לפעמים, פיטורים אחרי שירות מילואים ארוך או חוויית מלחמה שנשאה עמה פוטנציאל שורט לטראומה דווקא פותחים דלתות, ומאפשרים לחלום יזמי ישן שחיכה בפינה לצאת אל האור. "אנשים צוחקים עליי שבגיל עשרים ומשהו כבר היה לי 'חלום ישן', אבל עובדה: אני הרבה שנים הולך עם זה, היה בעבר ניסיון כושל שלא הלך, ופתאום כן", מחייך יעקב אליצור, בן 30. בסלון ביתו במושב מחולה "יקוב מנכ"ל הטיקטוק" טובל ביסקוויט בקפה, ממש כמו בסרטונים שלו שממלאים בשנה החולפת את הרשתות החברתיות.
הוא נשוי להדר ואב לשניים, מתחזק חשבונות פעילים מאוד לא רק בטיקטוק אלא גם בטוויטר, באינסטגרם ובפייסבוק, ואת דרכו המקצועית הוא החל בכלל כחקלאי. בערך. אליצור גדל בפסגות, שלישי מ־12 אחים. "בגיל 14, כמו כל החבר'ה יצאתי לפנימייה", הוא מספר, ובמשך שנה אחת למד בישיבה התיכונית בחספין. "המחנך שלי היה מי שהיום הוא שר המורשת, עמיחי אליהו. האמת שאז לא סבלתי אותו. השנה נפגשנו בכנסת, יישרנו את ההדורים". אחרי שנה עבר ללמוד בישיבה החקלאית רגבים: "הייתי מחזור ב'. זה שינה לי את החיים". החיבור לחקלאות סחף אותו, וגם ההחלטה להתגורר בצפון נולדה שם.
יו"ר ישר, גדי איזנקוט | צילום: אבשלום ששוני, פלאש 90
"היו לי כל מיני מחשבות", אומר אליצור. "חשבתי גם להיות זמר, אבל בסוף אשתי היא המוזיקאית במשפחה. התחתנתי שנה אחרי התיכון, ואז התגייסתי לשלוש שנים של שירות קרבי, מה שלא היה מובן מאליו. אני מאוד שמח על זה. אחר כך עבדתי קצת בחקלאות כי זה מה שהכרתי, ואז הקמתי עסק. שיווק פירות וירקות מהחקלאי לצרכן. התחלתי בזה לפני הקורונה, וזה נחשב אז מוזר. אמרו לי: מה אתה רוצה, מי יקנה ממך. אבל העסק הצליח. ואז הגיעה הקורונה וזה בכלל נהיה מטורף".
כבר בשיווק הירקות היה לך הומור רשתות משלך.
"היה לי חשבון טוויטר, אז החלטתי לקרוא לו מנכ"ל הפירות והירקות, בתור בדיחה, ומדי פעם צייצתי בדיחות על ירקות. אני יכול לומר בוודאות שזה הביא לי לקוחות, למרות שפעלתי גם בדרכים יותר קונבנציונליות. רגע השיא שלי היה כשהעלו אותי לריאיון ברשת ב' בנושא שקשור לעגבניות. תוכנית של שאול אמסטרדמסקי וליאל קייזר, שבה הציגו אותי כמנכ"ל הפירות והירקות בטוויטר. היה אחלה".
לפני כשנה וחצי, שם החשבון ברשת X הפך ל"יקוב מנכ"ל הטיקטוק", והוא פצח בקריירה חדשה. זה קרה אחרי שגויס לשירות בפרוץ המלחמה, שירת חמישה חודשים בצפון ("היו כאלה שהשתחררו והתגייסו לסבב שני כשאנחנו עוד היינו בסבב ראשון"), והוא הבין שאורך השירות עומד להביא לפיטוריו. אז הוא כבר לא היה בחקלאות אלא עסק במכירות בתחום המזון, וכשפוטר התחיל למכור תכשיטי כסף לחנויות בניסיון להמשיך להתפרנס. "אבל תוך כדי כך, בעקבות דברים שעברתי במלחמה, וגם בגלל התחושה הלא קלה מהפיטורים ובגלל הרצון לבסס עוד אפיקי הכנסה, החלטתי לנסות שוב משהו שתמיד רציתי לעשות. לייצר תוכן מצולם".
מתוך כ־400 יום מילואים בשנות המלחמה, רוב הזמן הוא לא הוצב באזורי לחימה פעילה. "היו חודשיים בעזה שכן, ופעם אחת התפוצץ RPG ממש קרוב אלינו, והרגע הזה שכמעט נהרגתי בו פתח אצלי משהו בנפש. במוח. נתן תחושה של – די, תפסיק לפחד. תפסיק לחשוש מה יהיה, תעיף את עצמך קדימה".
