"אני מרגישה אחריות עצומה שהן יאהבו את הגמרא"

על קיר הרפת בקיבוץ מגדל־עוז מתנוסס ציטוט מהשיר "חליבת לילה", של רחל: "בֶּחָצֵר – בִּעוּתֵי יָרֵחַ / לְהָטָיו הַקָּרִים וּדְמָמָה / הוֹי, מַהֵר, לְמִקְלָט, לָרֶפֶת / לְפָרָה, נוֹשֶׁמֶת, חַמָּה". במשך שלוש שנים, כאישה צעירה, התעוררה רחל אילון־כוכבא לפנות בוקר כדי לקחת את הפרות לחליבה. מהרפת, שממוקמת בנקודה הנמוכה ביותר בקיבוץ, הייתה מטפסת על ההר, כדי להתחיל "סדר בוקר" בבית המדרש לנשים שממוקם בראשו. ״זה היה לעלות מבירא עמיקתא וסריחתא לאיגרא רמה, למגדל השן״, היא צוחקת.

שנים לא מעטות לאחר שחוותה בוקר אחר בוקר את השילוב בין הפרות, שירת רחל והגמרא, היא מוציאה לאור ספר שירה ראשון, "ואצלי השמש עדיין" (בהוצאת בית אורי צבי). הוא משלב קולות מבית המדרש, תמונות מהטבע, שירים העוסקים במלחמה שפרצה בשמחת תורה תשפ"ד, וגם את הדי התאונה המשפחתית שאירעה לפני שבע וחצי שנים ושינתה את חייה.

אנחנו נפגשות בקיבוץ מגדל־עוז, המקום שבו היא גדלה ולמדה וכיום היא חיה בו עם משפחתה. זה בוקר יפהפה. מחלונות ביתה נשקפים נופי מטעים, ואף שהאביב כבר היה אמור להסתיים, שבילי הקיבוץ מלאים פרחים. אילון־כוכבא בת 35, נשואה לישראל ואם לארבעה, ור״מית במדרשת נשמת בירושלים.

״אני באה לבית המדרש בקיבוץ מאז שהוא קם", היא מספרת, ״הייתי אז בת שמונה. היו לי חברותות, הייתי מגיעה לשיעורים, לגמרי הרגשתי בבית״. לאחר שירותה הצבאי למדה במקום שלוש שנים – במקביל לעבודתה ברפת, שאליה הייתה מחויבת כבת הקיבוץ.

בהמשך למדה בכולל שבבית המדרש (״עוד לפני שקראו לו כולל״), ולאחר מכן הצטרפה לתוכנית יועצות ההלכה בנשמת. תאונת הדרכים שהיא עברה לאחר שנת הלימודים הראשונה בתוכנית, חוללה בחייה מהפך פיזי ונפשי ושינתה גם את כיווני התעסוקה הרלוונטיים לה. ״חשבתי שלא משנה לאן החיים יפנו, תמיד אוכל לעבוד בקיבוץ, אבל כרגע אני לא יכולה לעבוד כמעט באף עבודה שיש כאן. אני לא יכולה להיות גננת ולא רפתנית. המגבלה החדשה פטרה אותי מהצורך לבחור בעולם המעשה״.

טרמפ עם כרית ושמיכה

היא פנתה אפוא למסלול אקדמי, והשלימה תואר ראשון ושני בתלמוד באוניברסיטת בר־אילן. ״הייתי תופסת טרמפים לאוניברסיטה מהקיבוץ עם כרית ושמיכה ביד, כדי שאוכל לסדר ברכב את התנוחה הנכונה לגב שלי״. לפני כמה שנים הצטרפה לצוות של מדרשת נשמת כר״מית. ״אני שמחה מאוד להיות שם, זה לגדל עוד בית מחוץ לבית״, היא אומרת.

