיפול בדיכאון אחרי לידה ששוברת את הסטריאוטיפ

אני צמודה לאשת צוות שמחזיקה בידיה כרטיס מגנטי שפותח כאן כל דלת, ועדיין נדרכת כשהדלת נסגרת מאחוריי. כששומעים את המילים "מחלקה סגורה", קשה לא לחשוב על האסוציאציות הקולנועיות: דלתות פלדה כבדות, חלונות ממוסכים, קירות מרופדים במזרנים, אחיות המביטות במטופלים מבעד לזכוכית משוריינת, ובעיקר תחושת ניתוק מוחלטת מהעולם החיצון. אבל במחלקה החדשה לטיפול באימהות עם דיכאון חריף אחרי לידה במרכז הרפואי שיבא בתל־השומר עשו הכול כדי לשבור את הסטריאוטיפ. המרחב, שנפתח רק בשבוע שעבר וזוהי הצצה עיתונאית ראשונה אליו, מעוצב באסתטיקה עדינה ומרגיעה ובצבעי פסטל. האור חודר מבעד למבנה השקוף, ועל אדני החלונות כבר פורחות אדניות רעננות מלאות צמחים שהצוות והמטופלות שתלו יחד. "הילדים שלי קוראים לי 'פרחומנית'", צוחקת הפסיכיאטרית ד"ר ורד בר (57), אם לארבעה, כשהיא מובילה אותי במסדרונות. "אני פשוט אוהבת לטייל ולראות פריחה בטבע".

תפיסת העולם הפסיכיאטרית של ד"ר בר, מנהלת מרכז חוה - היחידה לפסיכיאטרייה של הפריון, מתבטאת בכל פינה במחלקה, המציעה פתרון חסר תקדים בנוף בריאות הנפש בישראל: 14 מיטות אשפוז לנשים הסובלות מדיכאון בטרימסטר השלישי להיריון או עד חצי שנה לאחר הלידה, שמאפשרות להן להתאשפז יחד עם התינוקות שלהן, בלי לקרוע את חבל הטבור הטיפולי והרגשי בשלב הקריטי בחייהם. "זאת אומנם מחלקה סגורה במובן המבני שלה, אי אפשר לצאת ולהיכנס ממנה איך שרוצים, אבל התפיסה הטיפולית מבוססת לחלוטין על מודל של 'מחלקה מאזנת'", אומרת בר. הכוונה היא שהמחלקה מנסה להימנע ככל האפשר מהטראומה המוסדית של מחלקות פסיכיאטריות רגילות. אנשי הצוות לבושים בביגוד רגיל ולא במדים, ותחנת השירות אינה מופרדת מהמטופלים בחלון זכוכית. "המודל הזה מושתת על עקרונות של קהילה טיפולית שוויונית: אין כאן חלוקה נוקשה של 'אנחנו והם'. המטופלות לובשות בגדים רגילים מהבית ולא חלוקי בית חולים, וחדרי המטפלים נגישים לחלוטין למטופלות, ללא מחיצות זכוכית או דלתות חסומות". כשאני מציצה במראה באחד מחדרי הטיפולים אני רואה שדמותי מעט מעוותת, ולשאלתי עונה בר שהמראות עשויות פלסטיק מיוחד שאינו שביר. גם סכיני חיתוך הירקות במטבח עשויות פלסטיק קשיח ומותאם.

כרגע יש שתי מאושפזות במחלקה; האשפוז החל רק ביום רביעי שעבר, והצוות מעלה את הקצב בהדרגה כדי לזהות תקלות טכניות. במרכז המחלקה נמצא מטבח טיפולי שמשרת את הצוות והמאושפזות כאחד. "אנחנו קהילה", מדגישה בר: "אוכלים יחד, מכינים את האוכל יחד ומקפלים את הכביסה יחד. אוכל מבושל וחם יגיע רק בצהריים, מבחוץ, מטעמי כשרות, אבל את ארוחות הבוקר והערב החלביות נכין יחד. נחתוך סלטים, נכין טחינה, דברים פשוטים וביתיים, לא ארוחות גורמה. המקום הזה הוא הסלון של הבית שלנו. המטבח פתוח כל הזמן, יש פה פינת קפה קבועה והנשים יכולות להכין לעצמן או לנשנש משהו מתי שרק ירצו".

