בנובמבר 1967, זמן לא רב לאחר מלחמת ששת הימים, השיב נשיא צרפת שארל דה־גול לשאלה עיתונאית שנגעה למצבה החדש של ישראל. הדברים שאמר, כמעט בדרך אגב, עוררו סערה וסימנו נקודת מפנה במדיניות החוץ הצרפתית: "היו שחששו כי היהודים, שהיו מפוזרים אך נותרו מאז ומתמיד עם סגולה, יהיר ושתלטן, עלולים, משהתכנסו מחדש במקום גדולתם העתיקה, להפוך את המשאלה המרגשת שטיפחו במשך 19 מאות שנים – 'לשנה הבאה בירושלים' – לשאיפה יוקדת וכובשת".
בספרו החדש "ההיפרדות הגדולה" (בצרפתית) מתאר הפילוסוף ז'ורז' אליה צרפתי כיצד ההחלטה להאשים את היהודים ואת מדינת ישראל שינתה את אירופה כולה. בחלקו הראשון מובא תקציר של התפתחות הזהות האירופית מתחילת עידן הנאורות עד סוף מלחמת העולם השנייה. בתקופה הזו, שנמשכה כמאתיים שנה, התבססו ערכים של אוניברסליות, קדמה ואמנציפציה, שסללו את דרכה של היבשת הישנה אל העולם המערבי המוכר לנו. לאחר מלחמת העולם השנייה, הרצון העז להימנע מעימותים נוספים הביא להקמת האיחוד האירופי. ומכיוון שצרפת הייתה מנוע חשוב של התפתחות אירופה, גם מדיניות החוץ שלה אומצה במהירות ברחבי היבשת.
לאחר עצמאותה של אלג'יריה וסוף העידן הקולוניאלי, חיפשה צרפת דרך לכונן מרחב השפעה מחודש. דה־גול המציא פתרון יצירתי: ליצור תחום שלישי בעולם הבינארי של המלחמה הקרה, ולהוסיף למשוואה של ארצות הברית וברית המועצות, את המרחב האירופי־ערבי.
נשיא צרפת עמנואל מקרון עם יו"ר הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס בארמון האליזה בפריז, 2025 | צילום: איי.אף.פי
"השינוי התרחש בשתי תקופות שונות", מסביר צרפתי. "ב־1962, מיד לאחר מלחמת אלג'יריה, הוקמה עמותה לסולידריות צרפתית־ערבית. העמותה הייתה חלק מתנועה אירופית בהובלת צרפת, שדחפה לחתימת הסכמים עם העולם הערבי. תחילה היו אלה הסכמים כלכליים, ולאחר מלחמת יום הכיפורים ומשבר הנפט, הם התרחבו להסכמים רבים בתחום האנרגיה. החוקרת בת יאור (שם העט של ג'יזל ליטמן) טבעה את המושג 'אירוערביה' כדי לתאר את התנועה הזו, המבטאת לשיטתה את התבססות הקשר בין האסלאם הרדיקלי לאיחוד האירופי.
"בתהליך שהשתרע על פני יותר מחצי מאה, ומתועד היטב בכתב – נחתמו הסכמים שבהם נקבע כתנאי מצד הערבים כי אירופה וצרפת יתחייבו להפיץ במוסדותיהן, באמצעי התקשורת ובמוסדות ההשכלה הגבוהה את הנרטיב הפלסטיני. הטרמינולוגיה המוכרת של 'השטחים הכבושים', 'הגדה המערבית הכבושה', 'העם הפלסטיני', 'הסוגיה הפלסטינית' – חלחלה אז אל התודעה והפכה לחלק מהלקסיקון האוטומטי של רבים מבני זמננו, שאינם מכירים את ההיסטוריה".
כל כך קל לשנות דעת קהל, אחרי שהצרפתים הרי אהבו את ישראל?