זה משהו שמרגישים מיד?
"שאלה מעניינת. זה לא שחזרתי הביתה ופתחתי מצלמה, אבל אני מרגיש שזה פתח אצלי משהו. בתור לוחם, מדברים איתך על הלם קרב. על האפשרות שברגע האמת אתה עלול למצוא את עצמך לא מתפקד. הבנתי שכל השנים פחדתי שזה מה שיקרה לי. שאכנס להלם, ובמקום לעזור לחברים שלי אפיל עליהם נטל. לא רק שהקנה שלי לא יירה, עוד יצטרכו לטפל בי. אז קצת פחדתי מהרגע הזה, ואז הגיע היום. אני זוכר אותנו הולכים, אני עם מא"ג עליי, וסביבנו סרט מלחמה. אחד לאחד מה שקורה באימונים, חוץ מפרט אחד קטן – שהמטרות יורות עליך בחזרה.
"ופתאום היה פיצוץ כזה, נתז קטן פגע לי ברגל. לא קרה כלום, סתם שטף דם. אבל הבנתי שישב מחבל, ראה אותנו, ראה אותי אישית ואמר: אני עכשיו הורג אותם. ואז כיוון וירה. אם הוא היה מחזיק את הנשק בזווית קצת אחרת, לא הייתי פה עכשיו לדבר על זה. באותו יום, 200 מטר ממני, באותה גזרת לחימה, חייל עשה את מה שאני עשיתי, חטף כדור מצלף ונהרג. ולצד זה, הפחד שלי לא לתפקד לא התממש. להפך, הייתי באנרגיות בזמן אמת. ישבתי אחר כך אצל פסיכולוג, ואני ממליץ לכל לוחם, גם מי שחושב שלא קרה לו כלום בלחימה, ללכת לפגישה. תיארתי לו את הרגע הזה, והוא אמר לי שאני משתמש בהמון תיאורים חיוביים – אומר שהיה רגע 'מטורף'. 'מדהים'. הוא אמר שזה קורה לא פעם, שכאשר אתה הכי קרוב למוות אתה מרגיש הכי חי. ומבחינתי זה תיאור מדויק".
יעקב אליצור | צילום: אריק סולטן
הסרטונים הראשונים שהעלה בחשבון המעודכן כללו לא מעט בדיחות מילואים. על הרס"פ למשל, שעושה הכול מאהבה: האהבה להשפיל את חייליו. "התחלתי בכיוון יותר קומי, סיפורים מצחיקים מהצבא", מספר אליצור. "אחר כך זה זלג לפוליטי ולאקטואלי, שכמו שאת יודעת נמצאים אצלי בדם. סבא שלי, אורי אליצור, היה עיתונאי, בעל טור במקור ראשון וגם ערך אותו. גם האחים שלי ועוד חברי משפחה, אקטואליה לא זרה לנו. התחלתי לתת את הדעות שלי ברשתות, וזה תפס. היום הפידבק שהכי משמח אותי הוא כשאנשים אומרים שאני הקול שלהם. מנסח את מה שהם חושבים".
את מלאכת יצירת התוכן לרשתות הוא למד בעצמו, תוך כדי תנועה. "בגדול אני עושה סרטון ומעלה אותו לכל הפלטפורמות: לפעמים אני משנה את הטקסט קצת, אבל בגדול זה אותו הדבר. כל יוצרי התוכן מעלים בכל הרשתות, ולכל רשת יש קסם משלה. הכי הרבה עוקבים יש לי בטיקטוק, אבל הכי הרבה צפיות באינסטגרם. אני חושב שרוב שיתופי הפעולה הם מאינסטגרם, ובמובן הכלכלי אינסטגרם היא הרשת הכי חשובה שלי".
הוא מערבב בסרטונים, במודע, בין המצחיק למה שלא. מותח ביקורת מימין לשמאל. "התוכן שלי מאוד ימין. אבל אני מקבל הרבה הודעות פרטיות בסגנון 'לא מסכים איתך על כלום, אבל אוהב את הסרטון הזה והזה'. משהו בהגשה הקלילה משאיר אותם איתי, למרות שאני לפעמים גם יורד עליהם. כי הקלילות משדרת שהכול טוב. אפשר לדבר.