מהפך נוסף שהשפיע עליה בשנים האחרונות הוא תהליך ההפרטה של הקיבוץ. ״אנחנו עכשיו מה שנקרא ׳קיבוץ מתחדש׳. למי שלא קיבוצניק זה עדיין ייראה מאוד קיבוץ, אבל לקיבוצניקים כמוני זה נראה הכי לא קיבוץ. בשנים האלה פתחנו חשבון בנק לראשונה, בגיל 33. קנינו מכונת כביסה, דברים שלא היינו צריכים כל השנים. לפני חודשיים קנינו את הרכב הראשון שלנו. אני סוציאליסטית של פעם, ההפרטה שברה את ליבי. אבל בזכות זה אנחנו עומדים לקלוט הרבה משפחות, וזה משמח״.

ההפרטה לא הוציאה את הקיבוץ מהקיבוצניקית. אילון־כוכבא משרדת הוויה מקורקעת, נמרצת, מעשית. גם כשאנחנו מדברות על ענייני רוח, היא משתמשת בטון שבו אנשים אחרים קונים חלב.

איך התחיל הקשר שלך לעולם השירה?

״באתי מבית של מילים, זה התחיל משם. מהצד של אבא שלי הגיע הרבה דיוק. אי אפשר היה לקבל את המלח בשולחן אם לא היית מנסחת את הבקשה נכון. מהצד של אימא הגיעו הפיוטים. אימא שלי תמיד חורזת הכול. כשהתחלתי לכתוב, כתבתי בעיקר פיוטים. כשהייתי בת 16 עצבן אותי שאין פיוט ליום העצמאות. זה לא חג כמו שצריך – בשביל חג צריך זמירות! אז כתבתי פיוט. חרוז, שקול״. בספרה החדש, בחתימת כל אחד מהשערים מופיע פיוט.

"כולנו היינו רוצים שלרב יהיה פתרון להכול, שהוא יהיה תמיד אופטימי ויודע. היה לי חשוב להביא את הקושי וחוסר הוודאות. להראות שבעבודת ה', בעמידה מול הקב״ה, זה בסדר גמור להביא את הצדדים האלה"

בהמשך, כתיבת השירה ליוותה את השנים שלה כתלמידה בבית מדרש. ״לא סיכמתי בשיעורים, אבל כתבתי שירים בעקבותיהם״.

איך את חווה את המפגש בין שפת לימוד התורה לשפה הספרותית?

״לא נכון לומר שיש מערכת יחסים בין השירה לתורה - זה פשוט אותו עולם, ממש. התורה היא שירה. ׳כִּתבו לכם את השירה׳. אני חושבת שכל מי שלומד בעמקות טקסטים דתיים, עושה עבודה פואטית. במדרשי ההלכה חכמים תלו תילים על כל אות, ועד היום כשאנחנו לומדים תורה - מה שאנחנו עושים זה לדייק במילים. נכון, אפשר ללמוד בצורה אנליטית, בריסקאית או מחקרית. עשיתי את כל הדברים האלה ואני עדיין עושה. אבל עדיין ישנה הרגישות לטקסט, למלל, לְמה כתוב ומה לא כתוב״.

ההוויה התורנית שספוגה בה מתבטאת לא רק ברגישות לטקסט – אלא גם בתוכן, במטען שמוצא את דרכו אל השירים. ״בתור ילדה הייתי בחוג תהילים בקיבוץ, עכשיו הוא נפתח מחדש ואני שמחה בשביל הילדים שלי. בגלל האופן שבו גדלתי אני יודעת בעל פה כל־כך הרבה פסוקים. עולם האסוציאציות שלי מורכב מהתכנים האלה, הם הפכו להיות השפה שלי, המשקפיים שדרכם אני מסתכלת על העולם. אם לא הייתי עוסקת בתורה, היו לי פחות מילים״.

אז השירה ובית המדרש מתחברים – איפה הרפת מתחברת לשניהם?

״את כותבת על חוויות החיים שלך; אם את ברפת, תכתבי על הרפת. אבל מעבר לזה, חלוצי השירה העברית היו גם חלוצי האדמה. בבית המדרש שרים ׳שחר אבקשך׳ פעם בשנה, בסוף ליל שבועות, ואז ישר נרדמים. אני ראיתי את עמוד השחר עולה שלוש פעמים בשבוע, כשלקחתי את הפרות. הטבע, היופי, הם לגמרי שירה. אין סתירה בכלל״.

