כשהתעודה נמסרה לידיה של יסכה מרק בטקס סיום הטירונות שלה, היא חשבה על בעלה, שלומי. הוא סיים כמצטיין פלוגתי, וגם היא. "זו הייתה בשבילי דרישת שלום חמה ממנו, ממש חיבוק. הרגשתי שאנחנו צועדים יחד", היא מספרת.
אחר צהריים חמים ליד פרדס־חנה. לפני זמן קצר נערך הטקס שחותם את מסלול "שלב ב'" לנשים, טירונות בת שלושה שבועות שאחריה ישובצו לשירות מילואים בהתאם להכשרתן באזרחות. יסכה, אחות במקצועה, מספרת לי על תחושת השליחות ועל הזכות להיות חלק מצבא ההגנה לישראל, ואני מנסה להבין מה גורם לאישה שכבר נתנה כל כך הרבה מעצמה, ואיבדה כמה מהאנשים הקרובים לה ביותר בעת ששירתו את המולדת - להתעקש להתגייס בעצמה לצה"ל. את לא מרגישה שתרמת מספיק לעם ישראל? אני שואלת. "אענה לך במשפט של יוני נתניהו, שמופיע על קיר בבקו"ם - 'מפני שאם אנחנו לא נעשה את זה, אף אחד אחר לא יעשה את זה בשבילנו'", היא אומרת. "אתה אף פעם לא יכול להגיד 'תרמתי מספיק, אני כבר לא צריך לחשוב במה אפשר לעזור'. אין לי דם כחול, ואני מרגישה מחויבת לתת את מה שאני יכולה לעם ישראל.
"הייתי באינספור טקסים בחיים שלי, אבל לעמוד פתאום בצד של החניכים שמסיימים את הטירונות, ולהצהיר על נשק ותנ"ך - זה היה חזק ומרגש. עכשיו אני מחכה לצו המילואים הראשון, כדי שאממש את התרומה שאני יכולה לתת. החלום שלי הוא להימצא צמוד לחיילים שלנו שנלחמים ולהציל חיים בשדה הקרב. מצד שני אני יודעת שאני צריכה לגלות אחריות, כי יש לי שלושה ילדים שאני ההורה היחיד שלהם. כרגע אני בשיח עם האחות הצבאית הראשית, מקווה להשתלב בבתי חולים שדה, לאמן צוותים לרפואת חירום, ולהיות בכל מקום שאוכל לתרום".
עם כל הכאב, אנחנו אנשים מאמינים". מסע הלוויה של הרב מיכי מרק | צילום: גרשון אלינסון, פלאש 90
יסכה מרק, 36, מתגוררת ביישוב עתניאל שבדרום הר חברון. את השכול היא פגשה כבר בגיל חמש, כשאחיה הקטן, פעוט בן שנתיים וחצי, מת בגלל מום בלב. "ההורים הגיבורים שלי בחרו בחיים", היא מספרת. "למרות הפטירה של אחי, הם המשיכו לחיות ולעבוד ולגדל אותנו בשמחה, ואני ספגתי ולמדתי את זה מהם".
אחת מחברותיה הטובות ביישוב הקטן הייתה שירה מרק, וכך הפכה יסכה לבת בית אצל משפחת מרק עוד לפני שידעה עד כמה גורלה ייקשר בגורלם. ב־8 בדצמבר 2000, כשהייתה בת 11 הכה הטרור במשפחתה: אביה, אליהו בן־עמי, נרצח מירי מחבלים בעת שהסיע מורות באזור דרום הר חברון. מלבד בן־עמי נרצחה בפיגוע גם רינה דידובסקי, ועוד שתי נשים נפצעו. עם הזמן הפך מיכי (מיכאל) מרק לדמות אב עבור יסכה. "הוא היה לוקח אותי לשיחות הכוונה, ואפילו נוזף בי ואומר לי להתאפס על עצמי כשלפעמים הלכתי לאיבוד. הוא דאג לי מאוד ונתן תחושה שהוא שומר עליי".
