לרגל יום הולדתו השישי קיבל פרג'י פיינה אקדח צעצוע, מתנה מהדוד מוני, שהיה בעל חנות צעצועים בביירות. זמן קצר לאחר מכן, באפריל 1975, פרצה בלבנון מלחמת אזרחים, והילד, שנהנה מהאקשן, ביקש להצטרף למהומה. הוא יצא למרפסת ביתו ו"ירה" באקדח שלו. "פתאום הרגשתי את אבא שלי לופת אותי ומחזיר אותי לתוך הבית", מספר הרב יהושע פיינה, שבימים ההם עוד נקרא פרג'י. "אבא אמר לי בכעס, 'אסור שליהודי יהיה כוח'. אמרתי לו 'אבל זה סתם אקדח צעצוע', והוא ענה: 'אסור גם שיחשבו שליהודי יש כוח'. כך התחלתי להפנים את התפיסה הגלותית שלנו, היהודים בלבנון".
לימים הוא חזר לאדמת לבנון, לבוש במדי צבא ההגנה לישראל, ובידו כלי נשק אמיתי. במהלך שירותו שם הוא גם נפצע, ועד היום מעטרת את פניו צלקת, זכר לתקרית ההיא. אבל הנוכחות הצבאית הישראלית המחודשת בלבנון מעוררת אצלו דווקא רגשות גאווה, כמי שגדל בארץ הארזים. "הקהילה של יהודי לבנון גאה מאוד בעצמה. כשאתה אומר לבנון, לחצת אצלנו על נקודה. כשקורה שם משהו - אין ספק שזה מקפיץ. אגב", הוא מחייך, "בניגוד לעדות אחרות בעם ישראל, אין סטיגמה שלילית על יהודי לבנון".
במשפחתו עוקבים אחר הלחימה ואחר ההתרחשויות בחזית הדיפלומטית, לדבריו, "ותוהים אם ומתי נוכל לחזור ולראות את המקום שגדלנו בו. יש געגועים. חבר שלנו שגדל איתנו בלבנון והפך לימים לטייס קרב בחיל האוויר הישראלי, היה מביא להורים שלי תצלומי אוויר מהטיסות שלו בלבנון. היינו יושבים עם התמונות ועושים באמצעותן סיורי שורשים".
הנוכחות הצבאית מעוררת גאווה. חיילי צה"ל בלבנון במהלך מלחמת חרבות ברזל | צילום: דו"צ
ביתה של משפחת פיינה עמד בשכונת ואדי אבו־ג'מיל בביירות, שרוב חברי הקהילה היהודית בלבנון התגוררו בה. כעשרת אלפים איש מנתה הקהילה לאחר קום המדינה, ואחרי מלחמת ששת הימים עזבו כמחציתם את לבנון, אבל הקשרים בין היהודים למוסלמים ולנוצרים בלבנון נותרו טובים. "את הימים שלפני מלחמת האזרחים אני זוכר כתקופה חיובית", אומר הרב פיינה. "בשמחת תורה, כשהיינו יוצאים לרקוד מחוץ לבית הכנסת עם ספרי התורה, המוסלמים היו משליכים עלינו אורז. כשהגענו לישראל הופתענו לראות את העוינות בין יהודים לערבים. גם בלבנון ידענו שבכל פעם שיש מבצע או מלחמה נוצר מתח בינינו ובין המוסלמים, אבל רוב הזמן היחסים היו טובים, ואני לא זוכר אנטישמיות ברחוב".
המציאות השתנתה בפרוץ מלחמת האזרחים בין מוסלמים לנוצרים בלבנון. שכונת ואדי אבו־ג'מיל, שהייתה קרובה לאזור החיץ בין האוכלוסיות הלוחמות, נפגעה קשות במהלך הקרבות ורבים מהיהודים נטשו אותה. משפחת פיינה עברה לבית באזור בטוח יותר, על חוף הים, שהשתייך לדודים שיצאו כבר מלבנון. הרב שאול פיינה, אחיו הבכור של הרב יהושע, סיפר בעבר בריאיון לערוץ הידברות כי אחת ההפגזות גרמה שרפה גדולה במקום, ובני המשפחה ברחו מהבית בג'יפ של הפלנגות הנוצריות, כשהם עוצמים עיניים וצועקים שמע ישראל. גם העלייה של שאול לתורה בבר המצווה נקטעה בגלל פגז שנורה על בית הכנסת.