היא עוצרת את שטף הדיבור ומעירה: ״אני נשמעת אולי אישה הרמונית מאוד, אבל הדברים האלה באמת מסתדרים. בחיים שלי אני לא כזאת הרמונית. אין לי תפיסה שהכול יהיה בסדר ושבסוף הכול מסתדר ומתחבר. יש דברים שלא״.

כהלכות אימהות יהודיות

החיכוך עם המציאות וקשייה הגיע לשיא בחייה של אילון־כוכבא בתאונת הדרכים הקשה שעברה. ״חזרנו מעין־כרם, מטיול זוגי לכבוד יום הנישואים שלנו", היא מתארת. "מסיבה שאינה ידועה סטינו מהנתיב שלנו, ונכנסנו חזיתית במשפחה מאלון־שבות. תוך כמה דקות חזרנו לעין כרם, להדסה. זאת הייתה תאונה קשה, שנינו סבלנו מפגיעות מורכבות באיברים הפנימיים: אצלי זה היה מעיים, גב, כתף. זה היה לפני שבע שנים וחצי, ואנחנו עדיין בתוך תהליך השיקום. אני עכשיו בתקופה כואבת, כי יש לי שוב בעיות בגב״.

הספר מכיל שירים רבים על התאונה, על ההתאוששות המתמשכת, התהליכים הרפואיים, הבירוקרטיה, וההתמודדות הנפשית. "בֶּן אָדָם מָה לְךָ נִרְדָּם / בָּאִים לָקַחַת מְדָדִים / לַחַץ דָּם – תַּקִּין / לַחַץ נֶפֶשׁ – לֹא בּוֹדְקִים", כותבת אילון־כוכבא.

״היה לי חשוב שלא רק ההתמודדות הפיזית תקבל מקום בספר, אלא גם התהליך מסביב", היא משתפת. "ואני אומרת את זה לא בכובע של המשוררת אלא בכובע של הר״מית, אולי צריך להגיד המטפחת. חשוב לי להעביר, שידעו, לא הכול מהמם. חשוב לי להראות שגם מישהי שנראית כמוני יכולה להביא עולם מורכב״.

למה שמישהי שנראית כמוך לא תוכל להביא עולם מורכב?

״אני רואה את זה אצל תלמידות ואנשים בסביבה. לפעמים עדיין מצפים שמי שמאמין לא יפחד. שמי שבטוח, החיים שלו פשוטים״.

שאם ה' יתברך תמיד אוהב אותי, תמיד יהיה לי רק טוב?

״אולי זה משהו שכולם היינו רוצים – שלרב יהיה פתרון להכול, שהוא יהיה תמיד אופטימי, ויודע. היה לי חשוב להביא את הקושי וחוסר הוודאות. להראות שבעבודת ה', בעמידה מול הקב״ה, זה בסדר גמור להביא את הצדדים האלה. אני רואה הרבה פעמים תפיסה שמזמינה אחד משני קצוות: אם אתה מאמין אז לא קשה לך, ואם קשה לך אז תלך. אז לא. אני בפנים, ואני לא הולכת, אבל קשה לי, ואני כועסת. זה יכול להיות כעס כי כואב לי הגב, וזה יכול להיות כעס כי אלף אנשים נרצחו ביום אחד. אבל הדברים האלה קורים בתוך השיחה שמתנהלת. זו לא סיבה לסיים את השיחה, עדיין יש עם מי לדבר״.

השיחה הזו בולטת במיוחד בשער הראשון בספר, "אשר אימתך", המכיל שירים שנכתבו נוכח המלחמה. אחד מהם נפתח כך: "לְךָ ה' הַצְּדָקָה / וְלָנוּ בֹּשֶׁת הַפָּנִים / וְגַם פָּנֶיךָ / בּוֹשֵׁשִׁים / דְּווּיִים וּסְחוּפִים /כְּנוֹיֵי סֻכָּה נֶעֱזֶבֶת בַּחֲטָף... נַחְפְּשָׂה דְּרָכֵינוּ / וְנָקִים עוֹד וָעוֹד / וַעֲדוֹת חֲקִירָה / לְהַדִּיחַ עֲווֹנֵינוּ / אַךְ אַתָּה / אֵין חֵקֶר".

