המושב היפה חרב־לאת בעמק חפר נראה כמו גן עדן לילדים. אבל רון נחשון, שגדל במושב ובו הוא גר עד היום, מחייך בעצב ומסביר שלא כל הנוצץ זהב. "יש פה קסם אבל זה מקום קטן", הוא אומר. "אם אתה לא מסתדר עם הקבוצה שלך, כמו שקרה לי, אתה מהר מאוד מוצא את עצמך לבד. בכיתה ה' הבנתי שפשוט אין לי אף חבר". במובנים רבים זה גם היה הרגע שבו נטמן הזרע לעבודתו החינוכית של נחשון: לא סתם דמות הילד הבודד הזה מעטרת את תמונת הפרופיל שלו ברשתות החברתיות, בחשבונות "חינוך בדרך אחרת" שזכו לעשרות אלפי עוקבים.
חוויות הילדות של נחשון עיצבו את המשך דרכו, אבל חשוב לו להדגיש: "אני לא חי כאדם שכלוא בעבר אלא כמי שרוצה ליצור עתיד טוב יותר. מה שעבר עליי בתור ילד הוא חלק מהדלק לעשייה שלי. לפני כמה ימים ראיתי ילדה שלא רצתה להיכנס לשיעור, אבל לא הייתה לה ברירה והיא הצטרפה אלינו. נתתי לתלמידים תרגיל ושאלתי אותה אם קרה משהו. היא הנהנה. אז אמרתי לה שתשתף אותי ואנסה לעזור, אבל היא אמרה שכבר דיברה עם אימא שלה ועם עוד מורים ושום דבר לא עוזר, אז לא בא לה להיות בבית הספר. ניסיתי למצוא את הדרך אליה. בסוף היא אמרה שהיא מרגישה לבד בכיתה ואין לה חברים כבר תקופה ארוכה. הצעתי לה לדבר עם החברים בכיתה, לשתף אותם בתחושות. אחרי התלבטות קצרה היא החליטה ללכת על זה ובסוף השיעור התכנסנו, היא עמדה מול כולם ואמרה באומץ שהיא מרגישה לבד".
מול עיניו התרחש פלא - אך הוא מדגיש שהמהלך דרש גם ממנו, המורה, לדעת לנהל את הסיטואציה הרגישה. "ילדה אחרת התפרצה ואמרה שזה לא נכון, ושהיא כן הציעה לה לשחק", מספר נחשון. "הסברתי שאנחנו במרחב בלי ביקורת ושיפוטיות אלא במרחב של הקשבה. תוך כדי שהיא שיתפה קמה אחת הילדות וחיבקה אותה, והצטרפו אליה עוד שלושה ילדים. סיימנו את השיעור והיא חייכה וזרחה, כי היא גם הוציאה את זה מהגוף שלה וגם החברים נענו והביעו אמפתיה. היא יצאה להפסקה כששתי חברות אוחזות לה את הידיים. דבר כזה עובד רק אם הילד משתף באופן אותנטי. עצם השיתוף מוציא אותו מהבדידות. אלה הרגעים שבהם אני מרגיש שחינוך זה תיקון עולם".
הקונפליקטים החברתיים והחוויה הרגשית של התלמיד הם לב העשייה החינוכית, בעיני נחשון. "היום ילד יכול לעבור את כל שנות בית הספר בחוויה זהה לזאת של הילדה ההיא, ובלי לדבר על רגשות כי זה לא מובנה בבית הספר", הוא אומר. "לצערי, למרות שיש המון מורים טובים במערכת שרוצים לתת, הדברים האלה מתפספסים".
הפתרון הוא שיעור שיעסוק בזה?
"זה לא השיעור במערכת כמו הגישה של המורה כשהוא נכנס לכיתה. אכפתיות כלפי התלמיד והעולם הפנימי שלו. הדאגה הזאת צריכה להיות לב העשייה, יותר מהחומר שאמורים להעביר. אז לא צריך שיעור ייעודי, אבל כדאי שתהיה תזכורת שבועית שתבוא לידי ביטוי במשהו כמו מעגל שיתוף כיתתי. השיעורים שלי נראים כמו חינוך גופני אבל הם עוסקים בפיתוח יכולות רגשיות, חברתיות ומנטליות דרך תנועה, אז הרגש הוא ממש חלק מהשיעור. אבל אצל מחנך או מורה מקצועי דברים כאלה עלולים להתפספס, כי זה לא המיקוד שלהם".