אישה עם דיכאון אחרי לידה, במצב מורכב שבו טיפול בקהילה אינו מספיק, מקבלת טיפול בדרך כלל באשפוז יום, או מתאשפזת במחלקה פסיכיאטרית ללא התינוק שלה. אבל המחלקה החדשה, אומרת בר, "מדברת כולה על קשר: קשר בין אם לתינוק, וקשר בין האם למשפחה שלה. כל המחקרים מוכיחים שהערובה הגדולה ביותר לבריאות נפשית ופיזית היא קשרים יציבים ויציבות בקשרים. מה קורה לילד שלא מפתח את הקשר הבסיסי הזה עם אמו מתחילת חייו?"

מתוך התפיסה הזו יש במחלקה מרפסת וחצר רחבת ידיים שיועדו במיוחד לביקורי המשפחה המורחבת. "אישה יכולה לשהות כאן שבועות ארוכים, ולעיתים קרובות יש לה ילדים גדולים יותר בבית. קצת לפני שבת הייתה פה אישה שבנה המתבגר ביקר אותה בבוקר, ואחר הצהריים הגיע הילד הקטן שלה, בן ארבע וחצי. החצר מאפשרת להם לראות את אמא במרחב מוגן שלא מפחיד ילדים".

ההפתעה האמיתית של הסיור מחכה בתינוקייה: אני מצפה לראות עריסות פלסטיק קרות המזכירות מוסדות ישנים, אך מגלה חדר בעיצוב מעורר השתאות. לולים מעוצבים, חמימים ואסתטיים להפליא. "היה לי חשוב מאוד שהלולים והעריסות ייבחרו בפינצטה, כך שלא ייראו כמו תינוקייה של בית יתומים, אלא שייראו אסתטיים", מחייכת ד"ר בר. כרגע, כאמור, יש בתינוקייה רק שניים: תינוקת בת ארבעה חודשים ישנה בלול גדול, ובעריסה קטנה נח תינוק בן שלושה שבועות בלבד.

איך זה עובד, חוקית ורפואית? אלו תינוקות רכים בתוך מחלקה פסיכיאטרית סגורה.

"מבחינה משפטית ופרוצדורלית, התינוקות עצמם אינם מאושפזים אצלנו, אלא 'שוהים' לצד אימהותיהם. הסטטוס הזה מאפשר גמישות עצומה למשפחה; אם הם רוצים, האב או הסבתא יכולים לקחת את התינוק הביתה ללילה או לסוף השבוע, ולהחזיר אותו למחרת בבוקר".

זה אומר שילד יכול לחזור עם וירוס ולהדביק את שאר הילדים? או להיפגע בבית ולהאשים את הצוות כאן? זה מורכב.

"אני כבר שלוש שנים מנהלת סיכונים מורכבים, ודנה עם הנהלת בית החולים כדי לאשר את המצב הזה. אבל זה שווה, כי ההשלכה של ניתוק האם מהילד על הבריאות של שניהם היא הרסנית בשלב הזה, במיוחד בכל הנוגע להתפתחות הקשר. היתרונות פה עולים על החסרונות. כל דבר בחיים הוא סיכון, ובלי אומץ ציבורי אי אפשר לעשות מהפכות".

"המדד הכי חשוב לבריאות התינוק הוא דווקא המצב הנפשי של האם במהלך ההיריון, אז העובר חשוף לסטרס הגבוה של האם. אישה שחווה דיכאון נמצאת בסיכון אדיר לאשפוז אחרי הלידה, ולכן האשפוז המקדים והענקת הכלים להורות הם קריטיים"

איך אתם מונעים פגיעה בתינוק מצד האם, אפילו בחוסר תשומת לב, כשהיא במצב נפשי מורכב?

"כל עוד התינוק פה, הוא כל הזמן תחת העין הפקוחה של נשות הצוות, הוא לעולם לא מסתובב לבד. הוא לא יכול למשל לצאת לבד עם האם לחדרי האשפוז האישיים שלה. הוא יוצא מהתינוקייה בעריסה רק למרחבים המשותפים הייעודיים, כמו מתחם הג'ימבורי והמשחקים שבנינו כאן, שבו האם יכולה לשבת איתו על משטחי פעילות, פופים וסל־קלים, או לחצר הייעודית לאימהות ותינוקות. היום, למשל, היה לנו ביקור של אח של מטופלת, אז הוצאנו את התינוק לחצר כדי שהאח יראה אותו, כי הוא עדיין לא פגש אותו. התינוקות פה בריאים לחלוטין, ורופאת ילדים מגיעה לבדוק אותם, אבל המקום פועל במהותו כמו מעון יום עוטף, ולא כפגייה או מחלקה רפואית".

