"בנחיתה באנטבה אתה כל כך מוכוון מטרה שאין לך זמן להתעכב על רגשות"

במשך שנים מאז השחרור, ולמעשה עד היום במפגשי הצוות, חזרו וטענו בנות הזוג שלנו, בהבעה שנעה בין זלזול לרחמים, שהיינו כולנו סגורים ואטומים לרגשות, ושכמה מאיתנו נשארו כך עד עצם היום הזה", כותב עמר בר־לב בספרו החדש "פרות קדושות" (ידיעות ספרים). לא מעט תיאורי אקשן מתבקשים יש בספרו של בר־לב, שמתמקד בתקופתו כמפקד סיירת מטכ"ל, משנת 1984 ועד שנת 1987, אך לצידם עיסוק נרחב בשאלות של מנהיגות ויצירתיות, וגם בניתוק הרגשי שנדרש מהלוחמים במהלך פעולות נועזות.

בימיו כמפקד היחידה, מספר בר־לב, היו שהדביקו לו את הכינוי "פני ספינקס". על הגישה הלקונית הוא התאמן כבר כלוחם צעיר בסיירת, וגם כשחזר ממבצעים בעורף האויב שכמעט נחשפו, הוא כתב במחברתו דיווחים נוסח "ביצענו, חזרנו בשלום, לא רע". אבל אירוע אחד, מכונן, שהתרחש בעת שפיקד על הסיירת, העמיד במבחן את היכולת שלו ושל אנשיו לפעול בקור רוח מוחלט תחת לחץ בלתי נתפס – וגם להתמודד אחר כך עם היקיצה הכאובה ועם השלכותיו של כישלון.

היה זה אחד המשברים הגדולים שידעה הסיירת: נפילתו של סמל ראשון ברק שרעבי ז"ל במבצע "עמוד האש", שנערך בעומק סוריה בדצמבר 1984. אחד מכלי הרכב של הכוח, ג'יפ שהמרכב שלו חוזק כדי שיוכל לשאת משקל נוסף, התהפך בעיקול חד וכתוצאה מכך נהרג שרעבי וארבעה לוחמים נפצעו. מפקד הצוות, שחר ארגמן, נאלץ להודיע בקשר לבר־לב שישב בחפ"ק: "ג'וחה, כאן שחר, הייתה לי תאונה, אחד הבחורים ישן וארבעה חולים".

"באותו הלילה זרם קרח בוורידים של כולנו - של שחר, שלי ושל הכוח. ממש היה רגוע בצורה קיצונית", מתאר בר־לב. "המצב היה דרמטי, וכמוהו גם ההחלטות שהתקבלו. כל הזמן עברו ליד הכוח סורים, ונעצרו. חלקם לא הבינו מה קורה, חלקם רצו לעזור, אחר כך גם התנהל מרדף אחר הכוח. אחד הפצועים, צדוק, ניהל למרות פציעתו את העניינים מול הסורים ברגעים הראשונים והקריטיים, כשכל דקה נדמתה כנצח.

"רק בדיעבד חשבתי על כך שבשיא הלחץ והמשבר, אף אחד מהבכירים לא נכנס לחדר השליטה שלי. לא הרמטכ"ל, לא ראש אמ"ן ולא רמ"ח המ"מ (מפקד מערך המבצעים המיוחדים בחיל המודיעין - מ"פ). הם אפשרו לי לנהל את הדברים ולקבל החלטות. רק כשהכוח כבר היה בתנועה חזרה הביתה, הם נכנסו לחדר. תוך כדי האירועים זה נראה לי מעט מוזר, אך במבט לאחור הבנתי שהם סמכו עליי לא במאה אחוזים, אלא באלף".

הסתבכותו של המבצע, שרק בשנים האחרונות הותרו חלק מפרטיו לפרסום – ועל כך בהמשך – עוררה שאלות ותהיות סביב חזרתה של סיירת מטכ"ל לכשירות מלאה. "גורמים מסביב ליחידה אמרו שיעברו כמה שנים עד שנהיה מסוגלים להוציא לפועל מבצע נוסף", משחזר בר־לב. "אבל כעבור שלושה חודשים יצאנו למבצע ענק וחשוב. הדרך היחידה שלי כמפקד להתמודד הייתה לתת לפקודיי את התחושה שאני רואה את האור, ושהם יכולים ללכת אחריי, אף שלא ראיתי את האור. סיירת מטכ"ל, בהובלה שלי, הוכיחה שהיא יודעת לצאת ממצבים קשים, להתגבר ולעשות".

ובכל זאת הסיירת הצליחה לעבור ממה שנראה כמו שפל חסר תקדים – לקבלת צל"ש הרמטכ"ל. עם זאת, בר־לב בספרו מכה על חטא ומודה שאיש לא התעניין אז בשלום הלוחמים שנחלצו בעור שיניהם משטח סוריה. "ממרחק הזמן נשאלת השאלה ‑ האם כך נכון היה לנהוג? היום, כשהמודעות גבוהה לאפשרות של פוסט־טראומה בקרב לוחמים, מובן מאליו שהיה מקום לשאול את השאלה הזו, ולבחון אותה בקרב לוחמי הכוח שיצא מן התופת, וזו אינה מליצה".

כשהקונספציה מתפוצצת

עמר בר־לב, 72, נולד בחיפה. הוא בנו של חיים בר־לב ז"ל, הרמטכ"ל השמיני. מאחורי השער המוביל לביתו בשכונת הגנרלים נווה־מגן ברמת השרון מסתתרים למעשה שני בתים: באחד הוא מתגורר עם אשתו תמי, צלמת ועורכת וידאו, ובשני מתגוררת אמו תמר, שגילה מתקרב ל־100. הוא אב לשלושה - הבכור נעם, הוא שותף שלו בסטארט־אפ ביטחוני, הבת האמצעית מאי היא מתכננת ערים, והבן הצעיר שחר הוא סטודנט.

בשנת 2013 נכנס בר־לב לכנסת מטעם מפלגת העבודה, ובממשלת בנט־לפיד הוא כיהן כשר לביטחון הפנים וכשר לחיזוק וקידום קהילתי. לקראת בחירות 2022 שובץ במקום התשיעי ברשימת המפלגה, ונשאר מחוץ לכנסת. היום הוא משמש יו"ר הדירקטוריון של מאפיית אנג'ל, וממשיך בפעילות פוליטית מחוץ למסגרת המפלגתית. הפאוזה מהחיים הציבוריים אפשרה לו להשלים את כתיבת הספר ששקד עליו לסירוגין במשך עשרים שנה. לדבריו, אישור הטקסט בצנזורה ובוועדת השרים למתן היתר לפרסומים ארך יותר משנה.