מתי את ושלומי מרק הפכתם לזוג?
"תמיד היה בינינו משהו, וזה הלך והתפתח. לקראת הגירוש מגוש קטיף, כל הנוער של עתניאל ירד לשם לחזק את המשפחות ולהשתתף במאבק. היינו בגוש חודש וחצי, ואני ושלומי העברנו הרבה מהזמן הזה יחד. כשחזרנו ליישוב, ביום ההולדת ה־16 שלי, שלומי אמר לי שהוא אוהב אותי. אמרתי לו - אני לא מחפשת סתם להיות 'חברים' בלי לחשוב על חתונה בהמשך. ככה כבר בגיל 16 דיברנו על חתונה.
"התחלנו לצאת, אבל ההורים של שלומי התנגדו מאוד לחברויות בין בנים ובנות בגיל הזה. הם חששו שהקשר בינינו יפגע בהתפתחות ובעיצוב האישיות שלנו. דיברתי עם מיכי ושאלתי אותו: למה הדבר שהיה מותר לרב, אסור לתלמיד? - כי מיכי וחוי היו חברים מגיל צעיר מאוד. הוא הסביר שדווקא בגלל הניסיון שלהם, חשוב לו לשמור עלינו ולדאוג שכל אחד מאיתנו יוכל לבנות ולהיבנות בשנות ההתבגרות. הם הבטיחו שאם בגיל 18 נרצה להיות יחד, הם יתמכו בנו ויהיו איתנו".
חמישה שותפי סוד
שלומי ויסכה ניסו להקשיב להורים ולהתראות פחות, אבל עד מהרה התחדשו השיחות הארוכות ביניהם. "לשלומי היה חשוב מאוד כיבוד הורים, מילה של אבא שלו הייתה קודש מבחינתו, ולכן הוא החליט לעבור לישיבה ביצהר. לא היינו בקשר כמעט שנתיים, עד ששירה אחותו לקחה אותו לשיחה ואמרה לו שלא יכול להיות שאנחנו לא ביחד. למחרת הוא שלח לי הודעה, וחזרנו לדבר ולהיפגש. בקושי חמישה אנשים ידעו על כך באותו זמן, כי חששנו שזה יתגלה ושוב ניאלץ להיפרד".
היא הייתה אז בת 18, והתכוונה להתגייס לצה"ל ולצאת לקורס פרמדיקים. "כבר בגיל 16, על החוף של שירת־הים בגוש קטיף, סיפרתי לשלומי שהחלום שלי הוא לעסוק ברפואה. הוא סיפר על רצונו להיות לוחם במוסד. התוכניות שלו היו ברורות מאוד".
רוב הבנות בסביבתה של יסכה יצאו לשירות לאומי, אך לה היה מובן מאליו שתבחר בשירות צבאי. "אבא שלי היה לוחם בגדוד 51 של גולני ושירת אחר כך הרבה שנים במשטרה. אמא שירתה כחובשת קרבית במלחמת שלום הגליל, ועשתה מילואים במשך ארבע שנים. צה"ל היה ממש חלק מהבית שלנו, וגם אם באולפנה הגיוס לצבא היה מעין טאבו, אצלנו במשפחה זה לא היה ככה".
בסופו של דבר היא לא התגייסה אחרי כיתה י"ב - בגלל חתונתה עם שלומי. "שלחו לי פטור שכתוב בו 'מחמת נישואיה'", היא צוחקת. "הבנתי שזה לא הזמן להילחם על המקום שלי בצבא, אלא לבנות את הבית שלנו".
רגע לפני חתונתם שוב הכה השכול, ושוב בחרה יסכה לחזק את כוחות החיים והצמיחה. "עשינו וורט ספונטני בבית משפחת מרק, וארגנו אירוסין באולם של היישוב. התוכנית הייתה להתארס בערב ראש חודש אדר ב', אבל האולם היה תפוס ולכן הקדמנו בערב אחד. למחרת התרחש הפיגוע בישיבת מרכז הרב בירושלים. אחד הנרצחים היה יונדב חיים הירשפלד - בן דוד של שלומי שהיה קרוב אליו, וערב קודם עוד חגג איתנו את האירוסין. זה העלה מחשבה מטלטלת: אם היינו נשארים בתאריך המקורי, אולי יונדב לא היה נמצא בישיבה באותו ערב?