שורשי השליחות

סיפור חייה של ד"ר בר מלא נדודים. אביה היה פרמקולוג, ובשל עבודתו המשפחה העתיקה את מקום מגוריה ללא הרף. בראשית דרכה למדה בבית ספר בחיפה, בהמשך למדה בבית ספר בברוקוויל, במרילנד שבארה"ב ("מין קיבוץ של ישראלים שעבדו במכון הבריאות הלאומי האמריקני"), ובתיכון למדה ברמת־השרון. אמה עבדה כמורה לחינוך מיוחד.

"אני לא בן אדם מאוד רוחני, אבל אני מרגישה שהמקצוע בחר בי, ולא אני בו", היא אומרת על דרכה אל הפסיכיאטרייה. "בכיתה ב' הייתי בכיתת מחוננים בחיפה, בבית הספר טשרניחובסקי, והמורה אביבה שלחה אותנו לבחור כתבות ממוספי סוף השבוע ולכתוב עליהן עבודה. מצאתי את עצמי נמשכת באופן מגנטי לכתבות על מכורים לסמים, על נשים בזנות. התחלתי לשאול את עצמי: למה אנשים בוחרים בזה? מה מניע אותם? בכיתה ב' לא הכרתי את המילה 'פסיכולוג' או 'פסיכיאטר', אבל שם נזרע הזרע".

אני מציינת לרגע את הלהט וההתלהבות בדבריה על הפסיכיאטרייה, ומעירה בחוסר מחשבה שזוהי מחלקה קשה "אולי אפילו יותר מהאונקולוגית", ובעינה של בר מנצנצת דמעה. "בעיניי המחלקה האונקולוגית קשה בהרבה, כי היא מפגישה אותי עם חוסר האונים שלי כרופאה מול הגוף", היא משתפת בקול רועד. "אחותי הקטנה יערה, שהייתה צעירה ממני ב־11 שנים, אובחנה עם גידול מוחי ממאיר כשהיינו במרילנד. המשפחה נלחמה על חייה במשך שנה וחצי. היא אושפזה אז בבית החולים המקומי שם, אבל נפטרה קצת לפני שהגיעה לגיל ארבע. יערה הייתה ילדה מהממת, חייכנית וצחקנית, והיא נלחמה.

"באותו הרגע ראיתי ממש איך הנפש שלה פשוט לא יכולה יותר, כאילו לא היו לה יותר כוחות נפש להכיל את הסבל הגופני, והיא פשוט שחררה. הבנתי שאם אדם בריא בנפשו, והנפש שלו נלחמת, הוא יכול להכול. אבל כשהנפש לא בטוב, זה הכאב הכי גדול שבן אדם יכול להרגיש. אין כאב גדול מזה. לעזור לאנשים במקומות האלה - זאת השליחות שלי".

בהמשך השיחה היא משתמשת באנלוגיה נוספת לסרטן. "בבריאות הנפש, בדיוק כמו בגידול סרטני, אם אתה מאבחן את הבעיה כשהיא קטנה אתה יכול לעשות מהלך כירורגי קטן ולהציל את האדם. ברגע שאתה מזניח ומחכה הבעיה נעשית 'מפושטת': מתפתח דימוי עצמי נמוך, יש פגיעה בקריירה ובלימודים, וסיכויי השיקום קטנים. כשאומרים לאדם 'קח את עצמך בידיים', אני תמיד שואלת: מה זה ה'ידיים' הללו? הנפש. הנפש היא שמרימה אותנו פיזית, וכשהיא חולה, חובתנו הציבורית והאנושית להיות שם ולהושיט לה יד בחזרה".

מכיוון שקפצה כיתה, סיימה בר את לימודי התיכון ברמת־השרון בגיל 17. הוריה דחפו אותה להצטרף לעתודה האקדמית, והיא ניגשה ללימודי רפואה. "הלכתי לשנה א' בגיל 17, תינוקת קטנה. הרגשתי שמי אני שאחליט על הגורל שלי לכל כך הרבה שנים קדימה, ועזבתי אחרי השנה הראשונה". בצבא שירתה כמש"קית ת"ש בחיל הים, ובהמשך עברה לבסיס חיפה, והתחברה עמוקות לתחום הטיפולי. אחרי הצבא נרשמה ללימודי עבודה סוציאלית במכללת תל־חי, עד שפתאום התקשרה אליה המזכירה המיתולוגית של בית הספר לרפואה באוניברסיטת תל־אביב ושאלה: "נו, את חוזרת?". התשובה הייתה כן, והיא סיימה את הלימודים ב־1997.