עם קצת סיפורי ילדות ובלי פוליטיקה, מטיל בר־לב את הקורא היישר אל תוך העשייה של הסיירת ואתגרי הפיקוד עליה. מתוך זאת הוא מעלה גם תובנות אנושיות וניהוליות שכוחן יפה לא רק לצבא, ומדגיש את החשש מקיבעון מחשבתי. סיירת מטכ"ל, כותב בר־לב, דומה במידה רבה לחברת היי־טק: "היא נדרשת לפרוץ מגבלות ולתת מענה לאתגרים תוך שהיא ממציאה את עצמה מחדש מדי כמה שנים. מכאן שהשמרנות והסטגנציה הן האויבים המסוכנים ביותר שלה".

"בר־לב חשב שזיהה בקיעים בהכנות למבצע אנטבה, והחליט לשוחח על כך עם אביו, שכיהן כשר. "הרגשתי לחץ ללכת אליו ולומר: 'שמע, זה לא בדיוק כמו שמספרים לכם'. לקחתי את הטנדר, וכשיצאתי מצומת סירקין מכסה המנוע התרומם וחסם לי את שדה הראייה. הסתובבתי וחזרתי ליחידה"

על כותרת הספר, "פרות קדושות", הוא אומר שקרא לו כך "כי כמפקד הסיירת שחטתי עוד ועוד כאלה. גם הקונספציה היא פרה קדושה, ואם קונספציה מתמוטטת, כמובן בוחנים אותה ומשנים אותה. האתגר הגדול בעיניי הוא להתמודד עם קונספציות לפני שהן מתנפצות. כמפקד הקפדתי לאתר נקודות תורפה בתפיסות מבצעיות ולשנות אותן, אף אם הן הוכיחו עצמן בעבר.

"גם ערב 7 באוקטובר היינו שבויים בקונספציות מודיעיניות ומבצעיות, והן התפוצצו לנו בפרצוף. אלה קונספציות שהתנהלנו לפיהן במשך שנים, הכול היה בסדר, ולכן לאיש לא היה אינטרס לשנותן. הספר נכתב לפני 7 באוקטובר, ונדרשתי לפרולוג קצר כדי לחבר בין מה שהיה אז לימינו".

בהיסטוריה הצבאית של מדינת ישראל, המושג קונספציה מזוהה בין השאר עם קו בר־לב - קו המעוזים לאורך תעלת סואץ, שנקרא על שם מי שהיה הרמטכ"ל בעת בנייתו. במלחמת יום הכיפורים נפרץ הקו במהירות, והטנקים המצריים שעטו דרכו אל תוך סיני. עמר בר־לב טוען בספרו כי המעוזים לבדם "מעולם לא יועדו לעצור את הצבא המצרי. ייעודו של קו המוצבים... היה ריבונות ישראלית עד לקו התעלה, לצפות, לתת התרעה ולהגן על הלוחמים שבתוכם, ולא כפי ששוקף לציבור באותה העת ומאז ‑ לנסות לעצור צליחה של ארמיות מצריות את התעלה. כוחות שריון ניידים היו אמורים להיות כמה קילומטרים מזרחה מהתעלה כדי לבלום פלישה מצרית כזו, אך ערב יום כיפור 1973 הם לא היו שם, בדומה למה שאירע 50 שנה אחר כך, ערב שמחת תורה 2023".

בתקופה שלפני מלחמת יום הכיפורים נהנה אביו מפופולריות עצומה. בר־לב מתאר בספר את הנסיעות המשפחתיות לקולנוע, ואת תגובת העוברים והשבים כאשר זיהו את הרמטכ"ל: "מאותו רגע הייתה מתרחשת התנפלות היסטרית המונית על הרכב, תוך כדי צווחות שמחה והתרגשות, עד כדי גירוד שמשות הרכב עם הציפורניים. ואני במבוכה קשה, ספון ומכווץ במושב האחורי, ופשוט מנסה בכל כוחי להיעלם".

"בצבא רציתי להצליח בזכות עצמי", אומר בר־לב. "שלושת החודשים הראשונים שלי בצה"ל היו האחרונים של אבי כרמטכ"ל. כשהוריי הגיעו להשבעה שלי בכותל, הכריזו ברמקול: 'לכניסת הרמטכ"ל, המסדר יעבור לדום'. לא ידעתי איפה לקבור את עצמי מרוב מבוכה. עם השנים אני מבין שזה לא היה יכול להיות אחרת".

לאחר פרישתו מצה"ל כיהן חיים בר־לב כשר המסחר והתעשייה, אך במלחמת יום הכיפורים מונה למפקד בפועל של חזית הדרום, בעקבות הביקורת הקשה על אלוף שמואל גונן (גורודיש). פגישה חפוזה בין האב לבן נרשמה בשדה התעופה פאיד – שדה תעופה מצרי ליד תעלת סואץ, שנכבש על ידי סיירת מטכ"ל והוסב לשימושו של חיל האוויר הישראלי. עמר בר־לב איבד במלחמה ההיא חברים רבים, וגם בן דודו רפי בר־לב, מ"פ בגדוד הסיור של האוגדה בפיקודו של אריק שרון, נפל בשדה הקרב. "הפלוגה שלו זיהתה את החיץ בין הארמיה השנייה לארמיה השלישית, והובילה דרך החיץ הזה את האוגדות של שרון ושל אברהם אדן (ברן) לעבר התעלה. אחר כך הפלוגה נשלחה לעצור התקפת־נגד של הארמיה השנייה מצפון, ושם רפי נפגע ונהרג. בהתחלה הוא נחשב לנעדר, עד שאבא שלי נסע עם עוד אנשים, איתר את הטנק והחזיר את רפי.

"על הצוות שלי הוטלה המשימה לעבור את תעלת סואץ בטיסה, לנחות בשדה התעופה פאיד עוד לפני שנכבש, ולבדוק אם הוא מתאים לנחיתת מטוסים. מבחינה תפקודית הייתי במיטבי. אבל היו לי חששות גדולים מאוד. מפקד הצוות שלי שלמה בידץ נהרג לידי, והמפל"ג שלי עמיחי בן־חורין נהרג לידי, וגם נהג הזחל"ם, והם לא היו היחידים.