יו"ר ביחד, נפתלי בנט | צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
"היחס שלי להומור הוא כזה: לייצר אצל אנשים צחוק זו תחושה עילאית. מילדות זה הולך איתי. אבל זה גם בא עם קונפליקט. עם הזמן הצלחתי לדייק את מקום ההומור בחיים שלי, כי בסוף אני לא מצחיקן באמת. לא סטנדאפיסט. עזבי את התחום המקצועי, זה לא הטייטל שלי בחבורה. אני חושב שהעניין שלי מאוד חברתי, אני איש של אנשים.
"בסרטונים אני יודע להביע כאב, להצביע על עיוות, ועדיין לתת מדי פעם את הפאנצ'ים הקטנים. להגיש את זה בצורה קלילה. לומר שבסוף העולם לא קרס, לא התמוטט, אפשר להרגיע עם הפאתוס. זה המקום שאני מרגיש בו הכי נכון. גם במכירות ראיתי את זה. אם אני מתבל את המכירה בהומור, זה כלי עזר לקשר טוב עם הלקוח.
"מהמבט שלי על סטנדאפיסטים, כשאתה חייב להצחיק כדי להביא כסף הביתה אין לך צחוק בחיים. אם קורה לך משהו מצחיק - אתה מיד חושב איך אתה לוקח אותו לבמה. אלו נראים לי חיים מאוד עצובים. אני מניח שאם נבחן את עשרת הסרטונים הכי ויראליים שלי, חצי מהם רציניים וחצי קומיים - למרות שבאופן כללי, מספר הרציניים כבר עולה על המצחיקים. אני יודע שאם אנסה להיות יוצר תוכן שרק עושה צחוקים ושטויות, יכול להיות שאצליח בזה, אני יודע לעשות את זה, אבל זה לא יעשה לי טוב. זה לא מה שאני מחפש בחיים. היום אני אני אוהב את מה שאני עושה".
עכשיו כבר זורמות אליו בקשות לשיתופי פעולה ששכרם בצידם. לא לכולן הוא אומר כן. "למשל, יחסית בתחילת הדרך פנה אליי ארגון שרוצה לקדם חיבור בין ימין לשמאל, ואני ראיתי אותו כשמאל בתחפושת. זה היה סכום גבוה מבחינתי, אבל אמרתי שלא אעשה את זה בשביל כסף. לא מתאים".
מפלגות?
"פנו אליי. יש דוברים שפשוט שולחים לי תמונות מאירועים – השר חנך פה או שם. לרוב זה לא מעניין. לא חושב שאי פעם עשיתי סרטון מהודעת דוברות כזו. לאחרונה הציעו לי לעשות סרטונים למפלגה, אבל בינתיים לא סגרתי איתם. האמת שאני מתלבט. האם זה 'צובע' אותי מדי? האם בטווח הארוך זה יפגע במה שאני רוצה לעשות?"
מה החלום?
"את שואלת על המקצועי, אבל האמת שהחלום שלי הוא בית עם גינה וילדים שמחים. החלום שלי הוא שמה שלא אעשה בקריירה, יהיה לי זמן למשפחה ולעצמי".
משפחת אליצור כבר רכשה מגרש לבנות בו את ביתה במחולה הלוהטת. כמה לוהטת? כשאני מגיעה וחונה במרחק של מטרים ספורים מהבית שלו, הוא מנופף בידיים ומצביע על חניה קרובה יותר לדלת. "במחולה בקיץ לא הולכים צעד מיותר בחוץ", הוא מסביר, פסע מהמזגן הגואל. "אני אוהב את השקט פה והמרחק. אוהב לעבוד מהבית. אנשים שואלים 'לאן אתם יוצאים?'. וואלה, אין לי עניין לצאת. גג קופצים למעיין, או שאני פותח פה בחוץ את המסך בערב והחברים באים לראות מונדיאל".
אני בכל זאת מתעקשת על שאיפותיו המקצועיות. "לבנות לעצמי קהל זו תחושה מדהימה", הוא עונה. "השגתי קהל של עשרות אלפי אנשים בתוך פחות משנתיים. אם מדברים במספרים – אני מכוון להגיע למאה אלף עוקבים בכל הפלטפורמות יחד, שנתיים אחרי הסרטון הראשון". תאריך היעד יגיע בעוד כמה חודשים, ובינתיים הוא נמצא בשלושת רבעי הדרך. "זה אפשרי".