"עם כל הכאב, אנחנו אנשים מאמינים ויודעים שהכול מהקב"ה. המוות מביא איתו פרופורציות ומאיץ תהליכים, וכך דווקא מתוך האסון והמוות החלטנו לקיים את החתונה מהר ככל האפשר, ולהגדיל את השמחה והחיים במשפחה".
כתבתי לו שיש לי בעל גיבור, לא חיכיתי שהוא ימות כדי להגיד זאת". יסכה ושלומי ז"ל בלוויית הרב מיכי | צילום: מרים צחי
החתונה החגיגית והשמחה נערכה במצפה־יריחו בערב חג הפסח, כחודש וחצי אחרי אירוסיהם. לקראת נישואיה לשלומי קיבלה יסכה מהוריו זוג פמוטים, ועל הפתק המצורף הם כתבו "ברוכה את לה' בתי", כשהמילה האחרונה מודגשת. "מיכי אמר לי: 'עד עכשיו היית לי כמו בת, עכשיו את הבת שלי לכל דבר ועניין'. הרגשתי זכות גדולה להיות חלק מהמשפחה המדהימה הזאת, חלק מהממלכה של מיכי וחוי".
שלומי התגייס לחטיבת גבעתי כנשוי טרי, והצטיין בכל שלב בשירות. הוא יצא לפיקוד ולקצונה, וסיים את קורס הקצינים כ"מופת גדודי". במשך שמונה שנים שירת בצה"ל, התקדם מתפקיד לתפקיד, ובינתיים יסכה למדה סיעוד במכון טל והחלה לעבוד כאחות במחלקה לרפואה דחופה בבית החולים סורוקה. בשנים הללו נולדו שני בניהם הדר ועדי, ומאוחר יותר הצטרף הבן השלישי, גבי.
הידיעה על הירצחו של מיכי מרק תפסה אותם כשהיו בנופש בצפון מטעם הצבא. "בזמן שהתארגנו לקחת את הילדים לבריכה, שלומי העיף מבט בטלפון וראה שהיה פיגוע ירי ליד אדוריים", מספרת יסכה. "אמרנו לעצמנו שבטח נפגע מישהו שאנחנו מכירים מעתניאל והסביבה. התחלנו להרים טלפונים למשפחה לנסות לברר מה קורה, אבל אף אחד לא ענה. בסוף אלחנן (קלמנזון) ענה לשלומי. הוא בן הדוד הגדול שלו, המשפחות גרות בבתים צמודים, והם גדלו ממש כמו אחים. הוא סיפר לשלומי שמיכי נרצח וחוי נפצעה קשה.
"שלומי שמר על קור רוח מטורף. הוא אמר שאנחנו צריכים לארוז ולהגיע מיד לירושלים לבית החולים, להבין מה קורה עם חוי, ולאסוף את כל האחים שלו שיגיעו לשם ויעבירו יחד את השבת. אני לא תפקדתי, הרגשתי כאילו ירו לי בבטן. שלומי שם את כל הדברים במזוודה, לקח את הילדים ויצאנו. כל הדרך דיברנו בטלפון עם הדודים שלו ועם האחים, הוא ממש איגד את כל המשפחה, שנהיה יחד כמו אגרוף אחד. כשהגענו למיון שירה רצה אליי, חיבקה אותי ואמרה שאיבדתי אבא בפעם השנייה. ברגע הקשה שלה, כשהיא איבדה את אבא שלה - היא חשבה עליי".