"חלק גדול מהתסכול שלנו נבע מכך שמי שעשו את המלחמה ההיא היו בעיקר השריונרים. ההשפעה של סיירת מטכ"ל על תוצאות המלחמה הייתה מוגבלת. כמעט כל בני המחזור שלי שירתו כמפקדי מחלקות בשריון, וככאלה הם היו בשר התותחים של המלחמה. גם במלחמה הנוכחית, השריונרים, התותחנים וחטיבות החי"ר הם אלה שנושאים בעיקר הנטל, ובעיקר הנפגעים. נכון שגם ליחידות המיוחדות היו נפגעים, בפרט בימים הראשונים, אבל בסופו של דבר הצבא הגדול הוא שעושה את המלחמה. לכן בשנים שאחרי מלחמת יום כיפור, כמפקד גדוד המילואים של הסיירת, עסקתי רבות בהכנה למלחמות ובתכנון מבצעים מוקדמים. כשפרצה מלחמת לבנון הראשונה ביצענו חלק מהתוכניות האלה".

"פרוז'קטורים האירו על האוטובוס בקו 300, כמו בסט צילומים קולנועי. אני מוצא את עצמי הולך לתוך האזור המואר, מרגיש את העיניים של הרמטכ"ל ושל קצין צנחנים וחי"ר ראשי נעוצות לי בגב. ואני אומר לעצמי: אם אני עושה עכשיו תנועה לא נכונה, הלך עליי"

רוב פעולותיה של היחידה עד סוף שנות השבעים התבססו על הגעה ברגל אל היעד. כזה היה למשל "מבצע קולומבו", שדרש הליכה במשך כמה לילות סמוך למוצבי אויב. כדי להשלים את המשימה נדרשו הלוחמים ללכת בקצב של שבעה קילומטרים בשעה, כשהם נושאים על גופם ציוד במשקל עשרות קילוגרמים. "ערב קבלת הפיקוד על סיירת מטכ"ל כבר החזקתי בשיא ישראלי כלוחם שצעד הכי הרבה ברגל – כ־350 קילומטרים במצטבר מעבר לקווי האויב", כותב בר־לב. "טסתי במסוקים מעל ארצות ערב כאלף קילומטרים, ונסעתי מעל אלפיים קילומטרים בשטח אויב".

"רשמתי כמה קילומטרים צעדתי בכל מבצע, ונתתי לאבירם הלוי, שנחשב להיסטוריון של היחידה, לאשש את זה ולדייק אותי", מספר בר־לב. "כדי לא להיכנס לוויכוח עם מפקדים אחרים, כתבתי בהערת שוליים שגם אם אני לא השיאן, אני בוודאי עומד על הפודיום בין שלושת הראשונים".

במבצע שנערך בראשית שנות השמונים בארץ אויב מרוחקת, אנשי הסיירת התניידו בחמישה מסוקי יסעור. בטיסה הלילית בדרך הביתה לאחר השלמת המשימה, פגע אחד המסוקים בלהקת ציפורים. מנוע אחד שלו הושבת, ובחופת הזכוכית נפער חור. המסוק היה אומנם מסוגל להמשיך לטוס בעזרת מנוע אחד, אך המהירות שלו פחתה, מה שלא אפשר לתדלק אותו באוויר כמתוכנן. פתרון יצירתי שנהגה במקום – עלייה לגובה וצלילה מואצת לעבר צינור התדלוק – הציל את המסוק ואת יושביו מנחיתת חירום בארץ אויב.

אתה מספר שהמדינה שהמבצע הזה נערך בה נמצאת מזרחית לישראל. זה אומר שפעלתם באדמת איראן?

"אני לא יכול לענות על זה. עשיתי מבצעים בהרבה מדינות, חלקן רחוקות מאוד. סיירת מטכ"ל שוברת מוסכמות כל הזמן, ומה שבלתי אפשרי היום יהיה אפשרי מחר. הקו הזה מסוכן, ולכן אחת לכמה שנים קורה הבלתי צפוי, והשאלה אז היא איך מצליחים להיחלץ. ביחידה אומרים שגבול ההצלחה זה הכישלון. זה ביטוי מקביל ל'המעז מנצח', הסיסמה של ה־SAS הבריטי (Special Air Service, יחידה ששימשה השראה להקמת סיירת מטכ"ל – מ"פ). גם אנחנו אמרנו 'המעז מנצח', וההמשך היה - 'ואם לא, המעז חוטף את העז'".

אין זמן לדפיקות לב

בצירוף מקרים, הספר מתפרסם במלאת חמישים שנה למבצע אנטבה. כמפקד הצוות הוותיק ביחידה, בר־לב היה אמור להשתתף בפריצה לטרמינל ובשחרור בני הערובה. אלא שבאותם הימים הוא וצוותו היו עסוקים באימונים למבצע מורכב אחר, ולכן הרמטכ"ל מוטה גור הנחה את יוני נתניהו שהם לא ישתתפו בפריצה. "ייתכן כי (גור) רצה רק לוודא שאנחנו לא נהיה כוח הפריצה הראשון", כותב בר־לב. "בכל אופן, יוני הסביר לי מדוע הוא מטיל עליי את משימת 'בידוד אזור הפעולה', ולא את הפריצה לטרמינל. בלית ברירה קיבלתי את הפקודה".

"בדרך כלל מתאמנים שבועות ואפילו חודשים לכל מבצע", הוא מסביר כיום. "אבל אז, מהרגע שיוני חזר מבית הצנחן ואמר שהולכים למבצע ועד הרגע שרגליי דרכו על האספלט בשדה התעופה באנטבה, עברו 48 שעות בלבד".

בזמן הקצר הזה חשב בר־לב שזיהה בקיעים בהכנות למבצע, והחליט לשוחח על כך עם אביו. "הרגשתי לחץ ללכת אליו ולומר: 'שמע, זה לא בדיוק כמו שמספרים לכם'. לקחתי את הטנדר, וכשיצאתי מצומת סירקין מכסה המנוע התרומם וחסם לי את שדה הראייה. יצאתי מהטנדר, הורדתי את מכסה המנוע, הסתובבתי וחזרתי ליחידה. מה היה שם? אחד יאמר אצבע א־לוהים, אחר יאמר אינטואיציה".

מה לדעתך היה קורה אילו שוחחת עם אביך?

"אני מאמין שהוא היה מרגיע אותי, ואני הייתי חוזר ליחידה, ואת הדאגה מעביר אליו. עמוס ערן, שהיה אז מנכ"ל משרד ראש הממשלה, סיפר לי כעבור ארבעים שנה שרבין קרא לו ואמר: 'החלטתי לצאת למבצע. אני רוצה לכנס את הממשלה ושכל השרים ידברו, אבל שראשון הדוברים יהיה חיים בר־לב. אותו אל תגביל בזמן'. רבין הניח שאחרי שהשר בר־לב, שבנו משתתף במבצע, יגיד שהוא בעד - כל השרים יצביעו בעד. ככה פחות או יותר קרה, אבל אבי מעולם לא סיפר לי על כך".