במהלך לימודיה הטרידה אותה העובדה שרוב המחקר הרפואי התמקד בגברים צעירים. כמי שגדלה בבית פמיניסטי מובהק, הדבר סקרן אותה, במיוחד כשהחלה את הסבבים במחלקות הפסיכיאטריות. את ההתמחות עשתה בבית החולים הפסיכיאטרי שלוותה בהוד־השרון. שם, במחלקה מעורבת, פגשה מטופל ענק שהיה הדוגמה הקלאסית לתופעת "הדלת המסתובבת": המשטרה הביאה אותו לאשפוז במצב קשה, הוא התאזן תרופתית, שוחרר ואחרי זמן מה הגיע שוב. במסדרון הנשים הייתה מטופלת במצב דומה. השניים נפגשו במחלקה, נישאו ונולדה להם ילדה. "משהו בנישואים ובהורות גייס אותם להחלמה. הם התמידו בטיפול התרופתי, שמרו על הבריאות שלהם ולא חזרו להתאשפז מאז. הם גידלו את הילדה הזו בצמר גפן, התפרנסו מקצבת הביטוח הלאומי וכל החיים שלהם היו הילדה הזו. הוא היה מביא לי ציורים שלה, וזה ריגש אותי נורא. שם התחלתי לחקור את הקשר בין הורות, הורמונים ומצב רוח נשי"..

"אם אדם בריא בנפשו, והנפש שלו נלחמת, הוא יכול להכול. אבל כשהנפש לא בטוב, זה הכאב הכי גדול שבן אדם יכול להרגיש. אין כאב גדול מזה. לעזור לאנשים במקומות האלה - זאת השליחות שלי"

בשלוותה התקדמה בר עד לתפקיד סגנית מנהל המחלקה הסגורה, אך ב־2004, כשהייתה באמצע הקמת משפחתה ותוך כדי היריון מאתגר, התפטרה מבית החולים ועזבה את המערכת הציבורית כדי לנהל קליניקה פרטית משגשגת וכדי להקדיש מזמנה לגידול ארבעת ילדיה. "הייתי לוקחת אותם ומחזירה אותם ממוסדות הלימוד, יוצאת לכל טיול גן ובית ספר, ובזכות זה יש לי ילדים מהממים". במקביל המשיכה לחקור את תחום הפסיכיאטרייה וניהלה פורום אינטרנטי לנפש האישה.

ב־2014 היא עברה עם משפחתה לתל־אביב, כדי לגור סמוך לאמה אחרי פטירת אביה, וחבר פסיכיאטר התקשר וסיפר לה שמתפנה משרה בשיבא. "זה היה שוק גדול: לעבור דירה, לשלב ארבעה ילדים בארבעה מוסדות חינוך שונים, להכיר מיליון אנשים חדשים ולהתרגל למערכת הענקית של שיבא", היא מספרת. בר התעקשה להתחיל בשליש משרה. "לאט־לאט עליתי לחצי, והיום אני עובדת ב־200 או 300 אחוז משרה, אבל ההדרגתיות הזו הייתה נכונה לבית שלי. ידעתי תמיד שאחזור למערכת הציבורית. אני באה מבית סוציאלי ומאמינה שלכולם מגיעה רפואה טובה, לא רק למי שיכול להרשות לעצמו טיפול פרטי. חוץ מזה, אי אפשר לטפל לבד, בקליניקה פרטית, בתחלואה מורכבת. בשביל זה צריך צוות".

כמו שירות קרבי

היא השתלבה כפסיכיאטרית במרפאת "חוה" שהקימה ד"ר ג'ודית ריידמן בשנת 2007 מתוך הבנה שנשים בגיל הפריון צריכות מענה ייחודי. "כשהגעתי, המרפאה טיפלה בעיקר בנשים אחרי לידות שקטות. הצוות היה עם ידע מדהים בזה, אבל לא טיפלו כמעט בדיכאון אחרי לידה. היו אולי חמש, שש או עשר פניות בחודש בסך הכול. התחלתי להרצות בנושא לצוותים רפואיים, המודעות עלתה, והתחילו להגיע נשים בהיריון ואחרי לידה ופתחנו קבוצות".

מקרה של אישה עם מחשבות אובדניות שפיתחה טריגר מבכי התינוק הבהיר לה שטיפול מרפאתי רגיל אינו מספק. "הלכנו לספרות, קראנו על יחידות אם־תינוק בעולם והתחלתי לדפוק על דלתות ולדרוש יחידת אשפוז", היא מספרת. "זרקו אותי מכל המדרגות". בסופו של דבר הקשיבה לה סמנכ"לית הכספים דאז, נועה פרסטר, והציעה לה לפתוח יחידת טיפול יום שנשים בדיכאון יוכלו להגיע אליה עם התינוקות. "אמרתי לה שאני לוקחת את זה בשתי ידיים".