יחד עם מיכי וחוי היו ברכב גם שניים מילדיהם: פדיה בן ה־15 נפצע באורח קל, תהילה בת ה־13 הוגדרה כפצועה קשה. "בבית החולים ראיתי את פדיה יושב בצד, כולו מכוסה רסיסים מהרכב", מספרת יסכה. "שלומי ניגש אליו וסיפר לו את מה שפדיה בעצם כבר ידע, אבל לא רצה לקבל. נשארנו בבית החולים, ובינתיים שלושת האחים הגדולים – שלומי, שירה ונתנאל - טיפלו בכל ענייני הלוויה והקבורה. עלתה השאלה איפה לקבור את מיכי, כשאפילו לא יודעים אם חוי תשרוד את הפציעה. ויחד עם זה הם היו צריכים לתמוך באחים הקטנים ולהחזיק אותם".
זו הייתה תחילתה של תקופה מאתגרת עבור שלומי ויסכה. הם נרתמו לעזור בשיקומה של חוי, ובמקביל דאגו לתפעול בית המשפחה ולטיפול באחים הצעירים, וכל זאת כששלומי משרת בצבא.
חשבת להגיד לו שהגיע הזמן שישתחרר?
"ממש לא, להפך. הוא התלבט אם לחזור לצבא, חשב שאולי הוא צריך להיות עם המשפחה ולוותר על התפקיד שלו, אבל אני דחפתי אותו שימשיך. כי אנחנו מאמינים בזה, זו הייתה השליחות שלו למען עם ישראל, זה המקום שהוא יכול לתרום בו, וזה גם היה חלק מהתוכנית שלו כדי להגיע לתפקידים רחבים יותר. אז הוא באמת המשיך, וג'ינגל בין הצבא, הבית שלנו והבית הגדול של משפחת מרק שעבר תהפוכות.
"שלומי הפך לדמות אב עבור האחים שלו - נסע ליום הורים בישיבה של פדיה, יצא לפגוש אח אחר במטולה, ביקר את האחיות שלו באולפנה ועשה כל מה שהבית דרש, כולל טיסות עם חוי לארה"ב לצורך ניתוחים. הוא נע בין כל אלה בצורה על־אנושית. אני זוכרת שכתבתי לו שיש לי בעל גיבור. לא חיכיתי שהוא ימות כדי להגיד את המילים האלה, באמת הרגשתי כבר אז שהוא גיבור אמיתי".
מכה בין הקסדה למעיל
אחרי שנה של ריצות בין משימות תובעניות, החליט שלומי לפרוש מצה"ל. זמן קצר לאחר מכן החל לעבוד בתפקיד ביטחוני במשרד ראש הממשלה, שאפשר לו להיות נוכח יותר בבית. "אני רוצה להגיד את זה כבר הרבה זמן, אבל חיכיתי לזמן המתאים, והנה הוא הגיע", כתב פדיה לשלומי כשזה האחרון חגג יום הולדת. "מאז הפיגוע תמיד היית זמין בשבילי ודאגת לי, ובמובן מסוים הפכת לאבא. אז באמת תודה, ואני מאחל לך הרבה מזל טוב".
פדיה מרק הי"ד. | צילום: דו"צ
בליל שבת, 29 במרץ 2019, הוקפץ שלומי במסגרת עבודתו במשרד ראש הממשלה. הוא יצא לדרך על האופנוע שלו – אך לא הגיע אל היעד. כשראש הצוות שלו התקשר אל יסכה לברר היכן שלומי, היא הבינה מיד שקרה לו משהו, ופנתה אל חבריה בחדר המיון בסורוקה לברר אם הובא אליהם אופנוען. היא לא קיבלה תשובות ברורות אבל שיערה שהוא פצוע, ויצאה לכיוון בית החולים. בדרך התקשרה לאלחנן קלמנזון לעדכן אותו. "אלחנן היה הרבש"ץ של היישוב, ולכן הוא היה תמיד זמין. הוא ענה 'שבת שלום', ואני מיד אמרתי לו – 'אלחנן, שלומי פצוע, אני בדרך לבית החולים'. אלחנן אמר רק שתי מילים: 'אני בא'. וזה כל מה שהיה צריך".