מה הרגשת בנחיתה באנטבה?

"אתה כל כך מוכוון מטרה, שאין לך זמן להתעכב על הרגשות שלך. אתה לא עוצר אפילו לשנייה. אגיד לך מתי כן היו דפיקות לב: לקראת הפריצה למלון סבוי בתל־אביב. במשך כשעתיים ניהלו משא ומתן עם המחבלים, ואנחנו היינו מוכנים לפרוץ פנימה. במצב כזה יש רגעים מתים, ואז עולים כל החששות והפחדים ודפיקות הלב. אבל באנטבה, מרגע הכניסה לפעילות הכול רץ ושטף".

הצוות היה צריך להחליט אם לפנות לעבר ישראל או לכיוון השני. ראש אמ"ן ומפקד מערך המ"מ המליצו לבר־לב היושב בחפ"ק להפנות את הכוח לכיוון ישראל, אך הוא הורה לפקודיו לנוע בכיוון ההפוך ולנסות להיבלע בחשכה. הכוח שדלק אחריהם פנה לכיוון הגבול, בלי שיבחין בלוחמי הסיירת

הפיגוע במלון סבוי התרחש שנה לפני כן, בלילה בין 5 ל־6 במרץ 1975. מחבלי פת"ח שחדרו למלון תפסו בני ערובה ודרשו תמורתם שחרור מחבלים. בפעולת החילוץ נהרגו שבעה מבני הערובה ושניים מאנשי הכוח הפורץ – מפקד חטיבת הצנחנים אל"מ עוזי יאירי, שפיקד בעבר על סיירת מטכ"ל, וסמל איתמר בן־דוד, לוחם בסיירת. שבעה משמונת המחבלים נהרגו, והאחר נלכד. "במלון סבוי היה ברור שננסה לשחרר את בני הערובה לפני אור ראשון, ולכן היוזמה וההפתעה היו בצד של המחבלים. בדרך לאנטבה ההרגשה הייתה שהיוזמה וההפתעה אצלנו", ממשיך בר־לב את ההשוואה בין הפעולות. "מרגע שהמראנו, התחושה שלי, ואני חושב שגם של האחרים, הייתה שברור שנצליח. אבל להצליח לא אומר שלא יהיו לנו נפגעים. ליתר ביטחון החזקתי בכיס מפה של קניה. אמרתי - אם בזמן הפעולה המטוס ייפגע ולא נוכל לחזור, נחטוף כלי רכב ונגיע לקניה".

מתי נודע לך שיוני נהרג?

"רק בדרך חזרה, בנחיתת תדלוק בקניה. כשהתקרבנו לארץ הטייסים חיברו לרשת הקשר במטוס את שידורי הרדיו בארץ, ושמענו את מהדורות החדשות מספרות על החילוץ. הייתה שמחה בלתי נתפסת, אבל אני ואלון שמי, שהיה מפקד צוות, הרגשנו מאוד לא נוח עם זה. מצד אחד עשינו את מה שמצופה מאיתנו, ומצד שני המפקד שלנו, יוני נתניהו, חוזר בארון מתים. ממבט של שנים, אפשר להבין את השמחה העצומה שהייתה במדינת ישראל.

"התכנון של מבצע אנטבה היה גבינה שווייצרית שיש בה יותר חורים מאשר גבינה. מצד שני, הלוחמים היו באיכות גבוהה, ואף שלמרבה הצער היו הרוגים ופצועים, זה היה באמת מבצע מדהים. אחר כך, כמפקד היחידה, תרגלתי בעקבות המבצע הזה את המעבר מתכנון מדוקדק לפעולה כמעט רק על פי אינטואיציה ותחושות, כי זה המבחן האמיתי".

כדור אחד ומעצור

שלושה ימים לפני כניסתו לתפקיד מפקד היחידה, בערב 12 באפריל 1984, הוזעק בר־לב למבצע חילוץ נוסף של בני ערובה, הפעם מתוך אוטובוס. מחבלים פלסטינים השתלטו על אוטובוס בקו 300 של אגד שהסיע 41 נוסעים מתל־אביב לאשקלון, ואילצו את הנהג לנסוע לעבר גבול מצרים. האוטובוס פרץ מחסומים ונעצר סמוך לדיר אל־בלח ברצועת עזה. למקום הגיעו כל בכירי מערכת הביטחון, ובהם הרמטכ"ל משה לוי, שר הביטחון משה ארנס וראש שב"כ אברהם שלום.

"פיקדתי על חוליה של ארבעה לוחמים שניגשה לאוטובוס", משחזר בר־לב. "לבשנו בגדים אזרחיים והתחזינו למשלחת שבאה לשאת ולתת עם החוטפים. היינו אמורים להתקרב אל מפקד המחבלים, שישב בכיסא הנהג, ואז להרוג אותו.

"פרוז'קטורים האירו על האוטובוס, כמו בסט צילומים קולנועי. לא היה אפשר לראות ממנו את כל מי שהיה בחושך. אני מוצא את עצמי הולך לתוך האזור המואר, מרגיש את העיניים של הרמטכ"ל ושל איציק מרדכי, קצין צנחנים וחי"ר ראשי, נעוצות לי בגב. ואני אומר לעצמי: בעוד יומיים אני אמור לקבל את הפיקוד על הסיירת, אם אני עושה עכשיו תנועה לא נכונה, או מגלה היסוס קל שבקלים – הלך עליי".

ראיתם את בני הערובה באוטובוס?

"הצלחנו לראות רק צלליות. התפקיד של אחד הלוחמים בחוליה היה לשלוף אקדח ולהרוג את המחבל בכיסא הנהג. אני ועוד מפקד צוות מהיחידה היינו אמורים לעמוד מול מרכז האוטובוס, בהנחה שמחבלים יקפצו או יירו. באמת קפץ שם מישהו וירינו בו, אבל אחרי כדור אחד היה לי מעצור. בעודי מטפל בנשק, כוחות החילוץ כבר היו בתוך האוטובוס. מפקד היחידה שי אביטל היה עם הכוח העיקרי שנכנס מהדלת הקדמית, והאירוע הסתיים בתוך שניות".