בשנת 2019 נפתחה יחידת טיפול היום לאם ולתינוק בשיבא. היא החלה עם שבע נשים, עלתה לעשר וכיום מטפלת בעשרים נשים ועשרים תינוקות. הנשים מגיעות שלוש פעמים בשבוע (פעמיים עם התינוק ופעם בלעדיו) ומקבלות מעטפת אינטנסיבית: לפחות שתי קבוצות טיפוליות ביום, מעקב פסיכיאטרי ופסיכולוגי שבועי, טיפול דיאדי (קשר אם־תינוק) וטיפול טריאדי (בשיתוף האב, הסבתא או החמות). המודל שוכפל בבתי חולים אחרים ברחבי הארץ: איכילוב, מרחבים, ברזילי ורמב"ם. בשנת 2022 נפתחה גם "חלופת אשפוז ביתית מקוונת", המעניקה לנשים טאבלט המשמש כ"תחנת אחות" הזמינה 24/7, עם טיפולים וירטואליים יומיומיים בתוך הבית.

אבל טיפול היום לא פתר את המקרים הקיצוניים ביותר, שדרשו השגחה מסביב לשעון. "היו נשים שנאלצנו לאשפז במחלקות רגילות ולא ישנתי חודשים בגללן", מספרת בר. "בטיפול יום הייתה לנו מטופלת, אישה דתית־לאומית, שהיו לה פנטזיות אובדניות מפורטות והיא סירבה להיפרד מהילד. היחידה שלנו לא עובדת בערבי חג, אבל הייתי מביאה אותה אלינו במיוחד בערבי חג רק כדי שאדע שהיא מטופלת ואיכשהו אשן בלילה בלי פחד שהיא תפגע בעצמה. אם הייתה לי מחלקה סגורה ייעודית, הייתי ישנה הרבה יותר טוב".

בשנת 2021 אישרה הנהלת שיבא להתחיל לאשפז נשים בהיריון ולאחר לידה מכל הארץ במחלקה פסיכיאטרית רגילה: "היינו מבקשות מהמשפחות להביא את התינוק יום־יום למחלקה כדי לעבוד על הקשר". הטיפול בנשים במסגרת הזו הוכיח להנהלה את נחיצות הקמת המחלקה הסגורה הייעודית והנפרדת לאם וילד, והישיבה המכרעת נקבעה ביומן ל־11 באוקטובר 2023.

ב־7 באוקטובר, היא מספרת, "קמתי כמו כל עם ישראל למלחמה, סגרתי את המצגת שהכנתי לפגישה שלנו, נסעתי לשיבא ועליתי על מדים ירוקים. פתחתי מיד קו חם פסיכיאטרי, כי לא מצאתי את עצמי במיון הכללי. הקו הזה פשוט קרס מאלפי שיחות. באחד הלילות התעוררתי בארבע בבוקר וראיתי עשרות שיחות שלא נענו. מרוב תשישות לא שמעתי את הטלפון מצלצל. נשים היו בחרדה קיומית עמוקה: 'איך מביאים תינוק לעולם כזה? איך אשמור עליו?'. גייסתי את כל הצוות שלי והפעלנו את הקו הזה כמה שבועות, עד שהטלפונים התחילו לפחות וסגרנו אותו".

היא הייתה בטוחה שהפגישה על המחלקה נדחתה בגלל המלחמה, אבל ב־10 באוקטובר בערב הודיעו לה שמנהל בית החולים, פרופ' יצחק קרייס, קבע ששיבא "שומר על השגרה ובונה את העתיד", ולכן הדיון יתקיים למחרת כסדרו. "מנהל בית החולים השיקומי, אמיתי זיו, אמר לי: 'תכיני נאום קצר, בטח לאף אחד לא תהיה סבלנות מחר אבל אני אדאג שיקשיבו לך כמה דקות'. בסוף הקשיבו לי שעתיים. זה היה דיון מרתק ומרגש באופן בלתי רגיל, ופרופ' קרייס הבטיח שהמחלקה תקום".