אחר כך התברר לה מה קרה לשלומי. לפי עדי ראייה, שני נערים שהשתוללו ברכבם על הכביש גרמו לו לרדת לשוליים, והוא החליק עם האופנוע. "שלומי קיבל מכה אחת סמוך לאוזן, בין הקסדה למעיל. התוצאה הייתה מוות מוחי מיידי", מספרת יסכה. "רופא שנסע מאחוריו קלט את התאונה ועצר לטפל בו. הוא עשה לו החייאה, ופרמדיק שהגיע לשם המשיך כך עוד 22 דקות, עד שחזר לשלומי הדופק. כך הוא פונה לבית החולים סורוקה.
"כל הדרך אמרתי – 'בבקשה, רק לא חבלת ראש, רק לא פציעת ראש', כי ראיתי בעבודה שלי כל כך הרבה אופנוענים שנמרחו על הכביש", מספרת יסכה. אבל כשהגיעה לחדר המיון ושמעה ששלומי לא הוכנס לניתוח אלא נמצא בטיפול נמרץ, הבינה שהוא כבר לא יחזור אליה. "האמת היא שתמיד הרגשתי ששלומי מיוחד מדי לעולם הזה, והזמן שלו פה קצוב. אפילו אמרתי לו שלא יעשה תוכניות מעבר לגיל ארבעים, כי הוא לא יהיה פה. הוא היה מבקש שאפסיק, צחק שהפאות שלו עוד יאפירו והכרס תגדל ונזדקן יחד.
"אני מדמיינת את הדקות שבהן הוא שם על האספלט הקר, עולה לשמיים ואומר לקב"ה: 'בסדר, היום שלי הגיע, אני בא. אבל אני מבקש ממך שתיתן ליסכה ולילדים, למשפחה שלי ולאנשים שאני אוהב להיפרד ממני כמו שצריך, ותיתן לי להציל חיים של אחרים'. מתוך ההיכרות העמוקה עם שלומי, אני מאמינה שגם ברגעים האחרונים שלו, כל מה שהוא רצה זה להיות בשביל האחר ולתת.
בני המשפחה התאספו סביב מיטתו. "כשהתקשרנו לכולם בליל שבת להגיד שיגיעו להיפרד, היו שחשבו שאולי עדיף לחכות למוצ"ש, אבל אני הבנתי שאי אפשר לדעת כמה שעות של חסד יהיו לנו עד הפרדה הסופית. לכל אחד מהמשפחה היה הזמן שלו לדבר עם שלומי, להיפרד, לכאוב יחד ולבד בדרך שלו. הילדים שאלו אותי מתי אבא יתעורר - מבחינתם זו לא הייתה שאלה של אם, אלא מתי. ואני הייתי צריכה להסביר להם שהוא לא יתעורר ולא יחזור. זה היה מתעתע וקשה מאוד.
"היה לי חשוב לשתף את בני המשפחה בכך שאני רוצה לתרום את איבריו של שלומי. הוא החזיק כרטיס אדי, ואני ידעתי שזה הרצון שלו, וכמה חשיבות יש לזה. כינסתי את כולם בחדר הישיבות במחלקה, ורציתי לשמוע מה כל אחד מרגיש וחושב לגבי זה. לחלק מהם זה היה קשה יותר, אבל לבסוף כולנו הבנו את החשיבות, ועם כל המחשבות והכאב, הלכתי לחתום".
ביום ראשון בערב, יומיים אחרי התאונה, נערך הניתוח להנצלת האיברים של שלומי. הלב, הכליות, הריאות ואונת כבד נתרמו, וכך במותו הציל שלומי שישה בני אדם. למחרת הוא נקבר ליד אביו בהר המנוחות בירושלים.