נחשון, בן 26, הוא סטודנט לחינוך ופסיכולוגיה באוניברסיטה הפתוחה, ומלמד שיעורים קבועים במערכת החינוך אבל עדיין לא נחשב למורה מן המניין. הצעדים הראשונים שלו בתחום היו בתור מאמן קפוארה, שלימד במסגרת תל"ן (תוכניות למידה נוספות). היום הוא מעביר בכיתות שיעורים קבועים ב"העצמה בתנועה". לעובדה שהוא לא חלק אינטגרלי מהמערכת יש יתרונות רבים, לדעתו. "יש לי המון חופש פעולה", הוא אומר. "השיעור יכול להיראות כמו מה שבא לי. לרוב אני מתמקד בתהליך למידה שעובר דרך ספורט ומשחקים קבוצתיים, אבל זה גם יכול להיות קריוקי בכיתה. השבוע בכיתה ד' למדנו איך ילדים יכולים להרוויח כסף בקיץ ולנצל את הזמן בחופשה. מרחב הפעולה שלי גדול, אבל גם מורה מקצועי יכול להקדיש חמש דקות בשיעור לדבר על הדברים שחשובים לו. מחנך יכול להקדיש שעה למה שראוי בעיניו. זה לא באמת עניין של זמן".
בחשבונותיו ברשתות נחשון מפרסם סרטונים שמצולמים לפעמים ממש בכיתה, ובהם הוא מדגים לאנשי חינוך את הגישה שלו לתלמידים ומבקש לתת למורים את הכלים לפעול כמותו. "יש צורך עז בדמויות מעוררות השראה במערכת החינוך, במי שיראה שאפשר לפעול אחרת, כי הסטיגמה היא שמשרד החינוך הוא מקום פח שאף אחד לא רוצה לעבוד בו. למה שמישהו ילך היום ללמוד שלוש שנים כדי לעבוד כמו חמור ושכולם יזלזלו בו? כשאנשים מבינים שזה יכול להיות אחרת והם רואים שזה קורה בשטח, זה מחזיר אותם לרצון המקורי שלהם - להיכנס למערכת כדי להשפיע ולעשות טוב. בכל יום אנשים כותבים לי שהסרטונים נותנים להם כוח להמשיך בעשייה או שהם גרמו להם להחליט ללמוד חינוך".
יש הרבה אקטיביסטים שאומרים שדרוש שינוי מערכתי גדול כדי שמשהו יזוז. איך אתה רואה את זה?
"השינוי לא יבוא מלמעלה, אלא מהשטח ומהאנשים. גם אם יקום שר חינוך שיהפוך את המערכת ב־180 מעלות, בסופו של דבר מי שמקבל את ההחלטות הכי חשובות הוא המורה בכיתה. צריך לטפל בבעיות המערכתיות, הן חשובות, אבל נקודת הקצה היא המפגש בין המורה לתלמיד. משם אני מאמין שהשינוי נובע. ככל שיהיו יותר מורים שמחנכים בדרך אחרת, אז גם מלמעלה יתיישרו. זאת זכות גדולה להשפיע לטובה".
נחשון הגיע לחינוך כמעט במקרה. הוא היה חייל משוחרר שחיפש עבודה, ובתור מדריך קפוארה מצא את עצמו מול כיתה. "זה היה חדש לי, והתחילו לעלות בי שאלות על האינטראקציות החברתיות", הוא מספר. "למה יש ילד בלי חברים וילד אחר מקובל מאוד? זה הציף את הדברים שאני עברתי. למדתי להכיר את עצמי, להבין שעברתי שנים קשות ובודדות מאוד. בית הספר היה מקום לא פשוט לרון הילד והנער, כמו לעוד הרבה ילדים – כל אחד באפיק ההתמודדות שלו. העבודה החינוכית גרמה לי להסתכל מהצד ולעשות עבודה פנימית. לא ידעתי להגיד לעצמי שיש לי חרדה חברתית או שקשה לי ליצור קשרים עם ילדים אחרים, לא הייתה לי מודעות בכלל. הייתי ילד במצוקה ולא היו לי כלים להבין מה היא ובטח לא לתקשר אותה. העבודה בכיתה שלחה אותי לעבד את הסיפור שלי, והובילה אותי להבנה שזאת השליחות שלי".