"התינוקות עצמם אינם מאושפזים אצלנו, אלא 'שוהים' לצד אימהותיהם. הדבר מאפשר גמישות  למשפחה; האב או הסבתא יכולים לקחת את התינוק הביתה ללילה, ולהחזיר אותו למחרת"

המטפלות בתינוקייה יהיו 15 בנות שירות לאומי שיצטרפו ל"גרעין חוה". "פרופ' קרייס אמר שאם לוחמות בנות 18 עולות לטנקים ומנהלות קרבות, בנות שירות יכולות להפעיל את התינוקייה. יש כאן גם אמירה ערכית של העצמת הדור הצעיר. אנחנו נמצאים בקשר עם עמותת 'רחשי לב' והאגודה להתנדבות, שמגייסות את בנות השירות. בבתי חולים לילדים בנות שירות הן תוספת מבורכת, אבל אצלנו הן בבסיס הטיפול; אם בת השירות לא מגיעה, אין מי שיטפל בתינוקות בזמן שהאימהות בטיפולים. כמובן, הן תמיד יעבדו לצד מדריכה או כוח עזר ובליווי הצוות הקבוע, והן עברו הכשרה קפדנית. הן יתנדבו כאן בימים ראשון עד חמישי, בוקר וערב. בסופי שבוע ובחגים, וגם בשלב ההרצה, מפעילות את התינוקייה מדריכות שהן סטודנטיות לפסיכולוגיה, לסיעוד ולרפואה, שעוזרות לאימהות בארוחות ובהתאקלמות".

הודיה גרוסמן, מנהלת מחוז המרכז באגודה להתנדבות, מגייסת בימים אלו את בנות השירות שיתנדבו במחלקה. "המורכבות פה היא כפולה: מצד אחד להתמודד עם עולמות של בריאות הנפש, ומצד שני לפגוש את זה בנקודה הרגישה ביותר של אימהות וילדים קטנים. המילים 'דיכאון אחרי לידה' יכולות להרתיע, ובגלל רגישות המשימה תהליך הסינון שלנו קפדני. אנחנו מחפשים חוסן נפשי ובגרות. מתנדבת צריכה להיות מסוגלת לתת תמיכה ויציבות לאימהות ברגעים המאתגרים של חייהן. הודות למודל שפיתחנו באגודה להתנדבות יחד עם עמותת רחשי לב, הבנות שלנו יקבלו את המעטפת הטובה ביותר. אנחנו בישורת האחרונה של גיוס הנבחרת המדויקת ל'גרעין חוה'".

להקדים תרופה

המחלקה מיועדת גם לנשים בטרימסטר השלישי להיריון. "הספרות הרפואית מראה ש־60 אחוז מהנשים שאובחנו עם דיכאון אחרי לידה סבלו ממנו כבר במהלך ההיריון", מסבירה בר. "ההיריון הוא תקופת תת־הטיפול הכי קשה שיש ברפואה, משום שנשים מפחדות לקחת טיפול תרופתי. המדד הפרוגנוסטי הכי חשוב לבריאות ולהתפתחות של התינוק הוא דווקא המצב הנפשי של האם במהלך ההיריון, אפילו יותר מאשר אחרי הלידה. בזמן ההיריון העובר חשוף לחלוטין לקורטיזול ולסטרס הגבוה של האם. כשהוא יוצא מהרחם יש סביבו אבא, סבתא ומעטפת. אישה שחווה דיכאון קשה בהיריון ונאלצת להתאשפז נמצאת בסיכון אדיר לאשפוז אחרי הלידה, ולכן האשפוז המקדים אצלנו והענקת הכלים לקראת ההורות הם קריטיים".

מה לגבי הבטיחות של התרופות הפסיכיאטריות בזמן היריון והנקה?

"יש המון סטיגמה על הפרעות נפשיות ועל הטיפול בהן, ולכן נשים רבות מפסיקות את הטיפול, ולצערי הרב יש לנו עמיתים שלא תמיד יודעים ומטעים אותן. לא מזמן פנתה אלינו אישה שהייתה מאוזנת על לוסטרל, תרופה נוגדת דיכאון וחרדה, ונכנסה להיריון. פסיכיאטר אמר לה להפסיק מיד, מצבה הנפשי הידרדר, והיא פנתה לארבעה אנשי מקצוע שסירבו לחדש את הטיפול כי זה מסוכן. בסופו של דבר החמישי רשם לה את התרופה, וכשהיא הגיעה לבית המרקחת הרוקחת ראתה את הבטן שלה ואמרה לה בתוכחה: 'מה? את בהיריון ולוקחת את זה?'

"זה נורא, כי לוסטרל היא התרופה שיש לגביה הכי הרבה מידע בעולם הרפואי. היא בטוחה לחלוטין, אינה מעלה שיעור מומים מולדים ואינה גורמת לסיבוכי היריון או לידה. המרכזים הטרטולוגיים שמייעצים לנשים בהיריון מחזיקים במידע המתאים. המחקר הרפואי מוכיח שאישה בדיכאון, שלא אוכלת, לא ישנה ולא מתפקדת, מזיקה לעובר שלה לאין ערוך יותר מאשר התרופה".