אמה של יסכה עברה להתגורר איתה, וגם פדיה הצטרף כדי לעזור לה בכל הנדרש. "הוא אמר לי - אני רוצה להיות עבור הילדים לפחות מה ששלומי היה עבורי". לעדי והדר הוא הפך במהרה לאח גדול, ועבור גבי, תינוק כבן שלושה חודשים, שימש פדיה אב לכל דבר. "הוא קם אליו בלילה לתת לו בקבוקים, לקח אותו לפעוטון, הרדים אותו, עזר בכל מה שצריך. כשגבי התחיל לדבר, הוא היה קורא לפדיה אבא. לקח לנו זמן להסביר לו מי זה אבא שלומי, בתמונות הם גם נראו דומים מאוד. פדיה היה יושב איתו ומלמד אותו מי היה שלומי. במשך ארבע שנים וחצי פדיה גר איתנו ועבר איתנו את המסע הזה בתוך השבר, בתהומות, לבנות את הבית מחדש. הוא היה חבר נפש בשבילי".
שעותיה הקשות
בבוקר שבעה באוקטובר היא התעוררה למשמע קולות הנפץ של מטחי הטילים מעזה. פדיה, קצין בסיירת גבעתי, ראה את הדיווחים מהעוטף והבין שעליו לחבור לחיילים. "הוא ביקש לקחת את הרכב, אבל הנחתי שיקפיצו אותי לסורוקה, ולכן פדיה לקח רכב משירה אחותו. לפני שיצא אמרתי לו שאני מפחדת שהוא ימות במלחמה הזאת. הוא עצמו תמיד אמר שתהיה מלחמה כוללת, ושהיא קרובה. הוא ניסה להרגיע אותי, אמר שיחזור, וככה הוא יצא לקרב".
אלחנן קלמנזון ז"ל | צילום: רפרודוקציה: יוסי אלוני
זמן קצר אחר כך נקראה יסכה להגיע לחדר המיון בסורוקה, שהחל לקלוט את הפצועים הרבים. "בהתחלה אמרתי להם שאני לא יכולה להשאיר את הילדים ואת אמא שלי לבד, אחרי שכל הגברים ביישוב הוקפצו. יש לי נשק, והרגשתי שאני חייבת להישאר להגן עליהם. כעבור שעתיים התקשרו שוב ואמרו שהם צריכים אותי. סגרתי תריסים בבית, סידרתי מים ואוכל והנחיתי את הילדים למצוא מקומות מסתור. היה פחד ממשי שגם היישובים ביהודה ושומרון יותקפו. כשראיתי שאלחנן מאמן במרכז היישוב את כיתת הכוננות וכמה גברים נוספים שנשארו, ידעתי שאני יכולה לסמוך עליו, ויצאתי לסורוקה".
אלפי חיילים ואזרחים פצועים הובהלו למחלקת המיון בסורוקה - מהנובה, מהקיבוצים ומהקרבות בעוטף – ויסכה עבדה במשך כ־16 שעות רצופות. "ראיתי אילו זוועות המין האנושי יכול להמציא. אנשים הגיעו במצבים נוראים, ואנחנו לא הפסקנו לרגע לעבוד. זו הייתה זכות אדירה להיות שם כחלק מהצוות הנפלא הזה, לטפל באנשים ולעזור למדינה שלי בשעותיה הקשות ביותר. תוך כדי כך אני מקבלת טלפונים מפדיה. הוא מספר שהם נלחמים בכפר־עזה, ואומר שהוא דואג לאמא שלי ולילדים, ואני שומעת יריות ברקע והכול מתערבב".
בבוקר יום ראשון חזרה יסכה הביתה. היא הספיקה לישון כשעתיים, ואז התעוררה למשמע קול בכי חזק. "שמעתי את אמא שלי בוכה שמישהו מת. רצתי לקומה התחתונה של הבית, וראיתי שם את הרב רא"ם הכהן (רב היישוב עתניאל – אפ"כ). הוא סיפר שאלחנן נהרג. לא הבנתי, איך אלחנן קשור למוות? הרי אתמול ראיתי אותו פה מאמן את כיתת הכוננות, איך הוא הגיע לדרום?"