לאחר שרוב הקהילה היהודית עזבה את לבנון, החלה גם משפחת פיינה לחפש דרכים לצאת מהמדינה. האב מכר את חנות הבדים שלו לידיד מוסלמי, והכסף שקיבל שימש להברחת המשפחה לצידון, כדי להפליג משם לקפריסין ואז להמשיך ארצה. "רוב בני הקהילה לא עלו לישראל, אלא יצאו לאיטליה, לצרפת ולארה"ב", מספר הרב יהושע פיינה. "יהודי לבנון אהבו את ישראל, אבל זו הייתה 'ציונות רחוקה'. אמא שלי נהגה לומר שציונות היא כמו השמש: היא מאירה וחמה, אבל לא כדאי להתקרב אליה יותר מדי. החיים בישראל נראו מסוכנים, בגלל המלחמות".
ובכל זאת המשפחה בחרה לעלות לישראל.
"להורים שלי לא הייתה אפשרות ללכת למקומות אחרים. זה היה כמעט שנתיים לאחר שהמלחמה פרצה, היינו בין האחרונים שנשארו מהקהילה, ובשלב ההוא כבר לא היו טיסות מלבנון כי שדה התעופה הושבת. אמרו לנו שאם אנחנו רוצים לברוח לישראל, אנחנו צריכים לצאת דרך הים, להגיע למלון רומנו בקפריסין, ושם הסוכנות כבר תעזור לנו. רוב האחים של אמא שלי היגרו לאיטליה ורוב האחים של אבא נסעו לארה"ב, אבל היו כמה שהגיעו לישראל כשנה וחצי לפנינו, וכך גם סבתי מצד אמא. הייתה לנו משפחה כאן, והיה עוגן מסוים".
זיכרונות מלבנון. שיעור ערבית בבית ספר יהודי בביירות, 1972 | החלום להיות חייל ישראלי בלבנון כמעט השתבש. חיילי צה"ל במבצע "חוק וסדר" ב־1988 | צילום: גטי אימג'ס | יובל נבון, דו"צ
בני הזוג פיינה וארבעת ילדיהם עלו על אונייה שהפליגה מצידון. בדרך לקפריסין, בהיותם בלב ים, עצרה אותם ספינה של חיל הים הישראלי. "אני זוכר שהופתעתי לראות ספינת מלחמה עם דגל ישראל. הכרוז דיבר אלינו בערבית ודרש שנעצור. באותו רגע שלושה מהאנשים שהפליגו איתנו סיפרו שהם בדרכם לעשות פיגוע בישראל, ואיימו שאם נחשוף אותם - הספינה תתפוצץ. "החיילים הישראלים עלו לספינה שלנו, ולראשונה בחיי פגשתי יהודי שיש לו כוח. אמרתי בליבי שכזה יהודי אני רוצה להיות. אני זוכר שראיתי את שלושת המחבלים מפחדים מהצבא הישראלי. אלו היו אנשים שבלבנון נראו לנו הכי עוצמתיים".
בני משפחת פיינה שמרו על שתיקה. בשלב הזה הם פחדו לחשוף את יהדותם. החיילים לא עצרו את המחבלים, והספינה המשיכה לקפריסין. כעשרים שנה לאחר מכן, במהלך סיור בפולין עם תלמידותיו מאולפנת ערד, התוודע הרב פיינה לזווית אחרת של אותו סיפור. "ישבנו עם צוות חינוכי של בית ספר נוסף שהיה איתנו במשלחת, ונשאלתי על הצלקת בפניי. סיפרתי להם את סיפור חיי, כולל העלייה לארץ מלבנון, ואז אחד מאנשי הצוות אמר: 'אני קצין בחיל הים, והייתי באותו לילה על הספינה שעצרה אתכם'. הוא סיפר לי שהתקבל מידע מודיעיני על מחבלים שנמצאים על אונייה בדרכם לארץ, וכל החופים נסגרו. המחבלים לא אותרו, אבל גם לא הגיעו לישראל".