מרכז חוה מפעיל, בשיתוף "קרן בריאה" בניהולה של שרה טנקמן והמרכז הטרטולוגי באסף הרופא, קו ייעוץ ייחודי לאנשי מקצוע, המאפשר לרופאים ורוקחים להתייעץ בזמן אמת עם פסיכיאטרית וטרטולוגית על בטיחות תרופתית. "שיתוף הפעולה שלנו עם טנקמן התחיל עוד בסגר הראשון של הקורונה", מספרת בר. "סגרו את טיפות החלב, ונשים לא נבדקו בשאלון EPDS לאבחון דיכאון, אז בנינו אתר דיגיטלי שהנגיש את השאלון והפנה לטיפול. הנתונים באתר הראו עלייה במצוקה הנפשית של נשים גם במהלך חודשי המלחמה".

לצד הטיפול הפסיכיאטרי, בר מאמינה גדולה גם בטיפול פסיכולוגי. האימהות במרכז משתתפות בקבוצות טיפוליות הכוללות טיפול קוגניטיבי־התנהגותי, תרגילי מיינדפולנס ודמיון מודרך ועוד. בר גם רוצה להגביר את המודעות לסכנות הנפשיות עוד לפני שהן מתפרצות. "הפרעות נפשיות בהיריון ולאחר לידה הן סיבוך ההיריון השכיח ביותר: אחת מכל חמש נשים מתמודדת איתן", היא אומרת. "הייתי שמחה שכל אישה, כמו שהיא הולכת לייעוץ גנטי או לבדיקת CMV, תבוא לייעוץ טרום־הריוני כדי לקבל מידע על גורמי החוסן והסיכון שלה וכלים לצלוח את המסע, כי יש המון מה לעשות במניעה. נשים עם תחלואה כמו סכיזופרניה, הפרעה דו־קוטבית, דיכאון חמור או הפרעת דחק פוסט־טראומטית נמצאות בסיכון של 60 אחוז למצוקה קשה אחרי הלידה. תקופת הלידה מועדת לפורענות ולאשפוזים פסיכיאטריים פי עשרים מבכל זמן אחר בחייה של אישה. אם נטפל בזה מוקדם, נמנע את הצורך באשפוזים ממושכים ונשמור על התשתית של הקשר עם התינוק לכל החיים".

הסיכויים ללקות בדיכאון אחרי לידה עולים בקרב מיעוטים בארץ, ורבות מהנשים הפונות לטיפול הן נשים מהמגזר החרדי, שמספר הלידות בו גבוה במיוחד. "אני בשיבא כבר 12 שנה, ושיעור הפניות מהמגזר החרדי עולה בעקביות", אומרת בר. "מזמינים אותי לדבר בפני מדריכות כלה ובהרבה פורומים קהילתיים, והמודעות לחשיבות הטיפול הנפשי בקהילה זינקה. יש היום פניות אפילו מתוך קהילת חסידי גור, שהיא סגורה מאוד, וזה משמח מאוד כי הנכונות לפנות לטיפול רפואי ציבורי מוסמך מונעת אסונות".

אם היית שרת הבריאות, מה ההחלטה הראשונה שהיית מקבלת בתחום?

"הייתי משקיעה במניעה. זה לא הכיוון הקלאסי של בתי חולים, אבל עדיף לחסוך את הסבל מראש. פרופ' קרייס מדבר תמיד על שיבא כעל 'עיר הבריאות' ולא בית חולים. הוא רוצה 'בית רפואה', הוא מתחבר לחזון החב"דניקי. הפרשנות שלי ל'עיר הבריאות' היא שהתפקיד שלי כרופאה הוא לא לשבת ולחכות שהחולים יבואו אלינו, אלא לפעול למניעה. לכן יזמנו את הייעוץ הטרום־הריוני, את קו הייעוץ לאנשי מקצוע, ואנחנו עושות גם ובינר חינמי של הכנה רגשית ללידה ולכניסה להורות דרך שיבא פעם בכמה שבועות, ונותנות ארגז כלים לבני הזוג או לאימהות. מניעה היא שם המשחק".

שני מטופלים במחלקה מעורבת נישאו ונולדה להם ילדה. "משהו בנישואים ובהורות גייס אותם להחלמה. הם התמידו בטיפול התרופתי, שמרו על הבריאות שלהם ולא חזרו להתאשפז מאז. הם גידלו את הילדה הזו בצמר גפן"

מה הצעד הבא שלכן במרכז חוה?