"זה היה תהליך איטי מאוד, שהתרחש הרחק מעיני הציבור. אין כאן קונספירציה, אלא פשוט מדיניות של אי־שיתוף הציבור בהחלטות בינלאומיות. בצרפת, מדיניות החוץ נמצאת תחת סמכותו הבלעדית של הנשיא. אנחנו יודעים, למשל, שצרפת מנהלת מלחמות נגד ארגוני ג'יהאד בזירות שונות בעולם, אבל לאזרח הצרפתי הממוצע אין כמעט מושג על המבצעים הרבים של הצבא שלו מחוץ לגבולות המדינה. כך זה עובד גם בהחלטות דיפלומטיות גדולות ובחתימה על אמנות בינלאומיות מרכזיות: אם אתה לא מומחה בתחום, אתה פשוט לא יודע. מדובר במארג שלם שנרקם לאורך עשרות שנים, מעל לראשו של הציבור הרחב".
ואיך הוא הגיע לידיעתך?
"גדלתי בצרפת מגיל עשר עד שלושים, למדתי והרציתי באוניברסיטה שם, וראיתי את השינויים ואת התמורות בדעת הקהל. שמתי לב לדרכי החשיבה החדשות, לשינויים בדעת הקהל ובשיח הציבורי, להתפשטות האנטישמיות, להפיכת ישראל לנושא רגיש. היה לי ברור שזה לא תהליך ספונטני. רציתי קודם כול להבין את תהליך ההתנתקות הזהותית של האומות האירופיות, שהתחיל בתפנית התרבותית של צרפת.
"הייתי בין הקוראים הראשונים של בת־יאור, שערכה מחקרים מעמיקים על מעמד הד'ימי באסלאם, ועל אותו מארג מנהלי, משפטי ודיפלומטי המשתרע משנות השישים ועד שנות האלפיים. ראיתי איך אט־אט אירופה זנחה את ערכיה: המסורת התרבותית וההיסטורית נעקרו משורשן, והוחלפו בפוליטיזציה. אנחנו ניצבים מול תהליך של התנתקות מן הזהויות הלאומיות ומן ההשתייכויות היסודיות של אירופה הקלאסית – אותה 'אירופה הישנה' שניצחה את הטוטליטריות. הכיוון החדש של אירופה הוא טוטליטריזם רך, שבמרכזו אנטישמיות חדשה".
אירופה לא ניסתה להבין מול מה היא עומדת, ולהכיר למשל את העיקרון האסלאמי שכל שטח סופו להפוך למקום מוסלמי?
"אינני סבור שהיא נפלה בפח. למרבה הצער אין כאן לא בורות ולא הכרעה מוסרית. פוליטיקה היא הגנה על האינטרסים של האומה, וצרפת ואירופה סברו כי האינטרס שלהן הוא נטישת ישראל לבדה והתייצבות לצד יריביה, עד כדי הכרה חד־צדדית ב'פלסטין', בשעה שזו נשלטת בידי קבוצה שהיא חלק מתנועת האחים המוסלמים. חוקר צרפתי שאני מכיר טוען שיש פער בין האליטות לאוכלוסייה, ושהעם הצרפתי האמיתי אינו מיוצג על ידי התקשורת. ייתכן שזה המצב גם במדינות אירופיות אחרות. אם כך, מערכות הבחירות הקרובות עשויות לזמן לנו הפתעות גדולות. אנשים שהקול שלהם נדחק במשך עשרות שנים עשויים להביע את עצמם, ולצערנו גם בצורה רדיקלית".
אתה חושב שיש היום תקווה לאירופה?
"תלוי למה אנחנו קוראים תקווה. אני מזהה ציפייה להתחדשות פוליטית, שתאפשר הדגשה מחודשת של ההשתייכות האירופית. אבל אני סקפטי למדי, משום שהדינמיקה הקלאסית של אירופה נפגעה קשות. תוכניות כמו 'ברקזיט' או 'פרקזיט' למיניהן (פרישת בריטניה מהאיחוד האירופי, והאפשרות לפרישתה של צרפת) הן פתרונות כלכליים בלבד. הבעיה הבסיסית היא נתק גמור מן החזון הפילוסופי של היבשת האירופית. מי שנשארו נאמנים למסורת הנאורות הם היהודים, משום שהיהדות היא 'אוניברסליזם דיפרנציאלי'. היא מכבדת את ההבדלים התרבותיים ואינה מבקשת להמיר את כל העולם, אבל מבקשת מן האומות לאמץ את עקרון האחדות.