דברים שלא סיפרתי להורים
בני משפחת פיינה ירדו מהספינה בחופי קפריסין, וכעבור זמן לא רב המשיכו לישראל. מיד לאחר שנישקו את אדמת הארץ ניתנו להם שמות עבריים, ופרג'י הפך ליהושע. הם שוכנו במעון עולים ברמת־גן ובהמשך השתקעו בחולון. "חבלי הקליטה היו קשים", מספר הרב פיינה. "הייתה לי זהות יהודית חזקה מאוד, ובכל זאת הילדים בבית הספר קראו לי ערבי, בגלל החי"ת והעי"ן. להורים שלי לא הייתה עברית טובה, ואחותי הגדולה הייתה מגיעה במקומם לאספות ההורים בבית הספר. היום, כראש אולפנה שלומדות בה גם נערות עולות, אני חש הזדהות עם קשיי הקליטה שלהן".
אביו של הרב פיינה פתח מכולת ליד שוק הכרמל בתל־אביב, אמו סייעה שם ועבדה גם כתופרת. ובכל זאת, המשפחה חוותה קשיי פרנסה ונאבקה על פת לחם. "ביום העצמאות הראשון שלנו בארץ, ההורים אמרו שנישאר במעון העולים, כי לא היה להם כסף לקנות לנו דברים בחגיגות ברחוב. במהלך הערב מצאתי חמישים לירות תוך כדי משחק, ואז ההורים אפשרו לנו לצאת לחגוג, ואפילו קנו לנו ארטיק קרח".
בשנות התיכון הוא למד בישיבת אדר"ת בבת־ים. אחיו שאול התגייס אז לגולני במסגרת ישיבת ההסדר שעלבים, ובמלחמת שלום הגליל חזר ללבנון כחייל ולחם במקומות שהכיר מילדותו. מפקד הפלוגה, שגילה שאחד מחייליו שולט היטב בגזרה ובתרבות המקומית, צירף אותו לג'יפ שלו למשך כל תקופת הלחימה.
לאחר התיכון המשיך הרב פיינה בעקבות אחיו הגדול לישיבת שעלבים, והתגייס לצנחנים. "הכניסה הראשונה שלי ללבנון כלוחם הייתה בלתי נשכחת עבורי. הגענו למוצב בלבנון להחליף שם כוח של צד"ל, ומפקד הפלוגה שלי אמר לי לענוד דרגות קצונה, כדי שהצד"לניקים יקבלו את מרותי. קיימנו שם מסדר, הם הצדיעו לי, והאירוע ריגש אותי מאוד: להפוך בתוך זמן קצר מילד נרדף בלבנון ללוחם עם עוצמה שחיילי צד"ל מצדיעים לו - זה לא מובן מאליו. אגב, החלום להיות חייל ישראלי בלבנון כמעט השתבש, כי אחרי ששאול לחם שם, ההורים שלי מנעו ממנו להיכנס שוב. כיליד לבנון, הוא היה פטור מלחימה שם (החשש היה שישראלי יליד לבנון שייפול לידי האויב לא ייחשב שבוי מלחמה – א"ר). אחי אמר לי אז: 'כשאתה בצבא, לא צריכים לספר הכול להורים'. בסופו של דבר ההורים שלי הבינו שלא יוכלו לעצור אותי מלהילחם בלבנון. גם את אחי הם עצרו רק לקראת סוף השירות שלו".
במאי 1988 יצא לדרך מבצע "חוק וסדר": כוחות צנחנים, הנדסה ושריון פשטו על בסיס חיזבאללה בכפר מיידון בדרום לבנון. הרב פיינה השתתף בלחימה, ונפצע מפצצת מרגמה שנורתה אל כוחות צה"ל. "בכפר הסמוך היה בניין של שבע קומות, ואנשי חיזבאללה הציבו מרגמה בקומה העליונה. אני זוכר את שאול מופז, שהיה אז מח"ט צנחנים, מבקש שמסוק 'יוריד' את המרגמה - ולא מקבל אישור, כי המרגמה ירתה מתוך אוכלוסייה אזרחית. מהאש נהרג חייל ונפצעו 17 לוחמים, ובהם אני".