"אנחנו פותחות עכשיו, יחד עם בית חולים לנשים, מרפאה ייעודית לגיל המעבר. בעבר טיפלנו בנשים בגיל המעבר, אבל הרגשתי שלא נכון לעשות טיפול פסיכיאטרי מבודד, כי אישה כזו חייבת גם רופא נשים. הצלחתי לשכנע את בית החולים לנשים, ואנחנו פותחות מרפאה משותפת של פסיכיאטרית, רופאת נשים ופסיכולוגית. נריץ פיילוט של חצי שנה, ואם יהיה ביקוש – וזה מה שיקרה, כי נשים בגיל המעבר מתפזרות היום בין המון רופאים וזה לא טיפולי – נדרוש מהמערכת תקינה רחבה יותר למענה מולטי־דיסציפלינרי שכולל גם תזונאית ופיזיותרפיסטית".

בגינה המוצלת והקרירה של המחלקה, רגע לפני שאנחנו נפרדות, אני מביטה בד"ר בר. על פניה ניכר שילוב מיוחד של תשישות, עקשנות ותקווה. חם בחוץ, והיא אומרת שהשחייה היומית שלה – ההתמכרות הגדולה שלה מגיל שלוש, שמעניקה לה שקט מוחלט – שומרת עליה מאוזנת מול הלחץ. כשאני שואלת אם הקמת המחלקה מעניקה לה תחושה של סיפוק ואושר, היא נושמת עמוקות ומשיבה בכנות: "האמת שלא. אני מרגישה בעיקר את כובד האחריות. יש המון תקלות קטנות של התחלה, דברים שצריך לפתור במטבח ובנהלים, ואני מרגישה שכל העיניים נשואות אליי. אני זוכרת את התחושה הזו בדיוק ערב לפני שפתחנו את יחידת טיפול היום ב־2019; לקח לי זמן להשתחרר מהמתח הנורא הזה. ההחלמה של הנשים בטיפול היום היא זו שגרמה לי אושר לאורך השנים. לא ידעתי מי נהנית יותר ביחידה – אני או המטופלות.

"האושר שלי לא יגיע מפתיחת המחלקה, אלא מכך שהאימהות יצאו מפה כשהן מרגישות טוב יותר ובקשר טוב עם התינוק שלהן. אישה אחת שהגיעה למחלקת טיפול היום, ציירת מדהימה, אמרה לי פעם: 'בשביל מה להגיע? אני תופסת מקום של מישהי, אין סיכוי שאצא מזה, תעזבי אותי בשקט ותני את המיטה לאחרת'. אחרי שלושה חודשים היא רצתה לצייר על הקירות של המחלקה, כי היא חזרה לעצמה. הייתה גם אישה שאשפזנו באשפוז המשותף במחלקה הפסיכיאטרית הרגילה, שהגיעה במצב קיצוני – לא מגיבה, לא מדברת, שוכבת בכיסא גלגלים. הייתה לה משפחה מסורה, ואני זוכרת שבעלה ואמא שלה הביאו את התינוק למחלקה ושמו אותו עליה. היא לא התחילה לדבר או לשיר, אבל ראיתי פיזית איך הגוף שלה משתנה ונעטף סביבו, ואיך התינוק מתרכך עליה. אלו רגעים שקשה להסביר במילים. הכוח של המפגש הזה הוא כוח מניע עצום. ליוויתי אותה אחר כך בטיפול יום, ובהמשך היא נכנסה להיריון נוסף. ליוויתי אותה בהיריון הבא וגם בלידה הבאה: היא הרגישה לא טוב נפשית, ואנחנו שינינו מעט את הטיפול התרופתי והיא צלחה את האירוע במצב מצוין וללא צורך באשפוז.

"בפסיכוזה אחרי לידה, שהיא שונה מפסיכוזה כרונית, 50 אחוז מהנשים מגיעות ללא רקע קודם וחוות אירוע בודד בחיים שלא יחזור על עצמו. האחרות יפתחו תחלואה עתידית, שדורשת מעקב צמוד בהיריון הבא. ההחלמה לרוב מהירה מאוד, נשים מגיבות מהר לתרופות, ולראות את הנשים האלו חוזרות לחיים ולקהילה ומשתקמות – זה מה שגורם לי לאושר. שווה לקחת סיכונים כדי לראות אותן יוצאות מפה בריאות ובקשר טוב עם הילד".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il