הניסיון להכיל ולהביע את המורכבות, לתפוס את שני הקצוות, בא לידי ביטוי גם בשם הספר. ״רציתי שהשם הזה יבטא את מה שלא מסתדר, ומצד שני את התקווה שיש לי. התוכן בספר לא פשוט, ברובו. יש בו שירים מאוד לא פשוטים על המלחמה ושירים על התאונה. השירה שלי היא כזאת, וגם אני כזאת – התמודדות עם כאב, נפש מיוסרת, חרדה. רציתי שזה יבוא לידי ביטוי, ומצד שני להחזיק את הצד השני: שיש שמש ויש תקווה ויש הקב״ה, והכול פונה אליו. זה בעצם ספר תפילות״.

״אחרי התאונה הייתי בהיי רוחני מטורף. רק תכננתי את מסיבת ההודיה. בן זוגי ישראל, שגם נפצע קשה, כל הזמן שאל: מה את מתלהבת? קיבלת את הכאפה של החיים שלך. הייתי סיעודית בהתחלה, נכה ממש. אז מה ההתלהבות?"

הצירוף "ואצלי השמש עדיין" לקוח מתוך שיר שעוסק בהתמודדות של המחברת לאחר לידת בתה השלישית, הלידה הראשונה אחרי התאונה. ״היה הריון בסיכון, לידה חירומית, ניתוח קיסרי, ואחריו היה לי פלאשבק משמעותי לתאונה. ההתאוששות הייתה קשה מאוד – גם בבית החולים אחרי הניתוח, וגם בחודשים שאחרי. התחלתי אז טיפול נפשי מתמשך. כולם אמרו לי 'נולדה לך תינוקת מהממת! איזה נס, איזה יופי!', אבל אני לא ראיתי את הנס״.

הנה מתוך השיר "בעלת הנס":

אֵינֶנִּי מְסֻגֶּלֶת לְהַכִּיר בְּנִסִּי / אֵינֶנִּי מְסֻגֶּלֶת לְהַכִּיר עֲדַיִן / בְּאֶפְשָׁרוּת הָאַחֶרֶת / שֶׁהָיְתָה אוּלַי - - - / וְאִם - - - / וַהֲרֵי בְּלִי הָאוּלַי / מִי יַכִּיר אֶת הַנֵּס / ...וְאֶצְלִי הַשֶּׁמֶשׁ עֲדַיִן / וְהֶעָבָר רוֹבֵץ עָלַי / וְהַהוֹוֶה אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר / וְעוֹד חֹשֶׁךְ סְבִיבוֹתַי.

״אחרי התאונה הייתי בהיי רוחני מטורף", מספרת אילון־כוכבא. "רק תכננתי את מסיבת ההודיה. ישראל, שגם נפצע קשה, כל הזמן שאל: מה את מתלהבת? קיבלת את הכאפה של החיים שלך. הייתי סיעודית בהתחלה, נכה ממש. אז מה ההתלהבות? הרבה מזה קשור גם לאיך שהפסיכולוגיה עובדת, איך המוח מנסה להכיל דברים בלתי נסבלים. עם התמשכות השנים, הפלאשבק, הקושי, זה נהיה מורכב יותר".

סביב המלחמה, אירועים רבים של כמעט־מוות תוארו כנס, אבל כפי שעולה מדברי אילון־כוכבא, סף המוות עלול להיות חוויה קשה מאוד. דווקא החיים הפשוטים, היום־יום השלו, הם הנס האמיתי. "הביטוי ׳אין בעל הנס מכיר בניסו׳ נאמר לרוב על אדם שלא מודע לטובות שיש לו, אבל בשיר באתי לתאר איך לפעמים מה שאנחנו מכנים ׳נס׳ הוא חוויה לא קלה לעיכול. מי שבאמת קרה לו נס, קשה לו לומר 'וואו, איזה יופי'. להכיר בעובדה שניצלת ממוות, או שהתינוקת שלך ניצלה, זה להכיר בעובדה שזה היה יכול גם לא לקרות. זו חוויה מאוד לא קלה".