רה"מ נתניהו נואם | צילום: דור פזואלו, פלאש 90
הוא כבר חווה זיהוי ברחוב, ובקשות לסלפי משותף, במיוחד בקרב חובשי כיפה או חיילים. "אני אוהב את זה אף שזה יכול להיות גם מביך", הוא אומר. "פעם הלכתי עם אשתי ומישהו ראה אותנו ואמר 'יקוב, יא מלך, יא תותח'. קצת התכווצתי, אבל הדר אמרה 'מה אתה משחק אותה, זה מה שרצית כל החיים'".
גם במשכן הכנסת כוכבו דורך. "כשאני מסתובב שם אני מרגיש סלב. כולם מכירים אותי. שרים וחברי כנסת קצת פחות, אם כי גם ביניהם יש לא מעט שמזהים בשם, בפרצוף, אבל הדוברים - כולם. וכבר הבנתי שמבחינת נבחרי הציבור, הדוברים הם העיניים שלהם ברשתות.
"יצא לי להסתובב בכנסת עם חבר שהוא כתב פוליטי כבר שש שנים. שנינו הולכים, וכולם – 'יקוב, יא מלך, אני מת עליך'. הוא אמר לי 'אחי, אני פה שש שנים, אף אחד לא יורק לכיוון שלי. אתה התחלת אתמול לעשות סרטונים, ומסתובב פה כמו איזה נסיך'. האמת שמהר מאוד אתה גם מבין כמה אנחנו מדינה קטנטנה. כשאתה עושה סרטון על מישהו, זה מגיע אליו. למשל, מישהו אמר לי שראש השב"כ זיני לא אהב את הסרטון שעשיתי עליו. לדבריו הוא בעצמו שמע את זה מזיני. יכול להיות שהוא מחרטט, אבל כבר הבנתי שגם אל הבכירים הדברים מגיעים".
צילום: אריק סולטן
הפוליטיקאים מבינים את עוצמת הטיקטוק?
"לגמרי. כולם מבינים שהרשתות הן הזירה. עדיין יש הרבה כוח לתקשורת המסורתית, ממש לא תם זמנה, יש לה המון השפעה - אבל ברשתות הכול קורה".
מי בעיניך חזק ברשתות?
"נתניהו בכל פרמטר מעל כולם. הוא הכי טוב, או שהאנשים שלו הכי טובים. איזנקוט מצוין, יש לו צוות מעולה. בנט לדעתי מזעזע. נוראי. כמו כל ההחלטות שהוא מקבל. אני לא חושב שהמדד הוא למי יש הכי הרבה עוקבים או צפיות. המדד הוא איזה פוליטיקאי מצליח להעביר את המסרים שלו נכון, וזה חמקמק. חלקם עובדים עם משפיענים, לפעמים באופן גלוי".
ולפעמים פחות.
"ברור שלמפלגה יש אינטרס שזה לא יהיה גלוי, ואני בטוח שיש משפיענים שמוכנים לעשות את זה. להעלות סרטון כאילו זו הדעה שלהם עצמם או להכניס על הדרך את המסר. ועדיין, אם אתה מקבל כסף אתה חייב לתת גילוי נאות. חוקית ומוסרית, העוקבים שלך צריכים לדעת. אבל אני בטוח שמפלגות ופוליטיקאים מוצאים את הדרך להעביר מסרים בצורה שמרגישה אותנטית".
הוא פצח השנה גם בראיונות בפודקאסט משלו, שכרגע נמצא כהגדרתו בפגרה. בין השאר, בהסכת הוא שיחק שש־בש עם האורחים. "פודקאסט נותן לך איזה מעמד", הוא מסביר. "המחשבה הראשונית שלי הייתה לראיין בעיקר פוליטיקאים, אבל אז הבנתי שזה הולך להיות משעמם, כי בסוף הם מכונת מסרים".
מי יותר מצחיק, ימין או שמאל?
"כשלא מדברים פוליטיקה, שמאלנים יותר מצחיקים. אבל כשנכנסים לאזורי הפוליטיקה – לשמאלנים אין חוש הומור בכלל והימין הרבה יותר מצחיק. יודע גם לצחוק על עצמו".
| צילום: צילום מסך
הקו שלך השתנה קצת במהלך הדרך, מביקורת על הממשלה לתמיכה בה.
"כן. בכלל, במהלך הרבה מהדרך שלי חיפשתי. הייתה לי גם תקופה שלא הייתי דתי, יצאתי מהדרך של שמירת מצוות בתור נער, ואז חזרתי. אני מרגיש שהאמונה שלי היום הרבה יותר חזקה מהאמונה של חברים שתמיד הלכו בתלם. גם בהקשר של ימין ושמאל: בשנים שלפני המלחמה הרגשתי שאני רוצה רגע לזוז, להסתכל על המחנה שגדלתי בו מהצד, ולנסות לראות את הטוב שבצד השני. שנה וחצי לפני המלחמה לקחתי הפסקה מהרשתות החברתיות, ובכל התקופה של הרפורמה המשפטית לא הייתי בלופ. אין לי ציוצים על זה ולא סרטונים על זה. חזרתי במלחמה.