הוא נפגע בראשו והוגדר פצוע קשה. "הרופא בתאג"ד שאל אותי אם אני שומע ורואה, וכשאמרתי שכן, הוא כתב בדו"ח 'עדיין שומע ורואה'. חשבו שיש לי פציעה פנימית עמוקה, אבל הרסיס רק חתך את הלחי וריסק לי את השיניים. מכיוון שהפציעה שלי הוגדרה קשה, ראש ישיבת שעלבים נסע עם אחי הגדול לבית ההורים, כי חששו שעוד מעט תגיע בשורה על מותי. אחותי עבדה אז בטלוויזיה החינוכית כמביאה לשידור, והמנהלת שלה, שידעה שנפצעתי, שלחה אותה מוקדם הביתה כדי שלא תשמע שם על מה שקרה".
טיול על יבש
הרב פיינה השתקם מפציעתו בתוך כמה שבועות, ובהמשך אף חזר לשירות קרבי. לאחר השחרור מצה"ל הוא המשיך ללמוד בשעלבים, והתחתן עם רונית לבית לוינשטיין, בת המקום. בני הזוג למדו הוראה וחינוך, ובשנת 1993 עברו לערד כדי להצטרף לצוות של אולפנת בני עקיבא המקומית, שנוסדה כ־14 שנה קודם לכן על ידי הרב אברהם סילברט. כשהגיעו לשם, זה היה עדיין מוסד חינוכי קטן, ובו כמאה תלמידות בלבד. הרב יהושע קיבל משרה כמחנך, ואשתו רונית הייתה אם בית בפנימייה.
בשנת 2005 נפטר ראש האולפנה הרב צבי שמואלי, והרב פיינה התבקש למלא את מקומו. כעשר שנים לאחר מכן הוחלט להפוך את המוסד ל"אולפנה סביבתית". "זה התחיל מסיבה פשוטה - לא היה לנו מספיק ביקוש. אחרי שנרשמו רק 17 בנות לכיתה ט', הוזעקנו להתייעצות אצל הרב חיים דרוקמן, שעמד בראש מוסדות בני עקיבא. בפגישה איתו נשאלתי מה אני אוהב לעשות, ואמרתי שאני אוהב לטייל. כך עלה הרעיון של אולפנה סביבתית. נסענו לישיבות סביבתיות וגם לבתי ספר חילוניים סביבתיים, ללמוד איך עושים את זה. אני זוכר שתלמידים מישיבה כזאת סיפרו שהם קמים ביום שישי בחמש בבוקר, הולכים 17 קילומטרים למעיין, ובסוף אין בו מים. הבנתי שזה פחות מתאים לבנות, ולכן עשינו התאמות. אחת לשבועיים התלמידות שלנו יוצאות לסיור, אבל בכיתות ט'־י' אין לינות שטח, ובכיתות הגבוהות יותר יש לינה בתנאים שמתאימים לבנות. לצד הטיולים אנחנו מקיימים גם מפגשים אנושיים. כשטיילנו בכרמל הבנות נפגשו עם דרוזים, ובנגב התארחנו באוהל בדואי".