"לכן הצגת הציונות כאימפריאליזם, גזענות או קולוניאליזם היא ממש עולם הפוך, מעין השלכה פסיכולוגית. הציונות היא דווקא תנועה שיש בה תהליך של דה־קולוניזציה. בשבילי הציונות היא הגשמת הנבואה העברית, ושיבה של עם ישראל לארצו ההיסטורית".
מהבסטיליה לירושלים
פגשתי את צרפתי בישראל לאחר הרצאה שמסר לדוברי צרפתית במרכז מורשת בגין. הוא אישיות רב־תחומית, שקשה לסכם אותה בביטוי אחד: פילוסוף, משורר, בלשן, מתרגם ומטפל. הוא נולד ב־1957 בתוניס, וכשהיה בן שמונה היגר עם משפחתו לפריז. מאז, חייו הם מסע מתמשך בין שפות, תרבויות ותחומי דעת שונים.
את דרכו האקדמית התחיל בלימודי פילוסופיה ובלשנות באוניברסיטת נאנטר בפריז, שם השלים דוקטורט בהנחיית הבלשן אוסוולד דיקרו. במקביל למד במכון שכטר בירושלים, והשלים דוקטורט נוסף בלימודים עבריים ויהודיים בשטרסבורג. ב־1993 עלה ארצה ונעשה מרצה באוניברסיטת תל אביב, אך מסיבות משפחתיות שב לצרפת בתחילת שנות האלפיים. כיום הוא נע על הציר שבין ישראל לצרפת, ומגדיר את עצמו כאזרח ישראלי עם רקע תרבותי צרפתי. לאורך השנים חקר את הקשרים שבין שיח, אידיאולוגיה ואנטישמיות בת זמננו, ופעל במסגרות למחשבה יהודית ובהן מרכז אלי ויזל בפריז. תרומתו המרכזית לתחום היא הכנסת השאלה הפילוסופית של "השכל הישר" (Commun Sens) למדעי הלשון.
ישראל אלדד | צילום: באדיבות אריה אלדד
הפרק המפתיע ביותר בקריירה שלו הוא דווקא הקליני. צרפתי פועל כפסיכואנליטיקאי אקזיסטנציאליסטי בהשראת ויקטור פרנקל, מייסד הלוגותרפיה. הוא לא רק אימץ את גישתו של פרנקל, אלא גם תרגם את כתביו המרכזיים לצרפתית וייסד את בית הספר הצרפתי ללוגותרפיה על שמו; בכך הוא פתח עולם שלם בפני הקהל הדובר צרפתית.
במקביל ליציאת ספרו על הזהות האירופית, מפרסם צרפתי תרגום לצרפתית של "המהפכה העברית", חיבורו של ישראל אלדד, הוגה דעות וממנהיגי הלח"י. הספר, שראה אור באנגלית בלבד, נכתב על ידי אלדד ב־1971, בין מלחמת ששת הימים ליום הכיפורים. הטענה המרכזית בספר היא שהציונות אינה חיפוש אחר מקלט, אלא תנועת שחרור לאומית רדיקלית. אלדד דוחה את הלגיטימיות של כל שלטון זר על ארץ ישראל ואת הטענה לקיומה של אומה פלסטינית נפרדת, ורואה בשיבה למולדת מעשה מהפכני של תחייה רוחנית ופיזית – קץ לאנומליה של חיי הגלות.