במהלך ההשתלטות על האוטובוס נהרגה אחת הנוסעות, החיילת אירית פורטוגז. שניים מהמחבלים חוסלו, ושניים נוספים נלכדו. בספר מתאר בר־לב את התחקיר שבוצע ביחידה בימים הבאים, עוד לפני כניסתו לתפקיד מפקד הסיירת - תחקיר שהיה לתחושתו "לא יסודי, לא מעמיק, ומעל לכול לא מהימן. לא הערכתי באותה עת כמה מאמץ איאלץ להשקיע בחודשים הבאים בנושא הזה: הקפדה על דיווחי אמת, גם אם הם כואבים". בין השאר נטען שהחיילת נהרגה מהכדור שירה בר־לב. "מישהו שאינו מהסיירת העליל עליי, כחלק ממאבקי יוקרה בין יחידות. חשוב לי שיהיה ברור גם למי שלא יקרא את הספר, שאני לא פגעתי באירית פורטוגז. היא נפגעה מארבעה כדורים וגופתה נמצאה בקדמת האוטובוס, ואילו אני יריתי כדור אחד בלבד בדמות שהתרוממה בחלקו האחורי. לימים נודע שהיא תפסה מנהיגות בתוך האוטובוס. היו לה כמה הזדמנויות לברוח, אבל היא נשארה. היא הגיבורה הכי גדולה של האירוע הזה".

מהפיגוע בקו 300 זכורה בעיקר הפרשה שהתפתחה בעקבות חיסול שני המחבלים שנלכדו. הצלמים אלכס ליבק וענת סרגוסטי תיעדו אותם נלקחים מן האוטובוס בחיים, אך בהמשך דווח שכל ארבעת המחבלים נהרגו במהלך ההשתלטות. "לא ידעתי שהם הוצאו להורג", משחזר בר־לב. "לאחר האירוע התחילו להסתובב שמועות ביחידה, שראו שוטרים צבאיים מכים אותם, ואזרחים מכים אותם. השב"כ טפל על איציק מרדכי שהוא הרג אותם, אך לי היה ברור שאין סיכוי שזה הוא, ולכן ביקשתי מהסגן שלי שיאסוף את כל העדויות שהסתובבו ביחידה. במסמך שלנו נכתב שלאחר שמרדכי העביר את שני המחבלים, הם עברו התעללות קשה. שלחתי בזמנו את הדו"ח למרדכי, ולדעתי זה היה מסמך שזיכה אותו לחלוטין, ובכל זאת הוא לא עשה בו דבר. הוא העדיף לקח אחריות, כי לא רצה להטיל את האשמה על חיילים אחרים. רק בהמשך הוברר שבאמת לא היה לו חלק בהריגתם".

בשיחה שהייתה לבר־לב עם אביו לקראת קבלת הפיקוד על היחידה, אמר לו הרמטכ"ל לשעבר שמהפכות צריך לעשות בהתחלה. "זה בניגוד למוסכמה שאומרת – 'תיכנס, תלמד, ורק אז תעשה שינויים'", אומר בר־לב. "אם אתה נכנס ולא משנה דבר, אתה מתרגל, הופך להיות חלק מהעניין, ואז מה פתאום לשנות? שמעתי בעצת אבי, והרבה מאוד שינויים, חלקם מנהלתיים וחלקם מבצעיים, הובלתי בחודשים הראשונים".

הוא נותן שתי דוגמאות לשינויים שהכניס: "אחד מהם היה ההבנה שכלי הרכב שהשתמשנו בהן עד אז למבצעים, ג'יפים שחיזקנו כדי שיהיו מסוגלים לשאת משקל יתר, דורשות החלפה. הנושא השני נוגע להסתערבות של היחידה. עד אז היא התבססה על מילואימניקים ותיקים שנולדו בארצות ערב, מתוך תפיסה שאומרת ששפת אם של מסתערב חייבת להיות ערבית, והוא צריך להיות בעל מנטליות מבוגרת ושופע ביטחון. אני קראתי תיגר על התפיסה הזאת".

פליטת פה מתוכננת היטב

בר־לב גרס שאם בחור צעיר יכול לפקד על מבצע בשטח אויב, הכשרה נכונה תתאים אותו גם למשימת הסתערבות. לדבריו, המהפכה שהוביל בנושא זירזה את הקמתן של יחידות מסתערבים בצה"ל ובגופי ביטחון אחרים. בסיפורו של ברק שרעבי הצטלבו שתי התוכניות שהגה בר־לב: הוא היה אחד מארבעה לוחמים צעירים שעמדו להתחיל את קורס המסתערבים הראשון במתכונת החדשה, והוא נהרג בהתהפכות של אחד מהג'יפים שבר־לב החליט להחליף.

ב־2014, במלאת שלושים שנה למבצע "עמוד האש", פרסמתי במוסף הזה כתבה שעסקה בו. באותם הימים אסור היה עדיין לכתוב כיצד נהרג שרעבי, ואפילו לא באיזו מדינת אויב קרה הדבר. כמובן, גם מטרת המבצע ופרטי חילוץ הכוח נאסרו לפרסום. לריאיון שערכתי עם הוריו של שרעבי התייצבה דמות מהיחידה, לדאוג שההורים "לא יפלטו בטעות את הסוד". הורשיתי לכתוב שאילו נחשף הכוח, הייתה יכולה לפרוץ מלחמה. בריאיון לכתבה ההיא אמר לי מוסא צברי – שהיה אז איש קבע בכיר ביותר ביחידה - שאת מלוא המידע אפשר יהיה לפרסם "בעוד 500 שנה מהיום".

אלא שביום הזיכרון 2022 התראיין בר־לב לתוכניתם של קלמן ליבסקינד ואסף ליברמן בכאן רשת ב', וחשף כי המבצע נערך בסוריה. "זו לא הייתה פליטת פה כפי שניסו להציג אותה", הוא אומר לנו. "כמעט ארבעים שנה אחרי המבצע, הבנתי שכבר אפשר להגיד שברק נהרג בסוריה, וידעתי שזה חשוב למשפחה שלו".

"בצוות שפיקדתי עליו היה חייל ששקל כמעט תשעים קילו, אלוף הארץ בהדיפת כדור ברזל, והיה חייל ששקל שישים קילו. המשימות שלהם תאמו את יכולותיהם הפיזיות. כשטוענים שההבדל היחיד הוא בין גברים לנשים, זו היתממות"

פרטים נוספים נחשפו בסדרה "סיירת מטכ"ל" של עמרי אסנהיים (HOT8). אהוד ברק, שהיה ראש אמ"ן בזמן המבצע, סיפר כי המטרה הייתה "לפרוס עמוק בתוך שטח סוריה מתקן שיאפשר לנו לשאוב אינפורמציה מתוך מערכת התקשורת הפנימית". בר־לב כותב בספרו כי ציר התנועה "התחכך עם כוחות צבא רבים, חלף על פני מחנות צבא וכוחות ביטחון המשטר עד ליעד המודיעיני... מעולם לא התקרבנו כל כך אל לב המדינה ואל גופי הביטחון שייעודם העיקרי הוא הגנת המשטר".