אולפנת ערד גדלה והתפתחה, וכיום לומדות בה 300 תלמידות מכל רחבי הארץ. רק בשנתיים האחרונות נוספו לפנימייה שישים מקומות לינה. אבל בחטיבת הביניים, המתבססת על בנות ערד בלבד, אין עדיין מספיק תלמידות לכל כיתה, ובנות ז'־ח' לומדות יחד בכיתה רב־גילאית. "כשהגענו לערד הציבור הדתי־לאומי כאן היה קטן מאוד, וגם בבית הספר הממלכתי־דתי טללים לא היו כיתות תקניות. הציבור החל לגדול לפני 15 שנה, אבל כשיש גידול, לצערי הרב יש גם פיצול. לצד בית הספר הממ"ד הוקם תלמוד תורה, והבוגרות שלו לא מגיעות ללמוד אצלנו, אלא נוסעות לאולפנה תורנית חדשה שנפתחה בקריית־ארבע. אבל גם בית הספר טללים גדל, ואני מעריך שבעוד שנתיים־שלוש יוכלו לפתוח בחטיבה של האולפנה כיתה לכל גיל. הקהילה שלנו, קהילת בני עקיבא, הולכת וגדלה ויש בה כמאה משפחות. זה גם מספק צוות חינוכי לאולפנה, וגם הגאווה המקומית מתחזקת".
לצד צמיחתה של קהילת בני עקיבא בערד, עיר בת 30 אלף תושבים, האוכלוסייה החרדית במקום מתרחבת במהירות. לאחרונה שבה לכותרות המתיחות הגוברת בין התושבים החילונים הוותיקים ובין קהילת חסידות גור, שכבר מונה כ־40 אחוז מתושבי העיר. "חסידות גור אכן גדלה, אבל לדעתי גם הם לא רוצים שהעיר תהיה חרדית, כי הם צריכים את האוכלוסייה הכללית", אומר הרב פיינה. "ראש העיר יאיר מעיין מקדם הרבה מיזמי בנייה, וככל שתהיה יותר בנייה, אני מאמין שהשיעור של חסידי גור בעיר יפחת ויקבל פרופורציה נורמלית.
שוטרים וחסידי גור בערד לאחר קטטה בעקבות מעצר עריקים | צילום: דוברות המשטרה
"באופן כללי, צריכים להפריד בין חסידות גור לאנשים עצמם. יש לי ממשקים מדהימים עם חסידי גור. אני מקבל מהם פניות להתייעצות, הם מתארחים אצלנו בארוחות, וכשאני מעביר שיעורים בבית הכנסת יש חסידים שיושבים בקהל. הם גם נותנים מענה לתושבי העיר בעסקים הקטנים שהם מחזיקים. לצד זה, אין ספק שמורגש מתח בערד. חסידי גור משתמשים בהרבה מבני ציבור, כי יש לקהילה הזאת צרכים. במלחמה דווקא היה נוח להגיע למקלטים שנמצאים בשימוש שלהם, כי המקומות האלה מתוחזקים. לצד זה היו מקרים של אנשים שהביאו חפצים אישיים למקלטים, והחסידים זרקו את החפצים החוצה. לנו בבית הכנסת אין ממ"ד, ובפורים חסידי גור הקצו לנו את אחד המקלטים שלהם לכל התפילות. ככל שיש יותר שיח ודיבור, אפשר לעבוד איתם".
הברכה שבטעות
הריאיון עם הרב פיינה (58) מתקיים במשרדו באולפנת ערד, ימים ספורים לאחר תחילת החופש הגדול. לפני כשלושה חודשים הוא הודיע כי בסוף השנה יפרוש מתפקידו, ובכך יגיעו לסיומן 32 שנות פעילות חינוכית שלו כאן, מתוכן 22 שנה כראש האולפנה. "לאחר עשייה מסיבית מאוד הגעתי לתחושה של רוויה וסיפוק, ואני חושב שגם האולפנה צריכה התחדשות", אומר הרב פיינה. "קורה לפעמים שאנשי חינוך חושבים שהם עדיין יעילים, גם כשהם לא מתחדשים ואין להם כוחות. תמיד היה בי פחד להגיע לשלב כזה בלי שארגיש בכך. האולפנה במצב טוב מבחינה לימודית וכלכלית, וזה זמן מצוין להעביר את השרביט למישהו אחר. כל מי שנכנס לנהל מוסד חינוכי צריך לקבל מרווח לטעויות. בעיניי, אין דבר יפה יותר מלטעות ולתקן, כי רק כך אתה צומח. אני כמובן לא מאחל לאנשים לטעות, אבל אני מאמין שזה חלק מטבע האדם".