במבוא לספר מתאר צרפתי את חשיבות הגותו של אלדד. בניגוד לתפיסה שכונתה "ציונות אבולוציונית", שהתבססה על משא ומתן, דיפלומטיה וויתורים, אלדד החזיק בתפיסה רדיקלית אך גם ריאליסטית. הוא שב אל תולדות העם היהודי ומציג מעין פנומנולוגיה של היסטוריית הזהות היהודית בגלות, תוך שהוא מצביע על המוקשים והמחסומים שהקיום הגלותי נקלע אליהם שוב ושוב. בהתייחס לתקופתו, מראה אלדד כיצד מאז המהפכה הסובייטית, אליטות יהודיות לא־ציוניות השקיעו את מרצן בתנועות מהפכניות שהיו אדישות לחלוטין לאינטרסים של עמם. הדבר נעשה אמנם מתוך אידיאליזם תמים, אך במבחן התוצאה, אותן אליטות משכילות אבדו במאבקים זרים ואף נפגעו מהם באופן ישיר.
בשיחה עימי נוגע צרפתי ברעיונותיו המרכזיים של אלדד בספר: "בעוד מהפכות אחרות – כמו המהפכה הרוסית, הסינית, ותנועות השחרור באפריקה – ביקשו לשנות את הסדר החברתי בארץ שהעם כבר ישב בה, המהפכה היהודית נדרשה להחזיר עם שלם שהתפזר בעשרות ארצות אל מולדת אחת. היא החייתה שפה עתיקה והפכה אותה לשפת יומיום, דבר שעמים אחרים לא הצליחו לעשות. היא יצרה מעמדות חקלאיים ופועליים בקרב עם שהגלות נישלה אותו מן הקרקע. היא הקימה צבא לאומי מנצח מתוך עם שנתפס במשך אלפיים שנה כחסר עוצמה צבאית. אלדד מגדיר את כל זה כפוליטיקה בעלת אופי משיחי, השואפת לגאולה: הצלת העם, שחרור המולדת וחידוש החיים הלאומיים.
"אלדד היה ידוע כאיש של מילים וניסוחים. אחד המשפטים המפורסמים שלו בספר הוא: 'ביום נפילת הבסטיליה הונחו היסודות הן לתאי הגזים של אושוויץ והן לתקומתה של מדינת ישראל'. הוא האמין שהמהפכה הצרפתית הובילה לשינוי באופי השנאה ליהודים, שהפכה משנאה דתית לשנאה גזענית, שלבסוף תהפוך לשנאה לאומית. היום אי אפשר לטעון שאנטישמיות ואנטי־ציונות הן דברים שונים. ומצד שני, בלי הנאורות האירופית, הציונות לא הייתה קמה".
איך הכרת ישראל אלדד ואת הספר הקטן הזה?
"דוד־רבא שלי גסטון בוטול היה סוציולוג חשוב, שהקים את תחום הפולמולוגיה – תחום מחקר בסוציולוגיה של המלחמה, המתמקד בניתוח מדעי של סכסוכים חמושים ומקורותיהם. לפני שנים רבות שוחחנו על הציונות והוא הראה לי 'ספר חשוב שבדיוק קיבל'. ככה הכרתי את השם של ישראל אלדד, הוגה דעות מרשים ולא מספיק מוכר. שנים לאחר השיחה הזו קראתי את הספר הזה באנגלית, והוא השפיע עלי מאוד".
קריאת השכמה
שני הספרים שצרפתי הוציא לאור בו־זמנית הם שני צדדים של אותו מטבע. אם אלדד עוסק בחיזוק הזהות העברית של העם היהודי מאז הקמתה של מדינת ישראל, הספר של צרפתי מדבר על התופעה ההפוכה שעוברת על אירופה. אני שואלת אותו אם הרעיונות הללו נולדו אצלו גם בעקבות 7 באוקטובר.
"חשבתי על הרעיונות האלו הרבה זמן", הוא משיב. "מתקפת הפתע והמלחמה לאחריה היו גורם מאיץ לכתיבה ולתרגום. זו הייתה טראומה קולקטיבית וגם פרטית. היא השפיעה רבות על המנטליות האירופית, והולידה גל בלתי מוכר של אנטישמיות ואנטי־ציונות. בו זמנית, ישראל בחרה להעמיק עוד יותר את זהותה ואת שורשיה העתיקים". בסוף ספרו, צרפתי אף ממליץ לאירופים ללמוד מהמודל הישראלי ולחזור לזהותם האמיתית.