כאמור, בשל התאונה הקשה נאלץ הכוח לחזור לאחור. "ההחלטה על ביצוע הסריקה ואיסוף רסיסי הציוד שהתפזרו בשטח, לאחר העמסת הרכב הפגוע וגופתו של ברק, מעבירה צמרמורת בגבי גם כיום", כותב בר־לב. "כשהסורים סביבנו, כאשר יש לנו הרוג וארבעה פצועים, הרכב הפגוע הפוך על גבו ואנו כה פגיעים, עדיין מצאתי בי כוחות נפש להנחות את שחר לבצע סריקה אחרונה כמו לאחר תרגולת סטנדרטית, במקום להורות לו לעלות על הרכבים ולנוס מהמקום".

בחפ"ק שקלו להוציא חילוץ אווירי, אך לבסוף החלו לוחמי הסיירת להתקדם בנסיעה איטית, כשהג'יפ הפגוע קשור לרכב אחר. לפתע הגיח מאחור רכב ביטחון סורי. לוחמי הסיירת עצרו בצד, ומוסא צברי ואבי דיכטר – שהושאל מהשב"כ ליחידה לצורך המבצע - ניהלו שיחה עם הסורים והתעקשו שאין להם צורך בעזרה. הלוחמים הישראלים תהו בינתיים אם הסורים עמדו על זהותם, והאם לא נותרה ברירה אלא לפתוח באש. "גם הסורים התלבטו, אך לבסוף החליטו לסוב על עקביהם", כותב בר־לב. "כעבור דקות התברר כי אותו לנדרובר ביטחון סורי אומנם סב על עקביו, אך ייתכן שהעביר דיווח ואף הזעיק תגבורת. מהתצפית משטחנו נראה כוח סורי נוסף מוזנק ממזרח, נע בכיוון דרום־מערב, ומתקרב אל הכוח מאחור".

הצוות הגיע לצומת שבו היה עליו להחליט אם לפנות מערבה, לעבר שטח ישראל, או דווקא לכיוון השני. אהוד ברק ומפקד מערך המ"מ יפתח רייכר־עתיר המליצו לבר־לב היושב בחפ"ק להפנות את הכוח לכיוון ישראל, אך בר־לב בחר להורות לפקודיו לנוע לכיוון ההפוך, אל דרכים צדדיות, ולנסות להיבלע בחשכה. ארגמן כבר נערך לפגוע בסורים המתקרבים, אלא שלמרבה המזל, הכוח שדלק אחריהם הגיע לצומת ופנה לכיוון הגבול, בלי שיבחין בלוחמי הסיירת הפרוסים בין סלעי הבזלת, במרחק מטרים בודדים. לאחר שחיילים הסורים התרחקו מהמקום, הצוות עבר את הגבול בשלום.

בספר "שומרי הסף" של דרור מורה סיפר דיכטר על ההסתבכות ההיא: "ברגע שידעו שיש שם ישראלים, זה ייגמר כמו הל"ה במקרה הגרוע או בנפילה בשבי במקרה הטוב... כל פתיחה באש הייתה גוררת הסתבכות שתחייב להכניס את חיל האוויר ואולי אפילו כוחות יבשה". "זה לא היה הל"ה, אבל היה יכול להיגמר בצורה גרועה", אומר בר־לב כיום. "שלושים שנה אחר כך היה המבצע בח'אן־יונס, שנגמר הרבה יותר גרוע. וזה היה כשני קילומטרים מהגבול, ובלי להפחית ממיומנותו של חמאס, הוא לא הצבא הסורי".

ב־2018, במבצע שבר־לב מדבר עליו, כוח מסוערב פעל ברצועת עזה תוך שהם נוסעים ברכב להובלת מזון ומתחזים למקומיים. המבצע השתבש כשאנשי חמאס עצרו את הרכב וחשדו בנוסעיו, וללוחמי הכוח לא נותרה ברירה אלא לפתוח באש. הכוח חולץ לבסוף, אך סא"ל מחמוד ח'יר א־דין, קצין במערך המבצעים המיוחדים של אגף המודיעין, נהרג בשוגג מירי צה"ל. לאחר מותו עוטר א־דין בצל"ש הרמטכ"ל. מטרת הפעולה, על פי חמאס, הייתה לפרוץ לרשת הקשר המוצפנת של הארגון.

מפקד מסוג ספוג

שנותיו של בר־לב כמפקד הסיירת מתוארת בפיו כ"תקופה דו־קוטבית". הוא זכה להערכה מצד פקודיו, אך חש כי קיימת חשדנות כלפיו מצד גורמים במערך המבצעים המיוחדים. בר־לב אף הציע כמה פעמים לפרוש מתפקידו בעקבות בעיות כאלה ואחרות במבצעים או בהכנות לקראתם, אך הפיקוד הבכיר דחה את הצעותיו על הסף.

הקושי שלו כמפקד גבר בסוף 1985, כשמפקד מערך המ"מ רייכר־עתיר פתח בבדיקה של מודעות האויב לפעילות ישראלית חשאית. עבודת הצוות נמשכה חודשים רבים, ובמהלכה הופנתה ביקורת קשה לעבר סיירת מטכ"ל, ובעיקר כלפי בר־לב. המקטרגים גרסו כי חשיפת הכוח במבצע "עמוד האש" היא שסיפקה לאויב מידע קריטי. בר־לב אומר כי בחר אז להיות מפקד מסוג ספוג – כזה שסופג את הלחצים המגיעים מלמעלה, ומונע מהם לחלחל אל פקודיו, כדי שלא יפריעו להם להתרכז במשימותיהם. כשהתפרסמו מסקנות הבדיקה, התברר כי הסיירת אינה אשמה במודעות האויב לפעילות המ"מ; "האצבע המאשימה הופנתה במידה לא מועטה גם כלפי המאשימים עצמם", כותב בר־לב. "התברר כי תקופה ארוכה... הופעלו מקורות באופן לא תקין, בלשון המעטה".