עד מהרה גילתה את התשובה. אלחנן קלמנזון יצא עם אחיו מנחם ואחיינם איתיאל זוהר להציל את תושבי בארי. הם לחמו שם והצליחו לחלץ כמאה בני אדם מתוך התופת, לפני שאלחנן נפגע מירי המחבלים ונהרג. "התאספנו כל המשפחה אצל שלומית, אשתו של אלחנן. אלו היו ימים הזויים, מעין שבעה עוד לפני שהייתה לוויה. בשלב מסוים פדיה התקשר אליי לשאול מה שלומנו, ופתאום הבנתי שהוא עדיין לא יודע שאלחנן נהרג, וכעת בין קרב לקרב הוא יקבל בשורת איוב כזו. אחרי שסיפרנו לו, הוא התלבט אם לצאת ללוויה או שחשוב ונצרך יותר שיישאר עם החיילים שלו. בסוף הוא קיבל החלטה שהייתה קשה לו ולנו, ולא הגיע ללוויה של אלחנן".
בין משמרות עמוסות בסורוקה ובין הדאגה לצורכי הבית, הצליחה יסכה מדי פעם לקפוץ אל פדיה, להעביר לו אוכל או חפצים שהיה צריך, ובעיקר לתת לו אוזן קשבת. "לפני הכניסה הקרקעית ביקשתי ממנו שיכתוב מכתב למקרה שהוא לא יחזור. הוא לא רצה, כל הזמן אמר לי שהכול יהיה בסדר, אבל הייתה לי תחושה שלא. אחרי אחת השיחות הוא שלח לי הודעה, שהרגשתי שזה המסר ממנו, הוא כתב: 'יסכה'לי אהובה, תמסרי לכולם חיבוק ממני, אתקשר כשיהיה לי טלפון'. וזהו, זה היה הסוף".
מצטרפות לדבורה הנביאה. חברותיה של יסכה לטירונות | צילום: אביטל הירש
במהלך היתקלות עם מחבלים בצפון רצועת עזה, בימים הראשונים לפעולה הקרקעית של צה"ל ברצועה, נורה טיל נ"ט אל הנמ"ר שעליו פיקד פדיה מרק. הוא ועשרה לוחמים נוספים שהיו בכלי המשוריין נהרגו. "זה קרה בבוקר, ולקח זמן עד שהגיעו לספר לנו", אומרת יסכה. "אחרי הצהריים עדי לא הרגיש טוב והחום שלו עלה. הוא אמר 'אמא, אני מרגיש שפדיה נהרג', והכריח אותי לבדוק בבתי החולים. ניסיתי להרגיע אותו ולהגיד שאם זה היה קורה, כבר היו מודיעים לנו. הלכנו לישון מוקדם, ואחרי עשר בלילה אני שומעת אנשים במדרגות הבית. ניסיתי להגיד לעצמי שאלה סתם דמיונות, אבל אז שמעתי צלצול בדלת. פתחתי לכדי חריץ וראיתי קצינת נפגעים, את הרב רא"ם ועוד שתי נשים מצוות החירום של הישוב. הרב נכנס, הסתכל על התמונה של מיכי ושלומי שיש לנו בבית, ואמר: 'פדיה החליט להצטרף לאבא שלו ולאח שלו'. אני עניתי, כמעט אוטומטית: 'פדיה לא החליט, הקב"ה החליט'. ואז הייתי צריכה להודיע לאמא שלי ולילדים ולכל המשפחה, ולעבור איתם את האבל הזה פעם נוספת.
"ואז התחיל שלב חדש בחיים שלנו. זה לא שכול של פעם אחת, אתה בכל פעם בונה מחדש ושוב זה מתפרק, כמו מגדל המגנטים של גבי. ועדיין צריך להמשיך לקוות, ולהתפלל, ולהתחיל מחדש, לא להפסיק להאמין, לא לאבד את התקווה, את החיים, את התנועה קדימה. חשוב לי לא לשאת את האנשים שהלכו לי כשלשלאות ברזל שמכבידות עליי ולא נותנות לי ללכת. אני רוצה לקחת אותם כמתנה, ואת כל מה שהם נתנו לי".