להבין את העולם הפנימי של הילד. אילוסטרציה | צילום: שאטרסטוק
שני סיפורים קיבעו אותו בקריירה החינוכית. "היה תלמיד בכיתה ב' שבכל הפסקה ראיתי אותו יושב על הספסל", הוא אומר. "פעם התיישבתי לידו וגלגלתי איתו שיחה. שאלתי אותו מה הוא עושה פה, למה הוא לא משחק עם חברים, והוא ענה: 'זה הספסל שלי, אני מעדיף לשבת'. וזה לא רק שהוא לא דיבר עם ילדים אחרים, עד שניגשתי אליו לא היה אף אחד שעשה את זה. במשך חודשים.
"אני זוכר את עצמי, כילד, יושב על הסלע בהפסקה ומסתכל על כולם משחקים, ושום ילד או מבוגר לא הושיט לי יד. איפה היה המבוגר הזה בשבילי? למה שום מורה לא התיישב לידי על הסלע ושאל איך אני מרגיש וניסה לעזור? 12 שנים עברתי במערכת הזאת בלי אדם אחד שהיה לו אכפת מספיק לעזור, להקדיש לי חמש דקות.
"בכיתה אחרת הייתה ילדה שקטה מאוד, שלא שמתי לב אליה עד שסייעת הפנתה את תשומת ליבי לכך שהיא לא מוצאת את עצמה. נתתי לה תפקיד בשיעור, לא ויתרתי לה, ובסוף גם בחרתי בה למצטיינת. המבט בעיניים שלה היה מחזה שנחשפתי אליו בפעם הראשונה: צלולות וטהורות, מסתכלות בהתרגשות ואומרות תודה. מול המבט הזה נפל לי האסימון שאני יכול לעשות שינוי ולהיות המבוגר שלא היה לי".
הוא עוצר רגע ומבקש להגיד שהוא לא איזה צדיק. "אני רוצה לספר גם על רון הבריון, שמצא ילד חלש ממנו וידע יפה מאוד להציק לו. גם את זה אף אחד לא ראה ולא עצר", הוא אומר. "לשים גבול למי שמתבריין זה לא פחות חשוב. ברשתות הבריונות מורגשת מאוד, אנשים מגיבים תגובות נוראיות ממש בלי סיבה. אני לא חווה הרבה הייט אבל אני גם יודע שתגובה רעה אחת חזקה יותר ממאה חיוביות, הן הולכות איתך הרבה יותר. כשאני חושב על נער שמעלה סרטון ומקבל עשרות תגובות רעות על לא עוול בכפו, זה פשוט נורא. הלוואי שנתאפס על עצמנו, ולפני שאנחנו מנסים לחנך אחרים נחנך את עצמנו. אז העולם יהיה מקום הרבה יותר טוב".
אחד הדברים שמאפיינים ילדים עם קשיים חברתיים הוא חסך באמפתיה וריכוז עצמי. "קשה להם לראות מה הצד השני מרגיש", מסביר נחשון. "כילד האמנתי שרון במרכז וכולם צריכים למלא את מבוקשו, אז לא הייתי מתחשב במה שאחרים רצו. עד שקיבלתי כמה כאפות, חברים נטשו וחברויות התכלו. למזלי יש לי חברים טובים שלא ויתרו עליי, עד שהבנתי שחברות היא דבר הדדי. כיתה ה' הייתה נקודת משבר, ובה הבנתי שאני מסתובב ימים שלמים לבד. לא עברתי חרם, אבל לא צריך להגיע עד לשם כדי שילד יסבול. לפעמים זה אפילו יותר גרוע מחרם, כי הנורות האדומות לא נדלקות ולא מטפלים במצב.