מי שתחליף אותך היא הרבנית טוני מיטלמן מירוחם, שעמדה עד עכשיו בראש אולפנת "אלומה" במועצה האזורית שדות נגב. קשה להתעלם מהמגמה של מינוי נשים לראשות אולפנות, גם במקום רבנים. אתה בעד?
"זה תהליך מבורך. בעבר היו חסרות נשים לתפקידים כאלה, והיום יש. אבל קשה לי לראות מוסד חינוכי ללא דמויות מהמגדר השני - כלומר אולפנה ללא דמויות גבריות בכלל, וישיבה ללא דמויות נשיות. ביקשתי תמיד מהמחנכות באולפנה להגיע עם המשפחות שלהן לסעודות השבת כאן, כדי שגם הבעלים יהיו פה. אני גם מבקש מהבעלים לומר דברי תורה ושיחות, כדי שהבנות יפגשו משפחה, ולא יהיה נתק".
הרב פיינה, שכאמור אוהב לטייל, השלים לפני ארבע שנים קורס מורי דרך, וכעת בכוונתו לפתח את התחביב. הוא גם ילמד בכמה מדרשות, אך לא באולפנת ערד - כאן הוא רוצה לפנות את המקום למחליפה שלו. אשתו רונית תמשיך לעבוד באולפנה כמורה מקצועית וכספרנית.
שבעה ילדים נולדו לבני הזוג פיינה, שלושה מהם כבר נשואים והורים לילדים. בנם השני דביר נהרג בתאונת סנפלינג לפני כתשע שנים. בן 23 היה. "דביר סיים שירות צבאי בפלס"ר 401, השלים בגרויות ובמקביל הדריך בישיבה התיכונית בירוחם, שבה הוא למד כנער. הם יצאו לטיול במצפה־רמון, ולאחר מכן דביר וכמה חברים הלכו באופן עצמאי לגלישת סנפלינג. ושם הוא מעד ונפל".
כמשפחה שמטיילת, איך האירוע הזה השפיע על הטיולים שלכם?
"דביר אהב מאוד לטייל, וכחלק מהרצון להתחבר לדמותו התחלנו לטייל יותר. כמובן, בכל פעם שאני מגיע למצוק, זה מציף".
הרב יהושע פיינה | צילום: לירון מולדובן
משפחת פיינה מתגוררת ב"שכונת נעורים", ממעוזי קהילת בני עקיבא בעיר. הרב פיינה מכהן כרב בית הכנסת רשב"י, שבו מתפללים תושבים ותיקים ומבוגרים לצד משפחות חדשות וצעירות. הוריו, בעשור העשירי לחייהם, עדיין מתגוררים בחולון, ואחיו הגדול הרב שאול פיינה מכהן כרב הגרעין התורני שם, כראש ישיבה בקריית החינוך הראל וגם כרב בית כנסת הרמב"ם של קהילת יוצאי לבנון. "הילדים של אחי מכירים את כל המנגינות של יהודי לבנון. בזכות בית הכנסת הם חיים את המסורת של הקהילה. כשאני מגיע לחולון אני מתפלל בבית הכנסת של אחי, והתפילות מעוררות בי זיכרונות מלבנון".
בעקבות חזרת צה"ל ללבנון, יש מי שמדברים על התיישבות יהודית באזורים שנכבשו. זה יכול לקרות לדעתך?
"ארגונים יצרו איתי קשר וביקשו לשלוח לאולפנה נציגים כדי לדבר על בינוי ואכלוס בלבנון, אבל אני לא חושב שזה נכון במציאות של היום. יש לנו עוד אתגרים קודמים, יש הרבה משימות לבצע לפני כן, ולא בטוח שיש לעם כלים וכוחות להתפרס למשימה נוספת. אנחנו עדיין לא בשלים לזה, אולי בעתיד הרחוק".
ההתפתחויות המדיניות האחרונות מעוררות בך רצון לבקר במחוזות ילדותך, הפעם בסיור שורשים?
"זה חלום יפה שוודאי שלא אתנגד להגשים".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il