"עשיתי מבצעים בהרבה מדינות, חלקן רחוקות מאוד. סיירת מטכ"ל שוברת מוסכמות כל הזמן, ומה שבלתי אפשרי היום יהיה אפשרי מחר. הקו הזה מסוכן, ולכן אחת לכמה שנים קורה הבלתי צפוי, והשאלה אז היא איך מצליחים להיחלץ"

מכיוון שהאויב היה מודע ותזזיתי יותר, עלתה השאלה אם אפשר להוציא לפועל מבצע מודיעיני נוסף בלי להיחשף. לקראת מבצע "שמש חדשה" נזקקו הלוחמים לשיחות מוטיבציה, ודחיית הפעולה ארבע פעמים פגעה עוד יותר בביטחונם העצמי. העיכובים החוזרים ונשנים גרמו גם לדחייתם של שני מבצעי המשך, ונוצר קיפאון בפעילות.

"מערך המ"מ נמצא במשבר עמוק", כתב אז בר־לב לראש אמ"ן אמנון ליפקין־שחק. "איבדנו את הדרך בנושא מה חשוב ומה לא, מה מסוכן ומה לא, מה מצדיק מבצע ומה לא, ואיבדנו את האמונה ביכולתנו ובמה שמעבר לה... המנהיגות הדרושה עתה היא מנהיגות שתיתן את האמונה בדרך הנבחרת, שתעמוד מאחורי העוסקים במלאכה ושתילחם את מלחמתם". בסוף ינואר 1987 יצא המבצע לפועל, הושלם בהצלחה למרות תקלה בדרך, וזיכה את היחידה בצל"ש הרמטכ"ל.

גם ראש הממשלה בנימין נתניהו מאוזכר בספר, כמי שהיה לוחם וקצין בסיירת, והגיע מלימודים בארה"ב לשירות מילואים ביחידה. בר־לב: "ביבי היה מפקד החילוץ במבצע הראשון שפיקדתי עליו, והיו לנו לא מעט שיחות. היכולת הוורבלית שלו כבר אז הייתה מדהימה. הוא אמר לי ב־1975, על שפת הים באילת, משפט שלעולם לא אשכח: שישראל לא צריכה את ארה"ב, ארה"ב צריכה את ישראל. כיום, כשאני שומע חברי כנסת מהליכוד אומרים שיהדות ארה"ב לא חשובה, ומה שחשוב זה האוונגליסטים האמריקנים, אני מזדעזע - ומבין שזה המשך של אותה האמירה ששמעתי מביבי אז".

אתה מדבר בספר על חשיבות נטילת האחריות. הערך הזה הופנם לדעתך אחרי 7 באוקטובר?

"כל הגורמים המבצעיים בצבא ובשב"כ נטלו אחריות מהיום הראשון, ולעומתם הדרג המדיני, ונתניהו בראשו – כאילו אין להם שום קשר לזה".

לפני מבצע אנטבה, הוא מספר, "רבין קרא לעמוס ערן ואמר לו: 'תכין מכתב התפטרות, למקרה שהמבצע ייכשל'. ערן שאל 'מה ייחשב כישלון?', ורבין השיב: 'אם נחזור עם 20־25 הרוגים'. גם אחרי ניסיון החילוץ של החייל החטוף נחשון וקסמן, שבמהלכו וקסמן נרצח בידי החוטפים וקצין היחידה סרן ניר פורז נהרג, רבין אמר: 'אני אחראי'. נתניהו עד היום לא לוקח אחריות, וכנ"ל כל אלה שסביבו. בצלאל סמוטריץ' אמר לאחר מתקפת הפתע שתוך חודש הם ילכו הביתה, ושהם צריכים ללכת הביתה, אבל מאז זה עבר להם".

אלוף במיל' ניצן אלון, שהוצב בראש מפקדת השבויים והנעדרים במלחמת חרבות ברזל, היה לוחם ביחידה בעת שבר־לב פיקד עליה. במהלך השירות הודח אלון מן הסיירת בהוראת הרמטכ"ל משה לוי, משום שהכומתה שלו לא הייתה בכותפת החולצה, אך בר־לב החזיר אותו ליחידה. "הוא אישיות יוצאת דופן, גם מפקד משכמו ומעלה וגם אדם אנושי ומכיל", אומר בר־לב. "אני חושב שהוא עשה עבודה מצוינת (בנושא החטופים – מ"פ), אף שלא היה לו קל".

"כמעט כל בני המחזור שלי שירתו כמפקדי מחלקות בשריון, והיו בשר התותחים של המלחמה. גם היום השריונרים, התותחנים וחטיבות החי"ר הם שנושאים בעיקר הנטל, ובעיקר הנפגעים. בסופו של דבר הצבא הגדול הוא שעושה את המלחמה"

יכול להיות שקצין כמוהו, עתיר ניסיון מבצעי, היה צריך להתמקד בתכנון מבצעים להשבת חטופים, ולא במשא ומתן?

"שתי מטרות הוגדרו למלחמה: לשחרר את כל החטופים, ולנצח את חמאס. את המטרה השנייה לא השגנו, אבל המטרה של שחרור החטופים הייתה כולה על הראש של ניצן. צה"ל, שהפקיר לצערנו את אזרחי העוטף ב־7 באוקטובר, הוא זה שהיה צריך להחזיר אותם הביתה. לכן זה ממש לא נכון שצה"ל לא יהיה אחראי לזה, ואני חושב שהבחירה של הרצי הלוי בניצן בימים הראשונים למלחמה הייתה ראויה".

אתה חושב שהיו צריכים במקביל להקדיש יותר מאמצים לחילוץ חטופים בפעולות צבאיות?

"אני רוצה להאמין שכל מה שהיה אפשר לעשות בתוך הסיכון הסביר, גם לבני הערובה וגם לכוחות צה"ל, נעשה. ארנון זמורה נהרג במבצע כזה, ובמקרים אחרים לוחמים נפצעו קשה. זה לא שצה"ל או המדינה לא לקחו סיכונים".

בשנה שקדמה למלחמה השתתף בר־לב במחאה נגד הממשלה. במאי 2023, זמן קצר אחרי מינויו ליו"ר הדירקטוריון של מאפיית אנג'ל, הוא התייצב בהפגנת "אחים לנשק" בבני־ברק, סמוך לביתו של הרב גרשון אדלשטיין, מנהיג הזרם הליטאי. הדבר עורר סערה נרחבת במגזר החרדי, עד כדי קריאות לחרם צרכנים על מוצרי המאפייה. המשבר הסתיים כשבר־לב ומנכ"ל המאפייה ירון אנג'ל הגיעו לנחם את משפחתו של הרב אדלשטיין, שנפטר במקרה שבועות ספורים לאחר ההפגנה. לפי הפרסומים, השניים הגישו מכתב התנצלות והבהירו שלא התכוונו לפגוע בכבודו של הרב.