"בחטיבת הביניים גיליתי את משחקי המחשב ופשוט התמכרתי - לא כהגזמה, התמכרות לכל דבר ועניין. ישבתי 8 עד 12 שעות בכל יום מול המחשב, היו לי התקפי זעם אם הפסדתי במשחקים או אם היו אומרים לי להתנתק מהמחשב, והתנתקתי מהסביבה לגמרי. זאת הייתה בריחה מהמציאות ומהבדידות, כי החיים במסך הרבה יותר נוחים. זאת חוויה שהרבה ילדים עוברים, והמשחק התמים הופך לבעיה אמיתית. כדאי לשים לב לזה. בבית הספר הייתי הילד הדחוי, עם תחושת כישלון נוראית, אבל מול המחשב אני כול־יכול".
חבל ההצלה הגיע מאימא שלו, שראתה שהמצב לא טוב ודחפה אותו ללמוד קפוארה. היום הוא עומד בראש בית ספר לקפוארה המונה כמאה תלמידים. "זה שינה לי את המסלול", הוא אומר בעיניים בורקות. "פתאום הכרתי קבוצת שייכות אחרת, מחוץ לבית הספר, פתאום היו אירועים חברתיים שיכולתי ללכת אליהם. הייתי אותו רון עם אותן הבעיות אבל היה לי מקום בעולם. האימונים עצמם בונים לך את הביטחון, ובתוך זה חוויות של הצלחה מספרות לך סיפור חדש עליך". נקודת המפנה האמיתית הייתה בסוף כיתה י"א, כשיצא לקורס מדריכים במכון וינגייט. "עד אז המסך היה החבר הכי טוב שלי, אבל פתאום הייתי עם אנשים ימים שלמים וגיליתי שאני לאט־לאט מתאהב מחדש בבני אדם", הוא אומר. "גיליתי שלשבת עם חבר, לדבר או לצחוק יחד, זה הדבר הכי טוב שיכול לקרות לי. אני זוכר שחזרתי הביתה לסופ"ש, עברתי ליד חדר המחשב ופשוט המשכתי הלאה. זה היה רגע מכונן שלא היה קורה אם לא היו שולפים אותי בכוח מהמסך. הורה צריך לדעת שהוא מנהל את הבית: הילד לא אמור להתנתק בעצמו מהמסך, ההורה הוא זה שצריך להחליט מה החוקים ולדאוג שלא חורגים מהם. גם אם זה אומר לנתק את המחשב. הילד יבכה ויתעצבן כי היה לו כיף, אבל תגיד לו שאלה החוקים, שהם נועדו לשמור עליו ושאתה אוהב אותו. הילד לא חייב להבין, זה לא התפקיד שלו. התפקיד של ההורה הוא להגן על הילד גם אם הוא לא מגיב יפה".
השינוי יבוא מלמטה. נחשון בכנס | צילום: באדיבות המצולם
ככה אתה גם רואה את תפקיד המורה?
"אחד הקשיים הגדולים של מורים, בטח בתחילת הדרך, הוא ניהול הכיתה. הגישה הבסיסית שלי היא לעורר מוטיבציה באופן חיובי, לגייס את הילד, להוציא מהילד 'כן'. אם אני רוצה שילד יהיה בשיעור, ישתתף ולא יפריע, אני יכול לשאול אותו בפשטות אם הוא רוצה להשתתף בשיעור. אם הוא עונה בחיוב אז יש לנו עם מה לעבוד, אני אסביר לו מה זה דורש ומה הציפיות. ילדים לא רגילים ששואלים אותם אם הם רוצים להיות בכיתה, וכשהם חושבים על זה רגע ונמצאים בשיעור מבחירה, זה נראה אחרת".
מה עושים כשילד מזלזל בך?