"בתחילתה הייתי בעמדה ביקורתית יחסית כלפי הממשלה. אחרי 7 באוקטובר, כמו רבים, היה בי הרבה זעם. אחרי כמה חודשים של מלחמה, הצד השמאלי תסכל אותי הרבה יותר. ואני מרגיש שמכיוון שמאוד חיפשתי את האמת שם ואת החורים אצלנו, זה היה אותנטי. כעסתי על הפוזיציה הזו משמאל, שתמיד נגד, תמיד מול נתניהו. לעומת זאת, הרשימה אותי העובדה שהוא נשאר אחרי 7 באוקטובר כדי לתקן את מה שקרה".
צילום: אריק סולטן
עמדותיו בנוגע לתיקון הדרוש לא כוללות בהכרח גיוס חרדים מיידי. "ברור שלימין קשה שהחרדים לא מתגייסים, אבל אני חי בשלום עם עוד ממשלת ימין עם גולדקנופף ודרעי", הוא אומר. "אני חושב שיש הרבה צביעות בקשר לסוגיה החרדית, ותוהה אם החילונים מבינים מה הם מבקשים. כי כשהחרדים באמת יתחילו להשתלב, הקריה תהיה מלאה כיפות שחורות, מתחמים נפרדים ובתי כנסת. זה צריך לקרות, אבל החילונים יכעסו כשזה יקרה. היום החרדים לא משתלטים מאוד על המרחב. כשהם ישתלבו יותר, הרחוב ייראה יותר כמוהם והחילונים יצטרכו ללמוד להתחשב. יום אחד אלה יהיו החילונים שיחששו לשלוח את הילדים לצבא הדתי. צריך קצת יותר הבנה שהאירוע יותר מורכב, וכל הצדדים הרוויחו משהו מהמצב כפי שהוא היה עד עכשיו".
על יהודה ושומרון הוא אומר שהסיקור של המאבק הלאומי שם מוציא אותו מדעתו. "בכל פעם שכתב מוציא תמונה בלי לספר את הסיפור השלם ומצייר נערים כמחבלים, זה מטריף אותי", הוא אומר. "ברור שאם מישהו דפק סתם מכות לערבי הוא צריך להיעצר, אבל מה שעושים פה ביו"ש בשנים האחרונות זה שינוי של המציאות בשטח. מיטוט של הסכמי אוסלו דרך הרגליים. זה למנוע 7 באוקטובר הרבה יותר מזעזע עם הרבה יותר קורבנות. הצבא מבין את זה, כולם מבינים את זה, וזה מה שקורה בשטח. כשנוסעים בכבישים אי אפשר לפספס את זה. האם תוך כדי כך קורים דברים פחות נעימים? אני לא מעודד אלימות, אבל חמישים שנה אנחנו נוסעים פה בפחד, כולל מקרים של כדור בראש לתינוקות, אז אם היום יש ערבים שמסתובבים בפחד, וואלה, לא מתרגש יותר מדי".
סבא שלי היה עיתונאי. אורי אליצור ז"ל | צילום: מרים צחי
ביקשו ממך להוריד פעם תוכן שהעלית?
"כן. היה סרטון שצילמתי בתוך סוריה, וחשבתי שאי אפשר לזהות כלום, אבל מתברר שהרקע מאחוריי היה בעייתי מבחינת ביטחון מידע. הגיעו טלפונים לחוצים בשבת, ביטחון מידע התקשרו למפקד הפלוגה שלי, הוא צרח עליי, ואז גם מפקד הגדוד צרח עליי. בשוטף הם די אהבו את הסרטונים. והאמת שמאז הקפדתי, ואני אומר את זה כמסר חשוב לחיילים: לפעמים משהו נראה לך סתם, אבל הוא מתנה לאויב. צריך להיות מודעים".
ובאופן כללי, אפשר להישאר באותנטיות בלי להתמסחר?
"זה מאתגר, ואני עם עיניים פקוחות, אבל מאמין שאפשר להישאר אותנטי. עד היום לא הייתי צריך להתאמץ בשביל זה, אבל יכול להיות שעוד יגיעו דילמות. האותנטיות בנתה אותי, וגם אם יהיו פיתויים, לא אמהר לזרוק אותה".