"זו הייתה סיטואציה לא נעימה", נזכר בר־לב, "אך הקשר בין ההפגנה למה שסופר עליה היה מקרי לחלוטין. ארגון 'אחים לנשק' הפגין בבני־ברק, אבל לא מול ישיבה ספציפית ובוודאי לא מול רב מסוים. לא הייתה כל כוונה לפגוע בו אישית. היו שרצו לצייר את זה ככה, ולכן היה לי חשוב לבוא לשבעה ולהסביר לבני המשפחה מה היה. הם קיבלו זאת".

מה אתה משיב לטענה ש"אחים לנשק" הכניסו פוליטיקה לצבא?

"הייתה תחושה שמדינת ישראל מתכוונת להתכחש למגילת העצמאות, שאומרת שזו מדינת הלאום של העם היהודי, אבל היא דמוקרטית וכל אזרחיה בעלי זכויות שוות. על זה היה המאבק. מיד כשזה קרה (מתקפת הפתע - מ"פ), חלק גדול מאנשי 'אחים לנשק' גויסו ונלחמו. אחרים טיפלו בלוויות של נרצחים מהעוטף – היה צריך לאבטח את הלוויות ולסייע לאזרחים במצוקה. הממשלה לא הייתה שם, המדינה לא הייתה שם, נפער חלל והם אלה שעשו את זה".

האויב ראה היטב את המחאות והפילוג בעם, שיש הטוענים שהיו קטליזטורים ל־7 באוקטובר.

"ראש הממשלה התעלם מכל האזהרות של אמ"ן ושב"כ. לא הזהירו נקודתית שבתאריך זה וזה תפרוץ מלחמה, אבל התריעו שהאויב רואה את החברה הישראלית מתפוררת ומבין שזה הזמן לתקוף. לצערנו קרה טבח, אבל התברר שאזרחי ישראל הרבה יותר חזקים ומאוחדים מאשר הפוליטיקה הישראלית. אני מאמין שנתגבר ונתאחד, וגם נצליח לשמור על מדינת ישראל יהודית, דמוקרטית וליברלית".

נדמה שכולם מסכימים היום שבמערכת המשפט יש דברים הדורשים תיקון.

"אם את שואלת אותי אם יש הצדקה לכך שמשפט נתניהו יתנהל כל כך הרבה שנים, אני אומר שאין לזה שום הצדקה. במשפטים נגד טראמפ בארה"ב היה פסק דין בתוך כמה חודשים. אני רואה גם את הקושי של מערכת המשפט להתמודד עם משפחות הפשע. ארוכה הדרך בין זה ובין לצאת בצורה גורפת נגד בית המשפט העליון וכל המערכת. בדמוקרטיה כל אחת משלוש הרשויות אמורה להיות עצמאית. אצלנו הרשות המחוקקת לא עצמאית, כי מעצם צורת השלטון שלנו, יש בכנסת קואליציה של הממשלה. אז עכשיו רוצים שגם הרשות השופטת לא תהיה עצמאית, ופוליטיקאים יקבעו מי יהיו השופטים? זו התרסקות הדמוקרטיה".

מה אתה חושב על השר לביטחון לאומי, איתמר בן־גביר? כשכיהנת במשרד, היו לך לא מעט אינסידנטים איתו.

"לא היו לי איתו אינסידנטים, לו היו אינסידנטים איתי".

קראת לו בכמה כינויי גנאי.

"רק ב־24 השעות האחרונות נרצחו חמישה אזרחים במדינת ישראל. זה קורה בכל מקום, ובמאות אחוזים יותר ממה שהיה בתקופה שלי. אני הצלחתי להוריד את מספר הנרצחים ואת היקף הפשיעה. בן־גביר הוכיח את עצמו כחסר יכולת ביצוע, אבל בטיקטוק הוא חזק".

האויב כבר יודע

אנחנו מדברים על השינויים שהתחוללו בסיירת מטכ"ל לאורך השנים. "בזמנו היה פחות או יותר חובש כיפה אחד בכל מחזור", מספר בר־לב. "רוב הלוחמים היו קיבוצניקים ומושבניקים. היום כמובן המצב שונה, ויש ביחידה הרבה יותר חובשי כיפות".

צה"ל הכריז לפני כמה שבועות שלראשונה בתולדות הסיירת, לוחמת סיימה את מסלול ההכשרה. מה אתה חושב על כך?

"אני בעד. כבר לפני שבע שנים נתתי חוות דעת שאומרת שלא נכון לפסול על בסיס מגדר, ושהמבחן צריך להיות יכולות כאלה ואחרות".

מההודעה של צה"ל אפשר להבין שהמסלול עבר התאמות בשבילה.

"אני לא בקיא במה שהיה כאן, אבל אני יכול להגיד לך שבצוות שפיקדתי עליו היה חייל אחד ששקל כמעט תשעים קילו והיה אלוף הארץ בהדיפת כדור ברזל, והיה חייל ששקל שישים קילו. ברור שביציאה למבצעים, המשימות של כל אחד היו שונות, ותאמו את היכולות הפיזיות שלהם. זו היתממות כשפתאום טוענים שההבדל היחיד והקריטי הוא בין גברים לנשים. ההבדלים הם בין פרטים, ובמבצעים צריך הרבה כישורים שלא כולם קשורים בקוטר שריר הזרוע".

ראית את הסדרה של ערן זרחוביץ', שמבוססת על השירות שלו כשק"מיסט בסיירת מטכ"ל?

"מציגים שם את הלוחמים כקבוצה של שוביניסטים, ומפקד היחידה מצטייר כדמות מגוחכת. היחידה לא הייתה כך בתקופתי, ואני די משוכנע שגם לא אחריי. זה היתולי אומנם, אבל אחרי פרק וחצי הספיק לי".

אם יש לך פנאי לבינג', תעדיף את "פאודה"?

"גם לא, כי הסדרה הזאת מוגזמת ולא מציאותית לצד השני. אם מישהו ירצה לעשות סרט או סדרה מהספר שלי, זה יכול להיות מעניין. הרי על מבצע אנטבה עשו עד היום לפחות ארבעה סרטים".

יכול להיות שהאויב מתרגם כעת את ספרך לערבית ולפרסית כדי לשאוב מידע?

"אין שום דבר בספר שהאויבים לא יודעים. הם מכירים הרבה יותר ממה שכתבתי. בנוסף, בכירים ממני כבר חשפו פרטים על מבצעים, ואחרי שהחלב נשפך - אי אפשר להחזיר אותו לבקבוק".

הציעו לך לחזור לפוליטיקה לקראת הבחירות?

"בפוליטיקה אף אחד לא קורא לך לדגל, אבל אם יקראו לי, אני אתייצב ולא אברח".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il