כשאני מבקשת מרחל לספר על שיר מהספר שהיא מחוברת אליו במיוחד, היא מצביעה על שיר ששמו "רשות", ומסבירה שזהו כינוי לפיוט הפותח, שבו שליח הציבור מבקש רשות להתפלל. הנה כמה שורות ממנו: "אִם כְּבַת פּוֹרֶצֶת בְּרִיצָה בְּבֵית הַכְּנֶסֶת לָקַחַת סֻכָּרִיָּה / אִם כְּבֵן מְבַקֵּשׁ עֶזְרָה בְּסִדּוּר מַעֲרֶכֶת לְמָחָר / אִם כְּתִינֹקֶת מְפַזֶּרֶת אֹרֶז וּקְצִיצוֹת עַל הָרִצְפָּה / עֵינַי לְךָ תְּלוּיוֹת... / כְּהִלְכוֹת אִמָּהוֹת יְהוּדִיּוֹת / הַמְּגַדְּלוֹת יַלְדֵיהֶן בֶּאֱמוּנָה / ...שְׁשְׁשְׁ, שֶׁקֶט, מַמָּשׁ תֵּכֶף הַתְּקִיעוֹת".

״מאוד רציתי לכתוב פיוט משלי לראש השנה", היא אומרת. "ניסיתי לתאר את החוויה שהייתה לי אז: כל השנים הייתי רגילה להיות בבית הכנסת, מרגישה שהעולם הדתי שלי בשליטה. הייתי יכולה לשבת בבית הכנסת ובבית המדרש כל היום וכל הלילה. ועכשיו אני אימא. יש פער בין הזהויות האלה. אני מכירה תרבויות שבהן להיות אימא או רעיה זו עבודת ה' שלך. אבל בתרבות שממנה אני הגעתי, בבית המדרש שלי – עבודת ה' זה לימוד תורה, קיום מצוות, להיות בבית הכנסת, להתפלל, לשיר. פתאום זה פחות אפשרי, וצריך איזו רשות חדשה, לנהל סוג אחר של שיחה. יש לי כמה חברות שצילמו את השיר ושמו במחזור לשנים הבאות, להגיד לפני התקיעות״.

מה נותן לך השראה?

״הכול. דברים שאני לומדת או מלמדת, מישהו שאני פוגשת, משהו שאני רואה בחוץ, ששמעתי ברדיו. אין לי איזו המתנה למוזה. אם היא באה, אני כותבת. אני לא אישה ׳ספרותית׳ כזאת, שקוראת שירה. זכורים לי מאוד משוררים שלמדתי בבית הספר – יהודה עמיחי, נתן יונתן, וכמובן דוד המלך והתנ״ך. אבל אני לא מבינה הרבה שירים. אני חושבת שיש למשל רק שניים או שלושה שירים של זלדה שאני מבינה״.

מאחורי השאלות

אם תחפשו בגוגל את השם רחל אילון־כוכבא, תמצאו בצד שמאל כתובת רשמית, כמו של עסק. היא הגדירה את עצמה כך כדי להקל על המתייעצות בענייני נידה להגיע אליה.

"זה לא היה חלום חיי ללמוד הלכות נידה, האהבה שלי היא ללמד גמרא בעיון", היא אומרת בכנות. "אבל נשים צריכות את העזרה הזו, ויש לי את היכולת, אז הלכתי לשם. אני מרגישה זכות שנשים בדורנו מוכנות לשאול שאלות, שאכפת להן. השואלות מגיעות מקשת רחבה של סגנונות, הרבה יותר ממה שחושבים, ואני שמחה מאוד שאני יכולה לענות להן. אני חושבת שאישה תרגיש יותר בנוח לפנות לאישה בכל תחומי ההלכה, אבל בנושא הזה זה הכי מובן מאליו״.

יש שאלה שהולכת איתך? שזכורה לך במיוחד?