"לפעמים ילד מסרב לעבור מקום אחרי שהוא הפריע, אבל אני עקבי בזה שאני מנהל את הכיתה ואומר בבירור שלא שאלתי ולא ביקשתי, 'ועכשיו תקום על הרגליים ותעבור', בנימה אסרטיבית ובביטחון. והוא יעבור מקום כי ברור שזה מה שעומד לקרות, גם אם נעצור הכול לכמה דקות. כמובן, צריך גם להפעיל שיקול דעת ולראות מה החוויה של הילד. חשוב להבדיל בין ילד שעושה מה שבא לו לילד שנמצא במצוקה רגשית כלשהי. אם הוא בסערה זה לא הזמן לחנך אותו, צריך לעזור לו להירגע, ורק אחר כך לדבר על מה שקרה. מורה שמקרים כאלה חוזרים אצלו בכיתה צריך לעבוד על עצמו לפני שהוא מנסה לשנות את התלמידים, ולבחון איך הוא מנהל מערכות יחסים.
"אגב, זה נכון גם עם ההורים של התלמידים. קל להיכנס לקונפליקטים איתם. למזלי ההורים כבר מעריכים את מה שאני עושה ולכן זה כמעט לא קורה, אבל אם הורה מגיע עם ביקורת על מה שקרה בשיעור ואפילו מבקש דין וחשבון, הסיטואציה עלולה להיות לא נעימה.
"כמו בכל קשר, אני מנסה לחשוב איך לעצב אותו נכון יותר. מקובל שיוצרים קשר כשהילד מפשל או עושה בעיות. לי יש מנהג פעם בשבוע להתקשר להורה של התלמיד המצטיין בסוף השיעור מול כל הכיתה כדי להרים לילד שלו. במקביל אני תמיד מנסה לשפר את מערכות היחסים שלי ולהיות טוב יותר, כאדם, כבעל מקצוע וכאיש חינוך".
פיתוח ההבנה של יחסי האנוש בתוך הכיתה הוא הבסיס לגישה של "חינוך בדרך אחרת" ושל הכנסים שהוא התחיל לערוך פעם בשנה לאנשי חינוך מכל הסוגים ומכל המגזרים. "גננת, מחנכת, יועצת, דוקטור לסוציולוגיה, מנהלים - כולם באים כי הם רוצים ליצור מציאות חינוכית טובה יותר", הוא אומר. "מרגש לראות את זה".
לנחשון יש עוד הרבה תוכניות ויוזמות חינוכיות, אבל בינתיים הוא רוצה לסכם את השנה - וכמו התלמידים, לצאת לחופש ולנסוע לטייל. "זו תקופה שאני יכול להרוויח בה הרבה מאוד מהקייטנות ומהחוגים, אבל במודע בחרתי לא לשים את הכסף במקום הראשון אלא לצאת להתאוורר כדי לחזור כמו חדש לתלמידים ולא להישחק", הוא מסביר. "לעצמאי תמיד יש מתח בין להרוויח עוד כסף ובין הערכים החינוכיים, אבל אני מאמין שאם אתה עושה משהו שאתה טוב בו למען משהו חשוב - הכסף יבוא.
"כסף בחינוך הוא נושא שבוער בי, והייתי רוצה לתת לכל איש חינוך את הכלים איך לממש את עצמו גם בפן הכלכלי. כל מורה או אפילו מטפל בצהרון יכול לייצר לעצמו הכנסה של עוד כמה אלפי שקלים בחודש בכמה שעות שבועיות נוספות של עבודה. לא צריך לחכות שיפה בן־דוד תילחם למענך כדי שיעלו לך את השכר. הלוואי שזה יקרה, אבל עד אז יש מה לעשות".
אתה עושה שיתופי פעולה ברשת? כי גם זה מקור הכנסה לא רע.
"אני בורר, כי צריכה להיות הפרדה בין העשייה בכיתה לעשייה ברשת. ביקשו בעבר שאפרסם דברים תוך כדי אינטראקציה עם התלמידים, כמו בסרטונים החינוכיים שאני מעלה. אז התשובה היא לא. הכיתה היא מקום טהור ואני לא רוצה ללכלך את זה. כל עוד מדובר בתוכן חינוכי זה חלק מהאמון שלהם בי, אבל להכניס לשם כסף או מניפולציות זה ממש ניצול של הילדים".