בכובעך כפסיכואנליטיקאי, אתה יכול להסביר למה כבר ב־8 באוקטובר, כשהמתקפה עדיין התרחשה, העולם כבר התעורר לאנטישמיות נוראית?
"7 באוקטובר מוטט את ההבחנה בין אנטי־ציונות לאנטישמיות. האנטישמיות מעולם לא נכחדה, היא הודחקה והושתקה אחרי השואה. הבעת רגשות אנטישמיים הפכה לדבר פסול, אבל האנטי־ציונות תפסה את מקומה כבר בשנות החמישים, בהשפעת השיח הסובייטי. במקום לראות בהקמת מדינת ישראל אירוע חשוב לאמנציפציה האנושית, שוחזר הדפוס האנטישמי עד כדי זיקה לפרוטוקולים של זקני ציון. לשמאל אין בלעדיות על אנטי־ציונות. כבר היטלר טען ב'מיין קאמפף' שהציונות היא חוד החנית של קונספירציה יהודית עולמית. הטיעון הזה אומץ בידי אויבי ישראל לאורך השנים בעוצמות שונות. בעבור רבים בעולם, 7 באוקטובר היה רגע של הסרת עכבות, הזדמנות לומר 'היהודים ראויים למה שקרה להם'.
"עבור ישראל והקהילות היהודיות, זו הייתה טראומה וקריאת השכמה. ישראלים שגדלו מנותקים מזהותם היהודית או לתוך תפיסה פוסט־ציונית, הקיצו מחלום מתעתע. הישראלים הבינו שהם לא מדינה 'נורמלית' במובן המקובל. זה גם הנושא שאלדד מחדד בספר שלו – אין דבר כזה נורמליות לעם העברי. קריאה של הספר הזה היום, גם במהדורה האנגלית המקורית, יכולה לשמש גורם מעורר תודעה. הטראומה העצומה של 7 באוקטובר יכולה להביא לצמיחה פוסט־טראומטית, להבשלה מוסרית ופילוסופית".
לאורך שנותיו באקדמיה הצרפתית חווה צרפתי בעצמו גילויי אנטישמיות. "אני מתבונן בתופעה הזאת וחווה אותה כבר למעלה מרבע מאה. בתקופת האינתיפאדה השנייה, דעת הקהל האירופית הייתה מוסתת מאוד, והאנטי־ציונות הגיעה לשיאה. באותה עת הפצתי את רעיונותיי בחוגים אינטלקטואליים יהודיים, אבל מחוץ להם שררה צנזורה. כיום אני בגמלאות, פרופסור אמריטוס, אבל החלטתי לעזוב את האוניברסיטה כבר בתחילת שנות ה־2010, משום שעבורי היה זה בלתי נסבל ובלתי ראוי ללמד אנשים שלא היו סטודנטים אלא פעילים פוליטיים. ההנהלה והנשיאות שיתפו פעולה עם התנועות הללו וקיבלו בכבוד רב את כל נציגי ה'פלסטיניזם' בצרפת".
בשנים האחרונות נאלץ צרפתי להתמודד עם חרם אינטלקטואלי, במסגרת עבודתו כאחראי על תחום ישראל במילון האנציקלופדי המפורסם "לה פטי רובר". הוא חשף את העיוותים בערכים שכתבו קודמיו, והראה שהם אינם סמנטיים בלבד אלא בעיקר אידיאולוגיים, כדי לעצב בתודעת הקורא את התפיסה שישראל היא האשמה העיקרית בסכסוכי המזרח התיכון. בתגובה הוא הואשם בהטיה ופוטר מתפקידו.
צרפתי מספר כי כאשר ביקש מעמיתים לכתוב ביקורות על ספריו בתחום הבלשנות, תגובתם הייתה: "גילינו שאתה ציוני, אל תצפה מאיתנו לכתוב ביקורת על ספרך". צרפתי ענה להם: "אתם רואים עצמכם כפרוגרסיבים, אך למעשה אתם משחזרים את מדיניות החרם של הנאצים".