בשביל מי שאיננו ומי שעודנו
אל הגיוס המאוחר לצה"ל הגיעה יסכה מתוך השכול, אבל לא בגללו. במכתב שכתבה במהלך הטירונות, הסבירה את הסיבות להתגייסותה. היא חזרה אל רות המואבייה שדבקה בעם ישראל, ואל דבורה הנביאה שהתייצבה למלחמה ואף שרה שיר הלל למתנדבים שלחמו עבור אחיהם. "ארץ שמתקו לה רגביה ומלוחים כבכי כל חופיה, שנתנו לה אוהביה כל אשר יכלו לתת", ציטטה יסכה את מילותיו של נתן יונתן, וכתבה: "זהו בעיניי אחד התיאורים המדויקים ביותר של אהבת הארץ. לא אהבה תמימה שאינה מכירה בכאב, אלא אהבה שיודעת את המחיר ובוחרת להישאר. אהבה של אנשים שנתנו לארץ ולמדינה האהובה שלנו כל אשר יכלו לתת. כשנפתחה בפניי האפשרות להתגייס במסגרת שלב ב', הרגשתי שגם אני מבקשת לומר את ה'הנני' שלי. לא מתוך חובה, לא משום שלא הייתה לי דרך לתרום עד היום, לא מתוך המוות, אלא משום שרציתי להצטרף, בדרך שלי, לאותה שרשרת ארוכה של אנשים שבחרו באהבה, באחריות ובשייכות. מתוך בחירה בחיים, בשביל כל מי שאיננו וכל מי שעודנו. התגייסתי מתוך אהבת העם, התורה, הארץ והמדינה. מתוך אמונה עמוקה בצדקת דרכנו ומתוך תפילה ותקווה גדולה לעתיד".
"אהבת ארץ ישראל היא אהבה שיודעת את המחיר ובוחרת להישאר". יסכה מרק | צילום: אביטל הירש
"אנחנו חלק משרשרת דורות ארוכה, שלא משנה מה יקרה - היא לא תיקטע", אומרת יסכה. "האויבים שלנו חושבים שהם יצליחו לפגוע בנו ולהשמיד אותנו, אבל יש משהו שהם מפספסים: גם אם האנשים שאני הכי אוהבת לא יהיו כאן, גם אם אני אמות, הנצח של עם ישראל יימשך לעולם. 'כי בשם קודשך נשבעת לו שלא יכבה נרו לעולם ועד'".
הבן שלך בן 17, לקראת גיוס. יש לו התלבטות אם ללכת לקרבי? את תאשרי לו?
"זה היה ברור לו, וגם לי. הוא אמר לי שהוא רוצה שירות קרבי, ואמרתי שאני איתו ומברכת אותו. לא הייתה לנו התלבטות אפילו לשנייה. אנחנו עם שרוצה לחיות בשלום אבל נאלץ לחיות על חרבו עד שתבוא הגאולה, ואז 'לא יישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה'. כל עוד אנחנו חיים על חרבנו, כל אחד חשוב ונצרך מתחת לאלונקה הזאת.
"אני גם מאמינה באמונה שלמה שלכל אחד יש מסלול חיים שהקב"ה מייעד לו, ואם הוא צריך למות - הוא ימות גם אם ישב 'במקום בטוח'. אמא שלי עברה תקרית ירי, 29 כדורים שרקו סביבה והיא נשארה בחיים. חוי נפגעה מכדור בראשה, והיא חיה. שלומי לחם בצוק איתן פנים אל פנים מול מחבלים, השתתף במרדפים בשכם ובחברון ולא נהרג שם. אני מאמינה שלעם ישראל יש כעת צורך קיומי בחיילים, ולכן אני לא אמנע מהילדים שלי אלא אעודד אותם, אם זה מה שהם יוכלו וירצו".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il