״בעיקר הולכת איתי אישה שבן הזוג שלה חזר בשאלה, והיא עכשיו מחזיקה לבד את ההקפדה על דיני ההרחקה ביניהם. בכל שאלה שלה היא מתלבטת שוב אם להמשיך להחזיק את זה או לא, ככה כבר כמה שנים. זה מעלה אצלי הרבה מחשבות: מה האחריות שלי? איך לעזור לה להחזיק את מה שהיא רוצה? הרי מי שלא אכפת לה - לא אכפת לה; ומי שהלכתיסט עד הסוף – אין לו התלבטות. אבל הרבה נשים מחזיקות בתוכן פער כלפי הנושא, ואני נמצאת שם בצומת הזה וצריכה לשאול את עצמי: איך מה שאענה ישפיע על ההחלטות שלה בהמשך? אישה אחרת שלחה לי הודעה אחרי התשובה שהיא קיבלה, 'תודה שעזרת לי לעבור עוד שבעה נקיים אחד'. אין לי מושג אם בחודש הבא היא שמרה, אבל בחודש הזה עזרתי״.

השאלות בענייני נידה מציפות מורכבות לא רק כלפי ההלכה, אלא נוגעות בהרבה מטעני חיים: זוגיות, משפחה, יחס אל הגוף ועוד. ״פנתה אלי אישה שהתמודדה עם קשיי פוריות. אחר כך פגשתי אותה בהריון והיא אמרה לי 'תודה שענית לי, ותודה על איך שענית לי'. אנשי הלכה נשאלים שאלות, אבל בעצם מספקים גם את הנוכחות, ובתחום הזה אולי במיוחד. כשרות היא נושא פחות מפעיל״.

עבודתה העיקרית היא כמלמדת בבית המדרש, ר״מית שיעור א׳. ״זו ממש זכות שזה מה שאני עושה בחיים, זה כיף גדול. בבית המדרש אני לא מלמדת הלכה, אנחנו באות ללמוד לעומק. אני מרגישה מאוד קטנה בעולם הזה. נראה לי שזה מאפיין כל מי שנכנס לבית המדרש, עם כל הספרים. זה לא משתפר עם השנים, וגם עם לא המעבר מתלמידה למלמדת".

איך את מתמודדת עם החוסר ברקע לימוד גמרא אצל התלמידות שלך?

״אני מרגישה אחריות עצומה שאחרי הלימוד איתי הן יאהבו את זה, ימצאו בזה טעם, ויקבלו כלים להמשיך ללמוד כל החיים. בחלק הראשון של השנה אנחנו עוסקות הרבה במיומנויות למידה, במפתחות ללימוד, בלחוות יחד את חדוות הלמידה. אי אפשר ללמוד תורה בלי גמרא. בהמשך השנה מלמדים סוגיות יותר לעומק. זה תמיד פלא שרוב הבנות רוצות את זה. יש כאלה שלא ממשיכות עם זה הלאה, אבל הרבה כן. הגמרא היא טקסט מדהים, קשה לא לאהוב אותו. אני מקווה שהדור של הבנות שלי יגיע לבית המדרש עם הרקע המתאים. שיתחילו ללמוד בגיל המתאים. לתקן את העוול הזה״.

ולסיום, סוגיה אהובה?

״יש שתיים. אחת היא הסוגיה הכי חשובה – המקדש את השם והמחלל את השם במסכת יומא. בכל מקום שאני מלמדת אני מתחילה עם זה. ׳משאו ומתנו באמונה, דיבורו בנחת עם הבריות׳, הכי חשוב להתחיל מזה. אבל הסוגיה האהובה עלי אישית היא סוגיית רוצח בשגגה, בפרק שני של מסכת מכות. אהבתי את הסוגיה עוד לפני שהיינו מעורבים בתאונה״, היא מחייכת. ״היא מדברת על כמה אדם אחראי על המעשים שלו. מה קרוב למזיד ומה קרוב לשוגג, שאלות של גלות ושל הארץ, האם לאדמה יש כוח לקלוט ולהגן. סוגיה מרתקת״.